ישראל השלישית

פרק ראשון ממלכתיות על מקור המושג ומשמעותו

הציונות היתה מהפכה. הפיכה נוגעת לסדרי השלטון, מהפכה נוגעת לסדרי החיים.1 הציונות ביקשה לשנות את אורחות חייו של היהודי, את השקפת עולמו. אלא שבמידה רבה הגדרתה של הציונות כמהפכה מעוררת תמיהה. מהפכות, מטבען, מבקשות להצביע על כיוון דרך חדש, על שינוי מהותי של תפיסת העולם. היא מערערת את יסודות העבר ומניחה את התשתית לעתיד. אולם הציונות, במידה רבה, קוראת לשוב אל מה שהיינו, "חַדֵּש ימינו כקדם". בכך מהווה התנועה הציונית תנועה יוצאת דופן. הקריאה להתחדשות תלויה בשיבה אל מה שהיה ואיננו. העבר נתפס כנקודה ראשונה ברצף המוביל לעתיד השלם.

השפה העברית מתעתעת, מייצרת דיכוטומיות רעיוניות מובנות. כך, "קֶדֶם" יכולה להתפרש כשיבה לאחור, אך בה בעת היא מתארת את ההליכה קדימה. בהקשר הציוני, מתברר שהשיבה אחורה תלויה ביכולת להתחדש, ללכת קדימה. זהו פרדוקס עמוק: שחזור הריבונות היהודית העתיקה תלוי במידה רבה בהתחדשות ישראלית.

הציונות של הרצל לא הסתפקה בהקמת בית לאומי לעם היהודי. היא שאפה לעצב מערכת חיים מוסרית כוללת, המביאה לידי ביטוי את דמותה של חברת מופת. האם אנו עומדים במשימה?

א.

ממלכתיות היא מושג המעורר תחושות חיוביות. תחומי ההשפעה של הממלכתיות על חיי הפרט, הקהילה והאומה רחבים. היא משפיעה על מערכות יחסים בין אדם לאדם, בין קהילה לקהילה, מסייעת לעצב את מערכות היחסים בין האזרח למדינה ("התנהגות ממלכתית"). היא מהווה כלי עמוק לבחינת השפה ואופן הביטוי ("שפה ממלכתית").

לממלכתיות צליל, ריח וטעם. ארומה המחברת את השומע אל השֶגֶב, אל האידיאל, אל העולם כפי שראוי היה להיות. ממלכתיות מדגישה את מה שמעֵבר. לא רק ה"אני" עומד במרכז. לא רק אינטרסים צרים של פרט, מגזר או קהילה עומדים בלב העשייה והשיח.

זכות היוצרים שמורה לדוד בן־גוריון. ממלכתיות הפכה להיות מושג, מונח המתמצת את אישיותו ותפיסת עולמו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. אָמַרְתָּ ממלכתיות - אָמַרְתָּ בן־גוריון.

מה משמעותה של המילה ממלכתיות, מה תכליתה, למה כוונתה? בחירתן של מילים, מושגים ומונחים מהווה תנאי ראשוני להנכחתם ולהנחלתם של ערכים. אשר על כן, הבהירות והחד־משמעיות חשובות עד מאוד.

עיסוק בהבהרת המושג ממלכתיות חשוב גם בשל המשמעויות והפירושים השונים, לעתים פירושים סותרים ואולי אף מנוגדים, המאיימים על הרעיון, פוגעים בו ומחלישים אותו. לכן, הגדרת הממלכתיות חשובה ונדרשת.

בן־גוריון השתמש לראשונה במושג ממלכתיות ב־1910.3 לעתים הוא השתמש במילה "ממלכה", אלא שאז כוונתו היתה כחלופה למילה "מדינה". המונח ממלכתיות, משורש המילה מל"כ, הוא חידוש של בן־גוריון. על מה ולמה נזקק בן־גוריון "להמציא" מילה חדשה?

התיאוריה הראשונה פשוטה. העם היהודי שהה בגלות כאלפיים שנה. השפה העברית המתחדשת הפכה לשפה חֲסֵרה. אלפיים שנות גלות הסירו מהעברית המדוברת מילים ומונחים הקשורים בשלטון, במדיניות ובמדינאות. עתה, עם התחדשות התנועה הציונית, נאלצו מנהיגיה להמציא מילים שיתארו את תהליך ההתחדשות הלאומית. אלא שעדיין לא היה ברור מדוע מילה, ששורשה נגזר מן המילה מלך, המאפיינת שלטון מלוכני, אמורה להיות זו שתבטא יותר מכול את דמותה ומהותה של המדינה המתחדשת.

בן־גוריון היה מנהיג בעל שיעור קומה, המחזיק בתפיסת עולם ששימשה תשתית לעיצוב פעילותו כמנהיג וכמדינאי. על כן, לא נכון יהיה להניח שהשימוש במילה ממלכתיות היה שימוש אקראי, כי אם מכוון.

