כבלי קסם

"אני בן עשר, כל חיי קראתם לי ואניה. בבית הספר ובמסמכים ממשלתיים אני איוון פטרוביץ' סמטסקי. ועכשיו אתם אומרים לי שאני בעצם יצחק שלמה. מה אני, סוכן חשאי יהודי?"

אביו של ואניה הקשיב בשתיקה, פניו חתומות, שחוקות וחלקות כיריעת קלף. דומה כי אמו של ואניה, שרק ריחפה סביב במקום להשתתף בשיחה, התקשתה לעצור בעד החיוך שעלה על שפתיה. האם היה זה חיוך משועשע? ואם כן, על מי צחקה? על ואניה? על המחויבות הפתאומית ליהדות שגילה בעלה?

תהיה הסיבה לאותו חצי חיוך אשר תהיה, ואניה לא רצה שילעגו לו. כבר בגיל עשר, היה כבודו העצמי חשוב לו. הוא אילץ את עצמו להירגע ועבר לנימה מתונה יותר. "אנחנו אוכלים חזיר," ציין. "ראק. קוויאר."

"נדמה לי שקוויאר מותר ליהודים," העירה אמו בכוונה לעזור.

"אני שומע אותם מתלחשים, קוראים לי ז'יד, הם אומרים שהם מוכנים להתמודד רק מול רוסים. אני אפילו לא יכול לרוץ נגדם," אמר ואניה. "אני האצן הכי המהיר, והכי טוב בדילוג משוכות, ואתמול אפילו לא נתנו לי לבדוק זמנים. וזה עוד היה שעון העצר שלי!"

"שלי, בעצם," אמר אבא.

"המנהל לא נותן לי לשבת בכיתה עם שאר התלמידים כי אני לא רוסי או אוקראיני, אני זר בוגד, יהודי. אז למה אני לא יודע עברית? אם אתם משנים הכול, למה לא את זה?"

אבא נשא את מבטו אל התקרה.

"מה המבט הזה, אבא? אתה מתפלל? כל השנים האלה, בכל פעם שאני מדבר יותר מדי, אתה מגלגל עיניים אל התקרה – אתה מדבר שם אל אלוהים?"

אבא הסב את מבטו אל ואניה. עיניו היו כבדות – עיני תלמיד חכם, תלויות ברפיון ורכות מסקירת אלפי הקטארים של מילים מודפסות מבעד לעדשות מגדילות. "אני מקשיב לך," אמר. "ילד בן עשר שחושב שהוא מבריק כל-כך, לא מפסיק לקשקש, לא מפגין כבוד לאביו, לא מפגין אמון. אני עושה את כל זה בשבילך."

"ובשביל אלוהים," הוסיפה אימא. האם דיברה באירוניה? ואניה מעולם לא הצליח לפענח אותה.

"בשבילך אני עושה את כל זה," אמר אבא. "אתה חושב שאני עובד בשבילי? המחקר שלי נמצא כאן ברוסיה, עם כתבי היד העתיקים. כל מה שאני צריך נשלח אליי ממדינות אחרות, שם רוחשים לי כבוד. אני מרוויח טוב."

"הרווחת," אמרה אימא.

בראשונה עלה על דעתו של ואניה שאם הוא עצמו נידון לבידוד בבית הספר, עונשו של אביו ודאי היה נורא עוד יותר. "איבדת את המשרה באוניברסיטה?"

אבא משך בכתפיו. "התלמידים ימשיכו להגיע אליי."

"אם יצליחו למצוא אותך," אמרה אימא. עדיין עם אותו חיוך מוזר.

"הם ימצאו אותי או שלא!" צעק אבא. "אנחנו נאכל או שלא! אבל אנחנו נוציא את ואניה – יצחק – מחוץ למדינה הזאת כדי שיוכל לגדול במקום שבו הפה הגדול שלו והזלזול שלו בכל מה שלא עומד בסטנדרטים הגבוהים שלו ייחשבו ליצירתיות או שנינות או רוק'נ'רול!"

"רוק'נ'רול זה מוסיקה," אמר ואניה.

"פרוקופייב זה מוסיקה, סטרווינסקי זה מוסיקה, צ'ייקובסקי ובורודין ורימסקי-קורסקוב ואפילו רחמנינוב – זאת מוסיקה. רוק'נ'רול זה ילדים מתחכמים בלי שום כבוד לאחרים. אתה רוק'נ'רול. כל הצרות שאתה מסתבך בהן בבית הספר – לעולם לא תתקבל לאוניברסיטה עם הגישה הזאת. למה אתה הילד היחיד ברוסיה שבשום פנים ואופן לא יודע לכפוף את ראשו בפני הרשויות?"

