כדורגל

1998

הסיפור הזה מתחיל ב־1998, בתאריך הזה שנראה לי פתאום רחוק מאוד, שקוע בעבר, קבור בכבדות במאה העשרים שחלפה, תאריך שייראה לדורות הבאים כשייך לתקופה אחרת. המספר הזה מוזר מעצם מהותו, ה־1998 הזה, ה־1 וה־9 שכבר נראים מיושנים לעינינו העכשוויות, כאילו התאריך הזה, 1998, אף שעודנו קרוב אלינו, אף שהוא קשור עמוקות לחיינו, לזמננו, לגוף ולהיסטוריה שלנו, לנשיקות שלנו ולכאבים שלנו, נשך את זנב המאה הקודמת ונטע בטעות את רגליו בעבר. אין זו אשמתנו, ובכל זאת אנו כבולים לעָבר הזה שהיינו רוצים להתרחק ממנו. אנחנו יודעים באופן לא מושכל שלעָבר, כשהוא מתגלה בתצלומים ישנים או בתמונות ארכיון, יש תמיד צד מגושם מעט, מסורבל, מעציב, כלומר מעורר צחוק, ואילו ההווה — שאינו אלא הטרמה מדויקת שלו — נראה לנו רציני, אמין וראוי לכבוד. אבל הסיפור שלנו בכל זאת מתחיל ב־1998, ז'אן בני היה אז בן תשע, אנה בתי בת ארבע. ב־1998, או ליתר דיוק ב־10 ביוני 1998, נכנסתי לאצטדיון כדי לצפות במשחק של גביע העולם בכדורגל לראשונה בחיי. מועדי הטורנירים הבאים של גביע העולם — 2002, 2006, 2010, 2014 — הם תאריכים שאפשר לקרוא להם נרדפים ל־1998, אך הם אינם הומונימים, כי הם חומקים מאות הקלון של ה־1 וה־9 המוזרים והארכאיים, שכמו הַפְלֵר דֶה לִיס על כתפה של מיליידי דה וינטר, נצרבים בברזל לוהט ומוטבעים בבשר העבר באופן בלתי הפיך. כן, 1998 הוא תאריך מיושן, תאריך שהזדקן רע, תאריך ש"חיותו פקעה", אם לחזור לביטוי שהשתמשתי בו באחד מספריי, תאריך "שהזמן יכסה עד מהרה בירוקת, והוא כבר נושא בחובו, כמו דג רקוב חבוי בחיקו, את זרע דהייתו ואת מחיקתו המוחלטת במרוצתו הרחבה של הזמן".

היקסמות

כדורגל, כמו ציור, אמר לאונרדו דה וינצ'י, הוא cosa mentale, דבר שנמדד ומוערך בממד הדמיון. טבעה של ההיקסמות שמעורר כדורגל נובע מאותן אשליות של ניצחון ויכולת־כול שהוא יוצר בנפשנו. כשאני עוצם עיניים, לא חשוב מה גילי ומה מצבי הגופני, אני החלוץ הכוכב שמבקיע את שער הניצחון, או השוער שמסתער לחלל האוויר בהילוך איטי להדיפה גורלית. כשהייתי ילד הבקעתי שערים מרהיבים (כן, טוב, בראש שלי). הזרועות שאני מניף לשמיים אז, בסלון הריק של הוריי, הן חלק מהטקס ומהחגיגה ממש כמו השער שהבקעתי זה עתה. החגיגות, הברכות, הכריעה על הדשא, חבריי לקבוצה שמסתערים עליי ומקיפים אותי, מחבקים אותי, משבחים ומהללים אותי, הם הדבר שאני מתענג עליו יותר מכול, ולא הפעולה עצמה; הניצחון הנרקיסיסטי שלי הוא שמסב לי עונג, ולא האפשרות שהדבר הזה יתרחש יום אחד במציאות, שיום אחד תהיה לי שליטה מופלאה בכדור, ואוכל — בקור רוח, בשליטה, במיומנות, באצטדיון אמתי, מול יריבים אמתיים, על דשא אמתי — לשגר אותו בבעיטה מושלמת למרחק עשרים וחמישה מטרים עד מקבילית השער של היריב, למרות ריקודו הנואש של שוער אופנתי עד בלי די. מובן שהתמונה הזאת מפתה, אבל יש לי שאיפות אחרות בחיים לבד מזריזות רגליים. הייתי מעדיף ידיים, ולא רק באמנות. המציאות מטעה כמעט תמיד, ודאי שמתם לב לכך. כשהייתי בן שלוש־עשרה זה נגמר, קריירת הכדורגלן שלי באה אל סופה. חלומות התהילה האחרונים שלי שייכים לאביב 1970, זה היה בבריסל, בדירה ברחוב ז‘ול־לז‘ן. הוריי סיפרו לי זה עתה שאנחנו עוברים לפריז, ואני הבטתי בעצב במסגרת הדלת שבין חדר האוכל לסלון, זו ששימשה לי שער דמיוני בטוויית התרחישים האחרונים של תהילת הכדורגל שלי. זה היה סופה של תקופה. המציאות, בשבילי, הייתה כעת אותו עתיד בלתי ידוע בפריז, תחילת שנת הלימודים 1970 שבה אני עתיד ללמוד בכיתה ח‘ בתיכון מֵזוֹן־לאפיט, בתנאי פנימייה. זו תהיה עקירה, זה יהיה קץ הילדות, קץ הימים המאושרים בבריסל, זה היה סופן של השנים היפות בחיי. אחרי הילדוּת בא תמיד גיל ההתבגרות, והחיים, במציאות, הם קשוחים, הכדור אמנם עגול, אבל סורר וגחמני, הוא מתנגד לנו, לועג לנו, בוגד בנו, משפיל אותנו.

