כוכב באפלה

אני עומדת במרפסת ונושמת את האוויר הזר, מתבוננת בהתפעלות ברצועת החוף ומרגישה בתוך חלום. החיסרון היחיד הוא הגעגוע לתינוק שלי. זאת הפעם הראשונה שאני משאירה את תומי לבד... טוב, לא בדיוק לבד, עם אבא שלו.

צעקותיה של ניקי מחזירות אותי למציאות ואני נכנסת ממרפסת העץ אל חדר השינה. היא צועדת מצד לצד, זועמת, נראית על סף התקף לב.

"תקרא לדברים בשמם! נתת לי לקרוע את התחת במשך שבועות ובסופו של דבר, שלחת אותי לחור הזה. גרמת לי להאמין שאזכה בנופש מהסרטים, משהו מיוחד וייחודי. אתה מכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שאין סיכוי שאשאר כאן!" אני שומעת את קולו של המנהל שלה אבל לא מצליחה לפענח את תשובתו, מה שכן, הוא נשמע זועם לא פחות ממנה.

אני מתיישבת על קצה המיטה כשפתאום היא מנתקת את השיחה ומסתובבת לעברי בסערה. "אני מצטערת אבל אנחנו תקועות בדבר המחורבן הזה שהוא קורא לו מלון." היא מתיישבת מולי בייאוש ואני מסתירה את החיוך. "זאת הפעם הראשונה שלנו בברזיל ותראי לאן שלחו אותנו, ידעתי שזה טוב מדי כדי להיות אמתי."

הפעם אני לא מחזיקה את עצמי ופורצת בצחוק היסטרי.

"מה מצחיק אותך בדיוק?" אני שומעת את השעשוע בקולה למרות שהיא מתעקשת להסוות אותו.

"מותר לי לומר שאני מאוהבת בעיירה? ראית את החוף? הוא נראה כמו גן עדן."

לרגע גבותיה מורמות בהפתעה מוחלטת אבל אז היא מעיפה בי מבט נוסף ומרימה ידיים בכניעה. "הייתי צריכה לנחש שאחותי המשעממת תתאהב במקום. אני הולכת ללבוש בגד ים, לפחות אשתזף קצת כדי שהחברות בעבודה יחשבו שנהניתי." אני צוחקת בזמן שהיא מוציאה את בגד הים ונכנסת למקלחת להתרענן מעט מהטיסה הארוכה.

אני יוצאת חזרה אל המרפסת ושולחת הודעה למשפחה, מעדכנת אותם שנחתנו בשלום והגענו אל המלון. החוף ריק מאנשים. מיקמו אותנו בפנסיון מבודד מהעיירה ובכל זאת, אני לא יכולה להתעלם מהשקט ומהנחת. ניקי צודקת, אני מכורה לרוגע ולשלווה, אין ספק שכאן אסיים את הספר שאני כותבת מהר מהצפוי, אני רק דואגת לניקי, היא תאבד את השפיות.

"על מה את חושבת?" אחותי קוטעת את מחשבותיי ואני מסתובבת, בוחנת בקנאה את גופה המכוסה בבגד הים הקטן ביותר שהיא מצאה בחנות. הייתי נותנת הכול כדי לחזור להיות במידה שלה אבל כבר הרמתי ידיים והבנתי שאין סיכוי שזה יקרה.

"העיירה מדהימה." היא מעוותת את פניה ואני מחייכת ומחזירה את מבטי אל הים. "תסתכלי, החוף עומד לרשותנו."

"מה עוזר לנו החוף? את יודעת שהמים קפואים בתקופה הזאת? חשבתי על משהו, מה דעתך שנתפוס אוטובוס וניסע מפה? אנחנו בפאקינג ברזיל!" היא מנסה להדביק אותי בהתלהבות אבל אני לא מתחברת לרעיון.

"בואי נראה מה הבנות חושבות, היום ננוח ומחר נחליט, בסדר?"

"את באמת אוהבת את המקום, אה?" היא שואלת ואני מהנהנת. "אז נשאר בשממה הזאת."

אני קופצת כמו ילדה קטנה ומחבקת אותה. "אני מתה עלייך!"

"ואני מאוהבת בך, קטנה. מגיע לך ליהנות ואני מתכוונת לוודא שאת נהנית מכל רגע, צוחקת מכל הלב ומשאירה את הכאב מאחור, גם אם מדובר בכמה ימים." היא מחזקת את החיבוק ולבסוף משחררת ראשונה. "לכי להתלבש, החתיכים ממתינים לנו בחוף."