ניתן להשוותה לרפובליקניזם, הרואה בקיומו של מרחב ציבורי מפותח תנאי לחיים ריבוניים ומשמעותיים של הפרט לצד השתתפותו במרחב הציבורי־פוליטי תוך פיתוח תודעה ואחריות אזרחית.4

היה מי שראה בממלכתיות של בן־גוריון עדות לתפיסה אטטיסטית. האטטיזם הוטבע במאה ה־19 על ידי אנרכיסטים צרפתים שביקשו להבחין בין המדינה כמוסד בירוקרטי ובין "העם" ו"החברה". מובנו של האטטיזם ברור: "זיהוי המרחב הציבורי כולו עם המדינה, והדגשת קדימותה של המדינה גם במחיר של חוסר התחשבות ואף של פגיעה בהתאגדויות חברתיות וולונטריות, ההכרחיות לקיומה של חברה אזרחית דמוקרטית".5 פרשנות זאת מתיישבת היטב עם תיאוריית כור ההיתוך. השיבה לארץ של אומה המורכבת מבני גלויות שונות, בעלות תרבויות פוליטיות ואזרחיות שונות, מחייבת גיבושה של תפיסת עולם הממעטת את מקומה של ההתאגדות הקהילתית לטובת היווצרותה של המדינה. בהקשר זה, הממלכתיות מהווה תפיסת עולם הכרחית שתכליתה ליצור אתוס לאומי כולל ומקיף, המכריח את בני הקהילות השונות לוותר על מורשתן ועל תרבותן כדי לאפשר את יצירתה של המדינה שבדרך.

היה מי שטען שהמוטיבים המשיחיים שאפיינו את בן־גוריון גרמו לו לבחור במונח ממלכתיות.6 בן־גוריון ביקש לדלג על אלפיים שנות גלות. העם היהודי הורגל לחיים קהילתיים נעדרי אחריות שלטונית. בן־גוריון ביקש להציב את המדינה שבדרך כממשיכת דרכה של הלאומיות המקראית. הממלכתיות מבקשת לנתק אותנו מאורח החיים של הגלות ולהשיב אותנו אל מה שכבר היינו: מדינת ישראל ממשיכה את דרכה של המלכות המקראית.

כאן ביקש בן־גוריון לשוב אל הממלכתיות המקראית ללא ה"מלך". הזיקה בין ממלכתיות המבטאת ריבונות לבין שלטון מלוכני רופפת אף במקרא, בספרות חז"ל ובספרות ההלכה הרבנית. כך יכול היה בן־גוריון לראות את יציר כפיו כממשיך דרכה של המלכות המקראית אף שהמבנה המשטרי יהיה דמוקרטי.

ב.

כאמור, השימוש במילה ממלכתיות מעורר אסוציאציות מונרכיות, מצמצם את המשמעות של הדיאלוג ואת המרחב הדמוקרטי, ופוגע בגיוון התרבותי וביכולת ליצור מרחב שיח פתוח.

התנ"ך אינו מצביע על הדרך שבה ראוי ונכון לנהל את המדינה הריבונית. אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב, משה ואהרן - לא נבחרו, לא מונו, לא נשאו בתפקיד מוגדר. אישיותם, מעלותיהם, התנהלותם, הובילו אותם להיות מי שהם. עיון מעמיק בתנ"ך ובתלמוד מצביע על סממנים דמוקרטיים (כגון סנהדרין של 71 שקיבלה את הכרעותיה בהצבעות דמוקרטיות)7 כמו גם על סממנים מונרכיים (מצוות מינוי מלך). מעל הכול - התנ"ך מצביע על עקרון הפרדת הרשויות: מנהיג, שופט או מלך מנהלים את החיים החברתיים והמדיניים; כוהן מנהל את החיים הרוחניים־דתיים; נביא מגבש ומתריע ביחס לחיים המוסריים. יכולת השיפוט המוסרית של הנביא מעריכה את תמונת המצב של החיים הלאומיים והאזרחיים ומבחינה בין אמת לשקר ובין טהור לטמא. בתקופת חז"ל עוצבה הסנהדרין כרשות שופטת.

ואולם, דומה בעיני שחידושה של היהדות תלוי במידה רבה בהעברת ההכרעה בדבר צורת השלטון לָעָם. האמונה היהודית מצביעה על הערכים, על כללי התנהלותם של הפרט, הקהילה והחברה כולה. אבל היא מותירה בידי העם לבחור את הדרך הראויה למימושה של הריבונות היהודית.

הבה נעיין בדרך בה מנסחת התורה את מינוי המלך. הפרשה פותחת בתיאור הרקע לקיום "המצווה": "כִּי־תָבֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי".8 מצוות התורה האחרות אינן תלויות ברצונו של האדם, בבחירתו. יש מצוות שהן תמידיות (שבת, מועדים); יש מצוות שהן תוצאה של סיטואציה, הֶקשר הנובע מתהליכים נורמטיביים המאפיינים את חיי האדם (מצוות השבת אבידה - אם באה לידך אבידה; מצוות לקט שכחה ופאה - אם בחרת לחיות כחקלאי). אינני מכיר מצווה שמקורה הוא האדם, "ואָמַרת". אנו נוטים שלא להדגיש את הרעיון החתרני המצוי בתוככי ספר דברים. התורה מצווה עלינו לבחור את דרך השלטון הראויה בעינינו. אם לא די בכך, התורה נותנת לגיטימציה להעתקת דפוסי ההנהגה מאומות העולם. הרצון לחיות "כְּכָל־הַגּוֹיִם" נתפס כלגיטימי וראוי.

על הקומה הראשונה של "כְּכָל־הַגּוֹיִם" מעצבת התורה את המלוכה באופן שתעמוד בתביעות המוסריות, למן ההגבלות המוטלות על המלך ועד לחובה המוטלת עליו לכתוב ספר תורה, המהווה מצפן מוסרי ורעיוני שילווה אותו בצאתו ובבואו.

