ישראל שיחת נפש

פתח דבר

האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו

רק מה שספגה אזנו עודה רעננה

רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות

כל אשר פגע במשעולי־טללים ילד

מתלבט, נכשל על כל גוש ועי־אדמה...

ואך ברבות הימים ובמלחמת־ישות

ומגילת ספר חייו הולכה מתפרשת —

ובאו אחד אחד, ויגלה פשר

כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות

שחקקו עליה בראשית ברייתה —

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.

שאול טשרניחובסקי, משורר ורופא ילדים, מזמין אותנו להתבונן בעברנו בכדי להבין את ההווה ואת העתיד שלנו. ילדותנו, המקום בו נולדנו וגדלנו, הדברים הראשונים שקרו לנו — כל אלה אכן ישפיעו על המשך דרכנו. אבל אירועי העבר משפיעים ומעצבים לא רק את העתיד שלנו אלא גם את מי שאנחנו, את הזהות שלנו. אלה הנושאים בהם עוסק הספר הזה: ילדות, זהות ומולדת.

בספר שיחות אישיות עם שלושים נשים וגברים ישראלים. הן נערכו במסגרת התכנית "שיחת נפש" המשודרת ב־HOT בידור ישראלי, ובערוץ 23 של הטלוויזיה החינוכית. הדברים מובאים כאן בעריכה מינימלית, ועל כן משפטים רבים — של המרואיינים וגם שלי — אינם מהוקצעים; ברוב המקרים בחרנו להישאר נאמנים לשפת הדיבור על חשבון הדיוק התחבירי והדקדוקי. כל האנשים שאיתם שוחחתי דיברו על ילדותם, על משפחותיהם, על הקריירות שלהם, על הפחדים והחרדות שלהם, על החלומות והתקוות שלהם, כלומר — על עצמם ועל חייהם כאן ועכשיו.

כולם אנשים מפורסמים למדי. המילה "סלבריטאים" אינה אהובה עלי. לעניות דעתי סלבריטאי הוא מי שראו אותו בטלוויזיה, לא פחות אבל גם לא יותר. נדמה לי שכדי לגרום למצלמת הטלוויזיה בישראל של היום להפנות את עינה האחת לעברו של אדם, אין לו צורך בכישרון או בהישג יוצאי דופן. מספיק למשוך לזמן קצר את תשומת ליבם של הצופים בבית, לרוב על ידי חשיפה עצמית מרחיקת לכת או הפגנה של רגשות חזקים מכל סוג שהוא. התוצאה אינה מציאות ואינה אמת, אלא ריאליטי של מציאות וריאליטי של אמת.

לעומת זאת, האנשים שדבריהם ותמונותיהם נמצאים בספר הזה זכו לפרסום בזכות הישגיהם וכישרונותיהם, והם אכן אנשים מרשימים ויוצאי דופן. אבל כשהתחילו לדבר איתי על ילדותם ועל עולמם הפנימי הם נראו לי אחרת. לא ראיתי לפני את חברת הכנסת, את השר, את הרמטכ"ל, ואת היזם המולטי־מיליונר. לא ראיתי גם את הזמרת, את הספורטאית אלופת הארץ, את העיתונאי ואת השופטת, אלא שלושים ילדים שגדלו ובגרו, אנשים ונשים שהתמודדו ועדיין מתמודדים עם מציאות של אובדנים, כישלונות, הצלחות, אהבות, פרידות, מחלות, שמחות ושכול — עם החיים עצמם. כמו כולנו.

מאחר שאני עוסק בטיפול נפשי, מכיוון שבשיחות עלו לא מעט תובנות פסיכולוגיות, ומאחר שכל המרואיינים דיברו על עולמם הפנימי ועל ילדותם, מפתה לראות בספר הזה אוסף של טיפולים פסיכולוגיים מזורזים, או הצצה אל המתרחש בחדר הטיפולים — ולא כך הדבר. בחדר שבו נערכו השיחות היה חסר קיר אחד, ומול הקיר החסר הזה ניצבו מצלמות הטלוויזיה. מדוע זה חשוב? משום שטיפול נפשי מעצם מהותו אינו רשות הרבים אלא רשות היחיד. ברגע שאדם יודע שדבריו יהפכו לרשות הרבים משתנה השיח שלו, וטוב שכך. שלושים השיחות שבספר הן שיחות נפש, לא פחות אבל גם לא יותר. לטיפול נפשי דרושים ארבעה קירות שלמים ודלת סגורה.

