כיסוי עמוק

11 במאי 2008.

עמדתי בחדר הישיבות של היחידה ושעה ארוכה בהיתי מהחלון, מנסה למקד את מחשבותיי. העברתי בראשי את כל מה שידעתי על השעות והימים לפני שאבד הקשר, בניסיון לדלות איזה פרט או רמז שיעזרו לי לפענח מה לעזאזל קרה. מאיר מת, שוב ושוב הכתה בי המחשבה כמו אגרוף בבטן. הוא מת. הוא מת. אין הסבר אחר.

בחמ"ל ליד דלת הכניסה ישבו מיטל, יעל ואמלי המש"קיות, והתלחששו בקולות מהוסים, מצליבות מידע זו עם זו - מתי כל אחת דיברה לאחרונה עם המפקד שלה ומה כל אחת שמעה או ידעה. שלושת המפקדים לא הגיעו למשרד הבוקר, והן לא הצליחו לתפוס אותם בטלפונים הניידים. דביר ואלרן המש"קים ישבו על הספה בחדר האוכל ושיחקו בפלייסטיישן בלי חשק רב. חן המחשבטור התהלך בעצבנות, נכנס ויצא מחדרון השרתים הממוזג אל חדרו הסמוך, ומצא לו במה להתעסק. נעמה הגיחה לרגע ממשרדה לשירותים והמש"קיות השתתקו עד שחזרה וסגרה את הדלת.

משרדי היחידה שכנו בקומה ה-22 של מגדל משרדים ברחוב הארבעה, ומחלון חדר הישיבות נשקף קו הרקיע של תל אביב, ממגדלי עזריאלי מימין ועד לים הרחק משמאל. מתחם שרונה הסמוך היה אז עדיין אזור של מבני צבא ובניינים טמפלריים נטושים, עדיין לא נבנו שם המגדלים החדשים. דרך החלונות הגדולים יכולתי לראות את מגדל הקריה הישר מולי ואת החיילים נכנסים ויוצאים מהשער על שם דוד (דדו) אלעזר ונבלעים בין הולכי הרגל האחרים.

לקח לי כמה רגעים להבחין בקבוצת חיילים שונה מהשאר. הם צעדו יחד בטור, אחד-עשר חיילים וחיילות במדים ירוקים וכובעים לבנים, רובי M-16 ארוכים תלויים על כתפיהם נושאים בידיהם משהו שלא הצלחתי לזהות. מהשער צעדו שמאלה ברחוב קפלן, ופנו ימינה בדרך מנחם בגין. הם קיצרו דרך משוכת הגינון הנמוכה בקצה רחוב מקלף אל החניון שמאחורי הבניינים ברחוב הארבעה. בתחילה, בגלל הכובעים הלבנים, חשבתי שאולי הם מחיל הים, אבל כשהתקרבו יכולתי להבחין שעל זרועם השרוול הלבן והשרוך האדום וכחול של המשטרה הצבאית. כעת זיהיתי את החפצים שבידיהם - חבילות ארגזי קרטון שטוחים וגלילי סרטי הדבקה. טור החיילים המשיך להתקרב עד שהגיע ממש למרגלותיי ונבלע בתוך הלובי של המגדל.

כעבור חצי דקה נשמעה דפיקה רמה בדלת הפלדלת האטומה של המשרד.

אמלי זינקה ממקומה. "מי זה?" שאלה בקול רם.

"משטרה צבאית," הכריז קול גברי חזק.

אמלי יצאה מהחמ"ל ופתחה את הדלת. נעמה יצאה בריצה ממשרדה ונדחפה לפני אמלי מול הדלת הפתוחה. בפתח עמד קצין גבה קומה במדי א׳ עם "פלאפל" על כל כתף. הרב-סרן נכנס ראשון למשרד ואחריו עשרה שוטרים.

הוא פסע לתוך המשרד. נעמה ואמלי נסוגו מפניו. השוטרים התקדמו פנימה אחרי מפקדם והצטופפו ליד הדלת, חוסמים את דרך היציאה.

"טוב, כולם להתייצב פה," אמר הרב-סרן בקול רם.

יצאנו מהחדרים והתקהלנו במסדרון הצר מאחורי נעמה - שמונה חיילים בלבוש אזרחי עומדים מול חומת שוטרי המשטרה צבאית.

"מי המפקד האחראי פה?" שאל הרב-סרן.

"אני," אמרה נעמה.

הרב-סרן נעץ בה מבט חד. הוא היה גבוה ממנה ביותר מראש.

"מי את?" שאל.

"נעמה. אני הקמב"ץ." אמרה בתקיפות, חוסמת בגופה את דרכו של הרב-סרן. "אתם לא יכולים להיכנס לכאן. אני לא יכולה לתת לאף אחד להיכנס בלי אישור של מפקד היחידה." הביטחון שבקולה נסדק.

"אני כאן בפקודה מראש אמ"ן," ענה הרב-סרן. נימת קולו הייתה עניינית, לא מתנשאת, ומבטו כמעט רחום.