היו שראו במילים "ואָמַרת" ביטוי של התחשבות בחולשת הדור, התחשבות ברצון העם להידמות לאומות העולם, שהרי ההכרה ברצון להיות "ככל הגויים" אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה היהודית הבסיסית. הנביא יחזקאל ראה בכך חולשה: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה",9 ובניסוחו של שמעון פדרבוש: "הטעם בחוקים כאלה כמו מינוי מלך... הוא שהתורה התחשבה עם חולשת הדור, והיות ומנהיגי־קדם שנשתרשו עמוק בחיי העם לא במהרה אפשר לבטלם, לפיכך אחזה התורה בדרך החינוך ההדרגתי, ובהשאירה את המנהג העתיק שאין לעקרו על נקלה, ציוותה על גדרים והגבלות מוסריים בתחום המנהג הזה, למען צמצם את היקפו בכלל, וכדי למעט את התופעות השליליות שבו בפרט..."10

לעומת זאת, היו מי שראו בכך ביטוי לעקרון הבחירה החופשית המלווה לא רק את אורח חיי הפרט, אלא גם את זכותו של הכלל לעצב את חיי הקהילה והמדינה. עדות בולטת לתפיסה זו מצויה בפרשנותו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין: "'ואמרת' - לשון זה במשמע שאין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות, והרי ידוע בדברי חז"ל שמצווה למנות מלך, אם כן מדוע כתוב 'ואמרת?' ונראה, שמשום שהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם והנבחרים. יש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלא קברניט. ודבר זה אי־אפשר לעשות על פי הֶכרח מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה. משום כך אי־אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך".11

היה מי שהרחיב את משמעות "ככל הגויים". לשיטתו, הניח המקרא את התשתית לבחירה של ישראל באיזו צורת שלטון הנראית בעיניהם. הניסוח "ככל בגויים" מתיישב היטב עם הכלל שנוסח על ידי חכמים בדורות מאוחרים יותר: "אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים - תאמִן".12 הקביעה הזו מאפשרת לעם היהודי לבחור את צורת המשטר הראויה בעיניו.13

לצד הפרשנויות הללו צמחו פרשנויות הרואות בשלטון מלוכני או דמוקרטי דפוסי שלטון הנובעים מחיסרון בהופעתה של מלכות שמים. הדיון הפילוסופי־תיאולוגי בדבר צורת השלטון הראויה מסתיר דיון עמוק בהרבה: הצורך למצוא איזונים ראויים בין מלכות אדם למלכות שמים. הניסיון הוא למצוא צורת שלטון אנושית "מינימליסטית", שלא תִדחק את נוכחותה של מלכות שמים בחיי האדם.14

אינני מבקש לדון בשאלת דפוס השלטון הראוי על פי המקרא, המדרש, ההלכה והמסורת היהודית. קולמוסים רבים נשתברו בשאלה זו. ואולם לענייננו ניתן לסכם את התפיסות בשתי דרכים:

האחת נותנת יתרון למלך, המהווה חיקוי למלכות האל בעולם.15 האל הוא בחינת מלכות שמים; מלך הוא בחינת מלכות הארץ. השנייה נותנת עדיפות להתנהלות דמוקרטית המביאה בחשבון עמדות שונות ודיאלוג. רק האל מכריע לבדו. שאר בני האדם נקראים לבחור בדרך דיאלוגית המבקשת להביא לידי ביטוי קולות רבים ומגוונים. כך, המסורת התלמודית מהווה תשתית לבנייתה של חברה דמוקרטית מפני שהיא מייצרת כללי הכרעה בתוך תרבות של מחלוקת;16 מעודדת שיח מגוון; מכריחה את בני האדם להגיע להכרעה דמוקרטית גם במקרים שבהם לא ניתן להגיע לבירור מוחלט של האמת, מפני שהחיים עצמם מחייבים הכרעה גם במצבי ספק,17 ועוד.

ג.

נוכל, אם כן, להבחין בשתי סיבות מרכזיות שהניעו את בן־גוריון לבחור במונח ממלכתיות:

האחת נובעת מחוסר האֵמון ביכולת ליצור מדינה מקהילות רבות המשמרות את אורחות חייהן ואת תפיסת עולמן. הממלכתיות היא הַתְאָמָה בן־גוריונית לאטטיזם האירופאי.

השנייה מבקשת להעמיק את הזיקה שבין המדינה המתחדשת לריבונות המקראית. בכך ראה בן־גוריון את המדינה כמי שעומדת על קו רציף מתקופת המקרא ועד להכרזת המדינה. זאת ועוד, הוא ביקש להבהיר שעלינו להתנתק מתרבות החיים שאפיינה אותנו בגלות. הגורם המרכזי שייחד את אורחות חיי היהודים בגלות היה הקהילה. עתה הגיעה העת להתנתק מאורח החיים הקהילתי ולעבור אל אורח חיים חדש, ממלכתי. מרחב החיים הממלכתי מחייב את הכול לבנות את הנרטיב הלאומי המשותף תוך ויתור על מאפייני חיים שאותם יש להותיר הרחק מאחור, בגלות.18 בן־גוריון לא בחר במילה "מדינה" והעדיף להשתמש בהטיות השונות של הממלכתיות מפני שבשפה המקראית והמשנאית, "מדינה" אינה בהכרח ישות ריבונית. בעברית קדומה "מדינה" יכולה להיות גם פרובינציה ("וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה").19 זאת ועוד, רק בוועידת בולטימור, שנערכה ב־1942, זנחה התנועה הציונית מושגים כגון National Home או Homeland והחלה להשתמש באופן מוצהר במילה "מדינה" כמונח מקביל ל־State. בן־גוריון בחר להשתמש במילים "ממלכה" וממלכתיות מפני שהן לא הותירו מקום לספק בדבר הכוונה שלו.

