פרק 1
העין של סיימון
"כלי הטיס קרע את אוויר הלילה במלוא הכוח. המזדיין שהעז לפגוע בשנטרל יכול להתכונן למות."
— סמארה פרוסט, סילקופטר 1 — מדחפים של אהבה
שיחת הטלפון הזו השתבשה בכמה וכמה מובנים. אם כי, בדיעבד, לא ברור לי למה בדיוק ציפיתי: נעדרתי במשך שמונה חודשים, כל מי שאוהב אותי חשב שאני מתה, ובבוקר בהיר אחד בדצמבר פשוט התקשרתי לאבא שלי בלי שום התראה מוקדמת. השעה בניו יורק היתה שבע בבוקר, הוא עוד לא הספיק לאכול אפילו ארוחת בוקר, והנה אני, מתייפחת בקצה השני של הקו, מתקשה להרכיב מילים. אני בפריז; אני בסדר; אני רוצה לחזור הביתה.
"איילנד, איילנד, מותק, זאת את? אוי אלוהים, את בסדר? את פצועה? מה קרה? מישהו נמצא איתך? מה קרה, לעזאזל?"
לא היתה לי תשובה הגיונית למטח השאלות של אבא שלי, ולא נשארו בי כוחות גם לשלוט ברגשות שלי וגם להרגיע אותו. ניסיתי לדבר אבל יצאו לי רק שיהוקים, ולנגב את האף בשרוול של פיג'מת הפליז לא עזר כל כך. השעה היתה אחת בצהריים, וזה הרגע שבו מתנקש לשעבר המוכָּר בשם מארס יצא מהמיטה והגיע לחלץ אותי. אפילו לא שמתי לב שהוא נכנס לסלון בזוג תחתוני בוקסר כהים; הוא בטח התעורר מהבכי שלי. לפני שהבנתי מה קורה נאספתי אל תוך מחסה מגונן של עור חמים משינה ושְׂער חזה קפיצי, ומארס הוציא בזהירות את הטלפון מבין ידיי הרועדות.
הוא בקושי הספיק לומר, "בוקר טוב, מר האלדר," כשאבא שלי התפוצץ. "מי אתה, לעזאזל? מה עשית לבת שלי? איילנד! איפה הם מחזיקים אותך? אני נשבע שאני —"
"תירגע בבקשה, מר האלדר. איילנד לא בסכנה —"
"כמה אתה רוצה?" אבא שלי נבח.
ההתפרצות שלו רק גרמה לי ליילל עוד יותר חזק. "אבא, אני נשבעת שאני בסדר! תקשיב, בבקשה!"
"אל תדאגי, מותק! הכול יהיה בסדר; אני אמצא אותך! ואתה" — הנהמה שלו היתה מכוונת אל מארס — "אני אמצא גם אותך! ואני לא ליאם ניסן, אבל אם תיגע בשערה משערות ראשה של הבת שלי, הדבר האחרון שתראה הוא —"
מארס עיווה טיפה את הפנים כששמע את התקף הזעם המתלהם שעלה מהרמקול. "אני מבין... אבל אני מבטיח לך שאיילנד לא בת ערובה."
"תן לי לדבר איתה!"
לקחתי אוויר והצלחתי לעצור לרגע את הדמעות, אבל רק עד שלקחתי את הטלפון מהידיים של מארס. "תירגע בבקשה ותקשיב לי. אני לא בת ערובה או משהו כזה."
מארס הניח את כף ידו על הכתף שלי במחוות עידוד שקטה. בלעתי רוק בכוח וניסיתי לשמור על קול יציב. "כמו שאמרתי, אני בפריז, ואני בסדר עכשיו. אני מבטיחה."
"מי זה הגבר הזה?" אבא שלי דרש לדעת, ואז נגמר לו האוויר והקול שלו נסדק והפך למין יבבה. "מותק, אמרו לי שאת מתה! אני צריך להבין מה קרה."
"הוא... קוראים לו מארס." בלעתי רוק כשזיכרון בן יותר משנה צץ שוב בראשי. ג'וי תפסה את מארס קושר אותי על המיטה בעזרת הטייץ שלי, תקרית נוראית שאפשר לסכם במילות המפתח: אי־הבנה ובי־די־אס־אם. "ג'וי סיפרה לך עליו... כשהוא לקח אותי לפריז בפעם הראשונה." עשיתי פרצוף במקום להוסיף: הוא האשמאי הזקן בן הארבעים שלי, זוכר?
ברור שאבא שלי זכר.
הפעם השתררה בינינו דממה בלתי נסבלת. ממש ראיתי איך כל מיני נתונים חלקיים, דעות קדומות של הורים וחוסר אמון קל מסתדרים לו במוח כשהוא מלמל, "את... ברחת איתו?"