אצטדיונים

אני לא הולך לאצטדיונים, אין במשפחה שלי מסורת של הליכה לאצטדיון בימי ראשון, אבא שלי מעולם לא לקח אותי לראות משחק כדורגל, וגם לא הסבים שלי. הייתי שמח, אצבעון שכמותי, במעיל הקטן שלי ובכובע הקטן שלי, ללכת לאצטדיון עם מבוגר שיקנה לי נקניקייה בהפסקה. מצאתי תמונת ילדות שצולמה על שפת האגמים באיקסֵל: אני מצולם בה עם סבא שלי, יוּאוֹאָזָס לַנסקוֹרוֹנסקִיס. אפשר לחשוב שאנחנו בדרכנו לאצטדיון אַנדֵרלֶכט, או לאצטדיון של קבוצת אוּניוֹן סַן־ז‘ילוּאָז, אבל לא, לא הלכנו לאצטדיון באותו היום, אנחנו גם לא נראים כמו אוהדים, יותר כמו סופרים מבוסמים קלות, הוא, סבא שלי, שוודאי היה בן גילי עכשיו, בארשת חמורת סבר של איש ספר, ואני, בן פחות מארבע, לצידו, רציני כאחד מעמיתיו הנכבדים. אפשר לומר שהקדמתי ביותר מחמישים שנה את הארשת הקודרת והדוממת שנהוג לייחס לסופרים, קירח מבעוד מועד, קירח בלב במובן מסוים, מתוך סולידריות עם הסב הליטאי הזה, קולונל לנסקורונסקיס, שדמה גופנית לוולדימיר נבּוֹקוֹב ומוסרית לגנרל דורָקין, ושגם לו היה ראש לכובעים, דרך עדינה לומר קרחת. הייתי רק פעם אחת באצטדיון בריסל, לקחתי את הבן שלי למשחק בלגיה-איטליה ביורו 2000, ויש לי כמה זיכרונות נקודתיים ממשחקים בפארק דֶה פְּרַנְס או בסְטַאד דֶה פְרַאנס, ובראשם גמר גביע צרפת ב־2002 בין לוֹריֶין ובַּסְטִיָה, שצפינו בו בחוג המשפחה עם נקניק פִיגָטֵלוּ ודגל עם ראש מורי.1 מקורסיקה יש לי זיכרון רחוק של צפייה במשחק לילי בבסטיה עם חמי, שארל סַנטאַַנדרֵאָה, זה ודאי היה בתחילת שנות השמונים, אני זוכר את אור הזרקורים ביציעי העץ הישנים של אצטדיון אַרמאן־סֵזארִי. במזנון נתקלנו במקרה בכומר סְטְרָה (תראה, הנה הכומר!), שענד צלב קטן על דש הז'קט שלו והיה לו צעיף ספורט סביב הצוואר. הכומר סטרה — הייתי מת להמציא את השם הזה, אף שהסתפקתי בליקוטו בתשומת לב למען טקסט עתידי כלשהו — היה אחראי על הכנתנו לנישואים. אבל זה סיפור אחר, ההכנה שלנו לנישואים עם מדלן במלון בקָלָקוּצ'יָה, בנִיוֹלוּ, כשבסוף הארוחה עטה הכומר סטרה ארשת פנים רצינית ושאל: "אני יכול לשאול אתכם שאלה חצופה?" מדלן ואני ודאי הגענו אז לגבינה, נאמר בין התאנים לגבינה, והרכנו בצניעות את ראשינו מעל הצלחת בהסכמה שבשתיקה (ראיתי את מדלן מתפוצצת מצחוק מבפנים), והוא שאל אותנו, בקול זהיר: "אתם מכירים זמן רב?" אילו הייתי שנון מספיק, הייתי יכול לענות לו עם אנדרה ז'יד: "אין שאלות חצופות, רק התשובות יכולות להיות כאלה". אבל הסתפקתי באמירת האמת, שאנחנו מכירים שנתיים. אבל אני מתרחק, מתמהמה ומתעכב, וכל זאת בלי לאבד את חוט המחשבה שלי, אל דאגה. לא, זו הנקודה שרציתי להגיע אליה: כשאני בבית, בערים שאני מתגורר בהן, בבריסל או בקורסיקה, אני לא הולך לעולם לאצטדיון. אחרת הייתי בהייזל ב־1985 ובפוריאני ב־1992.