ואולם, כפי שהוכיח ניר קידר במחקרו, ממלכתיות אינה המצאה של בן־גוריון אלא תוצאה של תרגום מהשפה הרוסית. הוא תרגם לעברית את שם התואר הרוסי הנפוץ "גוסודארסטבני" (государственный) יש לקרוא gosudarstvenni, שמשמעותו המילולית היא "של הממלכה", כלומר "ממלכתי". בן־גוריון השתמש במילה "ממלכתי" שימושים רבים. הוא מתאר פגישה עם המוזיאון הממלכתי במוסקבה (בזמן שבתרגום מאנגלית יש לומר: "מוזיאון לאומי" - National Museum),20 "המוסיאום הממלכתי",21 "האינטרסים הממלכתיים", "נקודת המבט הממלכתית",22 ועוד.

מלכתחילה משמעות המילה ברוסית היתה: של המלך, של הממלכה. ואולם גם אחרי המהפכה המשיכו להשתמש במילה תוך שהטעינו אותה במשמעויות נוספות, רחבות יותר.

בהיעדרה של חברה אזרחית מפותחת, האליטות האינטלקטואליות והפוליטיות הרוסיות, ובכלל זה גם הליברלים והסוציאליסטים הרוסים בני המאה ה־19 וה־20, ראו במדינה לא רק מקור ליציבות פוליטית אלא גם סוכנת נחוצה של מודרניזציה, מערביזציה ושינוי חברתי. למדינה תפקיד של עיצוב החברה מלמעלה. האימפריה הרוסית (ולאחר מכן: ברית המועצות שלאחר המהפכה) היא מדינה מרובת זהויות אתניות. עתה מוטלת על מנהיגי המהפכה לעצב, מלמעלה, תודעה ממלכתית; תפיסת עולם הכוללת ערכים מרכזיים, יחס למדינה ולמוסדותיה והזדהות עם ערכיה. בן־גוריון הניח כי העם היהודי, השב מגלות ארוכת שנים, יהיה עם מרובה זהויות, תרבויות וערכים. הוא סבר שהתהליכים המתרחשים ברוסיה מתאימים לתהליכים הצפויים למדינה שבדרך. זהו פתרון ההופך את המדינה לסוכנת של שינוי תרבותי וחברתי. המדינה אינה רק אורגן משפטי המסדר את שגרת החיים אלא גם, ואולי בעיקר, מסגרת שתכליתה לעצב את הזהות והחיים של ה"לאום". תהליכים אלה התעצמו עם הקמת המדינה. אז החל בן־גוריון להשתמש יותר ויותר בממלכתיות כאבן הראשה של יצירת חיים חדשים בישראל. הוא הניח שהממלכתיות - במשמעותה הרחבה - מתאימה למציאות הישראלית. בשנה הראשונה הכפילה מדינת ישראל את אוכלוסייתה. בן־גוריון סבר שהממלכתיות משמשת מעין סמכות־על לעיצוב תרבותם של שבי ציון. הממלכתיות נבעה גם מאכזבתו של בן־גוריון מהמבנה הדמוגרפי של ישראל בשנותיה הראשונות. בן־גוריון סבר שיהודי מזרח אירופה עומדים "בראש העם היהודי גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות", אלא שחלק גדול מהם נרצחו בשואה. עתה, משהגיעו עולים רבים מארצות ערב, הוא כתב ש"המדינה קמה ולא מצאה את העם שציפה לה".23 יחסו המורכב של בן־גוריון למבנה הדמוגרפי של העולים החזיר אותו אל הממלכתיות במובנה הרוסי, מדינה שאינה רק אורגן משפטי אלא גם, ואולי בעיקר, מסגרת חיים להנחלת ערכים ולגיבוש זהות ותרבות.

התנועה הציונית פעלה מראשיתה כתנועה דמוקרטית. אַל יקל הדבר בעינינו. בראשית המאה ה־20 קמה תנועה המבוססת על שיח בין חבריה; הקונגרסים הציוניים ואחר כך המוסדות הלאומיים היו אות ומופת לתפיסת עולם דמוקרטית של הוגי הרעיון הציוני ומקימי המדינה. אלא שבשימוש במינוח "ממלכתי" ביקש בן־גוריון לרמוז לממלכה שבראשה עומד מלך, לְמה שנראה בעיניו כורח המציאות: מוטלת עלינו החובה לשלב בין הרעיון הדמוקרטי, המהווה את הבסיס לקיומה של המדינה שבדרך, לבין "נגיעות מונרכיות" הכרחיות לנוכח המבנה המיוחד של עם השב מגלות ארוכה.

