ספר הזיכרון
אם את קוראת את זה, את בטח תוהה מי את. אתן לך שלושה רמזים:
רמז 1: נשארת עכשיו ערה כל הלילה כדי לסיים עבודה בספרות מוגברת על "תורת עץ הרעל". נרדמת לזמן קצר תוך כדי כתיבה וחלמת שאת מתמזמזת עם ג'יימס מונרו, הנשיא החמישי של ארה"ב שקבע את "דוקטרינת מונרו".
רמז 2: אני כותבת לך את זה מעליית הגג, ליד החלון העגול הקטן, את יודעת איזה, בקצה המזרחי של הבית, במקום שבו התקרה כמעט נוגעת ברצפה. ההרים הירוקים חזרו רק לאחרונה להיות ירוקים אחרי מטח של שלג רטוב ובוצי, חריג לסוף האביב, ובאפלולית השחר את מצליחה בקושי לראות את פַּאפִּי רץ את ריצת הבוקר שלו הלוך ושוב על שיפוע ההר שלנו בדרכו הכלבלבית המאושרת וחסרת התכלית. נשמע שצריך להאכיל את התרנגולות.
אני מניחה שאני צריכה לעשות את זה. תרנגולות טיפשות.
רמז 3: את עדיין חיה.
את כבר יודעת מי את?
את אני, סמנתה אגתה מק'קוי, בעתיד הלא רחוק כל כך. אני כותבת את זה לך. אומרים שהזיכרון שלי כבר יהיה מה שהיה, ושאתחיל לשכוח דברים. בהתחלה רק קצת, אחר כך הרבה. אז אני כותבת כדי לזכור.
זה לא יהיה יומן או משהו כזה. ראשית, זה קובץ .doc על המחשב הנייד הקטנטן שאני לוקחת איתי לכל מקום, אז בואי לא נהיה יותר מדי רומנטיות בעניין. שנית, אני צופה שעד שאסיים איתו, (אולי אף פעם לא), הוא יעלה באורך ובעומק שלו על יומן טיפוסי. זה ספר. יש לי יכולת טבעית לכתוב הרבה מדי. למשל, העבודה על "תורת עץ הרעל" הייתה אמורה להיות באורך חמישה עמודים וצמחה לבסוף לעשרה מהם. עוד דוגמה: עניתי לכל שאלה פתוחה בטופס ההרשמה לאוניברסיטת ניו־יורק כדי שלוועדת הקבלה יהיו אפשרויות בחירה (זה הצליח — התקבלתי). עוד דוגמה: כתבתי, ואני ממשיכה לערוך, את עמוד הוויקיפדיה של בית הספר התיכון הַאנוֹבֶר, כנראה עמוד הוויקיפדיה הארוך והמקיף ביותר לבית ספר תיכון בארה"ב, וזה מצחיק כי טכנית אני אפילו לא אמורה ללמוד בתיכון האנובר כי כמו שאת יודעת (אני מקווה), אני לא גרה בניו־המפשייר אלא בוורמונט, אבל כמו שאת גם יודעת (אני מקווה), סאות' סטראפורד היא עיירה בת חמש מאות תושבים, ואני לא יכולה ללכת לתיכון בחנות הכלבו. אז קניתי בתשלומים את הטנדר הישן של אבא ומצאתי כמה פרצות במדיניות של המחוז.
אני כותבת את הספר הזה בשבילך. איך תוכלי לשכוח משהו כשהמסמך השימושי הזה עומד לרשותך? תחשבי עליו בתור הערך שלך באנציקלופדיה. לא, תחשבי עליו בתור המילון שלך.
סמנתה (שם עצם, שם פרטי): השם סמנתה הוא שם אמריקאי, המבוסס על השם העברי 'שמואל'. באנגלית, משמעות השם היא "מאזין". בעברית, משמעות השם היא "שמע, אלוהים".
תשמעי, אלוהים, זה לא אמור להיות עניין רגשני, אבל אולי הוא יהיה חייב להיות. ניסינו רגשות בחטיבת הביניים ולא אהבנו אותם, אבל מאז הם התגנבו בחזרה לחיים שלנו.
