כוכבי ההוקי 2: מעריצה מאוהבת

1 אם אתה מתנהג כמו בן אדם גמור, אתה ככל הנראה גמור

אני גמור לגמרי. גמור ברמה כזאת שללאנס, חברי לקבוצה, יש שני זוגות עיניים.

"אני הולך הביתה." בראש שלי, אלה המילים שאני מבטא בקול, אבל אני חושב שבמציאות זה נשמע כמו גניחה. אני צועד צעד לא יציב לעבר שורת המוניות הממתינה מחוץ לבר. לאנס מניח את ידו על כתפי, חיוכו מרושל. הוא שיכור כמעט כמוני. "המכונית שלך ליד הבית שלי, באטרסון. תחזור איתנו."

"אני יכול לקחת אותה בבוקר." המילים שלי מתחברות זו לזו, אבל נראה שהוא מבין.

"תיכנס כבר ללימוזינה, בן אדם." לאנס מחפש תמיכה אצל רנדי, חבר קבוצה נוסף ואחד מחברי הילדות הקרובים ביותר שלי.

"מאמן הכושר יהיה אצל לאנס בשעה עשר וחצי, זוכר?" שואל רנדי, "תוכל להתגלגל מהמיטה ישר לתוך הבריכה."

"ואז לא אצטרך להתקשר חמישים פעם כדי לוודא שתוציא ת'תחת שלך מהמיטה," מוסיף לאנס.

"תחזור איתנו, באק!" קוראת אחת המעריצות של לאנס. באק הוא כינוי שבו פחות או יותר כולם משתמשים, מאז הייתי ילד. השם האמיתי שלי הוא מילר. לא, אני לא קרוי על שם מותג הבירה. חוץ מזה, לשם 'באק באטרסון' יש צליל נעים יותר מאשר 'מילר באטרסון'. יותר מדי ר' בשם. שלוש הבחורות שלאנס הצליח לשכנע לבוא אליו מסדרות זו לזו את השיער ואת האיפור בזמן שאני שוקל אם לקבל החלטות גרועות.

לאנס מחייך – ממזר חרמן – ונותן לי טפיחה על הגב. "קדימה, אחי. הרי לא תהיה פה בשבועיים הקרובים. הזדמנות אחרונה לחגוג."

אני ממלמל משהו שאפילו אני לא מצליח להבין ונשען על הלימוזינה כדי שלא אצטרך לתמוך במשקל גופי. הצ'ייסרים היו רעיון מחורבן. היו יותר מדי מהם. ייתכן כי שילמתי על כולם, אני לא בטוח. אני מחכה בעוד הבחורות עולות אל הלימוזינה. שיכור ככל שאהיה, עדיין נותרו לי נימוסיי. האחרונה מתכופפת וחצאית המיקרו־מיני שלה עולה ומספקת לי הצצה אל ישבנה נטול התחתונים לפני שהיא מתיישבת. אין מצב שאני הולך להתיישב לידה.

לאנס ממרפק אותי. "תיכנס, באק."

"אתה קודם. הן המעריצות שלך."

ללכת לביתו של לאנס זו תוכנית לא טובה, אבל כבר אמרתי שאעשה זאת. והמכונית שלי באמת אצלו. הוא מושך בכתפיו ומחזיק את הדלת, תוחב את ראשו פנימה. "בחיקה של מי אני יושב?" הוא זורק את עצמו לתוך הלימוזינה. הבחורות צווחות ולאחר מכן צוחקות. אני מניח את ידי על החזה של רנדי כדי לעצור אותו לפני שהוא נכנס. "אל תיתן לי לעשות משהו מטומטם. בסדר, אחי?"

"אל תדאג, מילר. אקח לעצמי שתיים, אם לא תהיה ברירה." הוא קורץ, אבל אני יודע שהוא רציני.

רנדי הוא אחד האנשים הספורים שקוראים לי בשמי האמיתי, חוץ מאבא, כאשר הוא עצבני עליי. גדלתי בשיקגו ורנדי גר בהמשך הרחוב. שיחקנו הוקי יחד מרגע שלמדנו להחליק. כשהציעו לנו לשחק בליגת ההוקי הלאומית, כל אחד התגלגל לקבוצה אחרת. חמש שנים לאחר מכן, אנחנו שוב משחקים באותה הקבוצה, לאחר ששחקן אחר של שיקגו הוחלף ברנדי בתום העונה. מפני שאנחנו לא בעונת המשחקים, נדרשו לו שבועיים כדי לחזור לעיר. טוב לי שהוא כאן שוב. נשארנו קרובים במרוצת השנים. אם מישהו יעזור לי להימנע מלהרוס הכול, זה הוא.