הניסיון ליצור שילוב בין מונרכיה לדמוקרטיה אינו חדש. המשטר הדמוקרטי מהווה את אבן הראשה של הקיום הלאומי, אך כדי להימנע מהסכנות הנובעות מהאחריות הרבה המוטלת על כתפי הרוב, הכולל גם אנשים שאינם ראויים לכאורה להכריע בשאלות הנוגעות לעתיד המדינה, ראוי לשלב "קורטוב" מונרכי המאפשר לשמור על ההווה ולהבטיח את העתיד. במידה רבה, נקט בן־גוריון בגישה המבוססת על עמדתו של אריסטו שכתב: "באילו תחומים ראוי שיהיו ריבונים בני החורין והמון האזרחים? אנשים מסוג זה הם מי שאינם עשירים ואין להם שום מעלה בעלת ערך. ואם הם משתתפים בתפקידי השלטון החשובים ביותר, יש בכך משום סכנה, מפני שאין בהם יושר ולא תבונה, ולכן הם יעשו בהכרח לעתים עוולות ולעתים שגיאות".24 גם ג'ון לוק המליץ על משטר "מעורב".

ייתכן שבן־גוריון ראה במילה ממלכתיות מילה שיש בכוחה להקנות כוח לעם, כמקובל במשטרים דמוקרטיים, אך בה בעת להותיר בידיו את הסמכות לקבל הכרעות בשאלות הנוגעות לעיצוב דמותה ותרבותה של המדינה.25

ניתן לבחון את הבחירה בממלכתיות כהכרעה של בן־גוריון בין שתי תפיסות שונות הנוגעות לאופייה ולמהותה של המדינה. בנז'מין קונסטאן, (Constant) פוליטיקאי והוגה דעות של המחנה הליברלי בצרפת, מבחין בין שני מושגים של חירות: חירותם של הקדמונים - וחירות בני העת החדשה. בעוד החירות המודרנית היא אינדיבידואלית, החירות העתיקה היא קולקטיבית. הגלות הארוכה מחייבת את בן־גוריון לבחור בחירות העתיקה, המבקשת להדגיש את מקומו של הקולקטיב על פני חירויות היחיד.26

סיוע נוסף להבנת עמדתו של בן־גוריון ניתן להביא מעמדתו של ישעיהו ברלין. בהרצאתו המפורסמת על "שני מושגים של חירות" מ־1958 מבחין ברלין בין "חירות חיובית" ו"חירות שלילית".27 לדעתו, המושג השלילי של חירות עסוק בשאלה עד היכן מתערב הממשל בעניינַי. אני חופשי כל עוד אף אחד לא מתערב בפעילות שלי. משמעה של חירות זו היא, אם כן, 'היעדר מכשולים למימוש מאווייו של אדם'. לעומת זאת, המושג החיובי של חירות עסוק בשאלה מי שולט בי, ובמובן זה החירות משמעה 'השאיפה מצדו של היחיד להיות האדון של עצמו'. בן־גוריון לא ראה בישראל מדינה ניטרלית המבוססת על חירות שלילית, כי אם מדינה שיש לה חזון, אתוס, מטרות. הבחירה בממלכתיות נועדה להדגיש את המשמעות ה"חיובית" של המדינה.

ואולם, עיון מעמיק מגלה טעם נוסף לשימוש במושג הממלכתיות. מדינות רבות באירופה המערבית משתמשות בשם התואר "לאומי". לכן הכול מבקרים ב"מוזיאון הלאומי" וב"ספרייה הלאומית". בכך הן יוצרות, לעתים תוך שימוש במצג שווא, תמונה של לכידות אזרחית תחת מושג ה"לאום". אלא שבן־גוריון ידע שהמדינה שבדרך לא תוכל להסתיר את הפער שבין "אזרחי המדינה היהודית" לבין "בניו של העם היהודי". הפרלמנט הישראלי לא יכול להיות פרלמנט לאומי, אבל הוא יכול להיות פרלמנט ממלכתי. כך עמד בן־גוריון על אחד ההבדלים המהותיים בין התפיסה האמריקאית לתפיסה השלטת באירופה שאותה רצה לאמץ במדינה שבדרך:

ההתבוללות האמריקאית שונה מבחינה חשובה מההתבוללות בארצות אירופה. העם האנגלי, הצרפתי, הפולני - זהו קודם כול מושג אתני־היסטורי, ולא רק מושג ארצי־ממלכתי. בני עם מסוים באירופה שותפים למסורת לאומית, תרבותית, אתנית, פוליטית, ולרוב גם דתית. באמריקה הולך ונוצר מושג חדש של עם. לא העבר, לא הלשון, לא הגזע והלאום, לא הדת - כל אמריקאי הוא מהגר או בנו של מהגר או נכדו של מהגר. המשותף הוא - האזרחות האמריקאית. ההתמזגות החדשה בלשון ובתרבות עדיין לא הגיעה לגמר בישולה. הזיקה האזרחית־ממלכתית היא, משום כך, העיקר. ומשום כך גדול הפחד מהמילה "לאומיות", שבלשון האנגלית יש לה משמעות כפולה: נתינות וזיקה לאומה (המילה "ניישון" פירושה לא רק אומה אלא גם מדינה).28

בעינַי, דברי בן־גוריון מהווים צוהר עמוק לתפיסת עולמו. הוא לא מתייחס רק לפערים שבין יהודים לערבים ולחוסר יכולתם לחסות תחת המושג "לאומי". הדברים הללו מדגישים שבן־גוריון לא ציפה שהמדינה המתרקמת תבקש מאזרחיה לזנוח את ההיסטוריה שלהם, את המורשת שלהם. לתפיסתו, ממלכתיות היא מסגרת "הַגָּגָה", כלומר, המדינה היא ארגון־גג המאפשר לאזרחי ישראל להתקיים כמדינה תחת רעיון ממלכתי, המהווה את המרכז של הקיום המשותף.