הרגשות חזרו אתמול במשרד של גברת טאונסנד.
גברת טאונסנד (שם עצם, אדם): יועצת שהרשתה לך להיבחן לקבלה לכל המקצועות המוגברים שרצית ללמוד, אפילו כשהם לא התאימו למערכת שלך, והביאה לידיעתך כל מלגה שאישה יכולה להעלות על דעתה כדי שלא תצטרכי לרושש את הורייך. היא נראית כמו גרסה עייפה יותר של אוֹפְּרה, ואחרי אשת הקונגרס אליזבת וורן, היא הגיבורה שלך.
בכל אופן, ישבתי במשרד של גברת טאונסנד כדי לוודא שלא פספסתי אף הגשה כי אימא ואני היינו צריכות לנסוע לגנטיקאי במינסוטה פעמיים בחודש האחרון. אפילו לא הייתה לי חופשת אביב אמיתית. (אני כותבת את זה כאילו אי פעם הייתה לי חופשת אביב, אבל קיוויתי להספיק לעשות חזרות רציניות עם מאדי כי אליפות ארה"ב בדִּיבֵּייט היא בעוד חודש.)
אנסה לשחזר את הסצנה:
קירות לבנים מכוסים בכרזות ישנות של "חלב: הוא טוב לגוף", שנשארו מהיועצת האחרונה כי גברת טאונסנד הייתה עסוקה כל כך מאז נכנסה לתפקיד לפני חמש שנים, שלא היה לה זמן להחליף אותן. אני, על קובייה מכוסה בשטיח שאמורה להיות גרסה מודרנית וקוּלית לכיסא, אבל היא בעצם סתם קובייה. מולי, גברת טאונסנד בסריג צהוב, שערה מתפרץ לכל עבר בתלתלים שחורים עבים.
ביקשתי ממנה לתת לי הארכה של עשרים וארבע שעות להגשת העבודה על תורת עץ הרעל.
גב' ט': למה את צריכה הארכה?
אני: יש לי משהו.
גב' ט' (נועצת מבט במסך המחשב שלה ומקלידה): איזה משהו?
אני: תחפשי בגוגל נימן־פיק מסוג C.
גברת טאונסנד מקלידה ומתחילה לקרוא.
גב' ט' (ממלמלת): מה?
הבטתי בעיניים שלה זזות ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה, לרוחב המסך. אני זוכרת את זה.
אני: זה נדיר מאוד.
גב' ט': מה זה, ניבר פיקנס? זאת בדיחה?
הייתי חייבת לצחוק, אף על פי שהיא עדיין קראה בפנים מכווצות.
אני: נימן־פיק מסוג C. באופן כללי זאת דמנציה.
גברת טאונסנד מורידה את עיניה מהמחשב, ופיה פעור.
גב' ט': מתי גילו שיש לך את זה?
אני: לפני חודשיים, בפעם הראשונה. מאז היה תהליך של הלוך ושוב לאימות. אבל כן, זה בטוח.
גב' ט': תאבדי את הזיכרון? יהיו לך הזיות? מה קרה?
אני: גנטיקה. אחות של סבתא שלי מתה מזה כשהיא הייתה הרבה יותר צעירה ממה שאני עכשיו.
גב' ט': מתה?
אני: זה נפוץ אצל קנדים ממוצא צרפתי, ואימא שלי במקור קנדית ממוצא צרפתי, כך ש...
גב' ט': סליחה, מתה?
אני: אני לא הולכת למות.
אני לא חושבת שהיא שמעה את החלק על זה שאני לא אמות, וזה כנראה לטובה, כי בשלב הנוכחי זאת הצהרה שאני לא יכולה לאשר או להכחיש. מה שאני כן יודעת, ושכחתי לספר לגברת טאונסנד (סליחה גב' ט'), הוא שאנשים בגילי שמראים תסמינים, בלי שיהיו חולים בזה בגיל צעיר יותר, הם נדירים ביותר. בדרך כלל ילדים מקבלים את זה בגיל צעיר מאוד, והגוף שלהם לא יכול לעמוד בעומס. כך שיש לנו "השתלשלות שונה", כמו שאמר הרופא. שאלתי אם זה טוב או רע. "כרגע אני מאמין שזה טוב."
