יתגדל ויתקדש

בפעם האחרונה שהלכתי לרופא שיניים זה היה בגלל גדילה של שן בינה, ובכל זאת הרגשתי אשמה. תמיד כשאני הולכת לרופא שיניים אני מפחדת, לא מזריקת ההרדמה ולא מהטיפול עצמו. אני מפחדת ממה שהרופא עצמו חושב עליי ־ ברור שכואב לה, היא לא באה לבדיקות שגרתיות, מגיע לה שכואב לה, בטח מוותרת על צחצוח השיניים לפני השינה, איזו הזנחה של הפה. לכן אני לא הולכת אף פעם לבדיקות שגרתיות, רק כי אני מפחדת מהשיפוט של הבחור עם הכיסא שיורד למצב שכיבה.

זאת הייתה התחושה גם כשחיכיתי בתור שיקראו לי להפלה הראשונה שלי. ישבתי על כיסא פלסטיק בחדר הקבלה, וחיכיתי שמישהו יקרא בשמי, "נוגה כרם". זה היה בחודש דצמבר והיה קפוא בחוץ. לא היה אכפת לי מהפרוצדורה עצמה. מפשקת, מחדירים, שואבים, מוציאים, ושלום על ישראל. כולה כמה תאים שלא נותנים להם להמשיך להתחלק. לא פחדתי מהכאב או מהסיבוכים שהסבירו לי שיכולים להיות, לא פחדתי מזה שאני שם לבד, אף אחד לא ידע איפה אני חוץ ממי שהדי–אן–איי שלו התחיל להתפתח בתוכי, ולא פחדתי לדעת שעדיין אהיה לבד כשאתעורר מההרדמה.

פחדתי ממה שהרופאים יחשבו עליי. יכול להיות שהם חשבו שאני מתירנית, שנכנסתי להיריון מאיזה סטוץ של לילה. שהשתכרתי, מישהו התחיל איתי, אחרי כמה דרינקים לקחנו מונית ־ והופ למיטה. הם בטוח חשבו שאין לי חבר, כי אם היה אז בטוח שהוא היה איתי שם. או ששנינו לא היינו שם. הם בטח חשבו שאם היה לי חבר היינו מתחתנים. מילא אם הייתי יותר צעירה, אבל שנה לפני כן כבר הספקתי לחצות את גיל 30. מי עושה בגילי הפלה כשיש לה חבר? או שאולי הם הניחו שאני שואבת את העובר כי אני מפחדת להרוס את הגוף שלי. שאני כל כך אגואיסטית, עד שאני מעדיפה להישאר רזה עם עור מתוח ובלי צלוליטיס ובטן משתפלת מאשר להביא חיים לעולם.

אמא שלי, איריס, אמרה לי פעם שכשאהיה בהיריון אני אראה כמו בלון. ולא רק כי אני נמוכה ו"לא יהיה לעודף השומן לאן לברוח," אלא כי גם ככה אם אני לא שומרת, אני משמינה. לי זה לא כל כך משמעותי, אבל פעם היא הופתעה מאוד כשנכנסה לקחת משהו מחדר האמבטיה בדיוק כשחיכיתי עירומה שהמים החמים יגיעו. היא הסתכלה עליי דרך המראה ואמרה לי לשים לב שהרגליים שלי כמעט נצמדות. היא לא תכחיש שאמרה את זה, אבל בטח גם לא תזכור. לא הייתי מגדירה את עצמי שמנה, אני ממוצעת. אבל בהשוואה לאח שלי, נתנאל, אני ענקית. יש לו רגליים רזות, הוא זקוף מאוד ועושה ספורט על בסיס יומי. ככה זה כשבעשור האחרון אתה נשוי ליחידה המבצעית הצבאית שלך במקום לאישה. לא היה אכפת לי שהרופאים יחשבו שאני רוצה לשמור על הגוף שלי. אבל איפשהו ידעתי שהם שופטים אותי לא בגלל זה, ולא כי הם חושבים שאני בליינית שלא יודעת שובע. כמו שרופא שיניים יכול להאמין לי שאני מצחצחת שיניים בוקר וערב, אפילו שוטפת עם מי פה ומעבירה חוט דנטלי, אבל לפי האבנית שמצטברת הוא יכול לדעת שלא הייתי אצל שיננית שנתיים לפחות. ככה הרופאים ראו עליי בדיוק למה באתי להפלה הזאת. הם לא חשבו שאין לי חבר, הם ידעו שיש לי, וראו על הפנים שלי שלחבר שלי יש טבעת על האצבע. הקמיצה השמאלית שלי הייתה כמובן ־ ועדיין ־ עירומה לחלוטין.