ראינו, אם כן, אפשרויות לפירוש המילולי ולשימוש הרעיוני במושג ממלכתיות:

1. ממלכתיות מבקשת לדלג על אלפיים שנות גלות. היא נועדה להבהיר כי מדינת ישראל היא ממשיכת דרכה של מלכות ישראל המקראית. אין זה אומר שעליה להתנהל על פי החוקים והכללים שחלו בתקופת המקרא, אבל הציונות איננה תנועה חדשה, אלא תנועה של התחדשות. בהקשר זה, ניתן להסביר את חיבתו המיוחדת של בן־גוריון לתנ"ך.

2. ממלכתיות אינה אלא תוצאה של קיבוץ הגלויות, ותכליתה להוות מסגרת גדולה יותר ממדינה, אורגן משפטי־חברתי לניהול חיי האזרחים. על הממלכה להיות גורם מעצב זהות, הבא מלמעלה־למטה. המונח ממלכתיות הוא תעתיק של מונח שמקורו בתרבות הפוליטית הרוסית.

3. ממלכתיות נועדה להדגיש את הבחירה במדינה שמאפייניה מבוססים על רעיון ה"חירות החיובית", שבו על המדינה לעצב את ערכי הכלל גם על חשבון פגיעה בזכויות הפרט.

4. השימוש של בן־גוריון במילה "ממלכתי" נועד להעניק למדינה ארומה מונרכית שאפשרה לו לנקוט צעדים כמעט "מלכותיים". השילוב בין מדינה דמוקרטית עם רכיבים רכים של מונרכיה נועד לאפשר התמודדות עם היעדר מסורת דמוקרטית ועם גיוון קהילתי רחב.

הממלכתיות נוצרה כתוצאה מהקשיים שמחולל השימוש במונח לאומיות. ממלכתיות אינה מחליפה את המדינה, אלא את השימוש במושג לאומיות. זאת, מפני שלא כל אזרחי המדינה היהודית הם בני הלאום היהודי, ובה בעת לא כל בני הלאום היהודי הם אזרחי המדינה היהודית. הממלכתיות היא פתרון שנועד להתגבר על המבנה הדמוגרפי המיוחד של המדינה שבדרך.

ד.

מעבר להיבטים הרעיוניים שהובילו לפיתוח תיאוריית הממלכתיות, דומה שניתן לעמוד על סיבה נוספת למרכזיותה במשנתו של בן־גוריון.

הממלכתיות של בן־גוריון ביקשה להיות תמונת מראה לגלותיות שאפיינה את העם היהודי במשך אלפיים שנים.29 הממלכתיות נועדה, בין היתר, כדי להעצים ולהדגיש את שלילת הגלות.30 הגלות מתאפיינת בהשפלה, בשגרת חיים שאין בהם הוד והדר. לעומת זאת, ערכי הממלכתיות מהווים ביטוי עז למהותה של הציונות. לא עוד נתינים בזויים, סחופים ומושפלים, כי אם אזרחי מדינת היהודים המתעטפת בהוד מלכות. בן־גוריון הִרבה להתייחס אל הגלות כמציאות חיים נחותה ופסולה, המשפיעה גם על איכות והיקף היצירה התרבותית של העם היהודי. "היא צמצמה את האופק של העם, כבלה רוחו", היא "שינתה דמותו ומעמדו של העם היהודי לא רק מבחינה מדינית וארצית, אלא גם מבחינה רוחנית ותרבותית".31 יהדות הגולה מצומצמת וצרה, ואילו בארץ המתחדשת תגדל ותגבר היצירה, תורחב יריעת המחשבה, "רק בישראל הריבונית נפלה המחיצה בין היהודי ובין האדם".32 הגלות מחייבת הסתגרות, לעתים היא מכריחה בחיים בגטו מרצון. המדינה מהווה הזמנה לפתיחות רעננה, להתערות במרחב המערבי וללימוד מעמיק של ערכי הנאורות והדמוקרטיה.

כבר הזכרתי לעיל כי בן־גוריון ראה בהקמת המדינה סוג של קפיצת דרך מעל הגלות וחיבור אל המקורות המקראיים של העם היהודי, "חיינו בישראל נעשו שוב כבימי התנ"ך, הוויה וחוויה אחידה ושלמה".33 הממלכתיות היא ביטוי לשחזורו של תור זהב קדום. לא מדינה חדשה, כי אם עם השב אל ארצו.

אשר על כן, חלק מהסממנים הממלכתיים המרכזיים נוצרו, אם במודע ואם שלא במודע, כחלק מרעיון שלילת הגלות. הממלכתיות במלוא הדרה היא התשובה לגלות ולהשפלה.

ב־24 במאי 1949 חוקקה כנסת ישראל את "חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה התש"ט־1949".34 הצעה זו אימצה את דגל התנועה הציונית והפכה אותו לדגל מדינת ישראל. ב־1897, בבאזל שבשווייץ, אימץ הקונגרס הציוני את הדגל הכחול־לבן, כשמגן דוד במרכזו, כדגלה של התנועה הציונית: "בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז היתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו - טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי".35 כך דחתה התנועה הציונית את הצעתו של הרצל להציב במרכז הדגל שבעה כוכבים זוהרים, סימן לשמים הזוהרים במדינה המתחדשת.