האנשים שבספר הם חלק מקבוצה גדולה יותר, של מעל מאה ועשרים איש ואישה שהתארחו בתכנית "שיחת נפש" מאז שודרה לראשונה. ההחלטה אילו ראיונות לכלול בספר לא היתה קלה. כל אחד מן המרואיינים שהתארחו בתכנית הביא איתו סיפור מרתק וייחודי. אלה שמצאו את דרכם אל הספר נבחרו לא רק בשל תוכן הסיפור שלהם אלא גם בגלל האסוציאציות שלי לסיפורם, כלומר, בגלל דברים שרציתי לומר.

הכנסנו לספר מספר שווה של נשים וגברים. יש ביניהם מזרחים ואשכנזים, צעירים וזקנים, פוליטיקאים ואמנים, ותיקים ועולים, אבל לא תמצאו בספר ייצוג מגזרי מאוזן: אין חרדים, יש מסורתיים אבל אין דתיים לאומיים, ומספר הערבים שבספר נמוך בהרבה משיעורם באוכלוסיה. בסופו של יום האנשים שבספר הם שלושים ישראלים וישראליות שלכל אחד מהם סיפור משלו, ולא מדגם מייצג של אוכלוסיית ישראל.

אף על פי כן, הראיונות והצילומים אינם מתארים רק את האנשים המופיעים בהם. לדעתי הם מהווים גם אבני פסיפס של תמונה גדולה יותר — מעין דיוקן של החברה הישראלית כאן ועכשיו. יחד הם מצטרפים לתמונת מצב מוכרת ומורכבת, תמונתו של "המצב הישראלי" בזמן הזה. כל אחד מן הראיונות עוסק בחייו של אדם אחד, אבל סכום כל הראיונות הוא סיפור על הארץ הזאת ועל יושביה: שיחות נפש על ילדותם, בגרותם ועולמם הפנימי של שלושים ישראלים בשר ודם. מקהלת הקולות העולה מן הראיונות מספרת גם את סיפורה של החברה הישראלית שהתגבשה כאן — חברת מהגרים רב לאומית ורב תרבותית הנמצאת עדיין במאבק אלים — פנימי וחיצוני — על דרכה, על זהותה, ואף על עצם קיומה כאן.

מה למדנו משיחות הנפש האלה? למדנו שהאימא הכי פולנייה היא האימא הערבייה. למדנו שמורשת האפליה, ההשפלה ואובדן הסמכות ההורית ממשיכה לרדוף את עולי ארצות האסלאם ואת ילדיהם עד היום. ולמדנו שכל האשכנזים, ובעצם כל הישראלים החיים כאן, כולנו דור שני ושלישי ורביעי לשואת יהודי אירופה. זוהי אותה שואה שנותנת תוקף מוסרי לשאיפות הלאומיות של העם היהודי ולעוצמה הצבאית של מדינת ישראל, שלפעמים מנוצלת כאן לרעה להצדקת מעשים שלא ייעשו, ושמעצבת לא רק את החרדות הקיומיות אלא גם את הזהות הקולקטיבית של כל הגרים בארץ הזאת.