לפני ארבע שנים כמעט הייתה עליה טבעת. מזל שלא נכנסתי להיריון מאבינעם. אם זה היה קורה אז באמת הייתי חיה את כל הסרט הזה שנקרא חתונה. כבר דיברנו על המוזמנים, כבר דיברנו על מקום, כבר חשבנו על תאריך. כבר ממש ראיתי איך זה קורה. רציתי להתחתן במושב שבו נולדתי, בבריכה שנמצאת ממש בתוך יער ירושלים. החופה הייתה ממש צנועה, פשוט בד לבן. החזיקו את המקלות שלה אחי וספיר, החבר הכי טוב שלי. לאבינעם, החתן המיועד לשעבר, לא הייתה כמעט משפחה. רק אחות ואבא. שלושתם דומים מאוד, אף על פי ששלושתם נהגו לומר בתקיפות שאבינעם וכינרת אחותו דומים לאמא שבקושי הספיקו להכיר, בגלל סרטן הכבד שלקח אותה מהם כשהיו קטנים.

בחתונה היו אמורים להיות לא יותר ממאה אנשים. במציאות, כשדיברנו על זה והבעתי התנגדות נחרצת לרצון שלו להזמין את כל חבריו מהעבודה, הוא אמר שאני מתנשאת ושהאנשים האלה, "שלא קורה איתם כלום בחיים," הם אנשים שהוא רואה יותר שעות ביום מאשר אותי.

"בטח שאתה רואה אותם יותר, מי עובד בגילנו במשמרות של שתים–עשרה שעות? אנשים מפגרים בלי עתיד."

"אני לא מפגר, ויש לי עתיד. את העתיד שלי."

את השיר לחופה שלנו אף פעם לא דמיינתי, לא יודעת מה היה מתנגן ברקע, כשהיינו עולים שנינו שלובי ידיים במדרגות, כדי לעמוד מתחת לטלית שמתחת לענפי העצים. אבינעם בטח לא היה לובש חליפה, אלא חולצה לבנה–תכלת בהירה מכופתרת ועניבה בצבע אפור כהה, כי לדבריו זו עניבה שגורמת לו להיראות מכובד, אבל מחוספס ושובב. הוא בטח היה מסתפר יום לפני, איך שנאתי שהוא היה מסתפר. הבלורית הזהובה שלו, עיני התכלת והשם שלו, אבינעם זילבר, הם אלה שבעצם גרמו לי להתאהב בו. אנשים חשבו שהוא חכם, אבל אני ידעתי שהוא תמיד מצטט מדבריו של מישהו אחר. הוא שנא שאני יוצאת מהבית בלעדיו, רצה שבשעות הפנאי שלי אשאר לרבוץ ביחד איתו על הספה. אמרתי לאנשים שהוא מאוד עסוק בעבודה, אז כשיש לו מעט זמן, הוא מעדיף לנוח. סיפרתי גם שהוא מתכנן להתחיל ללמוד, שהוא כבר נרשם פעמיים להנדסת תוכנה, הוא פשוט עוזר כלכלית למשפחה, שבגלל זה הוא לא יכול להתחיל. הוא חוסך. אבל אני ידעתי שכמו שהוא אמר ־ העתיד היחיד שהוא רואה ורוצה להשקיע בו הוא אני. מבחינתו הוא לא היה קיים, וגם לא אני ־ היינו ישות אחת. אנחנו.