אבא שאל את השאלה הזאת לפחות תריסר פעמים בעבר, וגם הפעם – כתמיד – ידע ואניה שיש בדבריו יותר גאווה מאשר תרעומת. אבא היה מרוצה מכך שוואניה הביע את דעתו בקול. הוא עודד זאת. איך קרה שדווקא בגלל זה הכריזו בני המשפחה על עצמם פתאום כיהודים וביקשו ויזה לישראל? "אתה מחליט בלי לשאול אותי, ועכשיו זאת אשמתי?"

"אני חייב להוציא אותך מכאן, שתגדל בארץ חופשית," אמר אבא.

"ישראל היא ארץ של מלחמה וטרור," אמר ואניה. "הם יעשו ממני חייל ויכריחו אותי לירות בפלסטינאים ולשרוף להם את הבתים."

"התעמולה הזאת היא שקר," אמר אבא. "חוץ מזה, זה לא משנה. אני מבטיח לך שלעולם לא תהיה חייל ישראלי."

לרגע אחד התכוון ואניה להגיב בלגלוג, עד שהתבהר לו מדוע אביו משוכנע כל-כך שלא יגויס לצבא. "אנחנו בכלל לא עוברים לישראל."

אבא נאנח. "מה שאתה לא יודע, לא תוכל לספר."

נשמעה דפיקה על הדלת. אימא ניגשה לפתוח.

"אולי כאן ברוסיה אתה מורחק לזמן קצר מהלימודים," אמר אבא. "והשטות הזאת של הריצה – אף פעם לא תהיה אלוף העולם, זה שמור לאפריקאים. אבל המוח שלך יישאר זריז הרבה שנים אחרי שרגליך יאטו, ויש ארצות שידעו להעריך אותך."

"אילו ארצות?" שאל ואניה.

אימא הכניסה מישהו לדירה.

"אולי גרמניה. אולי אנגליה. קנדה, אולי."

"אמריקה," לחש ואניה.

"מנין אני יודע? תלוי איפה יש אוניברסיטה שתרצה מומחה מזדקן לספרות סלאבית עתיקה."

אמריקה. האויב. היריב. ארץ הג'ינס והרוק'נ'רול, הפשע והקפיטליזם והדיכוי. התקווה והחופש. יש הרבה סיפורים על אמריקה, שמועות, עיתוני ממשלה. הייתה זו שנת 1975 ומלחמת וייטנאם נגמרה לפני שנים ספורות – ידיה של אמריקה היו אדומות מדם. אבל מבעד לכל התעמולה הזאת, היריבות, הקנאה, חלחל מסר אחד קבוע: אמריקה היא המקום החשוב ביותר בעולם. ושם רצה אביו שיגדל. לכן קרוביה היהודים של אימא היו פתאום היחידים שנודעה להם חשיבות – הם וסבתו של אבא מצד אמו. כדי להביא אותם לאמריקה.

לרגע אחד ויחיד, ואניה כמעט הבין.

ואז חזרה אימא אל החדר. "הוא כאן."

"מי?" שאל ואניה.

אבא ואימא תקעו בו מבט נטול הבעה.

"המוהל," אמרה אימא לבסוף. הם הסבירו לוואניה מה גבר יהודי קשיש זה התכוון לעשות לפין שלו.

כעבור עשר שניות ירד ואניה במדרגות וחצה בריצה את הרחוב, נס על נפשו, ברח בייאוש. הוא לא התכוון להניח לגבר לתפוס לו את האיבר ולקצוץ אותו רק כדי שיוכל לעלות אל מטוס לארץ הבוקרים. עד ששב הביתה נעלם המוהל. הוריו לא אמרו דבר על עזיבתו הפתאומית. הוא לא תלה בכך תקוות שווא. במשפחתו של ואניה משמעותה של שתיקה מעולם לא הייתה כניעה, אלא רק נסיגה טקטית.

גם ללא המוהל, ואניה המשיך למצוא נחמה בריצה. בבית הספר היה בודד, בבית – מלא תרעומת, והוריו מנעו ממנו לשוטט עם חבריו –

לפיכך יצא לרחובות פעם אחר פעם ושם רץ, התגנב, הותיר מאחוריו זעקות וקריאות זועפות והולכות – "לאט יותר! שים לב לאן אתה הולך! קצת כבוד לאחרים! ילד מטורף!" – מבחינת ואניה, כל אלה היו חלק מהמוסיקה של העיר.