אני רצה אל המקלחת ולובשת בגד ים שלם בצבע כחול ומעל שמלת חוף פרחונית, אוספת את השיער ברישול ולא טורחת להתאפר.

"אני מוכנה," אני מכריזה ומרכיבה משקפי שמש. אחותי בוחנת אותי בחיוך מרוצה ואנחנו עוזבות את חדר השינה ופונות לכיוון החוף.

הדבר הראשון שעשיתי כאשר אחותי סיפרה לי על הנופש היה לחפש מידע בגוגל, חברי הטוב, ואני חייבת להודות, המקום מתעלה על התמונות שראיתי באינטרנט. המלון שלנו הוא אחד המלונות הפשוטים באזור, אם אפשר בכלל לקרוא לו מלון, הרוב כינו אותו פנסיון ואת הנתון הקטן הסתרתי מאחותי. אם היא הייתה יודעת איך המלון נראה, היא לא הייתה מסכימה לעלות על הטיסה. אני אוהבת את הפשטות ואת האותנטיות שלו. הוא נראה כמו בית ישן, צבוע לבן, עשוי מעץ ומחולק לעשרה חדרי שינה פשוטים, חדר מגורים משותף ומסעדה קטנה. השולחנות העגולים פזורים על הדק, ומשקיפים על החוף ובסמוך אליהם ממוקמת בריכת שחייה קטנה המוקפת במיטות שיזוף. הפקידה בדלפק מבוגרת במיוחד ובעלת חיוך אימהי חם המעניק ביטחון ואווירה ביתית. אין ספק שאם הייתי יכולה להרשות לעצמי את הטיסות, הייתי חוזרת לכאן עם תומי.

העיירה שבה אנחנו נמצאות נקראת בוזיוס והיא ממוקמת ליד ריו דה ז'אנרו. מקום שלא הכרתי או שמעתי עליו לפני. המלון מרוחק ממרכז התיירות ולכן החוף שקט אבל אני יודעת שברגע שניקי תכיר את האטרקציות שיש לעיירה להציע היא תשנה את דעתה לחלוטין.

"ואיפה החברות שלך? אנחנו לא מחכות להן?" אני ממשיכה לצעוד בעקבותיה.

"לא. ייקח להן שעה להתארגן ואני רוצה להספיק לבלות קצת בחוף לפני שהיום הראשון יסתיים."

אנחנו יוצאות מהמלון וצועדות על השביל המוביל אל החוף, פורשות את המגבות ומתמקמות.

"היית צריכה ללבוש ביקיני, איך תשתזפי עם בגד ים שלם?" ניקי שואלת ומכסה את פניה בעזרת כובע קש גדול.

"נראה לך שאסתובב עם ביקיני? אין לי, כמוך, ריבועים בבטן, יש לי גלגלים." אנחנו צוחקות והיא שואלת: "את רצינית? איזה גלגלים יש לך בבטן? את לפעמים כזאת דפוקה."

"אין לי בעיה עם הגוף שלי, אני נהנית לאכול מה שמתחשק לי אבל לא אסתובב עם ביקיני, לעולם."

"אף אחד לא מכיר אותך פה."

"השיחה הסתיימה," אני מכריזה וקמה מהמגבת.

"לאן את הולכת?" היא מסירה את הכובע מהפנים.

"תמשיכי להשתזף, אני נכנסת למים."

"תיהני ותשתדלי לא לקפוא למוות." היא מכסה חזרה את פניה ואני צועדת לכיוון הים, ישיבה בחוסר מעש משעממת אותי.

החוף מבודד לחלוטין. אנחנו פחות או יותר היחידות, מלבד שני זוגות זקנים שיושבים לא רחוק מאתנו ומשחקים בקלפים. אני מתיישבת על קו המים ונהנית מהגלים השוטפים את גופי. המים הקפואים עוזרים להתגבר על הלחות הכבדה, בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להתחיל מחדש ולהפסיק לחשוב על הגירושים.

ההחלטה לסיים את הנישואים הייתה קשה, בייחוד בגלל תומי, אבל אני יודעת שזאת הייתה ההחלטה הנכונה. היום אני מרגישה חופשיה, משוחררת להיות מי שאני רוצה להיות, לומר מה שאני רוצה לומר. אני יודעת שהייתי אמורה לכעוס בגלל הדרך שבה הנישואים הסתיימו אבל אני לא. כמובן שהייתי מעדיפה שסנטי ידבר איתי ויספר לי איך הוא מרגיש במקום לבגוד בי אבל זה היה עניין של זמן עד שהנישואים היו מסתיימים.

