כבוד אצילי

המסוק הטיל את צלו על מדשאות הקטיפה השופעות שהקיפו את טירת סטוול. הוא צינן את האוויר החם של חודש אוגוסט וטלטל את צמרות העצים הגבוהים שבגן.

טרִיסטַן רוֹמֵרוֹ דה לוסָדָה מונטַלבוֹ העיף מבט כלפי מטה. ממרום יכול היה להבחין במסיבה שכבר הייתה בעיצומה, ובמלצרים הנושאים מגשי שמפניה ומסתובבים בין קבוצות האורחים שהופיעו בתלבושות מוזרות והתפזרו ברחבי המדשאה הירוקה. בקור-רוח הבחין באנשים מגיחים מתוך אוהלים שהוקמו בשני קצותיה של המדשאה כשהם נושאים את מבטיהם אל על כדי לצפות בהגעתו, וידיהם מסוככות על עיניהם מפני חִצֵי השמש הדוקרים.

היא תוכננה להיות מסיבת השנה משום שנשף התחפושות השנתי שנערך על ידי תום מונטגיו למטרות צדקה תמיד היה כזה. היה זה אירוע שמשך אליו שועי עולם ומפורסמים למיניהם אשר לכבודו עזבו את בתיהם שלחוף מליבו ואת טירות טוסקנה, מתמכרים לעשרים וארבע שעות של שפע תענוגות ונהנתנות פזרנית בשלווה הפסטורלית של הגנים בטירת סטוול.

האירוע גרר אליו גם את טריסטן רומרו ממלתעות הגיהינום, מרחק של שלושת אלפים קילומטרים מסיבות שכלל אינן קשורות להתמכרותו לנהנתנות.

הוא היה כאן למען תום.

כשהוא נאנח בעייפות חג עם מסוקו מעל המדשאה כך שגגות האוהלים איימו להימתח ולהינתק כמו מפרש. תום מונטגיו היה הרוזן השביעי מקוֹטְבְּרוּק, ואחד האנשים הטובים והנדיבים באמת שאפשר להעלות על הדעת; שילוב מסוכן במיוחד, לדעתו של טריסטן, בעיקר כשמעורבות בו נשים. תום לעולם חיפש את הטוב באנשים, גם כאשר הוא נעלם מעיני שאר האנושות. זו אחת הסיבות לחברות ארוכת השנים ששררה ביניהם, חשב טריסטן בארסיות. זו גם הסיבה שחש מחויבות לבוא ולוודא כי הבחורה שעליה דיבר תום ללא הרף במהלך השבועות האחרונים, הייתה ראויה לו.

אולם אין ספק שיצטייר לא הוגן ונטול רגשות אם ינסה להעמיד פנים שזו הסיבה היחידה לבואו.

בסופו של דבר, הוא היה כאן משום שהצהובונים, צלמי הפאפראצ'י והעיתונאים הרכילאים ציפו ממנו להיות שם. היה זה חלק מהעסקה שערך כאשר מכר את נשמתו לשטן. הוא חג סביב עם המסוק בזעם מפחיד, בעקבות נתיב הנהר שהתפתל סביב הטירה של סטוול וסימן את הגבול הצפוני שלה. כאשר המסוק הנמיך סרקו עיניו את העצים שעיטרו את גדת הנהר לכל אורכה בחפשו אחר עדשות מצלמותיהם של הרכילאים המנצנצות באור השמש.

הם חייבים להיות שם, בזאת היה בטוח. הוא ידע כי הדבקות במטרה של אחת מקבוצות האליטה הקשוחות של הפאפראצ'י הייתה כה גדולה עד שעבור תמונה היא תצא מגדרה ותתעלם באכזריות מכל אתיקה מוסרית ומקצועית על מנת להשיג אותה. הם לבטח נמצאים שם, מתבוננים בדריכות וממתינים.