הריצה הייתה דרכו לשקוע בחלומות. מעולם לא הייתה לו שליטה בחייו, ועבורו סימל החופש את האפשרות לברוח מכל זה. הוא חלם שהוא נתון לחסדי הרוח ונישא אנה ואנה, חיי אקראיות של ממש במקום חיים הנתונים לידו המכוונת של אדם אחר: אביו, על תוכניותיו הלא נוחות, המבקשות להיטיב; התבוננותה האירונית של אמו על החיים כשרשרת של מעשי קונדס שביניהם אתה עושה את הנדרש ממך. מה שעליי לעשות, אימא, הוא לדאות כעפיפון באוויר, לחתוך את החוט ולעוף כרצוני. מה שעליי לעשות, אבא, אחרי שהצבת את הכלים על לוח השחמט החי שלך, הוא להישכח בקופסה.

תשכחו ממני!

אבל בסופו של דבר הריצה לא יכלה להושיע אותו מתוכניותיו של איש. היא גם לא הביאה לו חירות שכן הוריו, כתמיד, התייחסו להתנהגותו הייחודית בשוויון נפש. למעשה הם הפכו אותה לחלק מהסיפור שלהם; הוא שמע אותם מבשרים לידידיהם היהודים החדשים שעליהם לנהוג ביצחק בסבלנות, הוא נמצא בין מציאויות, הקודמת נגזלה ממנו והוא עדיין אינו מוכן להיכנס אל החדשה. מנין הביאו את אותן הגדרות חלולות, ריקניות?

רק אחרי שאבא בעצמו עבר את טקס קבלת המרות הגברי הזה הבין ואניה שכל אותו עסק יהודי לא היה דבר שעשה רק למען בנו. אבא ניסה להמשיך בעיסוקיו הרגילים, אך התקשה בכך. אף שלא אמר דבר, הכאב והמבוכה הכרוכה בחשיפת ייסוריו הביאו לכך שכמעט לא פצה פה.

אימא, שתמיד תמכה בו, לא התייחסה ולו ברמז למה שהמוהל עשה לבעלה, אבל ואניה חשב שהבחין בשמץ של חיוך זחוח על פניה כשאבא ביקש ממנה להביא לו משהו שבמצב רגיל היה קם ולוקח בעצמו. הוא תהה לרגע אם אימא חושבת שכל עניין האמונה באלוהים משעשע, אבל כשאביו החלים מפצעו והחיים שבו למסלול שנחשב רגיל בימים ההם, החל ואניה לחשוד שעל אף האירוניה שהביעה אמו, דווקא היא הייתה המאמינה מביניהם.

אולי תמיד הייתה אישה מאמינה, אף-על-פי שמרחה את שומן החזיר עז הניחוח על לחמה כמו כל רוסי. גילוי היהדות של אביו היה חלק מאסטרטגיה כוללת; אימא פשוט ידעה מי מנהל את העולם. אבא הכריח את עצמו להתנהג כמאמין; אימא לא פקפקה בכך שאלוהים קיים. היא פשוט לא דיברה איתו. "הפאשיסטים הרגו שישה מיליון יהודים," אמרה לאבא. "והקול המתפלל שלך, זה מה שימלא את השתיקה הזאת? כשילד מת, אתה מנחם את ההורים בגור כלבים חדש שיוכלו לטפל בו?"

אימא כפי הנראה האמינה לא רק בעצם רעיון האל אלא גם שמדובר באותו אל עצמו שבחר ביהודים עוד כשאברהם סחב איתו לכל מקום את אשתו העקרה והציג אותה כאחותו בכל פעם שגבר רב חשיבות חשק בה.

זה היה אחד הסיפורים החביבים על ואניה. אבא התעקש ללמוד איתו תורה, ושניהם הלכו יחד אל דירתו של רב והקשיבו לו כשקרא בעברית ותרגם. כששבו הביתה, שוחחו על מה ששמעו. "האנשים האלה דתיים?" שאל ואניה שוב ושוב. "יהודה שוכב עם זונה על הדרך, אבל אז מתברר שהיא כלתו ומבחינת אלוהים זה בסדר?"