מדים

אני אוהב את הרגע הזה בכניסה לאצטדיון, כשאני עולה במדרגות הבטון של היציעים המקוּרים בין המוני הצופים בדרכי למושב שלי, יוצא לאוויר הפתוח של שורות המושבים ומבחין מתחתיי בירוק המוחלט של הדשא באור הזרקורים רבי־העוצמה של האצטדיון. כבר אין לי עיניים של ילד, אבל אני עדיין מתבונן בקסם הצבעים של הכדורגל בתמימות הטהורה של הילדוּת: בירוק הנצחי של הדשא ובמדי השחקנים, בצבעים העל־זמניים של הנבחרות, הכחול של צרפת או של איטליה, האדום של ספרד, הכתום של הולנד, שלא לדבר על פסי הכחול־לבן במדים של ארגנטינה. הסדר שב לשרור בכול, הטבע חוזר להיות קבוע ומרגיע כשאני רואה, כמו בגמר של 2002 ביוקוהמה, את הגרמנים משחקים במכנסיים שחורים ובחולצה לבנה נגד הברזילאים שבצהוב וירוק, ואילו ליבי נצבט בשמץ אי־נחת, ואני נתקף התקוממות אסתטית וחרדה מטאפיזית כשאני רואה את ברזיל משחקת בכחול כהה, או גרוע מכך, את השחקנים הגרמנים מתייסרים באותה חולצת רוגבי מפוספסת לרוחב בצבעי אדום ושחור (האם זוהי טולוז, או שמא טולון?), שלבשו בחצי גמר גביע העולם 2014 בברזיל. אני חש עלבון — לא בשם עצמי היום (כבר ראיתי דבר או שניים), אלא בשם הילד שהייתי, שנגזל ממנו האושר הפשוט והבטוח למראה הגרמנים המשחקים על המגרש במכנסיים שחורים וחולצה לבנה לנצח נצחים.

ילדות

בבריסל, בחצר בית הספר היסודי מס' 9, שיחקנו כדורגל בהפסקות, והחלוקה לקבוצות לא הייתה הקטנים נגד הגדולים, או הבלונדינים נגד חומי השיער, או כיתה ז' נגד כיתה ח', אלא קבוצת מוּסר נגד קבוצת דת. בתחילת השנה, בבית הספר החילוני הזה שברחוב אמריקֵן באיקסֵל, נדרשו התלמידים לבחור בין לימודי מוסר ללימודי דת, תלוי במידת רצונם של הורינו או שלנו לקבל שיעורי קתכיזם. בזמן שהילדים מהדת התוודעו לסיפורים מכוננים בחייו של ישו וקראו בכתבי הקודש, זכו האחרים למעין לימודי אזרחות בסיסיים, שהוכתרו — את מלוא העוקץ שבדבר קלטתי רק כעבור שנים רבות — בכותרת הגדולה "מוסר". וכך, בכל הפסקה נדרשנו אנו, התלמידים, לעקרון החלוקה שפשטותו נדמתה לנו מקראית, והיה לו יתרון גם בהיותו חוצה דורות לחלוטין (אותו מספר מאמינים וכופרים אצל הקטנים ואצל הגדולים, אצל המגינים הפוטנציאליים ואצל החלוצים בפוטנציה), כדי לערוך בחצר בית הספר ברחוב אמריקן משחקי כדורגל של מוסר נגד דת — ואנחנו בדת (אני תמיד הייתי מאוד דת, לפחות עד כיתה ט'), לא היינו פחות שֵדים עם הכדור.

שדרת לוּאיז

אני בבריסל, זו תמונה ישנה, אולי בשדרת לואיז, אני עם כמה חברים, אנחנו בכיתה ט' לטינית־מתמטיקה באָתֵנֶה־רוֹבֵּר־קָאטוֹ, תִיֵירִי דֶגוּלן שם, וגם דוֹמיניק דֵרֵד, פיליפ וָורנֵק, אולי אָלֵן וַן וִינק, אולי אֵריק פִּיטֵרס, אנחנו עומדים עם הילקוטים שלנו מול חלון הראווה של חנות מכשירי חשמל ולועגים, בחוצפת נעורים ובאירוניה של תיכוניסטים לטלוויזיות הצבעוניות הראשונות שמשדרות את גביע העולם של 1970. עדיין אין לנו טלוויזיה צבעונית בבית, ואנחנו מתבדחים על חשבון שחקני הכדורגל כאילו הם עוקפים את החולצות שלהם על המסך, כאילו התיקול של השחקן שרץ על הדשא היה מהיר וחיוני כל כך שהוא הצליח לצאת מגבולות גופו, המשיך את תנועתו בשחור ולבן והשאיר מאחוריו את צבע המדים שלו וזה הצליח להדביק אותו רק בפיגור. זה הצחיק אותנו אז, מול חלון הראווה של החנות, הטכנולוגיות החדשות והלא לגמרי מדויקות האלה, גם אם היה בכך ממד פיוטי בלתי מוטל בספק, באופן הזה שבו השחקנים השאירו מאחוריהם מעין הילה של עצמם בהתמתחות המואטת של צבע החולצה שלהם. לא מזמן ראיתי בגרַאן פָּלֶה בפריז עבודת וידאו של בּיל ויוֹלָה, שמשחקת עם המעבר הזה בין השחור־לבן לצבע: שלוש נשים עוברות משחור־לבן מטושטש ומושלג לעולם הצבע באותה תמונה, כשהן חוצות גבול בלתי נראה, מסך וירטואלי, מעין בקרת גבולות סמלית, כאילו בין הקיום ללא־קיום, בין הלידה למוות.