הוא בפירוש ייעלב אם הם לא יהיו שם. רבים במעמדו התלוננו ללא הרף על חדירת העיתונות לפרטיותם, אבל לגבי טריסטן הם החמיצו את העיקר. זה היה משחק. משחק של אסטרטגיה ומיומנות, שבהם האמת לא הייתה רלוונטית, וירידה קלה בריכוז עלולה לעלות לך במוניטין שיצרת לעצמך. טריסטן לא אהב את צלמי הפאפראצ'י, אבל הוא גם לא המעיט בערכם, אפילו לא לרגע. מדובר, פשוטו כמשמעו, אם להיות מנצל או מנוצל, אם להיות המניפולטור או הקורבן.

וטריסטן רומרו לא יהיה שוב קורבן לעולם.

למטה, כמו בחלום, ריחפה לילי אלכסנדר בין האורחים בתלבושותיהם המרהיבות. בידה היא אחזה שמפניה משובחת. היא לבשה שמלת מעצבים ממשי בסגנון של יוונייה. הדשא מתחת לרגליה היחפות היה באותו רגע המקום הנחשק ביותר עלי אדמות לדרוך בו.

אם כך מדוע הייתה לה תחושה כי משהו חסר?

בחוג הדוגמניות של לונדון רווחת האמירה: "ישנם שלושה דברים שכסף לא יכול לקנות: אהבה, אושר והזמנה לנשף התחפושות השנתי של סטוול." אנשים נהגו לתאר אותו במילה קסום בנימה של הערצה נכספת. זכות מיוחדת נפלה בחלקה של לילי להיות נוכחת כאן, כפי שחזרה ושיננה לעצמה בפעם הארבעים בערך באותו ערב. היא התעלמה מקול קטן ובלתי מרוצה שהשיב לה, אבל היכן הקסם? לבטח יש בחיים משהו מעבר לכל זאת...

צל חצה את השמש השוקעת שהתחלפה בדמדומי-ערב ראוותניים של וורוד וזהב. לילי הילכה ברחבי המדשאה וחיפשה את סקרלט כשכאב הולם בראשה; פעימות בקצב קבוע כמו פעם בקרבה לב נוסף, דבר שהעצים את עצבנותה.

נושא הנשף השנה היה מיתוסים ואגדות. כאשר השמש הטילה צללים ארוכים ברחבי המדשאה, בחורות עטויות שמלות משי עם כנפי פיות מנצנצות ומעוצבות בקפידה התחככו עם אלים יווניים וסמלי מסך. כמה אוהלים ענקיים ניצבו בשולי המדשאה, ובמרכז נוצר חלל אשר בו, לדברי סקרלט, עמד להיערך מופע של רוכבי סוסים להטוטנים כשהם חצי-עירומים.

כנראה חדי-קרניים מהמיתולוגיה.

עצי הערמונים המרשימים התכופפו באנחה למשב רוח קליל וחם שטלטל את עליהם. מחר באותה שעה היא כבר תהיה רחוקה מכאן, במחצית האחרת של העולם, בלבה הצחיח של אפריקה, וכל המתרחש כאן וכעת ידמה לה יותר מתמיד כחלום, אם הדבר אפשרי בכלל. אולי זו אפילו תחושה נורמלית לפני מסע כמו זה שאליו עמדה לצאת? זה עתה היא הרחיבה את פעילותה מעבר לגבולות הבטוחים של חייה השטחיים והרדודים וצללה היישר למעמקי עולם שעד עתה רק קראה אודותיו בעיתונים וצפתה בדיווחי חדשות בטלביזיה. המתיחות שחשה הייתה מובנת בהחלט. אלא שמתיחות לא הייתה ההגדרה המדויקת לתחושותיה...

חסרת מנוחה.

ההגדרה הבזיקה במוחה בפתאומיות כמו משום מקום, הדהדה כשהיא מתוגברת בפעימות שגעשו ותכפו בראשה. היא הטתה את ראשה לאחור, כשהיא לפתע מודעת למתח ששרר באוויר הערב; אנרגיה פועמת הדהדה בקרבה ומילאה אותה בתחושת ציפייה. מסוק מושהה באוויר ממעל, מהופנטת היא התבוננה בלהבי המסוק המפלחים את השמים הכתומים הרכים בעת שהוא חג כחיית-טרף כהה וחזקה.

