פרק ראשון
מקום הולדתו של ישראל
הטייל המסתפק בימים אלה בטיול בסגנון האסיאתי הישן והטוב, כשאין הוא חולף ביעף בלוקומוטיב וגם לא נגרר בכרכרה; זה המוכן ליהנות מהכנסת אורחים בבתי חווה מבודדים במקום לשלם את חשבונו בפונדק כלשהו; זה שלא יפחד מהבדידות, רבה ככל שתהיה, ולא יירתע מדרכי חתחתים או מפסגות נישאות; נוסע כזה במזרח ברקשייר אשר במסצ'וסטס, ימצא שפע צידה לשרעפים פואטיים בנוף המיוחד של הארץ, שבהיותה אדמת טרשים מבותרת, המשתרעת הרחק ממסלולי ההסעה הציבורית למיניה, היא נותרה עלומה כמעט עבור התייר הרגיל, כתוככי בוהמיה.
כשנוסעים ממחוז אוטיס צפונה, כעשרים או שלושים מיל בכיוון וינדזור, מובילה הדרך — לאורך שלוחת הפסגות הארוכה והמבוקעת, המשוגרת אל תוככי מסצ'וסטס מן ההרים הירוקים של ורמונט. כמעט בכל כברת הדרך הזו תדמה שוב ושוב כאילו שרוי אתה על איזו טרסה שבירח. לרגע לא תדע את תחושת המישור או העמק, בקושי את תחושת כדור הארץ. אם לא תמצא שצללת לתוך ערוץ משום צניחתו הפתאומית של המשעול, אתה תמשיך הלאה והלאה והלאה על פני פסגות או מדרונות של הרים שאננים, כשהרחק למטה משתרע למרגלותיך ללא גבול עמק הוּסָאטוֹניק הֶעָרוך במלוא יופיו. לא אחת, בעוד סוסך, משהגיע אל רמה נישאה כלשהי השטוחה כשולחן, מטופף לו בעליזות על פני דרכים נטושות כמעט ומעשיבות, ועינך המתפעלת סורקת את הנוף רחב הידיים שמתחת, רָאֹה תירָאֶה כַּבּוֹאוֹטיס, רועה הדובים ברקיע. מלבד שדות תפוחי אדמה הפזורים פה ושם במרווחים גדולים, מכוסה כל הארץ ביערות או בשדות מרעה. סוסים, בקר וכבשים הם שוכניהם העיקריים של ההרים האלה. אבל עמודי עשן המיתמרים בעצלתיים מתוך עבי היער לאורך כל השנה, מכריזים על נוכחותם של אותם פורעי חוק למחצה — שורפי הפחם; ובראשית האביב נוספים עליהם אדים מסולסלים, המעידים שגם דוּד סוכר המייפל בוער. אבל חקלאות כמשלח יד קבוע אינה נפוצה כאן. מכל מקום, אין אדם צובר הון באמצעים אלה ומאדמה טרשית וכחושה זו, שזה זמן רב כל חלקיה הראויים לעיבוד נסחטו כמעט עד תום.
אלא שבראשית ההתנחלות בארץ לא היה האזור בלתי פורה. לכאן הגיעו המתנחלים הראשונים, ובו הם קבעו את מושבם, על־פי הכלל הידוע היטב, להעדיף את האדמה הגבוהה על זו הנמוכה, בהיותה פגיעה פחות למחלות הזיהומיות, המתחוללות עם החדירה לעמקים הדשנים ולקרקעיות הסחף של חבלי בראשית. אלא שלאט־לאט ויתרו המתיישבים על הגנת הרמה העקרה, ופנו להתמודד עם הסכנות שבשדות הנמוכים יותר, אבל גם הפוריים יותר. מסיבה זו נחשף כיום חיזיון של עזובה משונה בכמה מאותם מחוזות הרריים. הגם שמעולם לא ידעו אלא שלום ובריאות טובה, נדמים אזורים אלה, לפחות מבחינה כלשהי, כאילו ננטשו מחמת מגפה או מלחמה. כל מיל אחד או שניים נגלה לעין בית ריק מיושביו. חוסנו של השלד של אותם בתים ישנים אִפשר להם להתגבר על הרקב הפושׂה בהם עם הזמן. קורות העץ שלהם, המנומרות בכתמים אקלימיים אפורים וירוקים, נראות כמי ששבו וגלשו אל מקורן היערי, וכעת הן מהוות חלק מכלל הציוריות של הנוף הטבעי. בהשוואה לבתי חווה מודרניים, מידתם של הבתים האלה יוצאת דופן. מיוחדת להם ארובה ענקית מאבן אפורה בהירה, שמחוררת את הגג היישר במרכזו, כעין מגדל.