עונות

ככל שאני מזדקן אני מבין שיש קשר הדוק בין כדורגל לעונות השנה, או נכון יותר, שיש עונה של כדורגל, תקופה מאושרת בשנה, כמו עונת התותים או עונת הדובדבנים (תמיד ביוני וביולי, אם מדברים על גביע העולם), תקופה שחוזרת מדי ארבע שנים, בסדירות של פרי בעל עונה מעוברת. בכל פעם יש ציפייה, סקרנות שמתעוררת, עניין מרוחק־תחילה בשלבי המוקדמות, אחר כך מבטים ראשונים של מביני עניין עם קביעת לוח הזמנים של טורניר הגמר, רטט האישון למראה הפרסומות הראשונות, המפתות. לפעמים ההתכוננות מתחילה עוד זמן רב קודם לכן, כמו בגביע העולם 2002, כשתכננתי את נסיעתי ליפן חצי שנה מראש, קניתי באינטרנט כרטיסים למשחקים, הזמנתי בתי מלון בטוקיו, בקיוטו, בקוֹבֶּה, קבעתי תוכנית של הרצאות וכנסים בכמה אוניברסיטאות והנחתי יסודות לשיתוף פעולה עם עיתונים ועם כתב עת יפני לספרות. ואז, באופן בלתי נמנע, מגיע מועד המשחק הראשון. ב־2002 נחַתּי בטוקיו כמה שעות לפני כן וצפיתי במשחק הפתיחה בטלוויזיה בחדר המלון שלי בשינג'וּקוּ עוד בטרם פרקתי את המזוודה. אחר כך, לאורך כל הטורניר, הכדורגל מערסל את עיתותינו, קוצב את חיינו, מטעים אותם, ממסגר אותם, מפסק אותם, מלווה מרחוק, כמו שמש קיץ שאין מבחינים עוד בנוכחותה, כה סדירים הם החסדים שהוא מרעיף עלינו, כה קבועים המפגשים שהוא קובע לנו. יש משחקים בכל יום, מאוחר אחר הצהריים, בערב, בלילה. לקראת סוף הטורניר חלה התרווחות בלתי מורגשת בין המפגשים, כדי לעורר את תשומת לבנו ולגרות את תאבוננו. בשלב ההכרעה הכדורגל סוחף אותנו עוד יותר, משלהב אותנו. קרה שקפצתי משמחה בחדרים ריקים. אם ההכרעה הייתה בפנדלים התפללתי בלב, עצרתי את הנשימה, שילבתי אצבעות, עצמתי עיניים, פקחתי אותן, קיוויתי, הפצרתי, מיששתי קמעות, לַשְתי סגולות, התחננתי לאנטוניוס מפדובה, נעצתי סיכות דמיוניות בבובות הוודו של היריבים. לקבועים העונתיים האלה, המתרחשים בסדירות המרגיעה של מחזור הגאות והשפל או מחזורי השמיים — הכדורגל כתופעה טבעית או בלתי משתנה של היקום — השאלה איננה אם יהיה אירוע נוסף, אלא אם הבציר יהיה טוב (אם זה יהיה יין משובח או שנה רעה, כמו 2010, שנה של בציר נהדר בחבל בורדו ויין באושים לכדורגל הצרפתי), מצטרפים כמה קבועים משתנים, כמו רשימת המדינות המשחקות או מקום התחרות, כי אין לה מושב קבע, והיא נעה סביב העולם ומקיפה אותו באיטיות מלכותית של ספינת מטען, מאסיה לאירופה (סאול, טוקיו, ברלין), עוגנת לרגע באפריקה ואחר כך חוצה את האוקיינוס האטלנטי בדרכה לדרום אמריקה (יוהנסבורג, ריו דה ז'ניירו) עם שיירת השחקנים והעסקנים שלה, להקת המאמנים והמטפלים, העיתונאים והתקשורת, הנודדים מיבשת ליבשת.