לפתע היא זינקה כשהטלפון הנייד שבתוך תיק היד שלה צלצל והפר את רגעי הקסם. היא השיבה מייד. היא הצמידה אותו בחוזקה אל אוזנה כדי שהמנהל של עמותת הצדקה לילדים שעמו התעתדה לעבוד בצוותא, לא ישמע בעברו האחר של הקו את פרצי הצחוק האקראיים ואת קולות המוסיקה מחרישת האוזניים, כאשר חברי להקת הרוק כיוונו את כלי הנגינה בתוך האוהל.

"כן, בסדר, תודה ג'ק. הכל מוכן למחר, אני חושבת..."

הרעש לא חדל וקולו של ג'ק דייווידסון נבלע בתוכו. לילי חצתה את המדשאה והתרחקה מהמסיבה בתקווה למצוא מקום שקט שתוכל לדבר.

"כן, אני כאן..." אמרה בקול רם. "מצטערת, הקו משובש."

היא הרכינה את ראשה במאמץ להתמקד בקול שבקע מהנייד. ג'ק עבר על תוכנית הסיור והמילים "בית-יתומים" ו"תחנת האכלה" לחלוטין לא השתלבו עם סביבת המותרות המפוארת הנוכחית שלה. היא המשיכה ללכת, הקיפה את פינת הטירה בעלת צריח האבן הגדול שלה ושמה פעמיה אל השטח הפתוח שמעבר לה. מאחוריה ירוק שופע בגני הטירה הרשמיים, ולפניה בצד האחורי של הטירה, אזור מכוסה עשב יבש וצחיח. קולות המסיבה התעמעמו בנקודה זו, אולם רעש להבי המסוק הלך והתעצם, הולם בעקשנות באחר-הצהריים המתקתק ומשלהב את האוויר הכבד עד כי לילי חשה כמי שעומדת בעין הסערה.

גבוה ממעל חייך לעצמו טריסטן רומרו כשהתבונן בה.

הוא הבין כי לא הבחין בה קודם לכן משום שהזהוב החיוור שלה נטמע היטב בעשב השדה היבש שהלבין. היא דמתה לאלת הפריון, חשב בדקירה קלה של סקרנות כשהוא מרחף מעליה במסוקו. ראשה עטור כתר עדין של עלי זהב, מה שלא מנע משערותיה הארוכות הזהובות כחיטה להתנופף בגלים קטנים של סרטים נהדרים ברוח שיצרו להבי הרוטור. היא עמדה במקומה ללא ניע, כשהיא נאבקת בשמלתה המתנופפת ברוח, אבל כל מאמציה היו לשווא משום שביד אחת אחזה צמוד לאוזן אחת את הטלפון הנייד ובידה האחרת אחזה כוס שמפניה, ובו זמנית ניסתה לשלוט בשערה המתבדר ברוח.

הוא הנמיך ממש מולה ולא התאפק מלהפעיל את הלהבים דקה נוספת מהדרוש, כך שיכול היה ליהנות ממראה רגליה הארוכות והחומות מתחת לשמלתה המתנפנפת שהלמה להפליא את קימורי גופה הנהדר.

היה בה משהו מוכר, חשב כשהסיר את האוזניות וקפץ מתא הטייס. בדממה הפתאומית היא ניערה לאחור את שערה השופע וכשהוא פסע לקראתה הצליח לראות בבירור את פניה. הוא תהה אם כבר בילה לילה במיטתה בעבר.

לא. גוף כזה הוא לבטח היה זוכר. היא הייתה גבוהת קומה והחן המיוחד בתנועותיה הבהיר לו היטב כי מעשה אהבה עמה יהיה חוויה בלתי נשכחת. טריסטן השתוקק להימתח וליישר את גופו המותש. היא הייתה עדיין עם הנייד צמוד לאוזנה, ראשה מורכן, עסוקה רובה ככולה בשיחה. כאשר קרב אליה שמע אותה אומרת, "כן, כן, אל תדאג, אני יודעת שזה חשוב, אני רושמת הכול. יש לי את כל הפרטים לפניי."

בחורה יפהפייה שמזלזלת באופן מביש באמת. כמה מרתק, חשב לעצמו ברגע שהיא סיימה את השיחה ונשאה אליו את מבטה.