"לא! אני... תראה, משהו קרה בפוסידון... זה מסובך מאוד, ואני לא רוצה לדבר על זה בטלפון."
"אוי, אלוהים... אלוהים..." הרגשתי כאילו האנחה קורעת הלב שלו בוקעת מפי, ומצמצתי בכל הכוח כדי לא לפרוץ שוב בבכי.
היה לי ברור שכבר אמרתי יותר מדי, וגם ממש לא מספיק, שכל פיסה חסרה בפאזל היא פשוט עינוי בשבילו, אבל לא יכולתי לספר לו ככה בטלפון שחטפו אותי, שטפו לי את המוח, סיממו אותי וכמעט כרתו לי אונה... היה קשה מדי לבטא את זה במילים כשכמעט ששת אלפים קילומטרים מפרידים בינינו, לכן אמרתי רק, "בבקשה. תסמוך עליי. אני יכולה... כלומר, אני אעלה על מטוס ברגע ש—"
מארס התערב עוד לפני שסיימתי לדבר. "איילנד, זה מוקדם מדי. הניתוח שלך —"
"איזה ניתוח? על מה הוא מדבר?" הבהלה שלו הגיעה לשיאים חדשים.
כמעט שכחתי מזה, אבל דקירה מתוזמנת היטב של כאב בחלק האחורי של הגולגולת שלי הזכירה לי שיש שם קרחת לא קטנה וחתך באורך שניים וחצי סנטימטרים. התפרים כבר היו יבשים ונקיים, אבל יעברו לפחות עשרה ימים עד שינשרו.
"טוב, אני..." נשכתי את שפתי התחתונה. הוא לא יאהב את זה. "עברתי ניתוח מוח קטן."
שורה מחודשת של קללות חסרות נשימה הגיעה אליי דרך הרמקול. "שאני אמות... מותק, מותק, מה קרה?"
פתחתי את הפה כדי לענות, אבל המילים לא יצאו. פשוט עמדתי בלי לזוז באמצע הסלון הפריזאי השקט והלא־אישי הזה ובהיתי בלי מטרה במזג האוויר האפור שבחוץ. כשהרמתי את המבט אחרי כמה שניות, ראיתי שעיניו הכחולות העייפות והקשובות של מארס מחפשות את עיניי.
מוחי, שהתעורר רק לאחרונה, התמלא בזיכרונות טובים ורעים כשתהיתי איך להסביר לאבא שלי שמדענית נורווגית מטורפת כלשהי קיבלה הוראה מהדוד הנבל־על שלי להכניס לי למוח שתל נוירו־אלקטרי כדי למחוק לי את הזיכרון לטווח הארוך, שהם כלאו אותי וסיממו אותי במשך שמונה חודשים — שבסופם מארס בא להציל אותי במשאית גלידה שירתה רקטות — ושלפני שבעה ימים השתל הזה הוסר הודות לנבלה שפיקח עליי בשבי כל הזמן הזה. ושהייתי גם בחלל. כדי למנוע מהדוד המדובר לירות טיל גרעיני לעבר כדור הארץ. זכרתי שהיה גם עצלן... ושדריס, האבא הביולוגי שלי... מת.
לא. היה מוקדם מדי לתת לו פירוט מלא של ההרפתקאות שעברתי לאחרונה. ידעתי שאצטרך להכניס אותו לאט ובעדינות לתוך כל זה. ושגם לי לא יזיק עוד קצת זמן. הכול היה טרי מדי, חי מדי, וגם ככה כמעט נחנקתי כשניסיתי לתאר במילים את מה שעבר עליי. "אני אספר לך הכול," אמרתי לבסוף. "אבל אני צריכה קצת זמן."
חשבתי שהוא יתפוצץ שוב ויתעקש לדעת הכול, אבל הוא רק אמר, "חכי לי, מותק. אני בא."
הרצינות הפתאומית הזאת, הכוח המחודש בקול של אבא שלי, גרמו לי להבין כמה אני צריכה אותו עכשיו. "בסדר, אני אחכה לך."
"איילנד, מותק שלי?"
משכתי באף. "כן?"
"אני יכול לדבר עם... מארס?"
חרקתי שיניים ואחזתי בטלפון קצת יותר חזק בתגובה.
העניין הוא כזה. כשהייתי נערה מתבגרת ועברתי לגור איתו אחרי שאימא שלי מתה, נדרשו לי פחות משבועיים לקלוט שהאבא הזה, שבימי הולדת שלח לי גלויות מיקי מאוס ואת קונסולות המשחקים הכי חדשות בשוק, שייך למעשה לזן שונה לגמרי מאימא שלי. היא התמחתה במה שאפשר לקרוא לו... הורות חופש. משהו בסגנון: "אני נוסעת לכמה ימים; תתקשרי לטרטוריה הזאת שבהמשך הרחוב ותזמיני לך אוכל. אוהבת אותך, chérie."