הגביע

גביע המונדיאל הוא חפץ מוזהב, קצר, מוצק, גובהו מעט יותר משלושים סנטימטרים ובקצהו מעין כדור או דימוי מסוגנן של כדור הארץ. נראה שהוא מתאר שני ספורטאים שיכורי ניצחון המניפים את כדור הארץ, ולא, כמו שחשבתי אני במבט ראשון, כיפה של פין המציצה מתוך עורלה משוכה לאחור (אף שהוא פאלי בבירור, מוכרחים להודות). הוא מוטס בליווי שמירה הדוקה, מאז נגנב הגביע המקורי ונעלם בברזיל ב־1983. גורל מוזר הוא גורלו של הטוטם העכשווי המובהק הזה, חפץ פולחן אוניברסלי ומושא תשוקה כללי אשר מוגן בכספות ומובל במזוודות מאובטחות בהשגחתם של שוטרים לובשי אפודים ממוגנים ומצוידים בתת־מקלעים, עד שהוא נשלף לבסוף מנרתיקו ביום הגמר, כדי שהקפטנים של הקבוצות המנצחות בגביע העולם יניפו אותו וינשקו אותו בשידור כלל־עולמי, דידיֶיה דֵשָאן בסטאד דה פראנס ב־1998, ואז קָאפוּ ב־2002 באצטדיון יוקוהמה, ואז שכחתי מי בברלין ב־2006 (לזיכרון שלי, כמו למחלות מסוימות, יש לעיתים נסיגות דיפלומטיות), ואז כל שחקני הקבוצה המנצחת שמנתרים יחד כדבוקה אחת, גרביהם מופשלים, דגל הלאום כרוך כצעיף על כתפיהם, ולפניהם נחיל של צלמי עיתונות באפודים בצבע ירוק תפוח שמצלמים אותם בעדשות טֶלֶפוטו בעת שהם רצים לאחור, והשחקנים מעבירים את הגביע מיד ליד ומניפים אותו לעבר היציעים של אצטדיון יוקוהמה או של האולימפישטדיון בברלין, וגם אני נמצא שם, עומד בשורות המושבים, אחד משמונים אלף איש שמריעים לשחקנים בקהל הצוהל הזה.

לאומי

בכדורגל אפשר להיות — לא לאומני, יהיה לכך מטען מעורר סלידה שאף לא חולף בראשי, ואפילו לא פטריוט, אלא לאומי, כוונתי בכך ללאומיות לא שוטה, לאומיות מדרגה שנייה, לאומיות אירונית, זהו אוקסימורון מושלם, אין מונחים מנוגדים יותר, הקסם של שם התואר כאילו סותר את כל מה שיכול להיות פוגעני במילה הזאת, או אם לדבר גלויות, לאומיות ילדותית, מעין התרברבות ראשונית, שוִויצריוּת משולהבת ופרחחית: תחי בלגיה! לאומיות שמנופפת בכובעים ולא ברעיונות, במזכרות ולא בערכים, כזו הפורחת ביציעי האצטדיונים לצליליהם של המשרוקיות, המאראקס וצופרי הערפל. בזמן משחק אני שרוי במצב של נוחות ראשונית, והיא מענגת במיוחד בזכות נסיגה אינטלקטואלית מכוונת. אני משוחד, זועם, משולהב, תחרותי, אני מקלל את השופט, צועק, מגדף. אני מטנף את שמה של היריבה. אני נותן פורקן לדחפים אלימים ותוקפניים שבדרך כלל אין להם מקום באישיותי. אני נכנע לטמטום ולהמוניות. אני מפנק את עצמי — נקרא לזה קתרזיס.

אמן

בפעם האחרונה שמילאתי טופס בקשה לאשרת כניסה לרפובליקה העממית של סין, היססתי לפני שמילאתי את השדה “מקצוע נוכחי“, שהציע כחמש־עשרה אפשרויות, כגון איש עסקים, אמן, דייל, חבר פרלמנט, איש צבא, חקלאי, איש דת או חבר עמותה. לא היה שם “סופר“, ולפיכך סימנתי את האפשרות “אמן“. כשהגעתי למרכז האשרות הסיני ברחוב נרוולד בבריסל, מסרתי את התיקייה שלי לגברת באשנב. היא הייתה דו־לשונית לחלוטין (סינית־הולנדית), אבל לא דיברה צרפתית. האנגלית, שכן לא על כך ייפול דבר, הייתה אפוא שפתנו המשותפת. היא הסיטה הצידה את ההעתקים של כרטיס הטיסה ושל ההזמנה למלון וקראה בתשומת לב את התשובות שסימנתי בטופס, בידה מַדגש שהניפה במרחק־מה מעל הדף, באיום מרומז, כמו אותם כלבים מרחרחי סמים שרואים בשדות התעופה והם מעוררים בנו אי־נחת למרות חפותנו הגמורה. לפתע נעצרה בחדות, המדגש באוויר, המצח קמוט. מה המקצוע שלך? שאלה. סופר, עניתי. אז למה טענת שאתה אמן? שאלה בכעס (But why did you claim you were an artist?) היא נראתה זועמת. איך לענות על זה? חשבתי. לנסות להסביר לה שבמובן מסוים אפשר להחשיב סופרים לאמנים. לא, זה היה מוביל אותנו לדיונים סמנטיים וקַזוּאיסטיים ארוכים מדי, שהיו עלולים להתלקח ולעורר מחלוקת. אם כך, להיות עז מצח ולענות לה בחוצפה שבימינו רק לשחקני כדורגל אפשר לקרוא אמנים. גרוע עוד יותר: בלי להסיר ממני את המבט ודאי הייתה לוחצת בקצה הנעל על כפתור שיזעיק את הביטחון, ושלום ולא להתראות לנסיעה שלי לסין. לא, שמרתי על קור רוח ושאלתי אותה בנימוס איזו אפשרות, לדעתה, היה עליי לסמן. כאילו מדובר בעניין ברור מאליו, היא הצביעה על האפשרות האחרונה: אחר (נא לפרט). זה המקצוע הנוכחי שלך, אמרה: אחר (נא לפרט), והצמידה את אצבעה בחוזקה לאפשרות הנכונה. היא לקחה עט ומחקה בזעם את התשובה “אמן“ שסימנתי, כאילו בכוונתה למחוק את אותה יומרה מטורפת שתקפה אותי, להחשיב את עצמי לאמן, והזמינה אותי להסתפק במי שאני: סופר, לא יותר.

