כאב

פרק 1 הווה ספטמבר 2018

ידית הדלת הנעה בחדרי שולחת רטט של פחד בגופי. עיניי נפקחות וקצב פעימות ליבי מכפיל את עצמו.

רק שזה לא יהיה הוא, אומר הקול הקטן בראשי. אבל אני יודעת שזה הוא. זו אותה שגרה לילית. הוא מתפרץ לחדר שלי ולוקח ממני הכול.

הדלת חורקת על ציריה ונסגרת בנקישה רכה. ליבי הולם בתוך כלא חזי וזיעה קרה ניגרת על כל גופי. אני עוצמת את עיניי בכל הכוח ונשימתי בוקעת מתוכי בהתנשפויות מבוהלות. צעדיו מתקרבים. גופי נדרך ומתכווץ רק מהמחשבה על מה שעומד לקרות. הוא זוחל על גופי הנוקשה ובטני מתהפכת. הוא מריח ממנה. מיצי מרה עולים בגרוני ואני מאלצת את הצריבה בעיניי לדעוך. הוא דוחף את פניו לתוך צווארי ונושם בגניחה רכה. זה מבחיל. איברו הקשה נדחק לתוך הירך שלי והנשימה שלי קופאת. אני מקווה ומתפללת שהפעם הכול יסתיים אחרת. אבל זוהי תקוות שווא. זו תמיד תקוות שווא.

בתוך שניות מכנסי הפיג׳מה שלי ותחתוניי נהדפים במורד רגליי וידיו משחררות את איברו בתנועות נואשות. אני כבר לא מנסה לעצור בעדו. אין בזה טעם. כאב חד ולוהט חותך אותי בין ירכיי. ידיו לופתות את מפרקי כפות ידיי מעל לראשי ולוכדות אותי ביעילות – כולאות אותי. תנועותיו דומות ללהב משונן בתוך גופי. ההתנשפויות המשולהבות שלו מחממות את צד פניי. שפתיי רועדות בכמיהה לבכות, אבל אני לא יכולה. דמעותיי מסעירות אותו. אני מאלצת את מחשבותיי לפנות למקום אחר. אני חושבת על הדבר היחיד שגורם לי אושר.

אני חושבת על הנער שבו התאהבתי.

הנער שהבטיח לאהוב אותי לעד.

אותו נער שקרע לגזרים את ליבי, וזנח אותי לאנחות בידיו של זה.

אני חושבת עליו מפני שעל אף כל הכאב שגרם, חלק קטן מליבי המרוסק עתה עדיין אוהב אותו. הוא מחזיק בידיו כל זיכרון טוב שמאפשר לי לעבור את זה.

אני פוקחת את עיניי ומביטה ביקום הכוכבים המצויר על תקרת החדר שלי כשהוא נוגח לתוכי בכל כוחו. מחשבותיי נודדות וגופי מתחיל להפשיר לאיטו ולשמחתי, תחושותיי הולכות וקהות.

התרגלתי לזה כל כך עד שאני כבר לא מרגישה דבר. אני שוב ושוב סופרת את הכוכבים בתקרה עד שלבסוף הכאב נעלם לגמרי. יד גסה נסגרת בכוח סביב צווארי ומפנה את פניי מהתקרה ומוציאה אותי ממקום המפלט שמצאתי לי. עיניי מוצאות זוג עיניים חומות, קרות ומתות. הבוז שעל פניו מרושע; גדוש בשנאה טהורה. ציפורניו ננעצות בעורי עד שאני ממצמצת בכאב. משקל כף ידו חונק את קנה הנשימה שלי וחוסם את האוויר. הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי ומנשק אותי באלימות. הוא נושך את שפתי התחתונה עד שדמי שותת. מרוצה לבסוף ממלאכתו, הוא מתרומם מעליי, מיוזע, ויוצא מהחדר כאילו אין לו אף דאגה בעולם.

דמעה זולגת מזווית עיני ונבלעת בשערי. אני מסבה שוב את עיניי אל התקרה ואיני מסוגלת לזוז. הדממה חסרת התחושה שלי מתחילה לדעוך באיטיות והמציאות חוזרת. כך קורה תמיד. האונס, האיום והדמעות. כבר הפסקתי להתפלל לעזרה. אין בזה שום טעם. לאף אחד לא אכפת מספיק כדי לעצור לרגע ולפקוח עיניים. אימי עזבה עם בעלה החדש, והשאירה את בתה היחידה בידיה של מפלצת חולנית, והנער שאהבתי שבר את ליבי לרסיסים ביום שבו עזב.

איבדתי הכול.

גם את עצמי.