"אתם לא נכנסים לכאן. אני מתקשרת למפקד היחידה."

"את לא תשיגי אותו," אמר הרב-סרן בביטחון.

יעל התחילה לומר משהו אבל נעמה סימנה לה ביד ששתוק. "איך אתה יודע?" שאלה.

"כי לקחנו לו את הטלפון. גם לשניים האחרים, שוקי וקוּרְץ. שלושתם במעצר מהבוקר."

נעמה נאלמה. עמדנו נפולי פנים מול השוטרים. לא אגיד שהופתענו, ובשורת הקצין הביאה אפילו הקלה מסוימת בכך ששמה קץ לניחושים.

"תשמעו כולם," פנה אלינו הרב-סרן, "מעכשיו היחידה הזאת סגורה. אף אחד לא נוגע בכלום. אתם יושבים שם ולא זזים בזמן שהחיילים שלי מפנים מכאן את כל המסמכים והמחשבים. יסמין, קחי מכולם שם, מספר אישי, דרגה, תפקיד וטלפון. ואלרי וצחי, תתחילו לפרק את המחשבים. כל השאר, אתם אורזים את כל הניירת והקלסרים בארגזים ולוקחים אותם לסוואנה. גולן, אתה נשאר איתם ורואה שאף אחד לא יוצא מכאן. ברור?"

הוא סימן לנו להיכנס לחדר האוכל בזמן שהשוטרים התפזרו ברחבי המשרד והתחילו במשימותיהם. עד מהרה הם גילו את מלאי פחיות הקולה במקרר וחפיסות שוקולד טובלרון ולינדט מהדיוטי פרי בארון והתחילו לחלק לחבריהם. "יו, תראה איזה שחיתות פה!" אמר אחד מהם כאשר הבחין במכונת האספרסו במטבח. הלה התחיל למזוג קפה מהמכונה בספלים קטנים לחבריו והרב-סרן לא עצר בעדם. שתי שוטרות עמדו דקות ארוכות ליד החלונות בחדר הישיבות והביטו בנוף המרהיב כלא מאמינות.

הצטופפנו בחדר האוכל. דביר ואלרן תפסו את הספה והמש"קיות התיישבו על הכיסאות שסביב השולחן הקטן. אני עמדתי בפינה ונשענתי על הקיר. חן המחשבטור ישב על הרצפה, ונעמה, שנכנסה אחרונה, נעמדה בשילוב ידיים ליד הדלת. כעבור רגע, ביקשה מהשוטר ששמר עלינו לקרוא לרב-סרן וקיבלה ממנו רשות לצאת מחוץ לחדר האוכל ולהתקשר בנוכחותו ללשכת ראש אמ"ן, כדי לוודא שסגירת היחידה באמת אושרה.

"כן... כן... אני מבינה..." היא אמרה לתוך הטלפון. השיחה ארכה פחות מדקה ונעמה חזרה מובסת לחדר האוכל.

דממה שררה בינינו. לא היינו רגילים לזרים במשרד, ולא ידענו מה אפשר להגיד בנוכחותם. האוויר בחדר האוכל הקטן והצפוף היה מחניק.

בינתיים השוטרת יסמין ניגשה אלינו, אחד אחד, וביקשה מאיתנו את פרטינו האישיים.

אמלי החלה ליבב חרישית, ויעל כרכה את ידה סביב כתפיה. מיטל קמה להביא לה טישו. השלוש המשיכו להתלחשש ביניהן ונדמה לי שראיתי את יעל שולחת מבטים מלאי בוז לעבר נעמה, שהסיטה את פניה מהבנות.

זה לא נגמר, חשבתי. זה לא יכול להיגמר ככה. המשכתי להריץ בראש את כל מה שידעתי על מאיר, על תלאביבי, על מארטין חוואייק ושאר האובייקטים, איפה כל אחד מהם היה ביום שישי לפני שבוע ויומיים, דקה אחר דקה. גם אחרי שהכספות נפרצו בלום ורוקנו. גם אחרי שהמחשבים נותקו מהמסכים, והעכברים והמקלדות, ואחרי שהקלסרים העבים נארזו בארגזים ונלקחו למשאית הסוואנה הלבנה שחנתה בחזית הבניין, הראש שלי עדיין היה במבצע, ועדיין, שום דבר לא התלכד לתמונה ברורה.

כעבור שעה קלה, נותרו במשרד רק ארונות ריקים, שולחנות שכל פיסות הנייר הוסרו מהם, חדר אוכל מלוכלך, ובלגן של ציוד משרדי אזרחי.

"מה קורה עכשיו?" שאלה יעל.

"תלכו הביתה." אמר הרב-סרן. "יצרו אתכם קשר."

חיילי המשטרה הצבאית לקחו את אחרוני הארגזים ויצאו. יצאנו אחריהם בזה אחר זה. אחרונה יצאה נעמה, שכיבתה את כל האורות וסגרה אחריה את הדלת בפעם האחרונה.