טלטלה קלילה אחזה בגופו כאילו נגע בתיל חשמלי טעון. עיניה האפורות והצלולות בלטו בקרירותן על הגוון הזהוב של שערה, של עורה ושל שמלתה; כערפל המכסה את האגם עם שחר.

"שמונה ושלושים," אמרה בקול רם. עצורת נשימה קלות היא הישירה אליו את מבטה, אולם נדמה היה כי לא ראתה אותו. "שמונה ושלושים מחר בבוקר בטרמינל אחת בהית'רו."

הוא חייך תוך הרמת גבה כשפסע לקראתה. "אזכיר לך כשנתעורר," אמר כבדרך אגב.

זו הייתה בדיחה. הערת אגב חד-פעמית. הוא פלט את ההערה תוך כדי הליכה ובלי שום כוונה לעצור אלא שברגע שבקעו המילים מפיו התרחשו שני דברים.

קודם כל הוא שמע אותו: את צליל הצמצם של מצלמה, ומזווית עינו הוא קלט את הבזק העדשה בצל העצים. דבר שני, הוא הבחין בקדרות המיידית שהעיבה על העיניים האפורות האלו.

טריסטן רומרו היה בעל כישורים רבים. בראש הרשימה הייתה היכולת שלו לפתות נשים ולהערים על העיתונות. הוא אפילו לא נדרש לאמץ את מחשבותיו בתחום. עוד לפני שהיא הספיקה להביע מילת מחאה כלשהי הוא כבר כרך את ידו סביב מותניה וחיבק אותה.

הדבר הראשון שבלט לעיניה היה עיניו.

קו התספורת של שערו הכהה גובל בצווארו המושלם. זיפי-זקנו שצמחו לאחר מספר ימים הדגישו את עצמות לחייו המפוסלות, ואת עיניו הכחולות המהממות על רקע עור פניו השזוף בגוון עמוק עד זהב. היא נעצה את מבטה היישר אל תוך עיניו, מנסה נואשות לחקוק בזיכרונה את ההוראות שזה עתה קיבלה לקראת הפגישה עם שאר אנשי המשלחת האפריקנית מחר. לילי חשה בחנק גרונה המתהדק כמו כרכו חבל סביב צווארה ומשכו אותו. קשה.

כחול.

כחול שאפשר לצוף עליו.

לטבוע בתוכו.

היא דיברה בקול רם משום שידעה כי כל המידע שזה עתה קיבלה היה בסכנת התאדות ממוחה כמו מים הפוגעים באבן לוהטת. הערתו נאמרה בבירור בבדיחות הדעת, אבל על פי תנועות הגוף שלה נדמה כי לא קלטה את ההומור. העולם עמד מלכת והזמן נבלע בתוך מערבולת קולנועית של תמונה אינטימית מוקפאת בסרט כאשר הכחול שבעיניו מאיים להטביע אותה בתוכו. במעמקי העולם התת-מימי של עיניו הכול מאט את קצבו. לילי לא יכלה לשמוע דבר לבד מפעימות הדופק שלה, היא לא יכלה לחוש דבר לבד מהלהט שרגש מתחת לעורה ועקצוץ של מודעות באגן ירכיה.

אז הוא משך אותה אליו והיא לא טבעה עוד. היא בערה בקרבה. נשיקתו הייתה קסם טהור. חזקה, מיומנת ועדינה להדהים. ללילי נדמה שהשמש השוקעת חמקה מבין פסי הלהבות שעיטרו את הרקיע והעלתה את העולם באש, וכי היא עצמה עמדה במרכז הלהבות המפזזות בלי כל רצון להינצל. זרועו מקיפה את מותניה, ידו נחה על גבה התחתון. גופה של לילי התקמר לקראתו בחוסר אונים, ידיה – עדיין אוחזות בנייד ובכוס השמפניה – תלויות לצדי גופה כשפשׂקה את שפתיה לקראתו, ומתחת לעיניה העצומות קרנה וזהרה החשכה בתאווה לוהטת.

"הנה הוא, כאן!"

הצווחה נשמעה מרחוק, אבל הוא לפתע הרים את ראשו, התרחק מעט כך שעיניו הכחולות פגשו את מבטה. לרגע קלטה לילי מה שנדמה היה לה כמו מבט של ייאוש בעומקן, אבל המבט נעלם באחת והוא הרפה מאחיזתו בה.