והנה, אף על פי שדגל המדינה אומץ בראשית המאה ה־20, עוד בטרם התרגשה עלינו השואה הנוראה, העדיפו מנהיגי המדינה לקשור בין המגן דוד שבמרכז הדגל לטלאי הצהוב, שהפך סמל לסכנת הגולה ולנוראותיה. בטקס הנפת הדגל בחזית בניין האומות המאוחדות הכריז שר החוץ, משה שרת: "מגן דוד זה אשר נהפך בידי עושקינו לאות־קלון [...] אשר נפרש מעל חומות גטו וארשה במרד הנואש [...] מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה, בהיותו מנופף בגאון כדגל החמישים ותשעה במעגל הגדול הזה".36 ואם לא די בכך, בפרוטוקול ישיבת הממשלה הזמנית, מ־11 ליוני 1948, צוטט בן־גוריון כמי שאמר: "בנוגע למגן דוד - יש פלוגתא אם זה סמל קדום או לא קדום. לדעתי לא חשוב כל כך אם זה קדום. אין שום סמל אחר הנחשב אצל היהודים והגויים כסמל יהודי כמו המגן דוד. וזה נֶכס". בעקבותיו הדגיש השר משה חיים שפירא: "כאשר היטלר רצה לפגוע בנו - השתמש במגן דוד כאמצעי לכך".37

ואולם, לא רק המגן דוד שבדגל המדינה התעצב כסמל לממלכתיות השוללת גלות. בי"א בשבט תש"ט, 10 בפברואר 1949, נבחרה המנורה כסמלה של מדינת ישראל. מבין הצעות רבות שהוגשו לוועדה נבחרה הצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר. אלא שהוועדה דרשה מהאחים שמיר לערוך כמה שינויים בסמל שעיצבו. היוצרים רצו בעיצובה של מנורה מודרנית, אולם חברי הוועדה, ובראשם היו"ר בבה אדלסון, העדיפו את התבליט המופיע בשער טיטוס. התבליט מתאר את יציאתו של העם היהודי לגלות, את שלילת הריבונות. עתה ראו מייסדי המדינה בבחירה זו סימבול לחזרתה של המנורה הביתה. את קלונה של הגלות יש להמיר בפריחתה של הממלכתיות. כך הפך סמל הכניעה לסמל הגאווה.38

דוגמה נוספת הרואה בממלכתיות הֶפֶך הגלות באה לידי ביטוי ביחסו של בן־גוריון בפרט ושל הממשלה והכנסת בכלל להנחלת זיכרון השואה. הממלכתיות מבקשת לעצב תודעה לאומית שאינה מבוססת על תיאוריית "כבשה אחת בין שבעים זאבים". בן־גוריון סירב לעגן את הנחלת השואה כגורם מרכזי בעיצוב זהותה של ישראל, מפני שסבר שאל לנו לבסס את המדינה שבדרך על יסודות השואה ומורשתה, כי אם להפך - על ערכים ממלכתיים של גאווה והתחדשות. בהקשר זה, ראוי לציין כי האזכור הראשון של "יום השואה" לא נקבע על ידי ממשלת ישראל, כי אם על ידי הרבנות הראשית לישראל שקבעה כי יש לציינו בעשרה בטבת. רק בשנת תשי"ב (1952) הכריזה הממשלה על כ"ז בניסן כעל "יום השואה ומרד הגטאות".39 הבחירה ביום מרד גטו ורשה כיום המתאים לציון נוראות השואה אינה אקראית. היא מבקשת להתנער מסממני הקורבן ולהדגיש את העצמאות, את התקומה. ואולם גם אז יום השואה לא צוין במרחב הציבורי, ובודדים מקרב שרי הממשלה השתתפו בטקסים הרשמיים המעטים. רק ב־1959, בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ מרדכי נורוק, בעצמו שורד שואה, הקנתה הממשלה לאירועי יום השואה תוקף מחייב.40

בשלוש הדוגמאות הללו: המגן דוד שבדגל המדינה; בחירת המנורה כסמלה של המדינה והרצון לגבש יחס מורכב לנוכחותה של השואה במרחב החיים הישראליים, ניכרת מגמה נוספת בתפיסת הממלכתיות של בן־גוריון: היא נועדה להוות משקל־נגד למעמדה, למורשתה ולהשפעתה של הגלות על עיצוב הזהות והתרבות של מדינת ישראל. הממלכתיות היא תמונת תשליל ליהדות הגלותית, והיא באה לרפא את היהודים מהשפעותיה. לא יהודים גלותיים אנו כי אם בני מלכים, אזרחי מדינה ריבונית.

למעלה מ־70 שנה אחרי קום המדינה, ראוי לבחון עד כמה משפיעה הגלות, ובעיקר עד כמה משפיעים הפחד והחרדה על גיבוש התודעה הממלכתית שלנו.

ה.

בשנותיה הראשונות נבנתה המדינה בצלמו ובדמותו של האב המייסד. בינתיים חלפו למעלה מ־70 שנה. מערכות היחסים בין המגזרים והקהילות, האווירה במרחב הציבורית וההתנהלות של המנהיגות הפוליטית הישראלית רחוקות מביטויי ממלכתיות. יהיו שיראו בכך ברכה גדולה. על אף ההוד וההדר שהממלכתיות הבן־גוריוניסטית הביאה בכנפיה, אין להתעלם מחסרונותיה. היה בה יותר מקורטוב של מונוליטיות, דריסה תרבותית אכזרית של זרמי מחשבה, מנהגי קהילה ותפיסות עולם בנות מאות ואלפי שנים.