סיפור ברית המילה בשכם היה נקודת המפנה של ואניה. דינה, בתו של יעקב, נאנסת על-ידי נסיך שכם. הנסיך רוצה לשאת אותה לאישה ויעקב מסכים ליישב כך את ההדורים, אלא שתריסר אחיה של דינה מעוניינים יותר לשקם את כבודה הפגוע של המשפחה מאשר להשיא את אחותם לגבר עשיר המבטיח לה כס מלכות. לכן הם אומרים לנסיך שהוא וכל גברי העיר חייבים למול עצמם, וכשכל הגברים שרועים על הארץ, צועקים איי-איי-איי ותופסים את הידיות שלהם, בני יעקב שולפים חרבות ושוחטים את כולם. בסוף הסיפור אמר ואניה לאביו, "אולי אתן למוהל לעשות לי את זה."

אבא הביט בו במבוכה גמורה. "הסיפור הזה גורם לך לרצות לעשות ברית מילה?"

ואניה משך בכתפיו.

"יש סיכוי שתסביר לי מה ההיגיון?"

"אני בסך הכול שוקל את האפשרות," אמר ואניה. הוא היה מסביר, לו היה יכול. לפני שנתקל בסיפור הוא בקושי חשב על כך. לאחר מכן נעשה הרעיון מתקבל על הדעת, ומרגע שהתקבל על הדעת – היה לבלתי נמנע.

לאחר מכן, בעודו רץ, חשב שהבין מדוע הסיפור הזה גרם לו לשנות את דעתו. ברית המילה הייתה מנהג מטופש, ברברי. אבל עצם הכללת מעשה שכם בתורה הוכיח שאלוהים עצמו ידע זאת. נדמה שאלוהים אומר, זה ברברי, וכואב להחריד, אבל כך אני רוצה שתעשה. תחליש את עצמך כדי שיוכלו לבוא ולהרוג אותך ואתה פשוט תגיד, תודה רבה, אני גם ככה לא רוצה לחיות כי הורידו לי חתיכה מהזין.

הוא לא היה מסוגל להסביר זאת לאביו. הוא פשוט ידע שכל עוד אלוהים מכיר בכך שהמעשה מגוחך, הוא עצמו מסוגל לו.

ואניה חדל מן הריצה לכמה וכמה ימים. ואחרי שהפצע הגליד והוא היה יכול לרוץ שוב, התברר לו שהעיר נלקחה ממנו. הקונגרס האמריקאי עורר את זעמה של ממשלת רוסיה בכך שקישר בין הענקת מעמד מועדף לרוסיה להעלאת מספר היהודים שהממשלה הרוסית תעניק להם אשרות יציאה. בתגובה קיצצו הרוסים את הגירת היהודים לאפס והציקו להם אף יותר. ההשלכות, מבחינת משפחתו של ואניה, היו מעשיות. הם איבדו את דירתם.

מבחינת אבא, משמעות הדבר הייתה שהייעוץ לסטודנטים פסק, כמו גם ביקורי עמיתיו לשעבר מן האוניברסיטה. שלא לדבר על הבושה שהסבה לו התלות המוחלטת באחרים כדי להשיג מזון ובגדים למשפחתו, מכיוון שלא עלה בידו להשיג שום עבודה.

אימא התייחסה לכל זה בקלילות. "אז אנחנו מלבנים לבֵנים ללא תבן," אמרה. ואניה זכר כיצד נהגה תמיד לפלוט הערות מסתוריות כגון זו. אלא שכעת, כשקרא את ספר שמות, תפש את ההתייחסות והבין: אימא באמת הייתה יהודייה! היא תמיד דיברה אלינו כאילו היינו יהודים, רק שאני לא הבנתי. ובראשונה תהה ואניה אם לא היא זו שיזמה את כל העניין, ופשוט הייתה מתוחכמת כל-כך במעשיה עד שגרמה לאבא לחשוב על כך בעצמו, מסיבותיו ההגיוניות והבלתי דתיות. בוא תהיה ליהודי הפועל על-פי חוקי הדת – לא כי אלוהים ציווה על כך אלא מפני שכך תשיג לבנך חיים טובים באמריקה. האם ייתכן שהייתה ערמומית עד כדי כך?