רנדי נכנס ללימוזינה ומתיישב בין שתיים מהבנות. זה מותיר את המושב ממול פנוי לגמרי עבורי. אני מחליק פנימה ומתרווח על כולו.

זרועו של לאנס כבר כרוכה סביב הבחורה שלא לובשת תחתונים, וחברתה יושבת מעברו השני ונראית כאילו אינה יודעת מה לעשות. כאשר היא קמה כדי לשבת לידי, לאנס מושך אותה אליו ולוחש משהו באוזנה. עיניה מתרחבות, היא נושכת את שפתה ונשארת במקומה.

היה חכם יותר לנסוע הביתה במונית. אז לא הייתי צריך להתמודד עם פיתויים לא הכרחיים כאלה. לפעמים קשה לעשות את הדבר הנכון, כמו להוציא את עצמי מתוך סיטואציות שבהן מעריצות באופן בלתי נמנע יציעו לי את עצמן ואיאלץ לסרב.

זה לא שאני לא יכול בלי זה, פשוט בחרתי בכיוון ההפוך לחלוטין מהתנזרות בחמש השנים האחרונות, ולהיגמל באופן מיידי זו משימה הרבה יותר קשה מכפי שאי פעם חשבתי שהיא תהיה. לאנס ונטולת התחתונים כבר נעו לעבר פינת הלימוזינה ואני די בטוח שהיד שלו כבר מטיילת מתחת לחצאית שלה, לפי הצחקוק והגניחה שנשמעים מכיוונה. אני עוצם עיניים ונשען על המושב. אני עייף ואני רעב. אני צריך פיצה.

אני מפשפש בכיסי אחר הטלפון. יש לי הודעות: שתי הודעות טקסט והודעה קולית מאחותי, ויולט, ועוד כמה מהחברה שלי, סאני. טוב, היא בערך החברה שלי. אני רוצה שהיא תהיה החברה שלי. סאני היא הסיבה לכך שרנדי – או אולי לאנס – לקח על עצמו את נטל שתי הבחורות ואני יושב כאן לבד.

בחודשים האחרונים אני עושה כל שביכולתי כדי להניע את הדברים לכיוון הקשר שלי עם סאני, אבל לפעמים אני מתקשה להבין אותה. היא גרועה ממני בהרבה, אבל לא בקטע זנותי. סאני היא ההיפך המוחלט מזנותית. היא לא מוקסמת ממני בקלות כמו יתר הנשים. אני צריך לעבוד קשה בכל פעם כדי לשכנע אותה לצאת איתי.

זה לא עוזר שאחיה, אלכס ווטרס, הוא חבר קבוצה שלי. הוא גם מאורס לאחותי ובמקרה גם קפטן הקבוצה. ווטרס שונא אותי. זה מסובך. בלילה שבו פגשתי את סאני לראשונה, שקלתי – בערך לרבע שנייה – לשכב איתה כדי לנקום בו, אבל אני פלרטטן ורודף שמלות, לא מנוול אמיתי. חוץ מזה, סאני לא רצתה להיות עירומה איתי. היא רק רצתה לדבר וחיבבתי אותה, אז לקחתי את מספר הטלפון שלה במקום לשכב איתה. זה היה לפני כמה חודשים, ועכשיו היא עדיין לא שוכבת איתי. אני מקווה שזה ישתנה בקרוב.

אני מנסה לקרוא את ההודעות, אבל הראייה שלי מטושטשת והמילים מתחברות זו לזו אפילו יותר מבדרך כלל. אני לא יכול להשתמש עכשיו באפליקציית מערכת זיהוי הדיבור מפני שהמוזיקה רועשת מדי וכולם ישמעו את העניינים האישיים שלי – ההודעות של אחותי לפעמים ממש מנוולות. אין לה פילטרים בכלל.

"אני רעב. עוד מישהו רעב?" אני צועק מעל המוזיקה.