היא הסתובבה במבוכה. סקרלט ותום פסעו לקראתם מכיוון המסיבה, שלובי ידיים, ואחריהם שובל של נערות לבושות בבגדי פיות, בתולות-ים ונימפות היערות בשמלות משי מנצנצות ושמלות שיפון מרפרפות.

"סוף כל סוף!" קרא תום, ופניו הנעימות העלו גיחוך כאשר פסע לקראת האיש שזה עתה ירד מן השמים כמו מלאך מגן ונשק לו כמעט כמו נשיקת מוות. המראה האנגלי הרומנטי החיוור של תום בחליפת סנט ג'ורג' נראה טבעי לו עד גיחוך, ובאורח מוזר נראה טהור ואצילי לצד הזוהר המסוכן של הזר היפהפה. "אני רואה שכבר פגשת את לילי," אמר בקלילות.

"לילי..." הפה הסקסי להחריד שאך לפני רגעים ספורים נישק את פיה התעוות כעת לחיוך לעגני אירוני כאשר המבט הכחול סקר אותה, בהכילו את זר עלי הדפנה המוזהבים שעיטר את שערותיה ואת שמלת הקפלים היוונית ממשי. "זה מקל מאוד. לא הייתי בטוח אם את הלנה מטרויה או דמטר, אלת הפריון."

האדום הציף את לחייה של לילי. את השמלה הזו היא לבשה לפני כמה שנים באתר צילומים כאשר מבטו של הגלדיאטור נח על פסגתה. לפתע, הצטערה שלא נטלה לעצמה עוד זמן על מנת לתכנן כראוי משהו מתוחכם ומעניין יותר, למשל, כמו סקרלט, שנראתה מהממת בשמלה שחורה קטנה וביהלומים בתור קוקו שאנל.

"חשבתי דווקא על הלנה מטרויה..." השיבה בצורה מגושמת, ונמנעה מלפגוש את מבטו.

"כמובן. הפנים שהשיקו אלף מוצרים. את הנערה מהפרסומת של הבושם?"

לילי הנהנה, וזינקה כאייל מבוהל כאשר הוא הושיט את ידו ואחז בפרק כף ידה, והרים אותה לאט. המחשבה הראשונה שעלתה בדעתה שהוא עמד לנשק את ידה, אבל הוא הפך את כף היד כלפי מעלה וליטף את עורה כחול-הוורידים באגודלו. אחר כך הרכין את ראשו ושאף אל קרבו את ניחוחה.

"בכל פעם שאני רואה את הפרסומות האלו אני תמה אם הבושם אכן מדיף ריח טוב כפי שאת גורמת לי לחשוב," אמר מהורהר. "אבל אף פעם לא דמיינתי באמת שהדבר ייתכן."

נדמה כי קולו חדר אל קרבה בחיבה מלטפת במקומות שמעולם לא הרטיטו את לבה. האנגלית שלו הייתה מושלמת, אולם המבטא הספרדי נכח בה כמו יין בתוך מים. לילי אילצה את עצמה להתרכז בדבריו. להשיב עליהם.

"לא התבשמתי בו," היא גמגמה. "בכל אופן לא הלילה. לא התבשמתי כלל."

אוי, אלוהים. האם היא באמת אמרה זאת?

"באמת?" פיו התעוות לחיוך שממיס אפילו את כיפת-הקרח בקוטב, ועם זאת לא הצליח להפיק הבעה של חום באותן עיניים כחולות וקרות. "איזה דימוי מעניין עולה מכך."

הוא הביט בה למשך פעימת-לב אחת, ואז נפנה מעליה.

אז כך הוא עשה זאת, חשבה לילי כשלהט והתרגשות הציפו את כל כולה וגופה ספוג בהם בשעה שההגיון נאטם וכבה. יהא אשר יהא, הייתה לו דרך משלו לגרור אותך ביד אחת ואז לטרוק את הדלת בפנייך באחרת. זה לא נעים, אבל אלוהים, כמה יעיל. היא הייתה מבולבלת וכאילו איבדה את שפיות דעתה בעקבות מה שהתרחש, כאילו הוא חטף אותה ושטף את מוחה, ואחר כך השליך אותה בחזרה לחייה הפשוטים והרגילים.