במשך חודש הם השתכנו בבתיהם של כמה יהודים שלא היה להם די מרחב לשכן אותם. לא היה ניתן להמשיך כך זמן רב, גם מפני שלא היה נוח להצטופף וגם כי היה ברור שבהשוואה לאנשים אלה, שנהגו על-פי ההלכה כל חייהם, היו ואניה והוריו חובבנים. אבא וואניה נאבקו עם העברית, התאמצו לעמוד בקצב התפילות ומאה פעמים ביום הביטו בתמיהה במילים ובמשפטים שלא אמרו להם דבר.

נדמה שבעיות אלה לא הטרידו את אימא, מכיוון שבעבר התגוררה כמה שנים אצל הורי אמה שהקפידו על כל החגים, על שני מטבחים, על תפילות, על הפרדה בין גברים ונשים. אבל ואניה ראה שגם היא הייתה משועשעת ולאו דווקא מעורבת בהתנהלות סביבה, ונשות הבית נהגו בה אף יתר חשדנות משנהגו הגברים באביו.

לבסוף לא אדם יהודי הוא שהכניס אותם אל ביתו למשך תקופת ההמתנה הארוכה לאשרת יציאה אלא דודן מדרגה שנייה ‏(נכד של אח סבו של אבא, כפי שהקפידו להסביר לוואניה‏). לדודן מארק היה משק חלב למרגלות הרי הקרפטים, באזור שסופח לפולין בין המלחמות ולפיכך חמק מהקולקטיביזציה שנכפתה על האיכרים בעלי החוות הקטנות באוקראינה. מפני שארץ הררית זו הייתה רחוקה, חסרת חשיבות אסטרטגית ודלת אוכלוסין, שלט בה הקומוניזם בעיקר למראית עין. טכנית, היה משק החלב של מארק רק חלק מהמשק שברשות קולקטיב מוצרי החלב; מעשית היו הפרות רכושו הפרטי והוא שקד על הרבייתן וטיפל בהן כרצונו. מנה נדיבה מן החלב והגבינה שייצרו מצאה את דרכה אל מחוץ למערכת מוצרי החלב המנוהלת על-ידי המדינה. במקום זאת נסחרה התוצרת פה ושם תמורת טובין ושירותים, ומדי פעם – תמורת כסף מערבי. לדודן מארק היו די מרחב וחירות ודי והותר עודפים כדי לשכן אצלו כמה קרובי משפחה בישי מזל שהחליטו להפוך ליהודים כדי להגיע למערב.

"החיים בכפר יועילו לך, ואניה," אמר אבא, אם כי פניו החמוצות העידו שאינו יודע כיצד ייטיבו חיי הכפר עמו. הדודן מארק לא היה יכול לספק אוניברסיטה במרחק של פחות משלוש שעות נסיעה. אם אבא רוצה להרצות, הוא יצטרך למצוא תחום מחקר שיכול לעניין פרות.

אבל אבא צדק בנוגע לוואניה. חיי הכפר באמת הועילו לו. המטלות היו קשות, שכן אף-על-פי שהדודן מארק היה אדם נעים, הוא ציפה מכל הנוכחים בחווה לעבוד בכל יום ולתת מעצמם עד תום. אבל ואניה הסתגל במהירות לעמל הכפיים, שלא לדבר על האוכל בכפר: החלב המלא והלחם הגס, הקרומי והקמחי יותר שהכינו באזור זה של אוקראינה. החווה מצאה חן בעיניו; אבל הדבר החביב עליו ביותר התגלה מעבר לה. מכיוון שכאן, הרחק מן העולם, נותר שריד כלשהו ליערות אירופה העתיקים.

"כאן שוכנת הרודינה, מולדתנו במקור," אמר לו אבא. "כאן התחבאו הסלאבים הקדומים כשהגותים עברו בסביבה, וההונים. ואז הם הלכו לדרכם ואנחנו התפרשׂנו על פני המישור והשארנו את הגבעות לזאבים ולדובים." מולדתנו. אבא עדיין חשב כמו רוסי, לא כמו יהודי.

מה אכפת לוואניה, בגילו, מהמולדת? הוא ידע רק שהדרכים הכפריות נמתחו הלאה והלאה ללא תחבורה, והדשא צמח במקומות שהגלגלים לא חרצו בהם תלם ועוד תלם. העצים צמחו, כבירים ועתיקים, על צלעות ההרים התלולות. איש לא טרח לגדוע אותם ושירת הציפורים לא נאלצה להתאמץ כדי להישמע מעל לשאגת המנועים וצפירת כלי הרכב. מישהו שפך מלוא הדלי כוכבים על הרקיע, ובלילה נטול הירח הייתה האפלה סמיכה כל-כך עד שאדם היה עלול להיתקל בקירות בדרכו אל דלת הבית. לא הייתה זו באמת ארץ פרא אבל עבור ואניה, העירוני, שוכן הדירות, היה זה מקום של קסם וחלומות, וכמו בציוריו של שישקין1, ואניה כמעט ציפה לגלות גורי דובים נחבאים בין העצים.