גב' ט' (יד על המצח): סאמי, סאמי.
אני: אני בסדר כרגע.
גב' ט': אלוהים אדירים. כן, אבל... את בטיפול? איך ההורים שלך מתמודדים עם זה? את צריכה ללכת הביתה?
אני: כן. בסדר. לא.
גב' ט': תגידי להם להתקשר אליי.
אני: או־קיי.
גב' ט' (מניפה ידיים למעלה): וסיפרת לי על זה בכך שביקשת הארכה לעבודה שלך בספרות מוגברת? את לא צריכה לעשות אותה, למען השם. את לא צריכה לעשות כלום. אני יכולה להתקשר לגברת סיגלר ברגע זה.
אני: לא, זה בסדר. אני אסיים אותה הערב.
גב' ט': אשמח לעשות את זה, סאמי. זה רציני.
כן, אני מניחה שזה רציני. נימן־פיק, (יש שלושה סוגים — A, B ו־C — ולי יש C, שנקראת בדרך כלל NPC, ה־C היחיד שקיבלתי בחיים שלי חה חה חה), קורית כשכולסטרול מהסוג הלא נכון מצטבר בכבד ובלבלב, וכתוצאה מכך מצטברות חסימות במוח. ההצטברויות מפריעות להכרה, לתפקודים המוטוריים, לזיכרון, לחילוף החומרים — כל הסיפור. עוד אין לי שום דבר מזה, אבל מתברר שאני מראה תסמינים כבר כמעט שנה. מצחיק אילו שמות מצחיקים נותנים לדברים שחשבתי שהם סתם טיקים מוזרים. לפעמים אני מרגישה מנומנמת אחרי שאני צוחקת. זאת קטלפסיה. לפעמים כשאני מושיטה יד למלחייה אני מפספסת אותה: זאת אטקסיה.
אבל כל זה הוא כלום לעומת איבוד הזיכרון שלי. כפי שאת יודעת (אני תמיד יכולה לקוות!), אני דבייטרית. זיכרון הוא די הקטע שלי. לא תמיד הייתי דיבייטרית, אבל אם לא הייתי מתחילה בזה לפני ארבע שנים, בטח הייתי מכורה לגראס, אני לא צוחקת. או לספרות מעריצים ארוטית. או משהו כזה. הסיפור הוא כזה:
פעם, סאם העתידית, היית בת ארבע־עשרה, והיית מאוד לא מקובלת (זה עדיין נכון), והרגשת מנוכרת וכאילו שאין לך מקום בבית הספר התיכון. ההורים שלך לא היו מוכנים לקנות לך בגדים מגניבים, היית הראשונה שיוצאת במחניים, לא ידעת שאת אמורה להגיד "סליחה" אחרי שאת מגהקת, ונעשית אנציקלופדיה מהלכת לחיות אגדיות ולחלליות בלתי אפשריות מבחינה מדעית. במילים פשוטות: היה לך אכפת יותר מהגורל של הארץ התיכונה מאשר מגורל כדור הארץ.
ואז אימא שלך הכריחה אותך לבחור חוג, ונבחרת הדיבייט הייתה בשולחן הראשון ביריד החוגים (הלוואי שהסיפור היה יותר מרשים מזה). בכל אופן, הכול השתנה. במקום להשתמש במוח שלך כדי לזכור מינים של חייזרים, התחלת ללמוד בעל־פה מחשבות אנושיות, אירועים ודרכי חשיבה שחיברו את הבית הקטן שלך, החבוי בהרים, לציר זמן עצום, מלא בחוסר צדק, ובניצחון ובתאוות בצע לא פחות מהסיפורים שאליהם השתוקקת. רק שהוא היה אמיתי.