לילי הייתה מודעת היטב למאמציה הנואשים של סקרלט ללכוד את מבטה, אבל אז תום גרר אותה עמו קדימה ואמר בלגלוג מהול ברשמיות, "סקרלט, הכירי את טריסטן רומרו דה לוסדה, מונטלבו, מרקיז מונטסה, וחברי הטוב."

לבה של לילי פרכס, כמו בזה הרגע הצמידו לחזה אלקטרודות.

טריסטן רומרו דה לוסדה מונטלבו?

אלוהים. כיצד ייתכן שלא זיהתה אותו?

אבל האמת הייתה שאף אחד מהתצלומים המטושטשים שצולמו במצלמות בעלות עדשות ארוכות מוקד והופיעו בצהובונים או לחילופין, תצלומי תקריב על השטיח האדום שהופיעו בירחונים מבריקים, יכלו להכין אותה להשפעה של המפגש עם המרקיז ממונטסה במלוא שזפונו היפהפה.

מסכת ההיכרויות הרשמיות הסתיימה. סקרלט התקרבה אל לילי וזו האחרונה אחזה בה בזרועה והרחיקה אותה מעט מהמקום, בחזרה לכיוון הטירה ואל אורחי המסיבה.

"חברו הטוב של תום הוא טריסטן רומרו דה לוסדה? ממשפחת הבנקאים הסופר-אריסטוקרטית הספרדית?"

סקרלט נראתה משועשעת. "נכון. הם חברים טובים פרק זמן ארוך מאוד, אפילו יותר משלנו, מאז שנכלאו יחדיו כשהיו קטנים, באיזשהו בית-ספר פרטי נוסח דיקנס המכין ילדים לקראת הכניסה לקולג'."

ראשה של לילי הסתחרר. היא חשבה על ההנאה המתמשכת של נשיקתו המהולה בהלם ובבושה שניתן לשטות בה בקלות כזו. "אבל תום נחמד כל כך," היא גמגמה, "ואילו הוא... הוא... מרושע."

"לילי," אמרה סקרלט בנימת תוכחה, "את יותר מכל האנשים צריכה לדעת שאין להאמין לכל מה שכתוב בעיתונים – או לפחות להבין שזה תמיד לא הסיפור כולו. תום לא מוכן לשמוע מילה נגדו – נראה כי טריסטן למעשה הציל את חייו יותר מפעם אחת כשהציקו לתום בבית-הספר. בכל מקרה," אמרה סקרלט ופנתה אל לילי במבט מהורהר, "כיצד זה את יודעת עליו כל כך הרבה? בתור מי שמלכתחילה מעדיפה לקרוא את ניטשה מאשר את הצהובונים נראה שאת מצוידת במידע רב."

"כל אחד יודע אודותיו," מלמלה לילי בעגמומיות כששתיהן פסעו יחדיו בחזרה אל הטירה. "את לא צריכה אפילו לקרוא את הצהובונים. גם העיתונים ועמודי הכלכלה מזכירים את השם רומרו על בסיס קבוע, את יודעת." רוב הכתבים נקרעו בין מורת-רוח לבין יראת-כבוד נוכח האכזריות עוצרת הנשימה שבה חיסל בנק רומרו את הסערות הכלכליות של הזמנים המודרניים ונותר אחד השחקנים המשמעותיים בכלכלה הגלובלית, ומשפחת רומרו הייתה לאחת העשירות והחזקות בעולם.

"בכל אופן," היא אמרה כשהיא מודעת לעובדה שנשמעה כמו ילדה רגזנית, אבל לא יכלה לעצור בעד עצמה, "בתור מה הוא בא לכאן? ג'יימס בונד? הוא לא בדיוק מיתוס ולא אגדה."