לאנס עסוק מדי במציצת הפנים של אחת הבחורות, אבל רנדי מרים את היד. הבנות משני צידיו מושכות בכתפיהן. זו שתקועה באמצע נראית כאילו היא מעדיפה להיות בכל מקום שאיננו כאן.

אני מפעיל את סירי ומבקש ממנה להתקשר לפיצרייה האהובה עליי. נדרשים כמה ניסיונות מפני שהמילים שלי נשמעות לא ברורות ושיכורות וגם מפני שהמוזיקה מפריעה. לבסוף מישהו מנמיך את המוזיקה כדי שאצליח להזמין.

"הכתובת היא חמש־שתיים־אחת או שתיים־חמש־אחת?" אני שואל את רנדי כאשר מגיעים לשלב הזה בהזמנה.

"חמש־שתיים־אחת."

"אתה בטוח שלא שתיים־חמש־אחת?"

לאנס לוקח הפוגה ממציצת הפנים של הבחורה כדי לעצבן אותי. "היית אצלי מיליון פעם ואתה עדיין לא זוכר את הכתובת?"

אני מרים אצבע משולשת. "אני דיסלקטי ושיכור, אבל תודה שאתה שמוק לגבי זה." אולי לא הייתי צריך להגיד את זה. זה נושא שלרוב אני לא מדבר עליו מול מעריצות. מתסכל להיות מחורבן בקריאה בגיל עשרים ושלוש. אני אומר לבחור בפיצרייה את הכתובת הנכונה, מנתק את השיחה ומחזיר את הטלפון לכיס.

כעבור עשר דקות אנחנו פונים לחנייה של לאנס. אני הראשון לצאת מהלימוזינה וכמעט מועד על המדרגות המובילות לביתו. אני מייצב את עצמי בעזרת ידית דלת הכניסה בעודי מחכה לכל היתר. אני אמור להיות מסוגל בשלב הזה לזכור את קוד הכניסה לבית, אבל אני תמיד שוכח אותו.

לאנס והמתערטלת הם האחרונים לצאת מהלימוזינה. היא נותרת נאמנה לכינוי שהענקתי לה ונותנת לכולנו הצצה לכוס שלה – ההצצה השנייה שלי – כאשר היא מחליקה לצידו השני של המושב. כאשר כפות רגליה נוגעות בקרקע לאנס מתמקם לפניה וחוסם את שדה הראייה. הוא רוכן לעברה ומסדר את החצאית שלה, וזה נחמד מצידו. כאשר הוא במצב הרוח המתאים, הוא יאפשר לבחורות להביך את עצמן ויצחק על זה אחר כך. הוא יכול להיות בן־זונה לפעמים.

חברותיה מצחקקות ולוחשות זו לזו, מתנהגות כמו כלבות שיפוטיות. בעצם אולי רק זו שצמודה לרנדי; השנייה נראית כאילו לא נוח לה עם המצב. מבין שלוש הבחורות שרנדי ולאנס ליקטו הערב, היא נראית המאופקת ביותר. אולי היא לא ממש נרגשת מהמחשבה על לחלוק בחור.

"אין עליך, אחי. אמרתי לך את זה לאחרונה?" אני שואל את רנדי בעודי ממשיך להשעין את ראשי על הדלת הסגורה ומנסה ללחוץ על הפעמון. אני כל הזמן מפספס אותו.

"כך אומרות לי הנשים."

אני נוחר בבוז ומכוון שוב לפעמון הדלת, הפעם פוגע. הנעימה המתנגנת היא למעשה נעימה מסרט. אני לא לגמרי זוכר איזה, אבל זה מצחיק אז אני לוחץ שוב ושוב עד שלאנס והמתערטלת מגיעים לדלת. לאנס מזין את קוד הכניסה. "אני לא חושב שזה מקום טוב לעמוד בו, באטרסון."

"אני בסדר." עיניי עצומות. נראה לי שהמיטה היא המקום הכי טוב להיות בו. לעזאזל עם הפיצה.

