כוח הלב 13: בר מצווה

פרק 1 תכנוּנים

היי, מה שלומכם? אני איתן גולן, ואני מתרגש, כל כך מתרגש.

בעוד חודש מגיע תאריך בר־המצווה שלי, ויַחגגו לי פעמיים. ככה זה כשיֵש הורים גרושים. לפעמים יש שתי חגיגות. אמא הבטיחה הפתעה מקורית. ואבא... אבא הבטיח לי מסיבה ענקית באולם, עם די־ג'יי והכול. זה אדיר.

מהיום שאבא הודיע שהזמין אולם, אני לא נרדם בלילות. המוח שלי כל הזמן מתַכנן. למשל תיכננתי לבקש מעָדי, המורָה לספורט שלנו שמלמדת גם ריקוד, שתלמֵד אותי ואת מיכלי לרקוד סַלסָה. במסיבה אעצור את המוזיקה באמצע הריקוד, אֶפנה אל מיכלי ואגיש לה שרשרת זהב בצוּרת חצי לב (החצי השני יהיה אצלי). אני בטוח שאחרי דבר כזה מיכלי תיתן לי נשיקה... ולא על הלחי.

רגע, רגע, אני שומע את המחשבות שלכם. אתם חושבים שאני חנוּן, נכון? תחשבו. מה אכפת לי. אני יודע שלפעמים אני קוּל ולפעמים חנון. ובבר־מצווה שלי לא אכפת לי להיות חנון ולחבֵּר לבבות מזהב.

עכשיו תקשיבו. אתם מכירים את הפתגם בן־אדם מתכנן תוכניות, ואלוהים צוחק? אז זה מה שקרה לי: תיכננתי ותיכננתי, אבל הגורל תיכנן לי סרט אחֵר לגמרי. כאילו אלוהים צחק עלי ואמר, נדמה לךָ שאתה יכול לקבוע משהו? אני אראה לך מה זה!

התַהפוכות התחילו לפני כמה שבועות. הֶחלטתי שהגיע הזמן לקחת את מיכלי אל מרכַּז הקניות, לבדוק איזה סוג שרשרת היא אוהבת, כדי שלא אאַכזב אותה מול הקהל במסיבה.

אחר הצהריים התקשרתי אליה.

"היי מיכ־מיכ."

"היי תָנוש."

אלה שמות החיבה שלנו. היא קוראת לי תנוש ואני קורא לה מיכ־מיכ, ואני מגלֶה לכם את זה כי אתם ממילא חושבים שאני חנון, אז זה כבר לא יקלקל את התַדמית שלי בעיניכם.

"תקשיבי," ניסיתי להישָׁמע מתלהב, "מתאים לָך לרכוב יחד על האופניים? נטייל עד למרכז המסחרי. רציתי להראות לָך משהו."

"בסדר. תעבור דרכי בעוד חצי שעה, טוב?"

"ברור שטוב," אמרתי ומיהרתי לנתֵק. בדרך כלל היא מסרבת, בגלל חוג או מפגש חברוֹת. אבל הפעם היא ישר אמרה כן, ואני שמחתי למזלי הטוב. אם רק הייתי יודע מה עומד לקרות, לא הייתי כל כך שמח.

התלבטתי מה ללבוש. רציתי בגד קוּלי, חתיכי, שילהיב את מיכלי, אבל שיהיה גם נוח עם האופניים. נזכרתי בטרֶנינג מיוחד שאבא הביא לי מחו"ל – מאז הגירושים הוא מנסה לפַצות אותי במתנות. מתחשק לי להגיד לו, "אני מוותר על הכול, רק תחזור לאמא!" אבל אני כבר יודע שזה לא יעזור, אז אני לוקח ושותק ומנסה לרפֵּד את העצב שלי במתנות.

חיכיתי לה למטה. מיכלי הדייקנית ירדה בדיוק בזמן. היא עלתה על האופניים הוורודים שלה, שהתאימו לטרנינג התכלכל. איזה טרנינג מדהים, וזה בלי שההורים שלה יתגרשו. איזה כיף לה.

היא נראתה יפהפייה, כרגיל, אבל משהו במראֶה שלה הציק לי.

פרק 2 רוכבים

הסתכלתי עליה שוב ושוב. מיכלי חייכה כאילו אמרה: נעים לי שנועצים בי מבטֵי התפעלות.

אבל המבט שלי היה אחֵר. הוא חיפש מה חסר.

פתאום קלטתי. היא בלי קסדה.

"היי מיכ, איפה הקסדה?"

"פה," הצביעה מיכלי על הקסדה ששכבה על הכיסא האחורי של האופניים.

"למה היא לא על הראש שלָך?"

"כי זה הורס לי את התסרוקת. חצי שעה לקח לי לסדֵר את השיער."

לרגע הרגשתי שקיבלתי פה מַחמאה. היא סידרה את השיער לכבודי – איזו גאווה.

"והיום בערב," המשיכה מיכלי, והרסה לי את הגאווה, "יש יום הולדת ליערה, אז אני חייבת להיות יפה. מספיק שהיא עוברת אותי לפעמים בציונים. לא רוצָה שהיא תהיה גם יותר יפה."

יערה היא הילדה היחידה בכיתה שלנו שהיא ממוצָא אתיופי. היא גאונית, ויש לה יופי מיוחד. היא ואני דווקא מיוּדדים, ושנינו אוהבים את המוזיקה הברזילאית שמַשמיעים לנו בהפסקות הַפעילוֹת. מעניין למה יערה לא הזמינה אותי למסיבה, חשבתי לעצמי, אבל השתדלתי להתרכז בעיקר.

"מיכלי, אסור לרכוב בלי קסדה," הזכרתי למיכלי את החוק.

"אם אני אראה שוטר, אני אעצור ואשִׂים."

"קסדה זה לא בשביל השוטר, זה בשבילֵך, זה חוק שנועד להגֵן עלייך. הוא לטובתך," חפרתי. אני לא מסוגל לראות שרוכבים בלי קסדה, אולי מפני שאבא קדח לי מיַלדות שאין רכיבה בלי קסדה. ואולי בגלל גילה המורה, שהסבירה מה זה חוק פָּטֶרנָליסְטי.

"איתן, אף אחד לא יגיד לי מה טוב בשבילי," קבעה מיכל.

"אבל מיכלי, הכביש רטוב. זה מסוכן."

"רגע, איתן, אני מזכירה לךָ שאתה לא אמא שלי."

"אבל..."

"נו, אתה לא סומך עלי? בחיים לא נפלתי, אני ממש זהירה."

"אבל מיכ..."

"מה את רוצה ממני, אמא?" שאלה מיכל, וכך סתמה לי את הפה.

טוב, אני אצטרך לסמוך עליה. אני לא רוצֶה לעצבן אותה.

"אז תיסעי אחרַי, בסדר?" ביקשתי. לפחות זה, ואז אסע לאט, והיא תיאלץ להאט.

"בסדר, ניק."

"מי זה ניק?"

"ניק זה קיצור של נודניק," אמרה מיכל ועלתה על אופניה. "נו, תעלה כבר על האופניים, אני מתה לראות מה רציתָ להראות לי."