"יקירתי, הוא לא בא בתור שום דבר ולא בתור אף אחד. הוא האחד והיחיד שאליו מתייחס תום בצורה חריגה ויוצאת מן הכלל בכל הנוגע לכללי הלבוש המהודר. הוא בא בתור הוא עצמו – נער שעשועים ארופי מפורסם ואליל מין אגדי. הוא ודאי עזב מסיבה כלשהי על יאכטה במרבלה או את מיטתה של איזושהי יפהפייה מהממת בטירה בעמק הלואר, ובא היישר לכאן." היא פרצה בצחוק קצר והחניקה אותו מייד, ולחשה באוזנה של לילי. "במהירות מה, הייתי אומרת. הביטי בחולצה שלו. הכפתורים רכוסים בצורה עקומה לגמרי."

לילי לכסנה את מבטה לאחור אוטומטית אל חזהו. סקרלט צדקה. מתחת לז'קט הכהה של חליפתו המחויטת, אשר נראה מקומט קלות, חולצתו הלבנה יצאה מחוץ למכנסיים, הצווארון היה פתוח, נטה לצד אחד, וחשף את עורו הזהוב ואת עצם הבריח המפוסל.

היא לא ידעה בביטחון מה גרוע יותר: מהירות הכעס והזעם הרותח על הנשיקה שהפכה את קרביה בערגה והוענקה לה בדרך אגבית כל כך, באקראיות כזו על ידי גבר שגופו עוד לא הספיק להצטנן מחום מיטתה של אישה אחרת; או כאב התשוקה והידיעה המבישה שכלל לא היה לה אכפת. היא פשוט רצתה לנשקו שוב.

"הכל בסדר?" שאל תום מזווית פיו. הם חצו את השדה בדרכם חזרה אל המסיבה וכעת פסעו על המדשאה אל עבר אוהל המשקאות.

טריסטן נד בראשו קלות. "מצטער על האיחור. לא הצלחתי לחמוק קודם."

"אין בעיה. לפחות לגבי, על אף שהולך וגובר חוסר המנוחה של אוסף הקולבים הנשיים הנרחב שלך. אזל מלאי התשובות שלי לגבי האפשרויות למקומות הימצאותך."

"אירוח בבית בסן טרופה הוא סיפור הכיסוי הרשמי."

תום שלח לעברו גיחוך מהיר. "זו בטח הייתה מסיבה סוערת. כדאי שתסדר את החולצה שלך כראוי, חבר, לפני שתהפוך לבדיחה."

טריסטן העווה פניו ולכסן מבט כלפי מטה. הוא התלבש במהירות כשהנחית את מסוקו בשדה התעופה הקרוב, הוא היה כל כך עייף עד כי בקושי הצליח לראות כראוי. ודאי לא התנאים האידיאליים להתכונן למה שתמיד נחשב אירוע השנה. האוויר הנעים נמלא מוסיקה שבקעה מאחד האוהלים שהוקמו סביב המדשאה, תזכורת עיקשת לכך שעוד לילה ללא שינה לפניו.

"אם כן, זה הסיפור הרשמי," אמר תום לאחר חשיבה הגיונית, "אבל מה האמת?"

"קזקיזמיר," השיב טריסטן בקול חסר גוון, כשהוא מתבונן קדימה ומתיר את כפתורי חולצתו תוך כדי חצייתם את המדשאה בדרכם אל עבר אוהל המשקאות.

תום נרתע למשמע השם. "קיוויתי שלא תאמר את השם הזה. סיקור החדשות כאן לא מושלם ולא עקיב, אבל אני משער כי מצב העניינים עגום למדי."

שמה של הפרובינציה הקטנה שבפינה רחוקה במזרח אירופה הפך שם נרדף לייאוש ולאלימות במהלך מלחמה ארוכה שנמשכה עשר שנים, ואיש לא זוכר עוד את הסיבה לפרוץ אותה מלחמה. הכוח נותר בידיה המגואלות בדם של ממשלה צבאית מושחתת ושל כמה ברוני סמים, שדיכאו במהירות ובאכזריות כל סימן לתסיסה אזרחית. במהלך השבוע האחרון הסתננו דיווחים על כפר שלם שחרב.