כאן ודאי התרחשו כל אגדות ילדותו – ארצם של הנסיך איוון, הזאב האפור, ציפור האש; קושיי בן האלמוות, מיקולא מוז'איסקי ובאבה יאגה המכשפה. ומפני שהגיע לכאן בערך באותה עת שהחל לקרוא בתורה, דמיין את נדודי אברהם ויעקב ובני ישראל במרחבים ירוקים אלה. הוא ידע שהרעיון מגוחך – פלסטינה הייתה מקום חם ויבש, הר סיני היה כולו חול ואבן. אבל האם אינו יכול להעלות בדמיונו את בני יעקב השבים בגבעות האלה מן המרעה כדי להציג לפני אביהם את כתונת הפסים הקרועה וספוגת הדם? האם לא בגבעות האלה יצא אברהם לקרב על ערי הכיכר?

גם כאן לא היה ביכולתו לעוף, אבל הוא היה יכול לרוץ עד

שהתשישות והסחרחורת העבירו בו תחושת מעוף. הוא הלך ואזר אומץ, נטש את השבילים והמשעולים ויצא לתור אחר המקומות העתיקים והנידחים ביער. הוא שוטט וסייר בהם במשך שעות,

עד שאמו החלה לדאוג. "ליפול במדרון, לשבור רגל כשאף אחד לא יודע איפה אתה... למות שם בחוץ, לבד, זה מה שאתה מתכנן?" אבל אבא ואימא כנראה דנו בכך ביניהם ובחרו לבטוח בשיקול דעתו של ואניה ואולי בעינו המשגיחה של האל, מכיוון שהם הניחו לילד להסתובב חופשי. אולי פשוט סמכו על הגעתה של אשרת

היציאה שתעביר אותו לאיזו עיר אמריקאית, שם יוכלו להתחבא בדירתם מפני קליעי הגנגסטרים והאפריקאים המשתוללים שתמיד שמעו עליהם.

לו הייתה אשרת היציאה מגיעה יום קודם לכן, ואניה לא היה מגלה את קרחת היער, את אגם העלים.

אימא הזהירה אותי מכך. אני אחטוף זעזוע מוח, אצנח ארצה ולא ימצאו אותי עד שאיזה כלב יגרור חתיכה ממני אל איזו חווה. בטח החלק הנימול, ואז יצטרכו לקרוא למוהל כדי לבצע זיהוי גופה. יצחק שלמה, ללא ספק – אצלכם הוא רשום בתור איוון פטרוביץ' סמטסקי. יודע לרוץ, אבל כנראה לא מבריק מספיק שלא להיתקל בעצים. מצטער, אבל הוא היה טיפש מכדי להמשיך לחיות. כך פועלת הברֵרה הטבעית. ואבא יניד בראשו ויגיד, הוא היה אמור לגור בישראל, שם לא צומחים עצים.

המקום ההוא נגלה לעיניו בלב חלקת יער עתיקה כל-כך עד שכמעט לא נותרה בה צמחייה נמוכה – חופת העלים מעל ראשו הייתה צפופה עד כדי כך שדמדומי נצח שרו על הקרקע, ורק מעט עשבים ושרכים קשוחים יכלו לשגשג שם. דומה שיכולת להביט קדימה עוד ועוד, לנצח, עד שלבסוף הצטופפו די גזעי עצים לחסום את הדרך או עד שהאפלה התעבתה כל-כך שלא יכולת לראות מעבר לה. שטיח עלים עבה כיסה את הקרקע עד שהייתה קפיצית כמעט כמו טרמפולינה. ואניה החל לדלג סביב רק כדי להתענג על קופצניות האדמה. כמו ללכת על הירח, אם האמריקאים באמת נחתו שם. קפוץ, דלג, קפוץ, דלג. מובן שעל הירח לא היו ענפים, וכשראשו של ואניה נחבט באחד מהם, הוא צנח ארצה חלוש ומסוחרר.