משמעות דבריו לא מחלחלת עד שהדלת נפתחת. אני מושיט את ידיי כדי לתפוס בידית, אבל אני איטי מדי ונופל עם הפנים למטה. רצפת העץ לא מהווה נחיתה רכה. אני גונח כאשר אני מרגיש את החבטה ואחת הבנות רצה לעברי כדי לעזור לי לקום. לאנס נקרע מצחוק. אני אומר לה שאני בסדר ושוכב כמה שניות עם הפנים למטה עד שאני מצליח להתגלגל על הגב. המתערטלת שוב מנסה להרים אותי. זה כמו כריך בשר שם למטה. ראיתי יותר כוס בחצי שעה האחרונה מכפי שראיתי בכל התקופה שבה אני מנסה לצאת עם סאני.

רנדי מושיט את ידו כדי לעזור לי. אני מנפנף אותו. "אני אשאר כאן עד שתגיע הפיצה."

"זה עלול לקחת זמן מה. בוא ניקח אותך לספה."

אני לוקח את ידו, אבל לא עושה כל מאמץ לעזור לו להרים את משקל גופי. כאשר הוא כבר עומד לוותר אני נותן משיכה אחרונה והוא נופל לרצפה איתי. אני לופת את ראשו. הוא מנסה להשתחרר מאחיזתי, אבל גם הוא שיכור אז אלמנט ההפתעה לצידי.

"לך לעזאזל, חתיכת שמוק!" הוא צועק.

"אלוהים!" אחת הבחורות צורחת בעודנו נאבקים על הרצפה כמו שני אידיוטים.

"הם באמת הולכים מכות? לא כדאי לעצור אותם?"

"הם בסדר." לאנס מצמיד ידיים לגבן התחתון של שתי הבחורות. "קדימה. בואו נשתה משהו וניכנס לג'קוזי."

רנדי ממרפק אותי ואני משחרר אותו. הוא מתגלגל על הצד וקופץ, הולך בזיגזג אחרי לאנס והמעריצות. זו הרבה עבודה להרים את התחת מהרצפה, אבל אני מצליח לבסוף. אני מחליק־מתקדם במסדרון כאשר כתפי צמודה לקיר ומונעת נפילה נוספת.

אני צריך מים – ואת המשקה הנורא הזה שהמאמנת שלי, נטשה, נותנת לי כאשר יש לי הנג־אובר. המטבח של לאנס רחוק מאוד. אני מתנדנד לתוך הסלון העצום ולעבר הספה. כשברכיי פוגעות במסעד הספה, אני נופל קדימה כמו עץ. הכיוון שלי גרוע ואני בזווית אז אני מתגלגל וראשי נחבט בשולחן הקפה. "שיט!" אין מספיק מרחב בשבילי להתהפך על הגב, אז אני פשוט שוכב שם, תחוב בין הספה לבין שולחן הקפה.

לאנס צוחק. "אתה בסדר, באטרסון?"

"יש פה קונדום משומש."

"כן? רוצה להביא לי אותו?"

"בטוח שלא." הוא מכוסה אבק, אבל אני רואה שהוא אדום – אז זה חד משמעית קונדום שקיבל ממני. או שאולי אני זה שהשתמש בו? אין לי מושג. אני תמיד מזמין את חבילת הקונדומים בכל צבעי הקשת שמגיעה עם מכל גדול של חומר סיכה.

הענקתי שמות חיבה לקונדומים בהתאם לצבעם: אדום ל'זין השטן', ירוק הוא ל'ענק הירוק', כחול עבור 'זין־דרדס' והשחור הוא עבור 'זין־פטיש'. אני לא חסיד של הקונדומים הצהובים; הם לא גורמים לזין שלי להיראות כמו בננה, אלא מקנים לי מראה של חולה צהבת. האהובים עליי הם אלה הזוהרים בחושך, שגורמים לזין שלי להיראות כמו סטיק־לייט.

"אתה מתכוון להמשיך לשכב על הרצפה או שאתה מצטרף לג'קוזי?"

"אבוא בעוד כמה דקות."

"מה שתגיד, באטרסון. אבל אם תירדם כאן, אני לא מעיר את התחת העייף שלך."

"בסדר."

אני מתבונן בנעלי עקב דקיקות מדדות לעבר דלתות המרפסת.

"אין לי בגד ים," אומרת המתערטלת.

לאנס כורך את זרועו סביב מותניה, ידו נחה על ישבנה. "מי צריך בגד ים?"