אהבתי אותו. בשנה הראשונה שבה גרנו יחד, היינו הולכים בכל שבת מוקדם בבוקר לים. אבינעם לא היה יכול לוותר עליו, כפי שלא ויתר עליו באף שבת בילדותו בקריית ביאליק. הוא אהב אותו בגלל הגלים, ובכל שבוע מחדש ניסה ללמד אותי לתפוס גלים על הגלשן שלו. בכל פעם שנפלתי למים הוא צחק עליי. הוא לא היה עדין איתי, לא ניסה לעזור ולא ניחם אותי כשכשלתי, אבל גם לא התאכזב. הוא ידע שהוא טוב בזה, ולא היה קשה לקלוט שאני רחוקה מכך. השיזוף שלו השפריץ ממנו חום שפגע בי, והעיניים שלו, שנצבעו בכל פעם בגוון שהתאים בדיוק למים, הצליחו לכוון אותו בשבילי הזרמים באופן מושלם אף על פי שראו מטושטש. היה לו חוש מיוחד לזה, חוש מיוחד שלי היה חסר. בכל שבת הסביר מחדש מה אני בדיוק צריכה לעשות.

כשהיינו חוזרים הביתה, הייתי מתקלחת לפניו, שוטפת את גרגירי החול שדבקו אליי במים רותחים ומשאירה לו את חדר האמבטיה מלא באדים. הוא היה יוצא אחריי ומגיע עד לחדר השינה הקטנטן עם מגבת כרוכה מסביב לאגן שלו. השיער הגלי שלו היה מעט רטוב עדיין, וטיפות ממנו היו זולגות ומקשטות את הכתפיים שלו בנקודות קטנות. ככל שהכישלון שלי היה גדול יותר בים, ככה הסקס היה טוב יותר. לא היה בו גרם של אלימות או כוחניות, אבל משהו בתנועות שלו הפך תמיד ליודע, לנוגע, למכוון באופן מדויק לקצות העצבים. העיניים שלו היו שונות והאישונים הזרים האלה שבהם הסתכל עליי גרמו לזרמים לשייט בגוף שלי ולהגיע לכל תא ותא.

הריבים שלנו היו מגיעים במלוא תפארתם כשהעיניים שלו היו יבשות והוא לא היה יכול לשים עדשות מגע, או כשהיה קוצץ את הבלורית שלו. אז היה נראה בן אדם שונה, פתאום כל הפגמים שלו צפו. בכל פעם שהיה מרכיב משקפיים הייתי לוקחת נשימה עמוקה. מעניין אם הוא שם לב שבתקופות האלה רבתי איתו יותר, שכל דבר שהיה אומר הציק וכל דבר שהיה עושה הרגיז; כשהיה בבית רציתי שילך, כשלא היה בבית רציתי שיעשה שעות נוספות.

אבינעם היה מסכים לחתונה קטנה. לא כי זה מה שרצה, אלא כי לא יכול היה לאפשר לעצמו יותר מזה. הוא איבד כמעט את כל החברים הטובים שלו לאורך השנים כי הם פשוט לא עניינו אותו, והאנשים היחידים שהיו יכולים לממן את החתונה שלנו היו ההורים שלי. ובעל המאה הוא בעל הדעה. דעתו על דברים לא הייתה נחשבת. בטח היה מסתפר יום לפני כן בלי להגיד לי כי היה רוצה להיראות מסודר. אבא שלו, יהורם, היה לוקח אותו לאיזו מספרה בקריות ומציע לפנק אותו בתספורת על חשבונו, אבל בפועל הכרטיס לא היה עובר. אבינעם היה מסתפר, רואה את התוצאה במראה ומפחד מהתגובה שלי. בטח הייתי מקבלת אס–אם–אס מיהורם זילבר, שהיה מבקש ממני להגיד שהתספורת יפה. הייתי לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי שלפחות בחתונה הוא ישים עדשות, גם אם יש לו יובש בעיניים.