אבל כעבור זמן-מה הצטלל מוחו והוא שב לקפץ ביער. אבל כעת גישש במבטו אחר ענפים נמוכים, ולכן התברר לו שחשף קרחת יער – לא עקב אור השמש הצלול שהפך מקום זה לאי פתאומי של יום בלב דמדומי היער, אלא מפני שלפתע פתאום לא היו ענפים בנמצא.

הוא עצר במרחק קל משפת קרחת היער והביט סביב. האם לא אמור להיות כאן אחו, שהשמש תאיר עליו? עשב גבוה ופרחי בר, כך זה אמור להיות. אבל הוא לא ראה אלא עלים מתים, שנפרשו כשטיח עבה על קרקעית קרחת היער המתנודדת גלים-גלים. לא היה כאן שום דבר חי.

מה יכול להרעיל את הקרקע עד כדי כך שלא יצמחו כאן עצים

או עשב? ודאי משהו מלאכותי, שהרי הקרחת הייתה עיגול מושלם.

משב קל החריד כמה מהעלים שבקרחת היער. עלה ועוד עלה הסתחררו מעלה מן ההתגבהות שבלב הרחבה וכעת היה נדמה לוואניה שלא סלע הוא שניצב שם או מכונה, שכן הדמות המתנודדת שתחת העלים ניחנה במתווה גוף אנושי. וכאן, היכן שהראש אמור להיות, האם לא נגלו לו פני אדם?

עלה נוסף נישא ברוח. אלה ודאי פנים. אישה ישנה. האם אספה סביבה את העלים כדי להתכסות בהם? ואולי נפגעה ושכבה כאן זמן כה רב עד שהעלים נאספו. האם היא מתה? האם העור מתוח על עצמות לחייה כמו על פני מומיה? ממרחק הוא לא הצליח לראות. ומשהו בו לא רצה לדעת אלא רק לברוח ולהתחבא, מפני שאם היא אכן מתה, בראשונה בחייו מתגשמים חלומותיו מבשרי הרעות, ועכשיו הבין שהוא לא רוצה בכך. הוא לא רצה להזיז את העלים ולגלות אישה מתה שפשוט רצה ביער ונחבטה בענף וקרטעה עד לב קרחת היער הזאת בתקווה שתוכל לנופף לאיזה מטוס חולף, אלא שבמקום זאת צנחה ללא הכרה ומתה ו...

הוא רצה לברוח, אבל גם לראות אותה; ואם אכן הייתה מתה – לראות את המוות, לגעת בו.

הוא הרים רגל אחת לפסוע אל קרחת היער.

אף-על-פי שלא היה בתנועה שום דבר בלתי רגיל, הסתחררו העלים מרגלו כאילו עורר סופה, ובתחושת הלם התברר לו שהקרחת לא דמתה כלל ליתר קרקעית היער. מכיוון שהעלים התערבלו לעומק ושוב לעומק, התרחקו מרגליו וחשפו לפניו שהוא עומד על שפת צוק.

לא הייתה זו קרחת יער – היה זה אגן עמוק, בור עגול שנחצב

לעומק הקרקע. הוא לא ידע לשער כמה עמוק היה הבור, שכן העלים התערבלו הלאה, עמוק יותר, עמוק יותר, והרוח שעוררה תנועת רגלו נשאה אותם מעלה והלאה, מתפתלים אל השמים כמו עמוד עשן.

אם באמת שכבה שם אישה, היא ודאי נחה על כַן שהתגבה ממרכז השקע העמוק הזה. נשים שראשן נחבט בעצים לא ירדו במורד צוק וטיפסו על כן שבמרכז. דבר אחר התחולל כאן, אפל יותר. היא ודאי נרצחה.

הוא הביט בה שוב, אבל כעת כבר צנחו ארצה רוב העלים שרגלו של ואניה החרידה מרבצם, והוא לא הצליח לראות את פניה בבהירות. לא, הנה הן, או שם הן אמורות להיות. אבל לא היו אלה פנים כעת, רק עלים.

דמיינתי את זה, חשב. זה היה העלה ההוא – הוא נראה כמו אף. אין שם אישה. רק תצורת סלע מוזרה. ובור שהתמלא עלים בלב היער. אולי היה זה מכתש שנוצר מפגיעת מטאור לפני שנים. זה נשמע הגיוני.