רדוקציה פתוחה

אני נזכר בילדוּת לעיתים קרובות כשאני חושב על כדורגל. השנה היא 1969, אני בן אחת־עשרה, שעת אחר הצהריים, אין לי מושג באיזו עונה, סתיו או ראשית האביב, ואני משחק כדורגל במגרש המשחקים רניֶיה־שָאלוֹן בבריסל, בשטח מפוקפק ועקמומי שמתפקד על תקן מגרש כדורגל ומספק את חלומות התהילה שלנו. לחברים שלי מאותה תקופה קוראים תיירי דגולן, פיליפ ורנק, אני לא יודע אם הם שם איתי באותו יום, אני חושב שלא, ואני משחק, אני נותן את הנשמה, אני רץ, אני מזיע הרבה, יש לי קווצת שיער על המצח והיא נכנסת לי לעיניים. אין לי מושג מה אני לובש באותו יום, בטח לא בגדי ספורט, הטרנינג טרם נכנס לאופנה בסוף שנות השישים, סביר יותר שאני לובש מכנסיים ארוכים וסוודר שסבתא שלי סרגה, מופשל שרוולים. יש שם ילדים בגילי, ואני ביניהם, בענן האנושי הזה שרץ בעקבות הכדור כדבוקה אחת בתוך הילת אבק שמגיעה אליי גם עכשיו ממרחק הזמן. אני נמצא בלב הענן האחיד הזה ואני רואה את ההתרחשות בהילוך איטי, כעבור חמישים שנה כמעט, היא נמתחת ומתפוגגת בזיכרוני, ילד אחר, אחד מה“גדולים“, רץ לידי ומשיג אותי, יש מגע קצר של כתף בכתף, או שהוא הודף אותי בכוונה בזרוע, ואני נופל, התמונה איטית, אוורירית, מפורקת עד דק בהילת הזיכרון, אני נופל על הצד, אַמת היד ראשונה, היא פוגעת בחוזקה בקרקע. אני על הרצפה, אני מסוחרר. אני מתרומם בקושי, הזרוע שלי נראית מוזר, היא רכה, עגולה, פרוקה. אני צועד כמה צעדים, אף אחד לא מתייחס אליי, ואני מתרחק, זרועי נפוחה, מנותקת מגופי, משרטטת לצידי עיגול מעוות. אני יוצא מהמגרש, אני עוצר את דמעותיי, ואולי אני בוכה, אני בן אחת־עשרה ואני בוכה ברחוב בדרך הביתה, אני מחיש את צעדיי מול המוסך ברחוב לֵאוֹן ז‘וּרֶה, דלת המוסך פתוחה לרווחה וממלאת את הרובע בריח חם של שמן מנועים שנדמה לי שאני עדיין חש את עוצמתו ממרחק הזמן. אני נכנס לסלון ברחוב ז‘וּל לֶז‘ן, אמי בכורסה, קוראת, היא זוקפת ראש בלי להביט בי ואומרת לי להפסיק לייבב. אני מתקרב אליה והיא מבחינה בזרוע שלי, היא מבינה את חומרת המצב ומתקשרת לאבא שלי כדי לבקש ממנו לבוא איתנו. אנחנו נוסעים לבית החולים במונית, אני יושב בין אבא לאימא, כל קפיצה של המונית מכאיבה לי, אבל אני מנסה להיות אמיץ, אני חושק שיניים, אני כבר לא בוכה. בבית החולים יש שעות של המתנה, עושים לי צילום רנטגן. הרופא, בחולצה לבנה ופנים קודרות, חוזר להוריי עם הצילומים ואומר להם שינסה להימנע מביצוע רדוקציה פתוחה. אלה מילים חזקות, “רדוקציה פתוחה“. הביטוי משפיע בעוצמה על דמיונו של אבי, אני יודע שהוא יזכור אותו זמן רב. אפשר להבין, לשמוע רופא אומר שאולי יהיה צורך לבצע “רדוקציה פתוחה“ על הזרוע של בנך בן האחת־עשרה, זה מוכרח לעורר בהלה מסוימת, אבל אלה המילים שהוא השתמש בהן, “רדוקציה פתוחה“, זהו כפי הנראה המונח הרפואי המדויק, כשהשבר בעמדה לא טובה ויש צורך לפתוח את הזרוע כדי להחזיר את העצמות למקומן. בסופו של דבר לא יהיה צורך בניתוח, השבר שלי — שבר כפול בזרוע שמאל, ברדיוס ובקוביטוס — יתאחה בעזרת גבס. הנה, גם זה כדורגל, במציאות: דמעות של ילד קטן ואדמה של מגרש מפוקפק, קשוח כמו הממשי.