כמו כן, היית טובה בזה. אחרי כל השנים שבהן בלעת ספרים, היית מסוגלת להביט בפסקה ולחזור עליה מילה במילה תוך עשר דקות. חוסר הנימוס שלך היה יתרון, כי לא צריך נימוסים כדי להעביר נקודה כלשהי. הדיבייט גרם לך להבין שאת לא צריכה ללכת לאיבוד בעולמות מומצאים כדי לחוות את החיים מחוץ לאַפֶּר וַאלִי. הוא נתן לך תקווה שתוכלי להיות מי שאת, ועדיין להיות חלק מהעולם האמיתי. הוא נתן לך הרגשה שאת מגניבה (אף על פי שעדיין לא היית מקובלת). הוא גרם לך לרצות להשתפר בלימודים כדי שכשתגיעי לעולם האמיתי, תוכלי באמת לעבוד על כל הנושאים שעליהם דיברת בדיבייט.
אז כן, מאז ואילך הייתי גאה להשתייך לאנשים שמתהלכים במסדרונות בתי ספר תיכוניים בסופי שבוע ומדברים אל עצמם במהירות של מיליון קמ"ש על נושאים של צדק חברתי. כן, המשונים האלה שמחליטים שאולי יהיה כיף לקרוא רשימת חיפוש שלמה באינטרנט שמובילה לאלפי מאמרים על פסק הדין של רוֹ נגד וֵייד בנושא החוקיות של הפלות, ולדקלם אותם בפרקי זמן קצובים מעל דוכן נואמים מול אדם אחר בקרב רטורי לחיים ולמוות. אלה שחושבים שהם עורכי דין בני עשרה, אלה שלובשים חליפות. אני מתה על זה.
ולכן אני קצת מגמגמת עכשיו בחזרות, ושולפת כל מיני תירוצים כשאני נאלצת להפסיד פגישות בגלל תור לרופא, ואני צריכה, את יודעת, לעודד את עצמי מול הראי לפני תחרויות. לפני שזה קרה, הזיכרון שלי היה הקלף המנצח שלי. היכולת שלי ללמוד בעל־פה דברים השיגה לי מלגות. בזכות הזיכרון זכיתי בתחרות האיות של מחוז גְרַפְטוֹן בגיל אחת־עשרה. ועכשיו הוא עומד להיעלם. זה, כאילו, בלתי נתפס בעיניי.
בכל אופן.
נחזור למשרד שמתוכו אני שומעת אנשים במסדרון, צועקים זה על זה בגלל משהו טיפשי.
אני (מגבירה את הקול מעל לרעש): זה בסדר. בכל מקרה, את יכולה לתת לי שוב את השם של הדבר הזה של החונכות הטרום־משפטית באוניברסיטת ניו־יורק? אני יודעת שרק סטודנטים שנה ג' יכולים להתקבל, אבל אני חושבת שהייתי יכולה-
גב' ט' משמיעה קול חנוק.
אני: גברת ט'?
גברת טאונסנד שולפת טישו מהמגירה שלה ומתחילה לנגב את עיניה.
אני: את בסדר?
גב' ט': אני פשוט לא מאמינה.
אני: כן. אני צריכה ללכת לשיעור קרמיקה עכשיו.
גב' ט': סליחה. אני בהלם מזה. (מכחכחת בגרונה) תצטרכי להפסיד עוד לימודים?
אני: רק במאי, בדיוק בזמן בחינות הסיום. אבל זאת תהיה נסיעה קצרה למומחה. כנראה רק בדיקה.
גב' ט': את חזקה מאוד.
אני (מתחילה לארוז דברים, מתכוננת ללכת): אני משתדלת.
גב' ט': אני מכירה אותך מאז היית בת ארבע־עשרה עם (שמה את האצבעות בעיגולים סביב העיניים) המשקפיים הקטנים שלך.
אני: עדיין יש לי משקפיים.
גב' ט': אבל אלה משקפיים שונים. מתוחכמים יותר. את נראית כמו בחורה עכשיו.
אני: תודה.
גב' ט': סאמי. חכי.
אני: או־קיי.
גב' ט': את חזקה מאוד, אבל... אבל בהתחשב בכל זה... (גב' ט' מתחילה שוב להיחנק).
בשלב זה התחלתי להרגיש לחץ לא נעים בגרון, שאותו ייחסתי באותו זמן לתופעת לוואי מהתרופות שלקחתי נגד כאבים. גברת ט' באמת תמכה בי מאז כיתה ט'. היא הייתה המבוגר היחיד שבאמת הקשיב לי.
