ישראל שיחת נפש

ראשית דבר: "אני אוהב אותך"

נדמה לי שהיו לאורי אבנרי, זקן המרואיינים בספר הזה, שתי אהבות גדולות: האהבה לאשתו והאהבה למדינה שלו. את שתי האהבות האלה הוא הביע בצורה מיוחדת, שלא כללה את המילים "אני אוהב אותך". כששאלתי אותו מדוע, אמר שהוא מתעב את המילים האלה, שהן נראות לו כזיוף וכשיא הקיטש.

אורי אבנרי מזכיר לי בגינונים ובמבטא שלו את סבי ואת סבתי, שאותם הכיר היטב. ביתם, כמו ביתו, היה בית יקי — בית שהיתה בו הרבה אהבה, אבל לא אהבו להפגין בו רגשות, ודאי לא בפומבי. אולי לכן, למרות שאינני מסכים עם האיסור הגורף שגזר על עצמו להשמיע את המילים "אני אוהב אותך", יש לי סימפתיה לרתיעה שלו מתרבות הריאליטי שבה אנו חיים היום, תרבות שבה כל הרגשות מוחצנים, מוגברים, מצולמים, משווקים, ומובעים במילים — הרבה מילים.

כיצד אפשר למדוד את עוצמתה של אהבה? זה תלוי את מי שואלים. רבים מאיתנו יאמרו שהביטוי לעוצמתה של האהבה הוא עוצמת ההרגשה המתלווה אליה: איך אני מרגיש כלפי האדם (או המדינה, או האלוהים), שאותם אני אוהב. במובן הזה אנו מתייחסים לאהבה כאל הרגשה, כלומר תחושה פנימית שקשה להגדיר אותה במדויק במילים, אבל קל לחוש בה ואין לטעות בה. אלפי שירים, רומנים, סרטים הוליוודיים ואופרות סבון שרים את תהילתה של האהבה הרומנטית כרגש — כמשהו שאנחנו חשים. מיליוני מילים כבר נכתבו ונאמרו ועוד מיליונים ייכתבו וייאמרו על האהבה כהרגשה.

אני חושב שההגדרה הזאת של האהבה כהרגשה היא חשובה ויש בה הרבה אמת, אבל לא היא הקובעת. בסופו של יום, לדעתי, מה שקובע את עוצמתה של האהבה איננו הרגשה אלא פעולה: לא מה אני מרגיש כלפי מי שאני אוהב, אלא מה אני מוכן לעשות בשביל מי שאני אוהב. ההגדרה הזאת איננה מקורית. היא לא שלי, והיא לא חדשה.

כבר בשיר השירים, אחד החיבורים היפים ביותר שנכתבו אי פעם על אהבה, מופיע הרעיון הזה. לקראת סיום השיר מתוארת עוצמתה של האהבה: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". מתואר כאן רגש העולה על גדותיו, תחושה סוחפת שאין לעמוד בפניה. אבל מיד, באותו הפסוק ממש, נמדדת עוצמתה של האהבה במבחן האמיתי היחיד הראוי לה — מבחן המעשה: "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח, ז). במילים אחרות, אם כל מה שאתה מוכן לתת בשביל אהבתך הוא את כל רכושך עלי אדמות, ותו לא, הרי שמגיע לך בוז. מצפים ממך ליותר — לא ליותר הרגשה אלא ליותר מעשים.

סבי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, אהב לצטט שוב ושוב את הפירוש המצמרר המופיע במשנה על הפסוק מקריאת שמע "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה): "ובכל נפשך — אפילו הוא נוטל את נפשך" (ברכות ט, ה). במילים אחרות, אהבת האלוהים שלך נמדדת לא בעוצמת ההרגשה שלך, אלא בנכונות שלך לוותר על הכול — אפילו על חייך — בשביל מי שאתה אוהב.

זה נראה כאידיאל שקשה מאוד לעמוד בו, ואולי רוב האהבות שלנו אינן עומדות בו. אבל במצבי קיצון מסוגלים לעתים קרובות בני אדם "רגילים" להגיע לדרגות כאלה של אהבה. אורי אבנרי, כמו מאות אלפי ישראלים בזמנו ואחריו, נקרא לסכן את חייו שוב ושוב בשביל המדינה שלו. על הדרך, כפי שמתואר בספריו על מלחמת העצמאות, סיכנו הגברים האלה את חייהם זה בשביל זה, ולפעמים גם איבדו את חייהם בניסיון נואש להציל את חיי חבריהם. אפשר למצוא אהבה כזאת לא רק בין לוחמים אלא גם הרבה יותר קרוב לבית: רוב האימהות שאני מכיר לא יהססו לסכן וגם להקריב את חייהן בשביל הילדים שלהן.

מה כל זה אומר על הסטנדרטים המערביים שלנו להבעת עוצמתה של האהבה? זאת יחליט כל אחד על פי הבנתו ועל פי טעמו. אבל אני, באופן אישי לגמרי, רוצה לאחל לאורי אבנרי שיחיה עוד הרבה שנים. גם כי אני אוהב אותו (וסליחה על המילים האלה), וגם כי אהבתו את הארץ הזאת, כמו אהבתו של סבי, היא אהבה קשה וחזקה. כאשר הוא ילך מאיתנו יאבד לנו, לדעתי, אחד האוהבים הגדולים שלנו, אוהב של מעשים ולא רק אוהב של מילים.