כאב אנלוגי בעידן דיגיטלי – התמודדות חיובית...

id="AnalogPain-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> פרק 1: תרבות של ארעיות: יצירה והתרה של קשרים בעידן הדיגיטלי

שיעור הגירושים בישראל נמצא במגמת עלייה מתמדת, ועל פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הסיכויים של נישואים להסתיים בגירושים עומד על כ־30 אחוז מכלל הזוגות. חוסר היציבות בתחום הזוגיות מביא לעתים לגישה דטרמיניסטית, תלוית תרבות במידה רבה, הרואה בנישואים מצב זמני. כך, למשל, כשהתבקשו סטודנטים בארצות הברית להציג תחזית של עתידם מרגע סיום לימודיהם, התייחסו רבים מהם לצעדים ראשונים בעולם התעסוקה ובהמשך לשינויים תעסוקתיים ולקריירה שנייה. באותו אופן, בטבעיות רבה, כתבו הצעירים על "נישואים ראשונים" בשלב הבגרות הצעירה ועל פרק ב' שהם צופים בעקבות אקורד הסיום של הקשר, שאותו תפסו כבלתי נמנע.

תמונת מצב זו היא תוצאה של כמה גורמים תרבותיים שנמצאו כבעלי השפעה על הנטייה הגוברת כיום לפרק מערכות יחסים זוגיות. אמצעי התקשורת וערוצי הפרסום והשיווק מציגים בפנינו לא אחת מצג של זוגיות אידיאלית, העלול לעורר ציפיות לא ריאליות מהקשר הזוגי וכן תחושת אכזבה כאשר מתרחשת התפכחות. תהליכים חברתיים ורגשיים מביאים להתבגרות מאוחרת ולמצב שבו חלק מבני הזוג טרם פיתחו זהות אישית ייחודית להם, ובהיעדר תחושה ברורה של "אני", קשה מאוד ליצור "אנחנו" יציב לאורך זמן ועמיד במשברי החיים, לרבות קשיי פרנסה ולחצים בחיי המשפחה. בנוסף, נישואים מאוחרים שנפוצים בתקופתנו, מקשים לעתים את הפרידה מחיי הרווקות ואת ההסתגלות לחיי זוגיות. לידת ילדים וההתמודדות עם צורכיהם המרובים עשויות להוות כר נוסף לקשיים עבור זוגות שלא צברו מספיק קילומטראז' זוגי לפני הרחבת התא המשפחתי.

בניגוד לאמונה הרווחת, גירושים התקיימו גם בימי קדם בשיעורים גבוהים. חדשה יחסית היא התפיסה כי אנשים צריכים להינשא מתוך אהבה. ריבוי הציפיות מנישואים, הכוללות בין השאר את השאיפה שהנישואים יהוו עבורנו מקור לביטחון רגשי, תחושת שייכות, יציבות, רומנטיקה, אינטימיות, תשוקה והתרגשות, כמו גם חברות נפש, עניין, הנאה משותפת, בילויים משותפים והורות איתנה — עלולים להיות בעוכרינו ולזמן עבורנו אכזבות רבות.

יש המזכירים גם כי בעבר "נישואים היו לנצח" אבל "הנצח היה קרוב יותר". ואמנם, העלייה בתוחלת החיים בעידן של שפע, מאפשרת לחוות יותר קשרים רומנטיים ומחייבת יכולת התמדה ו"ריצה למרחקים ארוכים" שהם לא מסימני ההיכר של ימינו.

תופעה נוספת האופיינית לתקופתנו ידועה כ"חרדת החמצה" — Fear Of Missing Out – FOMO. בעידן של אפשרויות בלתי מוגבלות, השפע עלול להפוך לגורם משתק המקשה את היכולת לבחור ולהתחייב. התחושה ש"משהו יותר טוב" מחכה לי מעבר לפינה, יש בה כדי לערער את יציבות הזוגיות. הציפייה לריגוש תמידי והאשליה שלא נדרשים לנו מאמץ, התמדה ודבקות במטרה כדי לנהל זוגיות יציבה, יש בהן כדי להביא לתסכול, לתחושת פספוס ולחוסר שביעות רצון המניעים אותנו "לדפדף" הלאה כאשר איבדנו עניין. כי הרי למה להתחייב לציפור ביד, כשיש אינספור ציפורים על העץ הווירטואלי? מדוע להסתפק ב"טוב", כש"הטוב יותר", לפחות באופן תיאורטי, נמצא במרחק הקלקה? בעולם של עדכוני גרסה תדירים וצורך מתמיד לשדרג לדגם החדיש והמוצלח ביותר, לא פשוט להסתפק בקשר מ"הדור הקודם".

