₪ 35.00 ₪ 29.00
הוא הביט על עצמו במראה. חיוור. עיניים נפולות. טוב, אולי זה רק בגלל הווירוס שכנראה מסתובב לו בגוף. לא צריך לייחס כל שינוי גופני למצב נפשי. יהודה קירב את פניו למראה והתבונן בכתם החום שצמח לו על הלחי. צריך לשאול את הרופא מה זה. עוד משהו לדאוג בגינו. לעולם, לעולם לא יהיה חופשי, סיכם לעצמו כשסירק את שערו הרטוב. וכל המנוחה כביכול שזכה לה בשנים האחרונות היא רק אתנחתה קלה בין מה שהיה למה שמצפה לו בעתיד.
שוב הוא חושב רק על עצמו, שם לב. והרי מדובר פה בשלומי שנעדר. וחייבים לעשות משהו. אבל מה הוא יכול לעשות עכשיו בלילה, בגשם, כשהוא רחוק כל כך וגם מרגיש לא טוב? ולמה הוא צריך תמיד לסחוב את אחיו על הגב שלו, כאילו היה איזו חטוטרת שצמחה לו?
בשנים האחרונות נדמה היה ששלומי מצא את מקומו: מדריך נערץ בפנימייה וחבר צוות מוערך. אבל כאשר אימו של אחד מהילדים בפנימייה מאשימה אותו בהטרדה מינית, עולמו קורס בבת אחת. פגוע ונעלב הוא יוצא במנוסה. יהודה, אחיו הבכור – המוצלח והיציב – נאלץ לחפש אחריו, להציל אותו, שוב. אבל המסעות הנפרדים של שני האחים אינם מה שהם נראים, ובעוד המשטרה חוקרת את התלונה, לומדים גם יהודה ושלומי את האמת על עצמם.
כוכב ים הוא ספרה הרביעי של רינה גרינולד, זוכת פרס ראש הממשלה ליוצרים בראשית דרכם על ספרה הראשון “החלום והבית” שראה אור בהוצאת כנרת זמורה. ספריה “פעמונים של מאי” ו”בגידות ובגדים” יצאו בהוצאת שתיים. “פעמונים של מאי” זכה בתמיכת קרן רבינוביץ.
יום שישי. הזמנתי את שלומי לארוחת ערב. בזמן האחרון זה קורה לעיתים קרובות. הוא כבר לא נוסע הרבה לאחיו.
אנחנו גרים בפנימייה, שלומי ואני, במגורי הצוות, כמובן. כל אחד מסיבותיו שלו.
כשאני מזמינה את שלומי, גם דביר מצטרף. הוא לא רוצה לחזור הביתה בסופי שבוע, ומבקש להישאר עם שלומי. זה לא תקין. אני יודעת שזה לא תקין. אבל דביר, קשה איתו. לחזור הביתה לאמא שלו הוא לא רוצה, וגם למשפחה מארחת הוא לא רוצה. שלומי נעתר לו. הוא לא רוצה להכריח אותו.
שאול, מנהל הפנימייה, לא יודע. אנחנו, המדריכים, שומרים על זה בסוד. זה לא בסדר, גם את זה אני יודעת. אבל את דביר אי אפשר להכריח. התגובות שלו בלתי צפויות.
ושאול אטום. ומעצבן. שלומי מוותר לדביר, ולטובת הילד, מוטב כך.
אז ביום שישי הם באו לארוחת ערב. הדלקתי נרות כמו שאני רגילה, ובישלתי את האוכל שאני מבשלת תמיד. מזל ששלומי אוהב אוכל פשוט, כי אני לא בשלנית גדולה. הכנתי שניצלים, תפוחי אדמה וסלט ירקות. לקינוח אפיתי עוגת תפוחים. אכלנו ושתינו והיה נחמד מאוד.
אחרי הארוחה עברנו לספה לאכול את הקינוח, ואז דביר שאל אותי פתאום למה אני לא נשואה ואין לי ילדים.
היה רגע של שתיקה. שלומי אמר לו, "דביר, זאת שאלה ממש לא מנומסת. לא שואלים שאלה אישית כזאת. וחווה לא חברה שלך."
דביר הסמיק. אני לא רציתי שיתפתח עניין שלם שיעכיר את האווירה. הרגעתי את שלומי שזה בסדר, ולדביר אמרתי: "הייתי נשואה. בעלי נהרג במלחמה. לא הספקנו להוליד ילדים."
דביר השפיל את העיניים אל צלחת העוגה שלו, ושלומי קם וניגש לפטיפון והתחיל לדפדף בין התקליטים.
"לא ראיתי פה איזה תקליט של אריק איינשטיין?" הוא שאל.
"כן, יש שם, תחפש טוב," עניתי.
"הלוואי שהייתם אבא ואמא שלי," דביר פלט פתאום. הוא הוריד שוב את הראש והמשיך לאכול את העוגה שלו.
שלומי שלח לעברי מבט במין פרצוף ספק תמה ספק נבוך. אני לא יודעת מה הוא חשב. אני יודעת מה אני חשבתי. הלוואי שהיינו אמא ואבא של מישהו, הוא ואני יחד.
קצת אחר כך הם הלכו.
ראיתי אותם שוב בשבת מתישהו, נדמה לי שבצהריים. הם הלכו לכיוון המכונית של שלומי. שלומי הלך קדימה בצעד נמרץ, ודביר השתרך אחריו עם התיק שלו. שיערתי ששלומי הצליח איכשהו לשכנע אותו לנסוע לבקר את אמא שלו. לפחות לכמה שעות.
ההודעה לא הגיעה? שלחו לי שוב
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.