בראש כל אחת מן השיחות בספר מופיעה תמונה של המרואיין בביתו, במקום שלו. בשבילי התמונות האלה הן הגשמת משאלה: כאשר התחלתי לחשוב על הספר הזה ראיתי לנגד עיני ספר שאהבתי מאוד — ספרם של אבנר ורֶלי אברהמי "מצב משפחתי". מובאים בו סיפוריהן ותמונותיהן של עשרות משפחות ישראליות שרואיינו וצולמו בביתן. שמחתי מאוד כשרלי הסכימה לצאת איתי למסע הנפש הזה ולצלם את כל המשתתפים בו. נדמה לי שהנוף הישראלי המוכר כל כך, החיצוני והפנימי, משתקף לא רק בראיונות אלא גם בתמונות היפהפיות שצילמה רלי: הברושים מאחורי המרפסת של דן חלוץ, התפוזים והקלמנטינה במטבחה של אילנה דיין, דקל התמר בחלונו של זוהיר בהלול, התמונות והמגנטים על המקרר של אחינועם ניני, החתול השחור של יולי אדלשטיין, וגם התמונה שעל כריכת הספר, שצולמה בשעת בוקר מחוץ לבית שבו גרתי במושב שורש.

אחרי כל ראיון בספר מופיע פרק קצר. הפרקים האלה אינם מתמקדים באדם ובראיון שקדמו להם אלא בנושאים אחרים, רחבים יותר, שהראיון משמש להם מעין נקודת מוצא או מסלול המראה. הפרקים עוסקים בשני סוגים של נושאים: נושאים אישיים/נפשיים ונושאים חברתיים/פוליטיים.

זו אינה מִשנה סדוּרה אלא אוסף של אסוציאציות חופשיות — מחשבות, דעות ועובדות שהמרואיינים ודבריהם הזכירו לי. האסוציאציות האלה אינן מעגליות, כלומר, הן יוצאות מן הראיונות ולרוב אינן חוזרות אליהם. כך, לדוגמה, הפרק שאחרי הראיון עם שרה אנג'ל עוסק באיום האיראני, הפרק שאחרי הראיון עם אברי גלעד עוסק בחלומות, והפרק שאחרי הראיון עם מאיר שטרית עוסק במבנה ובמטרות של בית הספר היסודי.

כדרכן של אסוציאציות חופשיות, הפרקים מלמדים לא מעט על נפשו של האדם שכתב אותם. הם גם מגדירים במידה מסוימת את האני מאמין המקצועי שלי — את גישתי לנפש האדם ולשאלות הקיומיות העולות מן היחסים שבין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. נקודת המבט שלי על נושאים אלה הושפעה ועדיין מושפעת לא רק ממדעי החברה והרוח אלא גם מחקר המוח. זהו תחום שחלה בו התפתחות אדירה בשנים האחרונות, וכמה מן הפרקים שבספר עוסקים לא רק בפסיכולוגיה אלא גם בנוירוביולוגיה.

נדמה לי שהפרקים מצטרפים גם למשהו נוסף — לנקודת מבט אישית וסובייקטיבית על "המצב הישראלי" העכשווי. הדעות והעמדות המובעות בהם, הן המקצועיות/פסיכולוגיות והן החברתיות/פוליטיות, הן שלי בלבד. הן אינן משקפות קונצנזוס מקצועי או מדעי, ואינן מתיימרות לאובייקטיביות היסטורית או לתקינות פוליטית. בסופו של יום הפרקים הללו, כמו שלושים שיחות הנפש המשמשות להם נקודת מוצא, הם עניין אישי.

"ישראל — שיחת נפש" יוצא לאור בזכות מאמציהם, כישרונותיהם ורצונם הטוב של אנשים רבים. שלושים המרואיינים הסכימו בנדיבות שסיפוריהם האישיים יהפכו לרשות הרבים. ליאת המנחם, יוצרת הפורמט ועורכת התכנית "שיחת נפש", הכינה את רוב השאלות ששאלתי אותם. בלעדיה לא היתה תכנית ולא היה ספר. רינת קליין, חיים סלוצקי וליאורה רדיע האמינו בתכנית, טיפחו אותה וגידלו אותה במסירות ובאהבה. תמי פרמונט, אמרי זרטל, שרית סבלן, ערן זמורה ויורם רוז התגייסו להפוך את התכנית לספר ובכך עזרו לי להגשים חלום. גילי מנדלמן ערכה והפיקה את הספר במסירות, במהירות, ובכישרון גדול. אני אסיר תודה לכולם.