אני עוצמת את עיניי ונשענת לאחור, מניחה לקרני השמש ללטף את פניי וחושבת על התינוקת שלי.

מיה אהבה את החוף. אני זוכרת את השעות הרבות שבהן היינו סתם רובצות בחוף הים, היא הייתה בעננים ולא הסכימה לחזור הביתה. חלפו כמעט שש שנים ואני עדיין מתקשה להאמין שהיא לא איתי, שהיא כבר לא תחזור ולא אראה עוד את החיוך שלה או אשמע אותה קוראת לי. היו ימים שבהם לא יכולתי יותר לשמוע את המילה אימא, והיום אני חולמת לשמוע אותה קוראת לי שוב. הדמעות מאיימות לפרוץ ואני מזכירה לעצמי שהגעתי במטרה ליהנות ולהירגע ולא כדי לבכות. מיה לא הייתה רוצה שאשב בגן העדן הזה ואבכה.

"קילר!" אני שומעת קול גברי צועק ופוקחת את עיניי, מפנה את ראשי לכיוון הקול ורואה כלב גדול ומפחיד נעצר לידי. הוא נובח ואני מנסה להסדיר את נשימתי. עיניו מהפנטות אותי ואני יודעת שלא יהיה לי סיכוי אם הוא ינשוך אותי.

"היי יפה, אתה לא עומד להרוג אותי, נכון?" אני ממלמלת בספרדית והוא רק עומד שם ומסתכל עליי.

בעל הכלב קורא לו פעם נוספת, והפעם קולו נשמע קרוב יותר. אני נרגעת מעט ומושיטה כף יד רועדת אל פניו, מלטפת ברפרוף, חוששת שיתלוש לי את האצבעות. "אתה אוהב את זה? ברור שאתה אוהב, אתה לא כועס עליי, אתה מחפש אהבה," אני קובעת ומלטפת אותו בביטחון. הוא מתקרב יותר, רגליו הקדמיות נעצרות בין רגליי ופניו מתקרבות לצווארי. אני צוחקת ומשתחררת, מלטפת אותו ומניחה לו להשכיב אותי לאחור וללקק אותי בהתלהבות.

"אני יכול להבין אותך אבל כשאני קורא לך אתה תתייצב!" בעל הכלב נוזף בו באנגלית. אני מרימה את ראשי ופוגשת את עיניו הכחולות ואת זרועותיו המקועקעות, קרני השמש יוצרות סביבו זוהר מיוחד. הוא נראה כמו אל, שרירי וחסון.

"אני מקווה שהוא לא הפחיד אותך." הוא מושך את הכלב מהקולר ומחבר לו את הרצועה בכוח.

"הוא רק נראה מאיים אבל הוא מתוק," אני עונה באנגלית ואוחזת בצדי פניו, נושקת לו ברכות. "אנחנו חברים, נכון?" קילר מלקק לי את הלחי בתגובה, ואני צוחקת ומנקה את עצמי. "אתה צריך לעבוד על הנשיקות הרטובות, נשים לא מעריכות אותן במיוחד."

בעל הכלב צוחק ואני מרימה חזרה את עיניי ובוהה בשפתיו המלאות, בשיניו הישרות והלבנות, בזיפיו הבהירים. אומנם נראה שהשיער שלו כהה אבל הזיפים בהירים יחסית. אני ממשיכה בסיור ונעצרת על בטנו השרירית והמעוצבת. שישה ריבועים משורטטים. לעזאזל, גוף כזה רואים בסרטים, לא במציאות.

"שוב, מצטער ומודה לך שלא הקמת סצנה," הוא אומר בחיוך ממיס וממשיך בדרכו. אני מפנה את ראשי ובוחנת את ישבנו הסקסי, מנסה לפענח את הקעקוע הגדול במרכז גבו אבל לא מצליחה מרחוק, זה נראה כמו בעל חיים. הלוואי שהייתי כשרונית בציור. הייתי מציירת אותו ותולה את הציור על התקרה בחדרי או מראה לניקי, היא בטח לא תאמין שפגשתי את חלומה הרטוב של כל אישה.