**

אני יוצאת מהמיטה למחרת בבוקר ומטה אוזן לקולות הבית: האם הוא עדיין כאן? הבית שקט, אני יכולה לשמוע רק את זמרת הציפורים מבעד לחלון חדרי. בהנחה שעכשיו בטוח בחוץ, אני גוררת את עצמי מחדר השינה שלי למטבח, כדי לאכול. אני מוזגת לעצמי כוס מיץ תפוזים אחרי שאני מכינה לעצמי ביצים וטוסט. בעודי מוזגת את המיץ אני מתאבנת למשמע קולות מתגברים לאורך המסדרון בדרכם אל המטבח. שערי סומר כשאני שומעת את הקול שלו. השרירים שלי נדרכים, הלסת שלי מתהדקת ואני עוצמת את עיניי.

אני מרגישה בו עוד לפני שהוא נכנס למטבח. השנאה שאני רוחשת כלפיו קורנת ממני בגלים, וממלאת את החלל שעומד בינינו. אני שונאת את הצורך להימצא בקרבת מקום אליו. אני שונאת כל חלק בו. אני מטיחה את קנקן המיץ על השיש הלבן ברעש כשהם נכנסים למטבח. בראש מושפל, אני מרימה את הצלחת שלי ומנסה להימלט מהמטבח באופן לא מורגש כל עוד זה אפשרי.

״בוקר טוב, בי. את שקטה כל כך ששכחתי לגמרי שאת כאן,״ ג׳ני אומרת, מניחה יד רכה על כתפי ולא מאפשרת לי לברוח. ידה צורבת את עורי וגורמת לי למצמץ כשאני מתרחקת ממנה. עיניי מתרחבות באימה וגופי נחרך מהמגע שלה – ממגע של כל אדם, לצורך העניין. עיניה מתרככות והיא ממהרת להסיר את ידה מהמרחב האישי שלי מתוך הבנה מיידית של הטעות שעשתה.

״אני מצטערת כל כך, בי,״ היא לוחשת. ״שכחתי שאת לא אוהבת מגע. אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב.״ היא שולחת לעברי חיוך עצוב ופונה להכין לעצמה קפה. אני כופה על ליבי הדוהר להאט את מהלכו ומנסה לייצב את ידיי שרועדות כל כך עד שהביצים בצלחתי רוטטות.

אני מרגישה את המבט שלו עליי. העיניים חסרות החיים האלה חורכות חורים בצד ראשי, שורפות אותי.

״את חייבת לנסות לישון קצת יותר, מתוקה. את נראית כאילו לא ישנת מזמן. אימא שלך נורא תדאג כשהיא תראה אותך,״ ג׳ני אומרת כשגבה אליי בעודה מכינה קפה ליד השיש. אני מהדקת את לסתי כשהזעם מפלח אותי.

הייתי ישנה לו יכולתי, אבל אני לא יכולה. החבר שלך דואג לזה.

״אוי, קונור, זה מזכיר לי. ההורים שלך מגיעים בסוף השבוע הקרוב. אל תשכח, חומד.״ ג׳ני מסתובבת אליו ולוגמת מהקפה שלה. פניו של קונור מזדעפות כשהוא חושב על בואם של אביו ואמי הביתה. ״למה אתה מתרגז כל כך בכל פעם שהם באים הביתה?״ ג׳ני שואלת במצח מקומט כשהיא בוחנת את הבעתו הזועפת. הוא לא טורח לענות, אלא פותח את דלת המקרר בחיפוש אחר משהו לאכול לפני שייצא לעבודה. אבל אני יודעת מה התשובה. כשהם כאן, הוא חושש שאפתח את הפה ואספר. אבל זה לא יקרה.

אני לא יכולה.

הוא דאג לזה לפני המון זמן.

ג׳ני משליכה את זרועותיה סביב קונור ונושקת לו לפרידה לפני ששניהם יוצאים לעבודה כמו זוג מהסרטים. תצוגת החיבה גורמת למיצי מרה לעלות בגרוני. הוא מגעיל אותי. נחיריי מתרחבים עם כל שאיפת אוויר כשאני מנסה לשלוט בבחילה המאיימת עליי. הוא עם ג׳ני מאז שאני זוכרת את עצמי; הם נפגשו בקולג׳ ומאז הם ״בלתי נפרדים,״ אבל בגלל איזו סיבה נוראה הוא עדיין נכנס לחדרי מדי לילה. גם בלילות שבהם היא נשארת לישון, הוא עדיין נכנס למיטתי ולוקח כל מה שאינו שלו. היא לא חושדת בדבר. וזה מה שהכי כואב.

למה אף אחד לא עוצר לרגע כדי לראות מה באמת מתרחש אצלנו בבית?

אני מסבה את מבטי ומרגישה כיצד כעסי מתגבר. אני חומקת מהמטבח עם האוכל שלי, צועדת במסדרון, נכנסת לחדר השינה שלי וסוגרת מאחוריי את הדלת כדי להגן על עצמי. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. הרי הדלת מעולם לא הגנה עליי בשום צורה ואופן.

אף אחד לא הגן עליי.

כשאני בטוחה ששניהם יצאו לעבודה, אני יוצאת מחדר השינה שלי ונכנסת לסלון בגרירת ברגליים, כאילו הייתי זומבי. אני מצטנפת על ההדום הקטן שניצב לפני החלון. כך אני יכולה לראות את הבית הדו־קומתי שלידנו.