מוזיקה רועשת רועמת ברחבי הבית וברמקולים החיצוניים. אני שומע השפרצת מים עמומה וצעקה. מישהו נזרק לתוך הבריכה. אני שוכב עם לחי אחת צמודה לרצפה ובוהה בקונדום המאובק, מצטער על כך שבאתי לכאן. אני כנראה שוקע בשינה ולפתע שומע את פעמון הדלת. אני מצליח להרים את עצמי כעבור שלושה ניסיונות. הדלת כל הזמן זזה אז קשה להגיע אליה.

אני משלם לשליח בכרטיס האשראי שלי ולוקח את המגשים ואת שישיית הקולה. אני לא טורח לקרוא לחבר'ה. מהיכרותי עם לאנס, הוא כבר הפשיט את הבחורות עד לתחתונים שלהן – כלומר, מלבד את הבחורה שלא לבשה תחתונים מלכתחילה.

אני לוקח את הפיצה לשולחן הקפה, פותח בקבוק קולה וגומע את תכולתו בלגימה אחת. אני צריך נוזלים כדי שלא אקיא כמו איזו נמושה באימון מחר. עדיף כמובן לשתות מים, אבל אני כבר יושב. לפני שאני מתחיל לאכול, אני פושט את מכנסיי. אני לא מודאג מכך שאלכלך אותם באוכל; פשוט נמאס לי כבר ללבוש ג'ינס. אני אוהב להיות חופשי מבגדים. חום הגוף שלי נוטה תמיד לעלות אז אני אוהב ללבוש כמה שפחות.

מפני שאני לא בבית, אני נשאר בתחתוני בוקסר ובחולצת טי. לרוב אני לא לובש תחתונים, אבל חם במועדונים ואם אני לא לובש תחתונים, הביצים שלי נדבקות לרגליי. אני מתרווח על הספה. היא עשויה עור לבן, בחירת צבע גרועה, אבל לא משנה. אני פותח את מגש הפיצה וגונח למראה הגבינה המותכת וכמויות הבשר הנהדר. כשאני מזמין פיצה עם סאני, אין אפילו גבינה. היא לא אוכלת שום דבר שהיה לו פעם פרצוף או שיצא מתוך משהו שיש לו פרצוף. אני לא חושב שאני מסוגל לחיות בלי בשר פרה בחיי, אבל זה אני.

אני תולש לעצמי משולש והגבינה נצמדת למשולש השכן כאילו היא חוששת מהגורל הצפוי לה. אני רוכן מעל המגש – אני עצלן מכדי להיכנס למטבח ולהביא צלחת – ונוגס ביס גדול. זה חם. חם כאילו הפיצה זה עתה יצאה מהתנור, וזה משוגע מפני שברור שזה לא נכון. לו הייתי מעט פחות שיכור, הייתי מקדיש תשומת לב לאדים שעלו כשתלשתי את המשולש הראשון, אבל ממהר להכניס אוכל לבטן.

הגבינה צורבת את החיך שלי ונטיפי גבינה צונחים על סנטרי ושורפים גם אותו. אני מפיל את המשולש. חציו נופל מעבר לקרטון, על עיתון 'חדשות ההוקי' העדכני ביותר שמונח על השולחן. אני פותח בקבוק קולה נוסף וגומע חצי ממנו כדי לקרר את חלל הפה. אני לגמרי לא מאופס הערב.

בעודי ממתין שהפיצה תתקרר, אני מחפש את השלט. הוא לא על שולחן הקפה ולא מתחת למגש הפיצה. אני מוצא אותו תחוב בין כריות הספה לצד זוג תחתוני נשים. אני משאיר אותם במקומם.

שתיים בלילה היא שעה נטולת אפשרויות צפייה איכותיות. מלבד פרסומות ופורנו, אני יכול לבחור בין רגעי השיא של 'עולם הספורט' ותוכניות סיטקום ישנות או ערוץ המוזיקה. אני מזפזפ ללא מטרה, עוצר בפורנו גרוע. אני בספק אם תהיה לי אנרגיה להביא ביד אחר כך. יכול להיות שאני שיכור עד כדי כך שבכלל לא יעמוד לי.