אותות של מלאכת בנייה מימים עָבָרוּ ניכרים מכל עבר. מכיוון שהרים אלה משופעים באבנים, היה חומר הגלם הזה זמין לגדרות כמו העץ, אבל עמיד ממנו בהרבה. אֵי־לכך, הנוף מבותר בכל כיוון על־ידי חומות אבן חזקות ומטופחות להפליא.
מספרן ואורכן של חומות אלה מפליאים לא יותר ממידתם של כמה מגושי האבן המרכיבים אותן. נדמה שהטיטנים בכבודם ובעצמם עשו במלאכה. כשמביאים בחשבון את העובדה שכדי לגדור אדמה כה כפוית טובה נדרשו מאמצים כה כבירים מקהילה כה קטנה — כפי שללא ספק היו המתיישבים הראשונים; וכמו כן — את העובדה שהיה עליהם להשלים משימות הרקוליאניות כאלו הגם ששכרן היה כה מפוקפק — מקבלים רמז חשוב על מזגם של אנשי העידן המהפכני.
אי־אפשר היה למצוא ארץ היאה יותר ללידתו של הפטריוט המסור ישראל פוטר.
עד עצם היום הזה בוני חומות האבן הטובים ביותר, כמו גם חוטבי העצים הטובים ביותר, מוצאם מהעיירות המבודדות שבהרים. גזע אנשים גבוה, אתלטי וחסון; מיומנים במכת הגרזן כאינדיאני בטומהוק; סבלניים בגלגול האבן כסיזיפוס; רבי כוח כשמשון.
בימים היפים והצלולים של יוני, פריחת ההרים משובבת כאן עד בלי די. בביקורה האחרון בגבהים אלה בטרם תיעלם, עונת האביב, כשמש בשקיעתה, משליכה עליהם את קסמיה המתוקים. כל ציצה מעשבי הרמה מבושמת כזר מעלה ניחוחות. הבריזה הריחנית נעה אנה ואנה כבזיך של קטורת. מצד אחד, מתחקה העין אחרי מרחב טיסתו של נשר: שרשראות ההרים המתפתלות דרומית לכיפה הסגלגלה של טָקוניק — הסנט פטרוס של גבעות אלה, וצפונית לפסגות התאומות של סָדֶלבֵּק — הקתדרלה הטבעית כפולת הצריחים של ברקשייר; ומצד שני, למטה ומערבה אחרי זרימת הוסאטוניק, המתעקל בתוך הלבירינת המימי שלו דרך כרי מרעה נלבבים, המתענגים על הקרניים החוזרות מצלעות הגבעות. בעונה הזו היופי מסביבך, השורה על הכול, מאכלס את בדידות דרכך. גם לו יכולת, לא היית שואל לעצמך ארץ מיושבת יותר מזו. בשמחתו ללגום חמדה שכזו באמצעות כל חושיך, ליבך אינו מבקש לו חברה זולתי הטבע.