חשוב להדגיש שהרצון למציאת בן זוג שיענה על הצרכים שלנו באופן נכון יותר עבורנו, אינו דבר שלילי בהכרח. אבל ההקצנה, האימפולסיביות, חוסר המודעות והקושי הכפייתי ליהנות ממה שיש, הם הדורשים בחינה.

תופעת ה־FOMO מתרחשת על רקע תרבות צעירה הידועה כתרבות YOLO (You Only Live Once — אתה חי רק פעם אחת). גישת ה"חיים רק פעם אחת" מובילה ללגיטימציה לשינוי סדרי חיים ולבחינה מחדש של בחירות ושל סדרי עדיפויות, על מנת לחיות את החיים באופן שנתפס כאותנטי ונכון עבור האדם כפרט. ואולם אימוץ קיצוני של הגישה הזו עלול להוביל גם להתנהגויות מסכנות ולגישה נהנתנית של מקסום הנאה ורווח עצמי.

השאיפה למימוש עצמי, הנתפסת כלגיטימית יותר בעשורים האחרונים, מאפילה על השאיפה לביטחון שמושג בעזרת יציבות, שהיתה אופיינית יותר בעבר. שאיפה זו מובילה לעתים לקבלת החלטה בדבר שינוי משמעותי בחיים, לרבות בשני הצירים המרכזיים של החיים — עבודה ואהבה. הסטיגמה החברתית השלילית המתלווה לתואר גרוש/ה פחתה, ובמקרים מסוימים הסטטוס "גרוש/ה" נתפס כמועדף בשוק הפנויים־פנויות לעומת "רווק/ה", מכיוון שהם כבר "הוכיחו" שהיו מוכנים לזוגיות ממוסדת.

זכורה לי שיחה עם שתי חברות, חודשים ספורים לפני חתונת אחת מהן (החברה השנייה ואנוכי כבר היינו נשואות בשלב זה שנים לא מעטות). בשיחה שיתפה אותנו חברתנו שיש לה ספקות לגבי הנישואים וכי היא שואלת את עצמה אם היא פועלת נכון בעקבות סימני שאלה גדולים שהתעוררו אצלה. התגובות של חברתי ושלי היו שונות מן היסוד. בעוד אני עודדתי את חברתנו לקחת את הזמן ולברר עם עצמה את הדברים לעומק ולשקול את המהלך בכובד ראש, חברתי הגיבה בנחרצות רבה. "תתחתני!" הורתה. "בגילך, סטטוס של גרושה עדיף בהרבה על זה של רווקה," פסקה.

יש הסבורים כי צעירים כיום ממוקדים יותר בעצמם ונוטים פחות לוותר, להתפשר ולשתף וכך מתקשים לנהל זוגיות בת קיימא. גם גירושים כשיש ילדים אינם נתפסים עוד כחריגים או כיוצאי דופן כבעבר.

שכיחות הגירושים בקרב חברים, שכנים ומכרים, מקלה את קבלת ההחלטה על פרידה. תורמות לכך שתי תופעות חברתיות בנות זמננו. האחת נוגעת להתרופפות הקשר עם המשפחה המורחבת, לירידה בלכידות התא המשפחתי ולקידוש האינדיבידואליות כערך מוביל. תופעה שנייה נוגעת לתרבות הצריכה, שכולנו חלק ממנה כיום, ההופכת במידת מה גם את הזוגיות למוצר, ומוצר ניתן לשדרג או להחליף במוצר חלופי חדש, שעוד לא ניכרים בו אותות השגרה והשחיקה.

בעידן הדיגיטלי יש גירויים ופיתויים להיכרויות חדשות בהזזה קלה של העכבר או בהחלקה קלה ימינה או שמאלה על מסך הטלפון. למעשה, במרחב המקוון אנו חיים בשני עולמות משולבים:

√ המציאות הפיזית שבה מתנהלים חיינו על מגבלותיה.

√ העולם הווירטואלי שבו אנו חשים משוחררים, חזקים ובעלי יכולת.

לתחושת הכוח והמסוגלות שני פנים: היא מאפשרת יצירת קשרים בין־אישיים בקלות רבה יותר, אך באותה קלות מאפשרת גם את ניתוקם.