נכון, ההורים שלי ניסו, אבל רק לחמש דקות, בין העבודה להאכלת האחים הקטנים שלי לתיקון של איזה חור בבית המחורבן שלנו על צלע ההר. שום דבר לא אכפת להם, כל עוד אני לא נותנת לאחים שלי למות ועושה את המטלות שלי. כשאמרתי לגברת טאונסנד שאני הולכת לנצח באליפות ארה"ב בדיבייט, להתקבל לאוניברסיטת ניו־יורק ולהיות עורכת דין לזכויות אדם, הדבר הראשון שהיא אמרה היה: "בואי נגשים את זה." היא הייתה היחידה שהאמינה בי.
לכן מה שהיא אמרה עכשיו, ואני לא רוצה להיות מלודרמטית, היה כאילו היא מכניסה את ידה לתוך הוושט שלי ותופסת את הלב שלי בידיים שלה.
גב' ט': את חושבת שתצליחי בכלל להתמודד עם הלימודים באוניברסיטה?
פיצוץ בראש.
אני: מה?
גב' ט' (מצביעה על מסך המחשב): זה — כלומר, אני אקרא על זה עוד, אבל — נראה שזה משפיע על הכול. זה עלול לעשות נזק רציני.
אני: אני יודעת.
והעניין הוא כזה. אני יכולה לעמוד בחלק הבריאותי, אבל אל תקחו ממני את העתיד שלי. העתיד שעבדתי קשה כל כך להתכונן אליו כמו שצריך. עבדתי שנים כדי להתקבל לאוניברסיטת ניו־יורק, ועכשיו הייתי בישורת האחרונה. עצם הרעיון שגברת טאונסנד תשקול אפילו את הרעיון שאוותר על זה מילאה אותי בזעם.
גב' ט': ובנוסף לכך, הזיכרון שלך ייפגע. איך תלכי לשיעורים עם כל זה? את עלולה-
אני: לא!
גב' ט' קפצה לאחור. ואז הגיע תורי להתחיל לבכות. הגוף שלי לא היה רגיל לבכי, כך שהדמעות לא יצאו בטיפות נקיות וצלולות כמו של דוגמנית על כמו שחשבתי שיהיה. רעדתי מאוד ומי מלח הצטברו במשקפיים שלי. הופתעתי מהיבבה המוזרה שיצאה עמוק מתוך גרוני.
גב' ט': אוי, לא. לא, לא. אני מצטערת.
הייתי צריכה לקבל את ההתנצלות שלה ולהמשיך הלאה, אבל לא יכולתי. צעקתי עליה.
אני: אני לא לא הולכת לאוניברסיטה.
גב' ט': ברור.
אני (מושכת באף): אני לא הולכת להישאר בסטראפורד, לנסוע ברכבי שטח, לעבוד באתר סקי ולעשן גראס וללכת לכנסייה ושיהיו לי המון ילדים ועיזים.
גב' ט': לא אמרתי את זה...
אני (מבעד לנזלת): עשיתי מאמץ כדי להגיע להאנובר, לא? התקבלתי לאוניברסיטת ניו־יורק, לא? אני מצטיינת המחזור! נושאת נאום הפרֵדה!
גב' ט': כן, כן. אבל־
אני: אז אני מסוגלת להתמודד עם האוניברסיטה.
גב' ט': ברור! ברור.
אני (מנגבת את הנזלת על השרוול): אלוהים, גברת טאונסנד.
גב' ט': תשתמשי בטישו, מתוקה.
אני: אני אשתמש באיזה משטח שאני רוצה!
גב' ט': בטח שכן.
אני: לא בכיתי מאז הייתי תינוקת.
גב' ט': לא יכול להיות.
אני: לא בכיתי הרבה זמן.
גב' ט': טוב, זה בסדר לבכות.
אני: כן.
גב' ט': אם אי פעם תרגישי צורך לדבר איתי שוב, את יכולה. אני לא רק משאב אקדמי.
