כדורגל נגד האויב

אף אחד לא יודע כמה חובבי כדורגל יש בעולם. לקראת המונדיאל שנערך בארצות-הברית ב-1994 הוציאה הוועדה המארגנת חוברת, הטוענת ש-25.6 מיליארד איש (פי חמישה מאוכלוסיית העולם) צפו במונדיאל הקודם שנערך באיטליה, ומנבאת ש-31 מיליארד יצפו במונדיאל האמריקאי.

יכול להיות שלנתונים האלה אין שום משמעות. לקראת כל משחק גמר של אליפות עולם ניתן למצוא נתוני צפייה השונים זה מזה בכמה מיליארדים, ועל-פי אותה חוברת של האמריקאים, סטרייקר, הקמיע הכלבי של האליפות, נראה ביליון פעמים (מיליון מיליונים) עד לסוף 1994. ביליון פעמים בדיוק? הם באמת בטוחים?

אבל דבר אחד בטוח, כדברי החוברת: "כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם." בנאפולי אומרים שאם יש לבן-אדם כסף הוא קודם קונה לעצמו משהו לאכול, ואז הולך למשחק כדורגל, ואז הוא בודק אם נשאר לו משהו בשביל מקום לגור. הברזילאים אומרים שאפילו הכפר הכי הקטן יש לו כנסייה ומגרש כדורגל, "בסדר, כנסייה לא תמיד, אבל מגרש כדורגל בטח." יותר אנשים בעולם הולכים להתפלל מאשר למשחקי כדורגל, אבל חוץ מזה אין עיסוקים ציבוריים שיתחרו בו. הספר הזה עוסק במקום שלו בעולם.

כשמשחק משמעותי כל-כך למיליארדי אנשים, הוא מפסיק להיות רק משחק. כדורגל הוא אף פעם לא רק כדורגל: הוא עוזר לחולל מלחמות ומהפכות, הוא מרתק אליו מאפיונרים ודיקטטורים. התחלתי לכתוב את הספר הזה במחשבות מעורפלות על איך שזה עובד. ידעתי שכאשר סלטיק משחקת מול ריינג'רס בגלאזגו, המתח גובר בצפון-אירלנד, ושיותר מחצי אוכלוסיית הולנד יצאה לרחובות לחגוג כשהולנד ניצחה את מערב-גרמניה ב-1988. קראתי שנצחונה של ברזיל באליפות העולם ב-1970 השאיר את הכת הצבאית בשלטון לעוד כמה שנים (מה שהתברר כשטות), ושבזמן המלחמה בחבל ביאפרה בניגריה הוכרזה הפסקת אש ליום אחד כדי לאפשר לפֶּלֶה, שביקר אז במדינה, לשחק. כולנו מכירים את הסיפור על מלחמת הכדורגל בין אל-סלבדור להונדורס.

השאלה הראשונה שלי היתה אפוא, איך כדורגל משפיע על חייה של מדינה. השאלה השנייה היתה איך חייה של מדינה משפיעים על הכדורגל שלה. במילים אחרות: מה גורם לברזיל לשחק כמו ברזיל, לאנגליה כמו אנגליה ולהולנד כמו הולנד? מישֶל פּלאטיני אמר לעיתון 'ל'אֶקיפּ', ש"קבוצת כדורגל מייצגת צורת קיום, תרבות". האם הוא צודק?

התחלתי לעבוד על הספר כאדם שאינו שייך לעולם הכדורגל המקצועני. גרתי ושיחקתי וראיתי כדורגל בהולנד, גרמניה, אנגליה וארצות-הברית, וכתבתי עליו במגזינים, אבל מעולם לא ישבתי בתא עיתונות ולא דיברתי עם כדורגלן מקצועי. כדי לכתוב את הספר הזה נסעתי מסביב לעולם, ראיתי משחקים ודיברתי עם מאמנים, פוליטיקאים, מאפיונרים, עיתונאים ואוהדים, פה ושם אפילו עם שחקנים. השמות הגדולים מפחידים אותי. כשריאיינתי את רוֹזֶ'ה מילָה הקמרוני, למשל, כמעט לא יכולתי להרים את העיניים מרשימת השאלות שהכנתי מראש. בהדרגה השתחררתי מאימת הכוכבים, והיום, עשרה חודשים אחרי איצטדיון המרקאנה, ביושבי בביתי בלונדון, אני כמעט מתגעגע לחיי הכדורגל.