משהפך החזון למציאות, הפכה המחלוקת האידיאולוגית למחלוקת קיומית. לא עוד שיח היפותטי על דמותה של המדינה שבדרך, לא עוד שיח בין הוגים ומנהיגים, כי אם מחלוקת המאיימת על המארג הפנימי העדין שבין שבטיה וקהילותיה של המדינה. הממלכתיות של בן־גוריון היתה תרופה, מרפא לנפש האומה: את ההכרעות יש להעביר לאחריותה של המדינה. מוסדות הממשל אינם רק אורגן לניהול החיים במדינה, כי אם מסגרת המסוגלת להכריע בשאלות יסוד של זהות ומהות. בן־גוריון יצר מעטפת אידיאולוגית שתוצאותיה מבהירות מדוע יש לעבור מהנהגה קהילתית, אזרחית, להנהגה לאומית. בנוהג שבעולם, אידיאולוגיה מובהקת מכריחה מנהיגים לבנות תוכנית פעולה מקיפה למימושה. כך העניקה הממלכתיות לבן־גוריון את הלגיטימציה לפירוק מוקדי הכוח השבטיים, משני צדי המתרס הפוליטי (הפלמ"ח מחד גיסא, האצ"ל והלח"י מאידך גיסא), לכונן חינוך ממלכתי המאפשר שליטה על עיצוב הזהות הלאומית, ועוד.

בחינה מדוקדקת של עקרונות הממלכתיות מוכיחה שתרגום התפיסה לחקיקה, והתפשטות הממלכתיות לכל תחומי החיים, התחוללו רק בעשור הרביעי והחמישי של המדינה.

תחום הבריאות מהווה דוגמה נפלאה לנוכחות של התפיסה הממלכתית במוקד מרכזי של חיינו. על אף האמונה הגדולה לכאורה במרכזיותה של הממלכתיות, נשמרו מוקדי הכוח המפלגתיים בכל הנוגע לניהול הבריאות באמצעות קופות החולים המזוהות עם מפלגות שונות. רק ב־1995 חוקק חוק בריאות ממלכתי. חוק זה ניתק את הקשר בין ההסתדרות הכללית לקופת חולים כללית - ובין הסתדרות העובדים הלאומיים לקופת חולים לאומית.

לא בכדי שמרו המפלגות השונות על קופות החולים. התחושה היתה פשוטה: בעניינים ה"לא חשובים" ננהל את המדינה בכלים ממלכתיים, אבל בנושאים החשובים באמת, החיים עצמם, "אנחנו נשמור עליך". חוק בריאות ממלכתי הוא אירוע מכונן בניסיון להפוך את הממלכתיות מכלי המאפשר ניהול מיטבי וראוי, תוך ריכוז מוקדי הכוח בידי השלטון, לתפיסת עולם קוהרנטית, מקיפה ועמוקה.41 מבצע החיסונים הנרחב נגד נגיף הקורונה במהלך 2021 הוכיח את משמעותה ותרומתה של הממלכתיות לאיכות חייהם של אזרחי ישראל.

שאלת מקורה של תפיסת הממלכתיות אינה שאלה פילוסופית, סוציולוגית או תרבותית־פוליטית. היא נועדה לבחון האם בחלוף למעלה מ־70 שנים מתנהלת המדינה על פי התפיסה הממלכתית - או שמא חלק ממנהיגיה רק מתהדרים בה?

האם העובדה שהונהגה בישראל ממלכתיות חלקית לא הובילה לפגיעה עמוקה ברעיון? השיח הציבורי רחוק משפה ממלכתית; המנהיגות לגווניה ולרבדיה רחוקה מהתנהגות ממלכתית.

תפיסות עולם ליברליות ופוסט־ליברליות אינן רואות ברכה בְּממלכתיות שתכליתה לגבש ולעצב תרבות של אומה. ישראלים רבים מזהים במעשיו של בן־גוריון פטרונות והתנשאות,42 יש אומרים אף גזענות. לטענת רבים, משחק המילים בין "לאומיות" ל"ממלכתיות" אינו פותר את המתח ביחסם של מיעוטים וקהילות בישראל למדינה ומוסדותיה ולא מגביר את השותפות וההשתתפות. הממלכתיות הפכה לשק החבטות של הפוסט־ציונים. הרצון להמיר את הממלכתיות בַּ"חברה הישראלית" אינו ניסיון תמים. יש בו כדי להמעיט בערכה של הלאומיות.43

השימוש במושג ממלכתיות כמצפן המכוון את אורחות חייה של ישראל, בעיקר במוסדות ממלכתיים, עלול להיתפס כ"פֵייק"; כשימוש בשקר מוסכם.

אל לנו לוותר על הממלכתיות. עלינו לחזור לדבריו של בן־גוריון, שהובאו בראש דברנו: "וכשם שאנחנו חייבים לשקוד על התקופות הקודמות ועל ההיסטוריה שלנו בארץ, על תולדות הצבא ומלחמות ישראל, כך אנחנו צריכים לראות אם אנחנו רוצים להיות מוכנים לקראת הבאות, ללמוד את הייחוד אשר בתקופתנו ולא להטעות וללכת שולל אחר דוגמאות היסטוריות אשר אינן חוזרות אף פעם".

1 כל ההדגשות בספר הן של המחבר, אלא אם כן צוין אחרת.