איזה מזל שלא נכנסתי להיריון מאבינעם. החתונה הזאת עוד הייתה יכולה לקרות באמת. הוא היה אומר שהוא בטוח שאמא שלו מסתכלת עלינו מלמעלה עכשיו ושהיא מאושרת. בזמן החופה היה לוקח את הגיטרה שניסיתי לגנוב לו כשנפרדנו, גיטרה שמלאה בסטיקרים, בצבא חשבתי שזה מגניב. הוא היה מנגן ושר לי את "עכשיו" של ג'וני שועלי. הייתי מתרגשת, אולי קצת דומעת. אמא שלי הייתה בטח בוכה, אבא שלי היה עומד בצד, מביט מרוצה על הכול מרחוק. כל האורחים היו חושבים שמצאתי את החתן המושלם. אף אחד לא היה שם לב לכך שהסתפר, ורק אני הייתי רואה בעיני רוחי משקפיים נחים על אפו.

אני יודעת שהחיבוק הראשון שכנראה הייתי מקבלת אחרי שבירת הכוס היה מיהורם. יודעת, אבל לא יכולה לדמיין את זה. חיבוק רועד של אדם בשנות החמישים המאוחרות לחייו, שסובל ממחלת הפרקינסון. המחלה הגנה עליו מהכול. הגנה עליו מהעובדה שהיה אלכוהוליסט, הגנה עליו מהעובדה שהעסק שלו היה בפשיטת רגל, הגנה עליו מהעובדה שהיה מוציא אלפי שקלים על הימורים באינטרנט. המחלה שלו הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. וגם העובדה שאשתו נפטרה מסרטן כשהילדים היו קטנים. שתי הטרגדיות האלה היוו תירוץ מצוין לכל התנהגות שלו. הטרגדיות שלו היו ממש כמו הבלורית והעיניים הכחולות של בנו. כשהסתכלו עליו ראו רק אותן; כשאני הסתכלתי עליו ראיתי את המינוס שלי בבנק, שנוצר כדי "לסגור לו חובות".

איזה מזל שלא נכנסתי להיריון מאבינעם. איזה מזל שיהורם הוא לא הסבא של הילד שלי. כינרת, אחותו הקטנה של אבינעם, הייתה מדברת איתי באופן כמעט יום–יומי. אבינעם אף פעם לא היה עונה לה, הוא היה משקר שהוא עסוק. הנייד שלו היה מצלצל, ומיד כשהיה נרגע, שלי היה מתחיל לרטוט. אני הייתי עונה. היא הייתה מסכנה, כינרת. אפילו בדמיון שלי, בחתונה שמזל שלא קרתה, היא לא נראתה בשיאה. אבינעם ואני דיברנו על ילדים. הוא רצה ילד ורצה לקרוא לו אלון. אני לא רציתי ילדים ממנו, אבל אמרתי שאני רוצה ילדה. לא היה לי שם שחשבתי עליו בשבילה.

נפרדתי מאבינעם כשהמחשבות והדמיון על החתונה שלנו התחלפו במחשבות על הלוויה שלו. הוא היה מת בחורף. מחליק עם האופנוע שלו לפנות בוקר, כשהיה חוזר מהעבודה, עייף וטרוד. תמיד הוא היה עייף וטרוד. בטח היה ממהר, היה רוצה כבר להגיע הביתה כדי לגלגל לעצמו סיגריה. הוא היה נופל מהאופנוע ומתגלגל במהירות שלא הייתה הורגת אותו אם הוא לא היה מתנגש במעקה הבטיחות של הכביש.