אני (יוצאת): כן, יופי. ביי, גברת ט'.
יצאתי מהמשרד של גברת טאונסנד (באופן לגמרי נורמלי, תודה רבה), הברזתי משיעור הקרמיקה והלכתי ישר הביתה לעבוד על עבודת ההגשה שלי עד שהרגשות נעלמו. או לפחות עד שהרגשות ואני תפסנו קצת מרחק זה מזה.
בכיתי כי מעולם לא פחדתי כל כך. פחדתי שגברת טאונסנד צודקת. אני רואה בדמיוני צורה אפורה מעורפלת שאמורה להיות המוח שלי בתוך הראש שלי, אבל במקום זה הוא מין גוש כזה מחוצה לי, ריק, שלא אוכל להשתמש בו.
ואני עייפה.
כאילו, קחו את הגוף שלי, בסדר, אני לא ממש משתמשת בו בכל מקרה. יש לי תחת עצום על רגלי יען, שיער כמו בתמונה של "לפני", ועיניים חומות חלביות מוזרות כמו ברד קפה. אבל לא את המוח שלי, הקשר האמיתי שלי לעולם.
למה לא הייתי יכולה להתנוון באיטיות, להסתובב בכיסא אוטומטי ולפזר את הגאונות שלי באמצעות קול ממוחשב כמו סטיבן הוקינג?
אוף. רק המחשבה על זה עושה אותי-
דלכחשדךגכחדףשגחכ
אני לא יודעת איך להגיד את זה אחרת כרגע. ואני לא אוהבת לא לדעת. שום דבר. אני לא אוהבת לא לדעת באופן כללי. אני תמיד צריכה להיות מסוגלת לדעת.
וכאן את נכנסת לתמונה, סאם העתידית.
אני צריכה שתהיי התגלמות האדם שאני יודעת שאהיה. אני מסוגלת לנצח את זה, אני יודעת את זה, כי ככל שאתעד יותר בשבילך, כך אשכח פחות. ככל שאכתוב לך יותר, כך תיעשי יותר אמיתית.
אז ככה: יש לי הרבה מה לעשות היום. היום בוקר יום רביעי. אני צריכה לקרוא שבעה מאמרים על תנאי שכר עבודה. אני צריכה להתקשר למאדי ולהזכיר לה לקרוא את המאמרים האלה גם, כי בשלוש שנות הוותק שלה כשותפה שלי לדיבייט, יש לה הרגל נורא לאלתר כי היא חושבת שהיא מתנה משמיים במה שנוגע לנאומי תמיכה (היא כן, לפעמים). ועוד צריך להאכיל את התרנגולות המטומטמות. החלון פתוח קצת. אני מריחה טל ואוויר קריר שמגיע מההרים הירוקים. אף אחד בבית עוד לא קם, אבל הם יקומו עוד מעט. ותראי, השמש זורחת. לפחות את זה אני יודעת.
לאה –
כותבת כדי לזכור
דרך רשומות יומן כנות, זיכרונות ורשומות אורח של חברים ושל בני משפחה, מתאהבים הקוראים בסאמי — נערה אמיצה ויוצאת דופן שלומדת לחיות ולאהוב את החיים במלואם, אף על פי שאלה לא החיים שתכננה.
“כותבת כדי לזכור כתוב באופן ציני, חכם ובוגר במיוחד, ולעיתים גם מצחיק בטירוף. הקוראים ירגישו בשינויים המתחוללים בליבה ובמוחה של סאמי בעקבות המחלה.
גלי –
כותבת כדי לזכור
רשומות שכותבת סאמי לעצמה, סאם העתידית, מסמך של רגעים גדולים וקטנים. שם היא תתעד כל פרט מושלם מהדייט הראשון שלה ושל סטוארט, סופר צעיר ומבריק שחוזר הביתה לחופשת הקיץ וגם — אהבתה הראשונה. ברשימות אלה היא גם תודה עד כמה היא מתגעגעת לקופר, חבר הילדות שלה, ואפילו תיקח על עצמה חלק מהאשמה במריבה ששמה קץ לחברותם. כמה מקסים משעשע עד כדי דמעות. ממליצה בחום