אני מתפשר על ערוץ המוזיקה וחוזר לפיצה. היא כבר קרה מספיק בשלב זה. אני מחסל חצי מגש ומנמנם על הספה. הטלפון שלי מצלצל ואני מתעורר. הוא עדיין בכיס מכנסיי, אשר זרוקים על הרצפה במרחק כמה מטרים ממני. אני מפספס את השיחה. ישנתי כאן לא מעט פעמים מאז גויסתי לקבוצה ויש לי חדר בו שאני יכול לישון אם אני שיכור מכדי לגרור ת'תחת שלי הביתה.

אין לי מושג אם לאנס ורנדי עדיין בחוץ עם הבחורות. אם כן, יש סיכוי טוב שהג'קוזי יזדקק לניקוי יסודי מחר. אני כמעט מועד על מכנסיי בדרכי למעלה. אני גורר אותם איתי לקומה השנייה וקורס בחדר השינה הנוסף.

אני טורק את הדלת בבעיטה ומושך את החולצה מעל לראשי, מפיל את תחתוני הבוקסר שלי ונופל עם הפנים למטה על המזרן. המוזיקה עדיין הולמת ברמקולים בחוץ וגורמת לכל הבית לרעוד. זה כבר לא פופ; זו איזו בלדת אהבה קיטשית משנות השמונים. נשמע כמו משהו שסאני הייתה נהנית ממנו.

המחשבה עליה גורמת לזין שלי להגיב וזה מדכא, כי אין לי את הקואורדינציה הנדרשת לעשות משהו בקשר לזה. אני שונא את העובדה שהיא לא גרה קרוב יותר. קנדה לא רחוקה כל־כך משיקגו, אבל זה מרחק שמקשה מאוד על עניין הדייטים.

אני רוצה להתקשר אליה. אני יודע שזה רעיון גרוע והיא בטח ישנה, לאור העובדה שהשעה שתיים בבוקר. או אולי חמש. אני לא מצליח לקרוא את השעון. ההיגיון שלי לא פועל אז אני ממשש סביבי בחיפוש אחר מכנסיי. הם על הרצפה. אני כמעט נופל בניסיון להביא אותם. אני חופר בכיס ושולף את הטלפון. נותרו לי תשעה אחוזי סוללה. מספיק לשיחה זריזה. בטח אגיע ישירות למשיבון, בכל מקרה.

כפי שצפיתי, נשמעים ארבעה צלצולים ואני מגיע למשיבון.

"הגעתם לסאני סאנשיין. אני כנראה עסוקה בטיהור הצ'י. אחזור אליכם כשאסיים. תזכרו, קארמה היא חברתכם הטובה!"

אני מנתק בלי להשאיר הודעה ומנסה שוב. אני מגיע למשיבון בפעם השנייה. בניסיון השלישי היא עונה.

"הלו?" קולה מחוספס משינה. היא נשמעת כמו שהיא נשמעת כשהיא גומרת. עד כה זכיתי לגרום לה לגמור באצבעותיי בלבד. סאני רוצה לקחת את הדברים לאט. אני צריך לשלוט כמו שצריך בדסקית לפני שאוכל להבקיע גול מהסוג האהוב עליי.

"היי, מותק. הערתי אותך?" זו שאלה מטופשת. מובן שהערתי אותה; התקשרתי שלוש פעמים באמצע הלילה.

"מילר?"

"אני מצטער. מאוחר, נכון?" אני מתגלגל על הגב בתנוחת 'כוכב ים', תנוחה שמאפשרת לביצים שלי לנשום. מעברו השני של הקו אני שומע צליל של סדינים מרשרשים. אני מדמיין מה היא לובשת, או לפחות מה לבשה בשיחות הסקייפ האחרונות שלנו. היא אוהבת חולצות גדולות ומכנסיים קצרים. לפעמים היא לובשת חולצה שקופה כזאת כך שנראה כאילו היא עירומה, אבל לצערי הרב היא איננה עירומה. מתחת לחולצה הזאת היא תמיד לובשת חזיית ספורט. הדברים האלה הם ההמצאה הנוראית ביותר בעולם. הם הורסים נוף נהדר למדי למחשוף.

"מה השעה?"

אני ממצמץ ומנסה לקרוא את השעה בשעון הניצב על השידה. זה לא מקל עליי להבין את המספרים. נוח לי יותר עם שעונים אנלוגיים מאשר דיגיטליים. "די מוקדם."

"בבוקר?"

