כישוף של אהבה

1

"אז מה הוחלט, אנחנו פותרות את הבעיות שלנו היום בעזרת סוכר או אלכוהול?"

שאלה מצוינת. בשמונה־עשרה הדקות האחרונות אני עומדת על המדרכה בדיוק בין ׳ננה – דונאטס של פעם׳ לחנות המשקאות ומתלבטת.

"את נראית טוב יותר היום," אומרת אחותי הגדולה קירסטן ומסיטה קווצת שיער בלונדינית אל מאחורי אוזני. הייתי אומרת שהשיער היה בדיוק במקום שלו, כי הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות הבוקר הוא קוקו רפוי בכוונה, אבל קירסט רגילה לתפקד כמו אימא אווזה, לאור העובדה שעשר שנים מפרידות בינינו.

"אני מרגישה טוב," אני משקרת. היא יודעת את זה, ואני יודעת את זה. אבל למען האמת, היום אני רחוצה, לבושה ומתהדרת בזוג תחתונים נקיים, שיפור ניכר משלושת השבועות האחרונים, שהיו מטונפים, מבולגנים ולעיתים נטולי תחתונים.

"נראה לי שננה היא הבחירה הנכונה." אני פוסעת לעבר דלת הזכוכית של חנות הדונאטס וקירסטן אחריי. כשהדלת נפתחת, אופף אותנו ריח מתוק של סוכר, שמרים ואושר. כן. זאת בדיוק הנחמה שאני צריכה.

אנחנו נעמדות בתור אחרי המילטונים רעבים נוספים, שיש להם טעם נפלא במאפי בוקר, ומביטות בתיבת הזכוכית שמכילה עשרות סוגים של דונאטס שעוצבו בידי ננה באהבה.

"מה את לוקחת?" קירסטן ממרפקת אותי, ועיניה ננעלות על שורה של ׳חלומות קוקוס׳. בעיקרון, השאלה רטורית. זה טקס קבוע של האחיות וויילד. הטענה שאנחנו באות לכאן לעיתים קרובות תהיה לשון המעטה. לשון המעטה רצינית.

"חצי תריסר דונאטס קלאסיות,״ אני אומרת גם לקירסט וגם לזקנה הזעירה שעומדת מאחורי הקופה ואינה ננה האמיתית. זאת ההזמנה שלי, ואותה אני מבקשת בכל שבת בבוקר, בפגישה השבועית שלנו ׳שיטוט ופטפוט׳, או ביום שני אקראי ביולי, כשהחיים שלי מתפרקים.

אחותי נאנחת לידי.

"את יכולה להתפרע קצת, את יודעת," היא מצביעה על דונאט מצופה בקרם ורוד. "על זה כתוב יין ושמש. תנסי אחד איתי? אני עורכת מחקר רציני על דונאטס."

היא מעיפה אליי מבט ומרימה את הגבות בתקווה. אבל אני מנידה בראשי לשלילה ולוקחת את קופסת הדונאטס שלי מהקופאית. היא מחייכת בנימוס ואחר כך לוקחת קופסה נוספת וממלאת בה את ההזמנה הקבועה של קירסטן – תפתיעו אותי.

הקופאית מושיטה את הקופסה לקירסטן, והיא לא טורחת לשלם לפני שהיא נועצת שיניים בדונאט ורוד וגונחת. "אחח, אלוהים אדירים, הדבר הזה טוב יותר מאורגזמה. את חייבת לטעום." היא מקרבת את הממתק הממולא קרם אל פי.

"אני בסדר," אני מרימה את קופסת הדונאטס שלי. "אני בקבוצת הדונאטס, זוכרת?"

היא נוגסת שוב, ואחרי גניחה נוספת שמסובבת ראשים, היא מגלגלת עיניים בדרמטיות יתרה. "לעולם לא ארד על הדונאטס של ננה, אבל את לא מודאגת לפעמים שאולי את מפספסת דבר מדהים?"

לא.

או לפחות לא מספיק מודאגת כדי לבקש משהו שאינו ההזמנה הבטוחה שלי.

"דונאטס הם מעולים," אני אומרת לה. "הם אף פעם לא אכזבו אותי."

לא התכוונתי להשתמש בהרגלי קניית הדונאטס שלי כמטפורה לחיי. אבל המילה אכזבו הדליקה משהו במוחי, והדמעות שהצלחתי לחנוק אחרי מחצית שעת הבכי שהקצבתי לעצמי בכל בוקר, מופיעות ללא כל תכנון וזולגות במורד לחיי כמו גשם באמצע הקיץ.