טיילתי תשעה חודשים, ביקרתי ב-22 מדינות, מאוקראינה דרך קמרון ועד סקוטלנד. זו היתה תקופה מבלבלת. היום אני יכול לומר, פחות או יותר, בלא מעט שפות "אני עיתונאי אנגלי", אם כי בליטאית ואֶסטוֹנית עוד לא הגעתי לשליטה כזאת בשפה. סמכתי על ידידים ועל מתורגמנים, כשיכולתי להרשות לעצמי לשכור אותם.

וגם נאלצתי להיות כל הזמן בתנועה. פעם טסתי הביתה מלוס אנג'לס, העברתי 48 שעות בלונדון, טסתי לבואנוס איירס ומשם לריו דה ז'אנרו, חזרתי ללונדון כעבור חודש, ביליתי יומיים בבית, טסתי לדבלין, לקחתי אוטובוס לצפון-אירלנד, ואז מעבורת לגלאזגו. הגעתי לסקוטלנד שבוע אחרי שיצאתי את ריו, וכעבור עוד חמישה ימים הייתי שוב בבית. התקציב הזעום שלי - 5,000 ליש"ט לכל השנה - עשה את הטיול עוד יותר מסובך ממה שאפשר לחשוב על-פי המסלול.

לטייל מסביב לעולם, להימנע מהחורף האנגלי ולצפות בכדורגל, את זה עוד אפשר לשאת לעיתים, אבל חיי פאר לא חייתי. זאת אומרת: במה שהיה פעם ברית-המועצות דווקא כן, שם כל אחד עם כסף מערבי הוא מיליונר שיכול לנסוע במונית. אבל מרגע שחזרתי למערב שוב מצאתי את עצמי באכסניות נוער. לא שזה הפריע לי, כמובן, אלא שפחדתי ממה שאנשי הכדורגל יחשבו. מנהלי קבוצות כדורגל, מאמנים, ושחקנים הם אנשים עשירים, ויש להם כבוד לעושר אצל אחרים. הם תמיד שאלו אותי באיזה מלון אני מתאכסן ותהו אם המעיל שלי קרוע כי ככה זה מוצא חן בעיני. יוֹזֶף חוֹבָנֶץ מספרטה פראג ביקש ממני 300 ליש"ט עבור ראיון. לכולם יש תספורות יקרות - זו הסיבה שהם צריכים להרוויח כל-כך הרבה כסף - וכשהסתובבתי בחברתם הרגשתי כמו טמא.

אבל בכל מקום שהייתי אמרו לי: "כדורגל ופוליטיקה! הגעת למקום הנכון." כדורגל, התברר לי, זה יותר חשוב ממה שחשבתי. מצאתי מועדון כדורגל שמייצא חומרים גרעיניים וזהב, ומועדון אחר שמקים לו אוניברסיטה משלו. מוּסוֹליני ופראנקוֹ הבינו את חשיבות המשחק, וכך גם ג'ון מייג'ור, נלסון מנדלה, והנשיא פול ביאה מקמרון. בגלל כדורגל שלחו את ניקולאי סטארוֹסטין לגוּלאגים הסובייטים, אבל המשחק הוא שהציל שם את חייו. הוא נדהם לגלות, כך כתב, ש"מפקדי המחנות, החורצים את דינם של אלפים על אלפים לחיים ולמוות... היו כה נדיבים בכל מה שקשור לכדורגל. הכוח הבלתי מוגבל שהיה להם על חיי אדם היה כאין וכאפס בהשוואה לכוח שהיה לכדורגל עליהם." על החוליגאנים במגרשי כדורגל כבר כתבו מספיק. יש אוהדים אחרים, הרבה יותר מסוכנים.