באיזו התלהבות עוקב אתה אחרי עיט אצילי שבהרקיעו יחידי לשחקים הוא משקיף מטה על מישור והר כאחד, מרחף מעל אגן רחב ידיים שבין הגבעות, או נסחף לאיטו בגובה עצום מעל עמק הוסאטוניק השקוע הרחק מכאן. ויש שהינך מתבונן בנֵץ, שכמו ברון בן זמנים רחוקים הפורץ מטירתו עטורת הצריחים שבחבל הריין, הוא מגיח מצוק כלשהו ועט מטה על טרפו שבנהר. או לחלופין, בעודו דואה לו בעצלתיים סמוך לרום הרקיע, אותו עוף חמסן מותקף לפתע על־ידי עורב המנקר בו בחוצפה עקשנית, וכנגד כל עוצמתו הוא דולק אחריו לבסוף בחזרה אל מצודתו. הליסטים, העשוי לבלי־חת בכל מקרה אחר, מכיוון שהִרקיע עד קצה יכולתו, נאנס להיכנע לחזוּת אפלה זו של המוות. כמו כן, לא נעדרים שם עופות קטנים יותר ופחות ידועים, שגם אם אינם מוסיפים להוד ולהדר, הם מעשירים את יפי התמונה. הציפור הצהובה מעופפת, אי־פה אי־שם כנרקיס מכונף; כמקלעות של סיגליות, משתעשעות על הדשא אגודות של ציפורים כחולות. בחופזו מהאחו אל החורש, נדמה אדום החזה כמבעיר בערות המניח לפידים בין העצים.
ובין כה וכה מהדהד האוויר במזמוריהם, ונשמתך עולזת עם העליצות הכללית. כזַר בקרב התזמורת, אינך יכול לגדור עצמך מלשיר כשהכול מסביבך משמיעים הושענות כאלו.
אבל בסתיו, אותן בנות צפון עליזות, הציפורים, שבות אל מושבותיהן הדרומיות. ההרים נעזבים לנפשם, קמלים ועגומים. מתוך זרזיפי הערפילים יורדת עליהם הבדידות. בפניות המסוכנות הטייל מכותר בגושים של ערפל דחוס. לרגע הוא חוזר ומופיע באוויר צלול יותר, ובעוברו על פני בית כלשהו, אפלולי ועזוב, הוא רואה את האדים הנישאים מתערבלים אצל דלתו הנטושה, ממש כפי שעשוי אתה לראותם מהמישור כשהם מתערבלים סביב שיאי הרים רחוקים וגלמודים. או, משירד מסוסו המבוהל, הוא מוליך אותו מטה אל עמק צר וזעום, אשר ממנו צוללת הדרך במדרון שבין סלעים זעופים, רק כדי לשוב ולהתרומם במפתיע. ובעודו בורר בזהירות את דרכו בחשש מפני הנוף המאיים, הוא רואה כעין רוח רפאים המגיחה מבעד לערפל שבשולי הדרך; כשהוא שם פעמיו אליה, הוא מבחין באבן לבנה וגולמית, חקוקה בחספוס, ומציינת את המקום אשר בו, לפני כחמישים או שישים שנה, התהפך במזחלת העץ שלו איכר כלשהו ונמחץ מתחת למטענה.
בחורף חסום האזור הזה בשלג. הדרכים שבאוגוסט הן מכוסות וגדושות בעשב גבוה, שוב אינן נגישות ואינן עבירות. פראיות ושוממות הן נסחפות בדצמבר יחד עם גיזת השמיים הלבנה אלי־שחת. הקשרים בין בני האדם נפסקים תכופות למשך שבועות, כאילו אוקיינוס היה מיטלטל ביניהם.
כך היא בימינו אלה הארץ אשר הולידה את הגיבור שלנו:
הוריו, הפוריטנים הטובים, קראוהו בשם ישראל, כנבואה המגשימה את עצמה, שהרי במשך יותר מארבעים שנה נדד פוטר המסכן בערבה הפראית של מצוקות העולם וחולייו הגרועים ביותר.
בהיותו ילד הדולק אחרי הבקר התועה של אביו בין הגבעות האלה של ניו אינגלנד, כיצד יכול היה להעלות בדעתו שהוא עצמו, כמורד נמלט, יהיה רדוף כחיה על פני מחציתה של אנגליה הישנה. או, כיצד יכול היה לחלום בעודו מחותל בערפילי הסתיו של הרים אלה, שמבוכים גרועים עוד יותר מצפים לו שלושת אלפים מיל מעבר לים בעודו תועה בערפיח של לונדון. אבל כך נגזר. ילדון גבעות זה, אשר נולד בגבולו של נהר הוסאטוניק המנצנץ, עתיד היה לכלות את מיטב ימיו כאסיר או כקבצן על הגדות המזוהמות של התמזה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.