בהספד שלי הייתי מספרת שכל לילה אני מחכה להתעורר מהצעדים שלו על מדרגות המתכת לבית שלנו. מחכה לשמוע את הסיבוב של המפתח בדלת. הייתי מוסיפה בעיניים מלאות דמעות שאבינעם לא ידע, אבל כשהיה חי הייתי עוקבת אחריו באוזניים שלי, שומעת אותו זורק את תכולת הכיסים שלו על שולחן הזכוכית בסלון, שומעת את השקט ויודעת שהוא יושב על הספה ומגלגל לעצמו סיגריה. הייתי שומעת איך דלת המרפסת נפתחת ואת האנחה שלו שבאה עם השאכטה הראשונה. שנאתי את האנחה הזאת. אבל את זה לא הייתי אומרת בהספד.

הוא היה נכנס, פושט את המכנסיים ואת החולצה וזורק על רצפת הסלון או המטבח ונכנס לחדר השינה עם בוקסר בלבד. הייתי כותבת שאני לא אשכח את הריח שלו, ריח זיעה שעדיין מעורבב עם שאריות בושם ועשן סיגריה. הייתי קוראת את זה ומוסיפה ככה, כהערת שוליים, שזה הריח הכי גברי שהרחתי בחיים שלי. אני חושבת שפעם באמת אהבתי את הריח הזה, אבל לקראת הסוף הוא כבר היה מחניק מדי לאף שלי.

הייתי מספרת איך הכרנו בצבא, איך הוא היה כבר חייל שעוד רגע עמד להשתחרר, ואני רק הגעתי לבסיס. איך הוא לא ירק לכיוון שלי ולא הכיר אותי בכלל ואיך כדי למשוך את תשומת לבו שפכתי עליו מים כשהייתי בתורנות מטבח. קהל המקשיבים יצחק קצת בין הדמעות שלהם. אפילו מכינרת אצליח לחלץ שמץ של חיוך. אני אמשיך לספר איך יום לפני שהשתחרר עלינו על הגג של המגורים בבסיס והוא אמר לי שהוא אוהב אותי. בסוף אספר על הלילה הקשה ההוא, על הלילה שקרה בבסיס הצבאי שלנו, אחרי שהוא כבר השתחרר והיה אזרח. על איך לא הפסקתי לבכות, על איך צרחתי עד שנהייתי צרודה, על זה שלא הבנתי שמה שעובר עליי זה התקף חרדה ברמה משתקת. אספר על איך שהוא בא לבסיס באמצע הלילה, עם המון שוקולד וממתקים, ישב על הרצפה ליד הש"ג ונתן לי יד דרך השער הצהוב, עד שהגיע הבוקר. תמיד כשהייתי מקריאה בדמיוני את הקטע הזה מתוך ההספד שלי להלוויה של אבינעם, שבכלל לא קרתה, הייתי מרגישה רע. פעם אהבתי אותו גם כשהיה לו שיער קצר, התאהבתי בו כשהוא היה חייל עם שיער קצוץ לחלוטין.

אבל אבינעם לא מת, והייתי צריכה להיפרד ממנו. וזה היה קשה מאוד. זה היה הרבה יותר קשה מלעשות את ההפלה הזאת. ניסיתי לדמיין שזה אלון בבטן שלי, ושאם לא אעשה את ההפלה הזאת אצטרך לחיות כל החיים עם אבינעם, ושהרעידות של יהורם יעברו לתינוק שלי בגנים, ושאם לא הם, אז הסרטן של אשתו.

מזל שהאצבע שלי עירומה מטבעת. ככה הבגידה קלה יותר לשי; הוא יודע שהבגידה היא לא בשני בני זוג, אלא רק באחת. אני חושבת שהוא רואה בזה משהו שובבי ותוסס כזה, צעיר. אולי זה מה שהוא אוהב בי.