כוח הלב 10: סיכון כפול

שלום חברים שלי, מה שלומכם?

אני איתן. למי ששכח, אזכיר: אני ילד רגיל. לא יפֶה ולא מכוער, לא שמֵן ולא רזֶה, לא גבוה ולא נמוך, הכול באמצע כזה, כמו ציון 80 בתעודה. לעומת זאת, מיכלי היא... היא כמו ציון 100 ואולי יותר. היא גבוהה ויפָה, יש לה שיער שחור ועיניים כחולות ותנועות של נסיכה. גם מיקה יפָה: יש לה עיניים ירוקות ושיער בהיר ומסולסל, והיא דקיקה ועדינה. גם לה הייתי נותן ציון גבוה מאוד.

ועכשיו אספֵּר לכם על הבעיה הקשָׁה שלי.

הבעיה היא שגם מיכלי, החבֵרה שלי לשֶעבַר, וגם מיקה, שעזרתי לה בַּספר הקודם, שתיהן יחד... הציעו לי חברוּת.

זה קרה בזמן משחַק אמת־או־חובה אצלי בבית; שתיהן רצו לדעת את מי אני אוהב יותר. לא עניתי, ואז הן התחילו להתוַוכֵּח.

מיקה אמרה, "תעזבי אותו כבר, מיכלי, כבר היית חבֵרה שלו וזה לא הצליח, נכון?"

ומיכלי אמרה, "מיקה, איתן אוהב רק אותי. אז מה אם רבנו קצת? לפעמים רָבים ואחר כך מַשלימים."

ומיקה אמרה, "אַת סתם מעַצבֶּנת, בגלל שאני הצעתי, פתאום אַת רוצה."

ומיכלי אמרה, "ואַת סתם סַכסכָנית. אנחנו אמנם נפרדנו, אבל זו היתה פרֵידה בשביל חזרה. נכון, איתן?"

ושוב לא עניתי, ומיקה ומיכלי נעצו זו בזו מבטים זועמים, ואחרי שראו שאני לא עונֶה, אמרו לי כל אחת בּתורהּ, "תחשוב על זה, אני מחכָּה לתשובה," ויצאו.

"אני לא מדבֶּרת איתָך," הן אמרו זו לזו בדרך החוּצה.

ואני? חשבתי על זה, חשבתי וחשבתי, ואין לי מושָׂג למי מהן להגיד כן.

האם למיכלי, שהיא האהבה הראשונה שלי והַנשיקה הראשונה שלי? מיכלי שהיא בעינַי כה יפָה, חזקה, מעניֶינת, בעלת דעה, ישירה.

או למיקה החדשה, שהיא כזו נעימה, ואוהבת, רכָּה, מתוקה, תמיד משתדֶלת לא לפגוע ברגָשות של אחרים.

מיקה ומיכלי הסכימו לתֵת לי זמן למַחשבה, ואני כבר שבוע לא ישֵׁן, מתהפֵּך במיטה ולא מוצא תשובה. אל מי אתקשֵׁר? למי אגיד כן?

בסוף הֶחלטתי אל מי להתקשֵׁר - אל גל כמובן.

גל היה שכֵן שלי בדירה הקודמת, ומאז אנחנו חבֵרים טובים. אני אוהב להתיַיעץ איתו, כי הוא גדול ממֶני גם בשָׁנים וגם בחוכמה, הוא ממש מבין בבנות ותמיד יודע מה לעשות.

חיכיתי להזדַמנות שבה אהיה לבד בבית, כדי שאוּכל לשוחח איתו בטלפון בפרָטיוּת ובנוחוּת, אבל היתה בעיה. מאז שאחותי שי נולדה, הבית כל הזמן רועש ומָלא, וההורים שלי כבר כמעט שלא יוצאים לבַלות. נראֶה לי שעכשיו ההצגה הכי טובה בעיר נמצֵאת בִּשבילָם בבית, כי כאן יש תינוקת שמחיֶיכת ומושיטה ידיים לעֶברָם וישנו עידו שמצחיק אותם. ורק אני מקַלקֵל את האווירה, מסתַגר בחדר, ואם כבר יוצא אז בפרצוף של לימון סחוּט.

התלַבּטתי מתי ללכת אליו. אני תמיד חושֵש להפריע לו.

ערב אחד אימא שלי קראה לי וביקשה שאעזור לה לקפֵּל כביסה. אוי, אתם לא מבינים איך אני שונא לקפֵּל כביסה! זו ממש לא עבודה בשבילי. מייד הבנתי שזה הרגע לסדֵר לעצמי פגישה דחופה ולצאת מהבית. שלחתי אס־אם־אס, או כמו שאומרים בעברית: מִסרוֹן.

גל, אתה בבית?

איתן, איזו טלפּתיה, בדיוק רציתי להזמין אותךָ אלַי

למה?

אני טס. בוא להיפָּרד

מה טס?

בוא כבר! ביי

פתאום נלחַצתי. מה טס? לאן הוא טס? מתי? איזה לחץ! הנַחתי על כתפַי מעיל קל ויצאתי.

"היי איתן, מה עם הַכביסה?" שאלה אימא שלי.

"יש לי פגישה דחופה!" שמחתי להגיד.

לא שיקַרתי. באמת יש לי פגישה ובאמת היא דחופה. אבל זה לא הפריע לאימא לקרוא אחרַי, "מעניין איך כל הפגישות החשובות צצות לךָ דווקא כשאני מבקשת ממךָ לעזור קצת בבית."

מה היא רוצָה ממני? זה באמת ככה. תמיד כשהיא מבקֶשת עזרה, פתאום אני נזכָּר בכל הדברים שיש לי לעשות.

"הכביסה תחכה לךָ!" קראה אחרַי אימא.

שתחכֶּה, גיחַכתי לעצמי. אני לא עומד לקפֵּל אותה - אני עֶקרוֹנית נגד קיפול בגדים. הרי כשלובשים בגד ממילָא מפַרקים את הקיפול. אז בשביל מה לקפֵּל, לשׂים בארון וכל זה? אפשר להשאיר הכול בערֵימה על הספה, ואז פשוט לוקחים ולובשים. זה הכי נוח. אני צודק או לא?

טוב, די. די לחשוב על כביסה. יש עניָין יותר חשוב לפתור: מיקה או מיכל, מיכל או מיקה. אני מקוֶוה שגל יוכל לעזור לי.