אבא שלי לעומת זאת... נכון פעם הקרינו מלא שידורים חוזרים של זאב מעופף? אז אני הייתי צופה אדוקה, ורציתי שז'אן־מייקל וינסנט יתחתן איתי וייקח אותי בהליקופטר העל־קולי שלו, ושנירה ברעים במכונות ירייה ונפוצץ אויבים עם הטילים שלנו. מה שאני מנסה לומר זה שבפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי מתפוצץ על מורה למתמטיקה שהעז לתת לי שישים רק מפני שטענתי שאפשר להשתמש במשוואת הספירלה הלוגריתמית של דקארט כדי לחזות את גודלו של חילזון ים ענק אוכל אדם, הבנתי שאבא שלי הוא אבא־הליקופטר אמיתי. הוא ריחף מעל כולם — צוות בית הספר, אורתודנטים, מוכרות בחנויות — והיה מוכן לירות בהם למראה העבירה הקלה ביותר. למדתי לצפות את ההתפרצויות שלו, וזיהיתי אותן בזכות שיטת הפעולה שהכרתי מהסדרה: המדחף היה מתחיל להסתובב לאט, ואז מהר יותר ויותר בליווי מוזיקת רקע מלהיבה, ורגע אחר כך ג'יפ אקראי היה מתפוצץ ועולה בלהבות ועשן.
ולכן, כשאבא שלי חיכה שאמסור את הטלפון למארס, כבר שמעתי את הזמזום הנמוך של המדחף צובר מהירות. בלעתי רוק.
"איילנד?" אבא שלי התעקש.
השפתיים של מארס נעו ואמרו בלי קול, זה בסדר.
חששתי שזה יהיה הכול חוץ מבסדר, ואני קצת מתביישת לספר שמארס היה צריך לחלץ את הטלפון מהידיים שלי כשהושטתי לו אותו: האצבעות שלי פשוט סירבו להרפות...
"מר נובמבר מדבר."
ברגע שגון הקול העמוק יותר של מארס החליף את שלי, הקול של אבא שלי ירד ללחישה מאיימת. קלטתי את המילים כלא ואף־בי־איי בין מה שהיה כנראה שורה ארוכה של איומים מחרידים.
"זה בסדר, מר האלדר," ענה מארס בנימה שקולה — הוא ידע שאפילו הרמז הקלוש ביותר ללבביות עשוי להתפרש על ידי אבא שלי כהתגרות ויוביל באופן בלתי נמנע לסבב אש נוסף. "אנא צור קשר עם האף־בי־איי ובקש לדבר עם מר קליפורד מורל. הוא הצטרף לאחרונה לחטיבת המבצעים הבינלאומיים, ואני סבור שהוא יוכל לאשר שאיילנד לא מוחזקת כרגע בניגוד לרצונה."
נראה לי שהלסת שלי ושל אבא שלי פגעה ברצפה בדיוק באותה שנייה. הוא השתתק לכמה רגעים ואפשר למארס להמשיך. "מאחר שאתה לא סומך על אף מילה שאני אומר, ברור מאליו שתתקשר קודם לתובע הכללי מתיו ג'נסן, שסיים את הלימודים בהרווארד במחזור שלך ועומד בראש חטיבת הביטחון הלאומי. הוא ללא ספק יחפש עבורך את מר מורל ויאשר את זהותו. לאחר שתדבר עם מר מורל, העוזרת שלי תיצור איתך קשר כדי לארגן טיסה פרטית לפריז במועד המוקדם ביותר הנוח לך."
אוקיי. הוא התכונן לרגע הזה. כאילו, ממש התכונן. בהיתי במארס בעיניים פעורות בזמן שאבא שלי חיפש מילים מעברו האחר של הקו. הוא בטח הרגיש כאילו גררו אותו לתוך אחד מסרטי המתח האלה שתמיד יש בהם איזה מנוול מסתורי שמתקשר אל הגיבור ויודע עליו הכול. "איילנד," הוא אמר בהיסוס. "היא עדיין שם? תן לי לדבר איתה."
"כמובן." מארס החזיר לי את הטלפון ושלח אליי קריצה קטנה.
אבא שלי נשם כמה נשימות קדחתניות לפני ששאל אותי כמעט בלחישה, "מותק. אני צריך לדעת... הוא מסוכן?"
החלטתי שאם מארס עומד להיות חלק מחיינו בעתיד הנראה לעין, כנות היא האפשרות היחידה. שלחתי אל האדם המדובר מבט מלא רכות שחימם את החזה שלי והפיג את המתח באיבריי, ועניתי, "לא, הוא לא מסוכן — לא בשבילך ובשבילי."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.