זמן כדורגל

מידת העניין שלנו במשחק כדורגל תלויה במהותה ביחס מסוים מאוד לזמן, ביחס של הלימה מדויקת, בסימולטניות מושלמת בין המשחק המתרחש לבין חלוף הזמן. כדורגל אינו סובל שום מרווח, שום פער, וההיטמעות המושלמת הזאת של הכדורגל בתוך מהלך הזמן, החפיפה שלו עם תנועתו, הדיוק שבו הוא ממלא אותו, הם־הם הסיבה מדוע הצפייה בכדורגל מספקת לנו מעין רווחה מטאפיזית שמשכיחה מאיתנו את צרותינו ומצילה אותנו מהמחשבה על המוות. בזמן שאנו צופים במשחק כדורגל, בזמן המיוחד כל כך החולף כשאנו יושבים באצטדיון או מול מסך טלוויזיה, אנו נעים בעולם מופשט ומרגיע, העולם המופשט והמרגיע של הכדורגל. כל עוד המשחק נמשך, אנו עטופים בפקעת של זמן, מוגנים מפגיעותיו של העולם שבחוץ, מעבר למגבלותיה של המציאות, לכאביה ולתסכוליה, ונדמה לנו שהזמן האמתי, הזמן חסר התקנה הגורר אותנו בעקביות לעבר המוות, נעשה קפוא וכאילו רדום. זוהי גם הסיבה למתח שמתלווה לכדורגל ברגע שאנו צופים בו. כשאנו רואים משחק כדורגל, לזמן קצר העתיד הוא בלתי מוגדר, פתוח מעצם מהותו. העתיד הולך ונחשף לנגד עינינו, אנו מגלים אותו, בטפטופים, בזמן אמת. באותו רגע מדויק של צפייה במשחק כדורגל התוצאה אינה ידועה והסוף מוטל בספק, לכן איננו יכולים להסיט את תשומת ליבנו ולו לרגע כדי לנטוש את מושבנו (אחרת זה על אחריותנו, כי בדיוק ברגע הזה — בכל רגע — יכול להיות גול). זו בדיוק הסיבה שמשחק כדורגל חדל להיות מעניין ברגע שהתוצאה הסופית ידועה. מרגע שניתק החוט הבלתי נראה המקשר את הכדורגל לזמן, מרגע שהכדורגל מופשט מממד האי־הפיכות שלו, החן והברק שלו מתעמעמים מיד: כל מה שנשאר הוא חומריות השחקנים, ההגחה של הסתמיות והאלימות של הממשי, הזיעה, הצעקות, הבעיטות, חוסר הממשות המגוחך שבמחזה של עשרים בחורים רצים אחרי כדור על הדשא.

מוצר מתכלה

בסיכומו של דבר, כדורגל הוא מוצר מתכלה, תאריך התפוגה שלו הוא מיידי. יש לצרוך אותו בהקדם האפשרי, כמו צדפות, כמו שבלולים, כמו לנגוסטינים, כמו שרימפס (אני מונה בפניכם את כל מרכיבי המגש). יש ליהנות ממנו כל עוד הוא טרי, בריכוז של הרגע, בלהט העכשיו. כדורגל מזדקן רע, הוא יהלום שבוהק בעוז רק היום. איש לא צופה בשידורים חוזרים של משחקים ישנים בטלוויזיה. אפילו משחקי הגמר האגדתיים דוהים, ריחם מתנדף באבק הזמן, הם נשארים הרחק מאחורינו ונעשים מרכיב מוכר של העבר, עד שלבסוף אינם מתנועעים עוד אלא בזיכרונותינו, אולי מכוחו של חסד חולף. אחר כך, עם הזמן, הכדורגל משנה ממד. ממוצר מתכלה הוא נעשה על־זמני ומקבל מעמד של מיתוס, או של אגדה. את מקומו של המֶשך ברוחנו תופסים התקציר, הציטוט, ההבזק או הקטע. לא יעלה על דעתנו לצפות בגמר גביע העולם של 1966 בוומבלי במלואו, אבל כן נחפש באינטרנט את הגול השנוי במחלוקת של ג‘פרי הרסט כדי לבחון אותו בקפידה במחשב. זה נכון גם לתחרויות אופניים. מי ירצה לצפות היום שוב בשידור חוזר מלא של שלב הררי גדול בטור דה פראנס, אפילו אם יהיה אגדי כמו הדו־קרב המפורסם בין פּוּלידוֹר ואַנקֵטיל בעלייה של פּוּאִי־דֶה־דוֹם ב־1964? גם אילו הייתה לנו גישה לכל התמונות האלה, לא היינו רוצים בהן; דרוש לנו מרחב פתוח שאינו רווי מידע, כזה שמשאיר מקום פעיל לדמיון שלנו. כדי לחלום ולחזור ולתפוס לרגע חולף את מהות העבר עדיפה תמונה יחידה, נדירה, יקרה, איקונית, כמו אותה תמונה של אֵדי מֶרקס, שצבעיה דהו מעט, על שער ירחון ישן לרכיבת אופניים, מוגנת ביריעת פלסטיק שאותרה באופן לא צפוי בדוכנו של בוקיניסט, בחולצה הצהובה של הטור דה פראנס, או בחולצה המרגשת בצבע טבק של קבוצת מוֹלטֵני; היא מחיה מיד את העבר בביטחון גדול יותר ממה שהיה משיג לנו שפע של פרטים חסרי תועלת בשידור חוזר מתיש.