אני יושבת על ההדום, כמו תמיד, ומחכה בשקט עד שהיא תצא מהבית. כך אני נוהגת מדי בוקר. רק כך אני מרגישה קרובה אליה. מירה יוצאת מביתה בדילוגים מאושרים ושערה הבלונדיני, בתספורת הקארה החמודה שלה, מקפץ הנה והנה סביב פניה דמויות הלב. אני לא יודעת לאן היא יוצאת מדי בוקר או מדוע היא מאושרת כל כך, אבל הייתי רוצה לדעת.

היא עוצרת כשהיא מביטה מעבר לכתפה ורואה אותי מציצה מבעד לחלון. חיוכה גווע ואני רואה את רעד שפתיה עד לכאן. היא מרימה את ידה לעברי ומנופפת אליי בתנועה קלה. אני לא מחזירה במחווה דומה. אני לא ממצמצת אפילו. במקום זאת, אני יושבת כמו אבן ומביטה היישר לפנים. ידה נשמטת בתנועה מובסת והיא מסתובבת ונכנסת למכוניתה בלי להביט בי שוב. כשהיא יוצאת מהחנייה שלה ונוסעת במורד הרחוב, אני מנסה לזכור את הנערה שהיא הייתה. את הנערה שהייתי.

עבר לפני תשע שנים – קיץ 2009

״מה עם הצבע הזה, בי? אני מבטיחה שהוא ייראה טוב עלייך,״ מירה אומרת בקול מלא תקווה. אני בוחנת בספקנות את בקבוקון הלק שהיא מחזיקה בידה ומעווה את פניי.

״אבל זה ירוק, מירה.״

״נו, באמת, זה יותר ירוק־מנטה. הוא ייראה נפלא, אני מבטיחה לך.״

אני מוותרת לה באנחה, וחברתי הטובה ביותר מקפצת מעלה ומטה ולא מסוגלת להכיל את התרגשותה. היא צובעת את ציפורני ידיי ורגליי, ואחרי שציפורניי יבשו אני צובעת את ציפורניה– היא, כמובן, בוחרת בצבע אדום אש. אחרי שסיימנו לצבוע זו את ציפורניה של זו, אנחנו מכניסות למכשיר הווידיאו את הסרט האהוב עלינו, ילדות רעות, ומתיישבות יחד על המיטה עם קערה מלאה פופקורן עם חמאה.

״אני לא מאמינה שאימא שלי באמת הולכת לעשות את זה.״ אני נאנחת באמצע הסרט. בדיוק הגענו לקטע שבו קיידי מבקשת את עזרתו של ארון בפתרון משוואה בשיעור מתמטיקה של גברת נורברי, למרות שהיא כבר יודעת את התשובה הנכונה.

פניה של מירה מתקדרות בעצב.

״אולי זה לא יהיה נורא כל כך כמו שנדמה לך.״ היא מושכת בכתפיה.

אני נושכת את שפתי התחתונה בהרהור. היא בטח צודקת. מאז שאני זוכרת את עצמי, היינו רק אני ואימי. איך אוכל להגיד לה שאני לא רוצה שבעלה החדש יעבור לגור איתנו?

״את צודקת. מי יודע, אולי בסוף אני אלמד ליהנות מכך שיהיה לי אח גדול?״

״בדיוק, בי. אולי תגלי שהוא ממש מגניב. לפעמים אני מצטערת שאוון כבר לא כאן. מאז שהוא עזב לקולג׳ אנחנו בכלל לא מדברים. אני פשוט שמחה שבן דוד שלי יהיה כאן ולא נהיה לבד כל כך.״

גבותיי מתרוממות בזעף ואני פונה אליה. ״איזה בן דוד?״

״אוי, שכחתי לספר לך!״ היא אומרת בהתרגשות ודוחקת בי בירכה. ״בן דודי ליאם יבוא לגור אצלנו כמה זמן. הוא כל הזמן עושה בעיות בבית, אז אימא ואבא שלו שולחים אותו הנה, לגור איתנו, בתקווה שהוא ישתנה קצת. הוא טיפה יותר מבוגר מאיתנו, אבל הוא ממש מגניב. אני חושבת שהוא ימצא חן בעינייך.״

אני מחייכת למראה ההבעה הנרגשת על פניה ומגלה שגם אני נרגשת. אני מתה כבר לפגוש את בן דודה. אחיה הגדול של מירה, אוון, מבוגר מאיתנו בהרבה, בשמונה שנים, אם לדייק, אבל תמיד בילינו איתו כשהוא עוד גר בבית. אם אפשר להסיק מכך משהו, אז התלהבותה של מירה מבן דודה פירושה שצפויים לנו ימים טובים. אולי העובדה שיהיה עוד מישהו בסביבה תעזור לי לשכוח שבעלה החדש של אימי ואחי החורג יעברו לגור איתנו בסוף השבוע. המחשבה מעבירה בי רעד.