"כן."

"הכול בסדר?"

"כן."

משתררת שתיקה ארוכה, אף אחד מאיתנו לא אומר דבר. "יצאת עם החבר'ה הערב?"

"כן."

הרכות בקולה מתחלפת בחדות. "עם מי?"

"עם החבר'ה הרגילים. רנדי בולסטיק ולאנס רומרו. חבר'ה נוספים הצטרפו מאוחר יותר."

"אתה שיכור?"

ידעתי שלא הייתי צריך לצלצל אליה. הלוואי שהיה לידי מישהו שימנע ממני לעשות שטויות כל הזמן. לפחות רנדי הרחיק את המעריצות ממני. לאנס לא מועיל רוב הזמן. הוא מעודד קבלת החלטות גרועות.

"שתיתי כמה כוסות. רציתי לשמוע את קולך." זה נשמע כמו משפט פלרטטני, אבל זה לא. אני באמת רוצה לשמוע את קולה, גם אם זה גורם לי להיראות מעט רכרוכי.

היא משמיעה קול, כאילו היא מתמתחת או מנסה למצוא תנוחה נוחה. הקול הזה מגיע ישירות לזין שלי, מנפח אותו כאילו היה בלון הליום.

"זה מתוק, מילר," היא אומרת באנחה. אני אוהב שהיא משתמשת בשמי ולא בכינוי. "אבל אתה לא חושב שעדיף שתתקשר כאשר אתה פיכח ולא באמצע הלילה? הפרעת לי באמצע חלום נעים."

"איזה חלום? חלום סקסי?"

"אני לא מספרת לך."

"הוא היה סקסי, נכון?"

"אני לא מספרת כלום."

"זה יהיה טוב פי מיליון כשתיתני לי להפשיט אותך במציאות."

"אל תמהר, באטרסון."

"אני רק אומר שכאשר זה יקרה, זה יהיה פי טריליון אדיר יותר." היא נאנחת. "מותק?"

"כדאי שתישן עד שיצאו לך מהמערכת כל שאריות האלכוהול ששתית. תגמור את כל העניינים שלך עד מחר ותגיע?"

"אני אגמור בשבילך עכשיו, בייבי."

דפיקה נשמעת בדלת. אני שומע את קולו של רנדי ולאחריו צחקוק. אני מכסה את הטלפון בכף ידי, או לפחות נדמה לי שאני עושה זאת, וצועק: "אני ישן!"

"אתה בבית? מי איתך?"

"אני אצל לאנס."

היא נושמת בחדות. "אתה נשאר לישון שם?"

"נטשה תבוא בבוקר."

"מי?"

"המאמנת שלנו. אנחנו נשתמש בבריכה כדי לעשות תרגילי כושר עם התנגדות." אני מדבר הרבה יותר ברור עכשיו אז אני מצליח להגות את המשפט בלי לפקשש. "חוץ מזה, המכונית שלי כאן ואני מתנהג באחריות ולא נוהג."

"יש שם בחורות עכשיו?"

"לאנס הזמין כמה חבר'ה אליו. אני במיטה."

"כמה חברים?"

"כמה."

"מישהי מהבחורות שם באה בשבילך?"

"לא, בייבי. החברה היחידה שיש לי עכשיו היא ידי השמאלית." דממה ארוכה נמתחת בינינו. "סאני? את עדיין שם?"

"אני כאן. אבל כדאי שאלך. מאוחר. אני מלמדת יוגה מחר על הבוקר."

"את בטוחה שאת לא רוצה לספר לי על החלום שלך?" השאלה הזאת מזכה אותי בצחוק לא שלם. "אתה בלתי אפשרי. תנעל את הדלת. לילה טוב, מילר."

הטלפון שלי מת לפני שאני מספיק להשיב לה. אין לי מטען בהישג יד ואני עייף מכדי להתלבש ולחפש אחד. אני עוצם את עיניי ומדמיין את סאני בביקיני – מעולם לא ראיתי אותה לבושה בפחות מזה – תופסת בזין שלי, אשר עומד באופן חלקי. אין לי מספיק קואורדינציה או אנרגיה לשמר את התמונה בראש ולאונן, אז אני מחזיק את הזין שלי ביד אחת ואת הטלפון הכבוי בשנייה ומאבד הכרה.