כאשר אנחנו חוזרות אל המלון, חברותיה של ניקי ממתינות לנו לארוחת הערב. אנחנו ממהרות להתארגן ומצטרפות אליהן במסעדה. מתחילות לאכול ולדבר, בעיקר צוחקות מהסיפורים של ננסי ולוסיה. אני לא מבינה איך הן מצליחות תמיד להכניס את עצמן לצרות.

"עכשיו תורי לספר לכן על גבר החלומות שפגשתי היום," אני מכריזה ונאנחת בהגזמה.

"שוב את מתחילה? אני חושבת שאחותי הוזה, אני נשבעת, לא ראיתי אף אחד שווה בחוף מלבד כמה זקנים."

"את טוענת שאני משקרת?" אני פוערת את עיניי בדרמתיות ואנחנו פורצות בצחוק. "הוא היה אמתי, למרות שבאמת קשה להאמין שגבר כמוהו יכול להיות אמתי."

"אם היית צריכה לדמות אותו למישהו מפורסם, למי היית מדמה אותו?" ננסי שואלת ואני מצחקקת בתגובה. "גם אם הייתי רואה מישהו מפורסם, רוב הסיכויים שלא הייתי יודעת שהוא כזה."

"מזכיר לי את הפעם ההיא שהזמר הקולומביאני התחיל אתך ולא היה לך מושג מי הוא," ניקי מקניטה אותי.

"הוא לא הפסיק לספר כמה הוא מוכשר וכמה מעריצים רודפים אחריו, את זוכרת? בשלב מסוים ביקשתי חתימה והבטחתי לו שאתלה אותה מעל המיטה."

"לעניינינו, איך החתיך נראה?" לוסיה שואלת.

"הוא גבוה, הרבה יותר גבוה ממני."

"כולם גבוהים ממך," היא קוטעת אותי ואני זורקת עליה חתיכת לחם.

"אתן מוכנות להקשיב ולהפסיק לקטוע אותי כל רגע? אני נזכרת בחתיך שלי עכשיו."

"אכלנו אותה, הוא שלה, אין לנו סיכוי עכשיו," ניקי ממלמלת.

"אם הוא ירצה מישהי מכן, אאשר לכן להגשים חלום ולהיות אתו, כל עוד תאפשרו לי לצפות מהצד."

"נו, תארי אותו כבר!" ננסי נוזפת בי ואני ממשיכה: "גבוה מאוד, עיניים בצבע הים, ריסים ארוכים, זיפים, שזוף, שיער קצוץ בצבע חום כהה, לא ממש תספורת צבאית אבל נוטה לקצוץ, אתן יודעות, מהסוג שכיף להעביר בו את האצבעות ולמשוך טיפה." הן צוחקות ואחותי שואלת: "דמיינת איך את מושכת לו בשיער?"

"תשתקי, ניקי, ותני לי להמשיך! השפתיים שלו מלאות ונמתחות לחיוך ממיס. אה והכי חשוב, היו לו קעקועים על הזרועות ועל הגב."

"ואיך הגוף שלו?"

"יצירת אומנות. עוצר נשימה. לא ראיתי גוף כזה במציאות, כלומר, סנטי נראה טוב והכול אבל הגוף שלו היה מהסוג שרואים במגזינים ובסרטים, עם ה-V המשורטט ושביל האושר המוביל לתוך המכנסיים. הוא נראה הוליוודי."

"המסקנה שלי היא," אחותי מכריזה ושותקת בדרמתיות כדי למשוך את תשומת לבנו. "אחותי קוראת יותר מדי ספרים לאחרונה והיא הרגע תיארה לנו את הגיבור מאחד הספרים שהיא קוראת או את הגיבור החדש עליו היא כותבת."

"שלא יהיה לך ספק, אני באמת מתכוונת לכתוב עליו, ומי יודע? אולי יום אחד יהיה לי מספיק כסף כדי להפוך אותו לסרט הוליוודי, ותנחשו מה? אחד הסעיפים יהיה שהשחקן הראשי יראה בדיוק כמוהו, ויהיה מחויב להתאמן איתי על כל סצנה לפני הצילום."

"אמרתי לך, היית צריכה ללבוש ביקיני היום," אחותי מקניטה.

"ואז גם הכלב שלו לא היה מתחיל איתי." כולנו פורצות בצחוק ואני מבחינה שאנשים מסביב מסתכלים עלינו ולא בדיוק מרוצים מהרעש שאנחנו עושות. "אתן תראו, אני עוד אמצא אותו פה ואצלם אותו מבלי שישים לב ואז אתן תבינו שלא שיקרתי או דמיינתי, הוא אמתי, בשר ודם."