לתקשורת הווירטואלית יש אפקט של הסרת עכבות. אנשים מרגישים חופשיים יותר ביצירת קשרים חברתיים וזוגיים באמצעות המדיום הדיגיטלי, לרבות פלירטוט מקוון (Cyber-Flirting) ו־Sexting, שליחת הודעות או תמונות בעלות תוכן מיני. שיחה מקוונת יוצרת תחושת קבלה ואינטימיות. כך למשל דווח כי אחד מכל שמונה זוגות נשואים בארצות הברית הכירו באמצעות מדיה חברתית. מנגד, מחקרים מצביעים על מדיה חברתית כגורם המעורב ב־20 אחוז מהגירושים בארצות הברית. הסיבות המרכזיות לתופעה כוללות הישאבות עד להתמכרות לרשתות, פריצת גבולות הקשר האינטימי הזוגי בגלל הקלוּת שבה ניתן ליצור קשר בעל ערך רגשי עם שותפים מחוץ ליחסים עם בן הזוג וגילויי חוסר נאמנות, שהולכים ומתגברים גם על רקע טעויות אנוש בשימוש באפליקציות מסרונים וברשתות חברתיות שונות.

זיוה, בת 38, קיבלה מבעלה הודעת ווטסאפ בזו הלשון: "סופר את הדקות עד שנהיה יחד". ההודעה לא חיממה את לבה של זיוה, שתוך שניות הבינה שלא היא הנמען ולא איתה משתוקק בעלה להיות. הודעה זו היתה תחילת הסוף לנישואים של שני עשורים. לא הווטסאפ הוא שגרם למשבר, אך הוא שימש כאמצעי ליצירה של קשר אחד ולגילוי חוסר נאמנות בקשר אחר. תיעוד של חוסר הנאמנות, שכולל מילים שמכות בבטן הרכה ותמונות בפלטפורמה תקשורתית שבה כל דבר מתועד ונשמר, עלול להקשות מאוד את היכולת להתגבר על המשבר ולהמשיך הלאה.

"הוא לא יודע שקלטתי את הסיסמה שלו לפייסבוק והוא לא יודע שלצערי גם השתמשתי בה... נכנסתי לפייס שלו וגיליתי תכתובת אינטימית לוהטת עם מישהי שאיתה הוא ניהל/מנהל רומן. מילות האהבה, ההתרפקות על רגעים גנובים, קרעו לי את הלב. אז עכשיו אני יודעת! אבל עוד לא החלטתי אם לפוצץ את זה או להבליג ולשתוק. לחכות שזה ייגמר". (ריקי, נשואה בת 49)

"מה היא חושבת, שאני מטומטם? אמרה שנפגשה עם מכר לחמש דקות. דרך המיקום בסנאפצ'ט גיליתי שהיתה ברחוב שלו שלוש שעות. שלחתי לה תמונת מסך והיא התחילה לגמגם". (דני, פרוד בן 27)

"לא מספיק שהוא בגד בי שנים, אני גם צריכה לראות תמונות פרופיל והודעות של האישה המגעילה הזו בקבוצת ווטסאפ של הכיתה, כי הילדים שלנו באותה מגמה. כמה נמוך הוא יכול לרדת? חסרות נשים בערים אחרות??? הוא לא פגע בי מספיק?!" (אסנת, גרושה בת 45)

ראוי לזכור כי האינטרנט ורשתות חברתיות אינן אלה פלטפורמה של תקשורת, וככאלה אינן "טובות" או "רעות". עלינו לקחת בעירבון מוגבל מאוד כותרות דרמטיות כגון "20 אחוז התגרשו בגלל פייסבוק" ודומיהן. האינטרנט אינו מהווה איום על הזוגיות ואינו הזדמנות ליצירת קשר, אלא ניתן לעשות בו שימוש מחבל, משמר וגם מחבר בהקשר הבין־אישי והזוגי. לדעתי, קיים צורך דחוף ב"נטיקה": אתיקה ברשת שתגביר מודעות להשלכות סביבת התקשורת המקוונת על הפרט ועל מערכות היחסים שהוא מנהל, ותקנה נורמות התנהלות אשר ימזערו את הנזקים הנגרמים, לא פעם, ממצבים הנוצרים בעקבות הקדמת ההתפתחות הטכנולוגית את הבשלות הפסיכולוגית.

כאב אנלוגי

העידן הדיגיטלי שאנו חיים בו, על שפע הגירויים שבו, אינו מקהה את הכאב העז הנלווה להתפרקותה של מערכת יחסים משמעותית בחיינו. העובדה שמדובר ב"צרת רבים" אין בה נחמה על מה שהיה ואיננו עוד.