הכתוב

אולי למילים יש כוח להחיות את הקסם של הכדורגל, לא מילים של כתבות עיתון המתארות את מאורעות המשחק מאמש, טקסטים המתיישנים מהר כמו המשחקים שהם מתארים, אלא מילות שירה או ספרות המנסות לגעת בכדורגל, לתפוס את תנועתו, ללטף את צבעיו, להתחכך בכשפיו, להחמיא לקסמיו, מילים שמשתמשות בכדורגל כמוטיב, מדברות על הזרימה שלו, על גמישות הגאות והשפל של גלי התקיפה וההגנה שאנו צופים בהם ממרום היציעים. אחדים מהטקסטים שהקדשתי לכדורגל נכתבו לפני יותר מעשור. לא עסקתי שם אלא בנושאים נספחים, טפלים או שוליים, שהנגדתי ליסודות העומדים־לעד שהם הזמן והמלנכוליה. התרחקתי תמיד מדיונים תיאורטיים רחבים העוסקים בכדורגל כתופעה חברתית או פוליטית. אין לי עניין בכדורגל כסמל לגלובליזציה או כמטפורה לחברה. מנקודת מבט אסטרטגית, הכדורגל נראה לי בסיסי בתכלית, כמעט פשטני, היתרונות של מערכי המשחק השונים (4-2-4, 4-4-2 או הקָטֵנָאצ'יוֹ) פשוטים למדי לעומת הדקויות המלומדות של כל תוכנית משחק בסיסית בשחמט, והמילה הגסה "קואצ'ינג", הקושרת בין חרפה לחוסר פרופורציה, היא מילה די גדולה שמתארת מעט מאוד: ביצוע ההחלפות המתאימות ברגע הנכון. אבל כאן אנו עוברים לפתע מהרצינות של עולם הילדות לילדותיות של עולם המבוגרים. אני שווה נפש לכדורגל של מבוגרים. כאזרח, הייתי רוצה להרים גבה מודאגת אל מול האלימות באצטדיונים, הגזענות, ההומופוביה, החוליגניות, הייתי רוצה להיות מזועזע מסכומי הרכישות ומהמשכורות מרקיעות השחקים של השחקנים, אבל לא אקדיש לשאלות אלה יותר ממאמר מוסגר (אוף, כבר התעייפתי — סוף המאמר המוסגר).

אפוטרופאי

אולי זוהי המטרה הסודית של השורות האלה, לנסות להפוך את הכדורגל, את החומר ההמוני, הגס והמתכלה שלו, לצורה נצחית הקשורה לעונות, למלנכוליה, לזמן ולילדוּת. מעולם לא חשתי התאמת זמנים מושלמת כמו זו שחוויתי ביפן ב־2002: במשך חודש שלם, זמן הכדורגל, אותו זמן מרגיע ומופשט, לא הוחלף, כי אם גלש, הותך לתוך הקליפה הרחבה יותר של הזמן האמתי, וגרם לי להרגיש את חלוף הזמן כליטוף ארוך ומגונן, מיטיב, מסוכך, אפוטרופאי. דבר לא יכול לקרות לנו כשאנו צופים במשחק: כמו בתנוחות מסוימות של מעשה האהבה, כשהקרבה המיטיבה והפרונטלית לאיבר מין נשי מפוגגת מיד את חרדת המוות, מרדימה ומתיכה אותה בלחות של ההתעלסות וברכּוּתה, כך הכדורגל, בזמן שאנו צופים בו, מרחיק אותנו עד מאוד מהמוות. אני מעמיד פנים שאני כותב על כדורגל, אבל אני כותב, כמו תמיד, על הזמן החולף.

1 הכוונה לדגל קורסיקה, שנקרא בקורסיקאית bandiera testa mora כלומר “הדגל עם הראש המורי“.