אחותי מנגבת את הדמעות מעיניה ולא מצליחה להפסיק לצחוק. אני לוגמת מהיין, נזכרת שוב בקול הסקסי שלו ובמבט החודר, לפחות אוכל לחזור הביתה ולספר שהכלב של הגבר הסקסי ביותר בעולם התחיל איתי.

ארוחת הערב מסתיימת והבנות מתעקשות לצאת ולהכיר את העיירה. למזלי, אחותי לא לוחצת ומאפשרת לי להישאר לעבוד במלון. אחד התנאים לנסיעה היה שהיא תניח לי לעבוד על הספר החדש, תאריך היציאה קרוב מתמיד ואני חייבת לעמוד בזמנים.

במשך שעות אני יושבת במרפסת וכותבת במרץ עד שעיניי מתחילות לדמוע, ואני מחליטה לעשות הפסקה ולגשת לחנות לקנות משהו לנשנש. אני לובשת ז'קט קליל, נועלת נעלי אצבע ומשאירה לאחותי פתק קטן למקרה שתגיע לפניי, מה שאני מתקשה להאמין שיקרה.

הרחובות די שוממים, אין אנשים בחוץ מלבד כמה מבוגרות היושבות באחת המרפסות וצוחקות בקול. אני מתקדמת לאורך הכביש לעבר אחת החנויות שראיתי בדרכנו למלון ומקווה שהיא עדיין פתוחה. מרחוק אני רואה את קילר ולצדו עומד הגבר החתיך, לבוש במכנסי גלישה שחורים וטי-שרט לבנה, חובש כובע על ראשו ונועל נעלי אצבע שחורות. אני מתקרבת אל החנות ומתקשה להבין למה הוא עומד בחוץ, שעון על העמוד, נראה כאילו הוא מסתתר מיתר האנשים. אולי הוא עוקב אחרי מישהו או מישהי? בטח מישהי. אני מתקרבת ותוהה אם לעצור ולומר לו שלום, אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לראות אותו שוב ואולי לצלם אותו כדי להוכיח לניקי שהוא באמת קיים, היא תבלע את המילים שאמרה לי היום.

קילר הוא הראשון שמבחין בי בזמן שאני מתקרבת ומיד מתחיל לנבוח. אני רוכנת ומלטפת אותו, מרגישה את מבטו של החתיך בוחן אותי.

"היי," הוא ממלמל ואני מתיישרת, שמה לב עד כמה הוא גבוה, קצה ראשי מגיע לחזה שלו.

"היי," אני עונה ומחזירה את מבטי לקילר, נמנעת מקשר עין. "למה אתה עומד בחוץ? אתה מחכה למישהו?"

"לא. יש המון אנשים בפנים ואני מחכה שילכו כדי להיכנס ולקנות סיגריות."

"אתה מחכה ששלושת הזקנים שנמצאים בפנים ילכו?" אני מרימה גבה בשאלה והוא מחייך בתגובה.

"קילר," הוא אומר בתור הסבר ומוסיף: "הוא יכול להיות מאיים."

"רוצה שאקנה לך סיגריות?" אני מציעה.

"את יכולה?"

אני מהנהנת ומלטפת את קילר פעם נוספת. "ברור, לא אתן שיחשבו שקילר מסוכן. מה אתה מעשן?"

"מרלבורו אדום." אני מהנהנת ונכנסת לפני שהוא מספיק להוציא שטר מהכיס. אני בוחרת לעצמי נשנושים, קונה לו סיגריות וחוזרת אל הרחוב, שמה לב שהוא מסתתר מתחת לכובע כדי שלא יבחינו בו.

"אתה עוקב אחרי מישהו?" אני תוהה והבעה משועשעת מאירה את פניו.

"זאת שאלה מוזרה, למה שאעקוב אחרי מישהו?"

"אתה מתנהג מוזר."

"אני מתנהג מוזר?" הוא צוחק. "את משונה אבל שיהיה. תודה על הסיגריות."

"אין על מה, בכיף, לילה טוב."

"לילה טוב," הוא עונה בחיוך ואני מהססת לרגע, תוהה למה הוא לא שאל איך קוראים לי אבל בכל זאת פונה חזרה אל המלון. גברים כמוהו לא נועדו לנשים כמוני.