"בפינה חבויה בביתי מסתתר לו קלסר עב כרס שהכתרתי בשם 'הטרגדיה'. בתוך הקלסר ישנו תיעוד מפורט (מלווה במסמכים שונים) של כל מה שעבר עלי מהרגע שבו קלטתי את מלוא המשמעות של האסון שפקד אותי ועד הגירושים.

כיום, חמש שנים לאחר הגירושים, אני לא מסוגלת לגעת בקלסר הזה למרות שרוב תוכנו נמצא בתוכי ומדי פעם קטעים ממנו צפים ועולים. גם היום אוכל בקלות למלא דפים על גבי דפים בנושא, אבל אין לי כל רצון להישאב בחזרה לתהום העמוקה שבה הייתי במשך כשנה". (דנית)

גירושים יוצרים בחיינו כאב רב עוצמה, ורמת לחץ שכמעט שאין שנייה לה. בשנות השישים יצרו החוקרים הולמס וריי "סולם הסתגלות מחדש", שמדד את מידת הלחץ הקשורה לאירועי חיים שונים, חיוביים ושליליים כאחד, לפי מידת השינוי הכרוך בהם והצורך שהם יוצרים בהסתגלות. הם מצאו כי גירושים מביאים לרמת לחץ גבוהה יותר מכל אירוע בודד אחר, למעט מוות של בן זוג. כדי להתמודד עם גירושים כהלכה, גורסים המומחים, נדרשות שנים.

"גורמים שונים בתוך הקהילה, שמטפלים בבריאות הציבור, כמו רופאי משפחה, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומטפלים למיניהם, חייבים להבין שגירושים הם מכת מוות, וההתמודדות עמם היא כמו במקרים של אובדן ואבל. לפרק משפחה, גם אם את/ה היוזם/מת — זה דבר קשה מנשוא. חשוב לדעת ולזכור שמדובר בתהליך (כואב, מייסר ולעתים אף מסוכן) שלפעמים הוא סמוי מהעין ויכול להימשך זמן רב מאוד". (דנית)

גירושים מנפצים את האשליה שאנחנו מוגנים ובטוחים מרע במשפחה שבנינו. ההבנה שהתא המשפחתי עשוי להיות ארעי, ואינו יכול לשמור עלינו מנטישה ומאובדן, היא הבנה מטלטלת שלעתים מותירה אותנו בתחושה שהוליכו אותנו שולל. כאשר ההבטחה ליציבות ולשייכות מופרת, אנו מרגישים מרומים. אותה אהבה, שהאמנו שדי בה ונאחזנו בה בכל כוחנו, התגלתה כמשענת קנה רצוץ.

בניגוד לטקסים שהופכים את האבל — ולו חלקית — לתהליך משותף שחולקים עם אחרים, ולתמיכה החברתית הניתנת לאחר מוות של בן זוג, לגירושים לא נלווים ריטואלים של הכרה ושל נחמה מצד הקהילה.

נוסף לכך, הקשר הזוגי בנישואים מהווה לדעת חוקרים ומטפלים רבים שחזור מסוים של יחסי ההורה־ילד שחווינו בילדותנו. אובדן הנישואים, לפיכך, מציף אובדנים קודמים שחווינו בחיינו בתא המשפחתי ומחוצה לו. במילים אחרות, אנו מביאים לנישואינו תקוות וציפיות מילדות, וכאשר חווינו קשר יציב ובטוח עם הורינו בילדותנו, נצפה שכך יהיה גם בחיי הזוגיות. כאשר הקשר עם ההורים היה מלווה בבעיות יסודיות של אמון, גובר החשש שבני הזוג יביאו לתוך הקשר הזוגי את חוסר הביטחון שלהם בקשרים משמעותיים ונטייה אפשרית לתלות או להתנתקות או לאמביוולנטיות בין קִרבה לריחוק, ששורשיה נעוצים בעבר המוקדם.

"המשבר הציף והעלה אל פני השטח את כל הצלקות שאני סוחבת איתי כל החיים, שקשורות לבית שגדלתי בו. במשך שנים הדחקתי אותן כדי שאוכל לתפקד כרגיל, ולפתע מצאתי את עצמי מרוסקת, כשכל הפצעים הישנים נפתחים שוב ומתפוצצים". (דנית)

למטען זה שבני הזוג סוחבים עמם מילדותם מצטרפים גם קשיים, דפוסים ואכזבות שמתאספים יחד במהלך הנישואים, לרבות קשיים בתקשורת, תחושת בדידות מול אירועי חיים תובעניים, רומנים מחוץ למסגרת הנישואים ועוד. גם אם בתחילת הקשר בני הזוג חשו שקיימת ביניהם התאמה, לעתים אחד מהם עובר תהליך התפתחות ומעוניין לעשות שינוי שלא בהכרח אפשרי לשני הצדדים.