"אפשר לומר כך." דלת נפתחה במוחו של טריסטן, והתמונות זרמו לרגע בחזרה אל תוך ראשו ואז באורח שכלתני סגר אותה שוב. "אחד הנהגים שלנו נלכד בתוכו. משפחתו נהרגה – כולם חוץ מאחותו שנמצאת בהריון." פיו התעוות לחיוך מריר. "נראה כי הצבא היה להוט להשתמש במקום המסתור החדש של כלי נשק אשר נרכשו באדיבות קרנות הבנק של רומרו."

הם עצרו בכניסה לאוהל כאשר תום הניח את ידו על זרועו של טריסטן.

"אתה בסדר?"

"בסדר," אמר בקצרה. "אתה מכיר אותי. אני לא מתערב בצד ההומניטרי. אני רק נמצא שם על מנת לעזור בצד המעשי. להביא ליציבות."

הוא לא הישיר את מבטו אל תום כשדיבר, ובמקום זאת הביט אל המרחק מעבר לכתפו, אל הנקודה שבה האגם משתרע בתוך עמק צללים וטבעות ערפל מלפפות את הצריח במרכז. שריר בלסתו רטט.

"יש משהו שאני יכול לעשות?" אמר תום בשקט.

חיוך אירוני קל הבזיק על פניו של טריסטן בעת שהם נכנסו אל תוך החמימות ספוגת האלכוהול והלחלוחית שבאוהל. "לעת עתה לא הבחינו בי בשום מקום, כך שאוכל להסתדר עם העיתונות ולהעניק להם את ליטרת הבשר שלהם. אם נפלטה מילה שקשרה אותי לפעילויות שם יהיה זה סיוט בטחוני."

חיוכו של תום נותר יציב כאשר פילס את דרכו בכתפו אל הבר כשהוא מברך את אורחיו במנוד ראש. בדברו בלחש אמר, "ניתן לארגן זאת בקלות. הצלמים הצייתנים הקבועים נמצאים כאן. הצלמים של אירועי החברה התקדמו מעט בסולם האבולוציה ממעמד של צלמי פאפראצ'י, אבל אם תבחר מישהי מוכרת וידועה ותיהנה מעט מחיבת הציבור, אני בטוח שהם ייסוגו למצב של פראים חסרי-מוח שיהיו מוכנים למכור את תמונתך לכל ירחון מבריק ולכל רכילאי בזוי עד יום שני בבוקר." הוא נטל שתי כוסות מהמגש על הבר והגיש אחת לטריסטן. "לחיים, בחור. אם כן, מי זו עומדת להיות?"

"לילי." טריסטן גמע את הכוסית עם הנוזל הכהה שצרב בגרונו בעת שהתבונן בפניו הנפולים של תום. הוא אמד את תגובתו לפני שהודה במה שבעצם כבר קרה. זה לא היה משהו חיובי.

"לא. בשום אופן. לא רעיון טוב."

"מדוע לא? היא דמות מוכרת." ובאשר ליופייה לא היה כל ספק. אפילו טריסטן, עייף ותשוש, נדהם מיופייה, עובדה שהפתיעה אותו. אם כי היה בזה משהו מעבר לכך. כששיחזר את הרגע שבו הייתה בזרועותיו מצא את עצמו מביט היישר אל תוך עיניה האפורות, הצלולות והמלוכסנות וחש כמעט...

כמעט אנושי?

"היא גם חברתה הטובה של סקרלט," אמר תום בתקיפות. "אם תתנה עמה אהבים – מה שבטוח שיקרה – תגרום לבעיות בחיי שלי."

"מדוע שאעשה זאת?" גמע טריסטן כוסית משקה נוספת והתבונן סביבו בקוצר-רוח. "היא דוגמנית, תום; קשוחה ומחוספסת ועל פי מה שראיתי זה עתה, גם לא הכי שפויה. היא תסיים במשהו יקר ובוהק של קרטייה, ועם מידה עצומה של פרסום, ואני אשתדל להשביע את רעבונה של העיתונות לתאר אותי כנער שעשועים חסר תכלית וגם אצליח להטעות אותה. וכולם יוצאים מרוצים."

תום נראה מודאג. "אני לא חושב שהיא כפי שתיארת אותה."

"אתה נחמד מדיי, תום, ידידי," אמר טריסטן בעגמומיות והערה אל פיו את המשקה. "הן כולן כאלה."