ובעודו עומד שם ומדמה לעצמו את עוצמת התנגשות האבן שצנחה מהחלל, נע דבר מה בצדה המרוחק של קרחת היער. או למעשה, נע מתחת לצדה המרוחק של הקרחת, מכיוון שהוא לא ראה אלא את העלים שהחלו להתערבל בנקודה מסוימת, ואז החלה המערבולת לנוע סביב במעגל, ויצאה אליו.

יצור כלשהו חי במקום חלול זה, כמו נחש ים תחת העלים. תמנון שוכן קרקע שיתקרב אליי ויטיל זרוע אחת אל החוף ויגרור אותי למטה ויאכל אותי וישליך מעליו רק את ראשי הבלתי אכיל, וראשי ייפול על הכן שבמרכז ויפתה אדם אחר התועה ביער לפסוע אל תוך הבור כדי להיטרף גם הוא.

המערבולת שתחת העלים הלכה והתקרבה. מאבק התחולל בין סקרנותו של ואניה ודמיונו החולני, ודמיונו ניצח לבסוף. הוא סב על עקביו ורץ – כבר לא קיפץ על קרקעית היער אלא ניסה לתפוס תאוצה. רגליו החלו לאבד אחיזה בקרקע בעוד העלים חומקים תחתיהן, והוא צנח שוב ושוב עד שהתכסה רקבובית ועפר, וראשו התכסה כולו בשברי עלים.

היכן הכביש? האם היצור מהבור עוקב אחריו? הוא הלך לאיבוד. הלילה ירד והמפלצת תאתר אותו בעזרת הריח ותבלע אותו לאטה. היא תתחיל ברגליים...

הנה הכביש. לא דרך כזו ארוכה, למען האמת. או שהוא רץ מהר יותר או שרץ זמן רב יותר משחשב. הוא חש מוגן יותר כשניצב על הדרך המוכרת, בעוד שמש אחר הצהריים מאירה עליו. הוא המשיך בריצה קלה, ואת כברת הדרך שנותרה לחוותו של הדודן מארק חצה בהליכה.

ואניה לא זכה לספר על ההרפתקה שעברה עליו. אמו נעצה בו מבט אחד ויחיד והורתה לו להתרחץ מיד. חיפשו אחריו בכל מקום וכמעט לא נותר זמן להתכונן, איפה הוא היה? אשרות היציאה התקבלו במפתיע, הטיסה תצא בעוד יומיים ואם ברצונם להגיע לקייב בזמן לתפוס את הטיסה לאוסטריה, עליהם לנסוע עוד הלילה אל תחנת הרכבת.

בסופו של דבר, כשהזדמן להם להירגע קצת אחרי שעלו אל המטוס לווינה, לא טרח ואניה לספר על חרדתו הילדותית ביער. מה זה משנה? הוא לעולם לא יראה שוב את היערות ההם. ברגע שיצא אדם מרוסיה, כבר לא נמצאה לו דרך חזרה. גם אם הותיר מאחור תעלומה ביער העתיק. התעלומה תוסיף לחיות בזיכרונו כמו שאלה ללא מענה או – סביר יותר להניח – סיוטי ילדוּת שעורר בעצמו מפני שתמיד דמיין דברים דרמטיים שכאלה.

עד שנחת המטוס בווינה והכתבים הבזיקו במבזקים וכיוונו אליהם מצלמות טלוויזיה והפקידים בדקו את אשרות היציאה שלהם וכל מיני אנשים צנחו עליהם והתעקשו שהוריו ימשיכו לישראל כפי שהבטיחו או הודיעו להם שיש להם זכות לעשות כן מתי שירצו, כעת משהיו בעולם החופשי – עד אז כבר שכנע עצמו ואניה שמעולם לא ראה פנים אנושיות בקרחת היער, שהבור לא היה עמוק כפי שחשב ושמערבולת העלים הייתה רוח או ארנב שפילס לו דרך. אין סכנה. אין רצח. אין תעלומה. אין על מה לתהות.

אין סיבה שהמחזה ישוב לצוץ בחלומותיו וירדוף את ילדותו ונעוריו. אך חלומות אינם מופיעים מסיבה מוגדרת. ואף-על-פי שהוסיף לומר לעצמו שלא אירע דבר ביערות באותו היום, הוא ידע שכן אירע שם משהו, וכעת לעולם לא יֵדע מה פשר קרחת היער ההיא, או מה היה עלול לקרות אילו היה ממשיך לעמוד בה.

1.איוון איוואנוביץ' שישקין (1898-1832) – צייר נופים רוסי. ‏(הערת מתרגם‏)