כאשר מעורבים ילדים בתמונה, חלק גדול מהלחץ ומהחרדה נובע מהדאגה לשלומם ולרווחתם. גם גירושים טובים אינם חופשיים מכאב ומסבל, מכיוון שהם סודקים בעוצמה את המוכר בעולמנו. מהאבנים הגדולות, לקטנות ביותר, שיחד הרכיבו את שגרת חיינו.

"התמלאתי פחד. פחדתי לגרום נזק לילדים שלי. המחשבה שהם יינזקו, שיסבלו ויהיו מצולקים היתה בלתי נסבלת. חששתי מאוד שהם כילדים להורים גרושים ירגישו נחותים לעומת ילדים אחרים. פחדתי מחוסר הוודאות איך אסתדר לבד מבחינה כלכלית. איך אקיים בית ממשכורת אחת. הפחד להישאר ללא קורת גג. מאוד נבהלתי מהאפשרות לגור בדירה שכורה. הרעיון לעבור כל שנה מדירה שכורה לדירה שכורה אחרת הבהיל אותי מאוד. להתחיל הכול מחדש בגיל 48, שבו רוב האנשים מתחילים לקצור את פירות עמלם, ואילו אני שוב מאפס. ההרגשה שאני לבד, לבד, לבד בעולם, הפחד להזדקן לבד. היתה בי חרדה עמוקה מאוד מהמחשבה שבערוב ימי אהיה לבד, הפחד שמא אהיה חולה ואיש לא יטפל בי. לכל זה התלוו גם פחדים קטנים יותר (אולי מצחיקים) כמו הפחד לישון בבית לבד, להוריד את הזבל בעצמי, לסחוב דברים כבדים, להתעסק עם אנשי מקצוע כשיצוצו תקלות בבית בענייני חשמל, אינסטלציה, לטפל בדברים שנחשבים לתחום טיפולו של הגבר בבית". (דנית)

יש התופסים גירושים כרעה חולה של ימינו, המסמלת התפוררות חברתית, בעוד אחרים תופסים גירושים כסמל מבורך לחופש הבחירה. נראה כי קיים צורך אנושי למהר ולשבץ אירועים ותופעות מורכבות במשבצות מסודרות, פשוטות ובהכרח גם פשטניות של "טוב" ו"רע", אולם במציאות המורכבת יכולים היבטים שונים להתקיים בכפיפה אחת. בחיים כמו בחיים — יש מה שאני קוראת "כפל מבצעים". אנחנו לא חלשים או חזקים, מדוכאים או בעלי חוסן, נמנעים או מתמודדים — אנחנו גם וגם (וגם).

במחקרים נמצא כי נשואים מאושרים יותר מפנויים, וכי גירושים אינם ערובה לחיים טובים יותר. הנתונים מלמדים כי שליש מהמתגרשים מדווחים כי מצבם הרגשי טוב יותר לאחר הגירושים ביחס למה שקדם להם, שליש מדווחים על רמת אושר שווה לאחר הגירושים לזו שלפניהם ושליש מדווחים כי מצבם הורע לאחר הגירושים. מצד שני, נישואים אומללים, בעיקר כאשר בני הזוג אינם משוחחים איש עם רעהו, נמצאו כמסוכנים לבריאות הפיזית והרגשית.

בניגוד לתפיסה שקובעת כי "אין גירושים טובים", המציאות מראה שזה אפשרי, ובידנו הדבר. גירושים טובים מתאפיינים בהקשבה, בשיתוף פעולה ובנכונות לחוות את הכאב ולא לנסות לעקוף אותו, להתאבל על האובדן אבל לא לאבד מגע עם תחושה של משפחתיות, להתארגן ולארגן מחדש היבטים רגשיים, חברתיים וכלכליים ולאפשר תהליך של השתנות.

גירושים הם משבר משום שכרוך בהם מהפך אדיר בחיים ואובדן של המוכר, אך הם בהחלט לא חייבים להיות טראומטיים. עם זאת, גם אם חוויתם גירושים טראומטיים, לא אפסה תקווה. אף פעם לא מאוחר לחולל בחיינו שינוי יסודי.