"סטיוארט היה אמור להיות דונאטס בקרם תפוחים שלי." ליבי מתכווץ למשמע שמו של האקס שלי. למה עשיתי את זה? למה אמרתי בקול את השם של זה־שאין־להזכיר־את־שמו וגרמתי לדמעות הקיץ החמודות שלי להפוך לסופת רעמים מכוערת? אני נאלצת לגייס את כל השליטה העצמית שלי, לעמוד שם ולהתעלם ממבטי הרחמים של הקופאית, כשקירסט שולפת את הוויזה ומשלמת. ברגע שהקבלה בידה, אני טסה החוצה אל המדרכה. אני שמה את ידיי על קופסת עלונים של חברת נדל״ן כדי שזו תתמוך בי כשאני עוצמת עיניים, מרימה את ראשי אל השמש ומנסה לשכוח את הכאוס שנקרא חיי האהבה שלי.

"את בסדר, גֶ'מס?" ידה של אחותי נחה על גבי. הפעם לא מפריע לי שהיא מעבירה את ידה בעיגולים אימהיים מעל ז'קט הג'ינס שלי.

"הוא היה אמור להיות העתיד שלי," אני אומרת תוך כדי בכי. "עמדנו לאמץ כלב. אולי גם לקנות בית. או לפחות דירה נהדרת עם חדר ארונות. ועכשיו..."

עכשיו הוא האקס שלי. אקס שאפילו לא טרח להשמיע לי את נאום ה׳זו לא את, זה אני׳. למעשה, הוא דיבר עליי ועל ההתלהבות הגוועת שלי ממערכת היחסים שלנו כסיבה העיקרית לסיום ארבע השנים שהשקענו זה בזה, והפתיע אותי באופן שלא חשבתי שהוא מסוגל לו.

"אני יודעת שעכשיו זה ממש מבאס," קירסטן כורכת את זרועה סביב כתפיי ומושכת את ראשי אל החזה שלה. "ושחוץ מלמלא אותך בסוכר, אין שום דבר שאני יכולה לומר או לעשות כדי שתרגישי טוב יותר. אבל אחרי שללב שלך תהיה הזדמנות להחלים קצת, אני חושבת שתראי שסטיוארט היה..." היא מהססת לרגע. "טוב, אפשר לומר שהייתה לו אישיות של קופסת קרטון, ועדיף לך בלעדיו."

אני מתכוונת להגן על האקס הטרי שלי, או אולי על עצמי, כי נשארתי איתו זמן רב כל־כך, אבל הטלפון רוטט בכיסי. כשאני בודקת את המסך, הענן הקודר הקטן שמרחף מעליי במשך שלושת השבועות האחרונים, מפנה מעט מקום לקרן שמש בהירה.

דקס: אפשר שנדחה בשעה את הפגישה שלנו הערב? מישהו מגיע אליי. זה סיפור די גדול

הלב שלי מתכווץ באופן מוזר.

ג׳מה: דייט עם הווטרינרית?

עוברות שניות לא מעטות לפני שהטלפון רוטט שוב.

דקס: לא, ביטלתי איתה כדי שנוכל להיפגש. זה לקוח גדול. לפחות ככה אני חושב. הכול עוד מעורפל. דיברתי עם הסוכן שלו כל השבוע

ג׳מה: ללקוח שלך יש סוכן? תראה אותך!

דקס: כן. אולי אחרי שנתפלש בצער הערב, נוכל לחגוג

ג׳מה: אם תשקה אותי במספיק יין, אני מוכנה לעשות כמעט הכול

אני מסתכלת על המסך כששלוש הנקודות קופצות, נעלמות לרגע, שוב חוזרות ושוב נעלמות. כשהוא שולח הודעה סוף־סוף, כל מה שאני מקבלת הוא כובע מסיבה.

אחותי רוכנת אליי ומניחה את הסנטר בשקע של כתפי.

"אם את מתכתבת עם סטיוארט, נשבעת באלוהים, אני אקח ממך את דונאטס הרחמים."

אני מרימה את הטלפון שלי לראיה. "לא סטיוארט, רק דקס. אנחנו נפגשים אחרי העבודה."

כשקירסטן שומעת את שמו של דקס, הגבות שלה מתרוממות. "חשבתי שאמרת שלדקסון יש דייט הערב. עם הווטרינרית."

"היא עוזרת לווטרינר," אני עונה. "וסטיוארט לקח היום את החפצים שלו. דקס הציע לבטל את הדייט ולצאת איתי, כי הוא חשב שאהיה עצבנית."

קירסטן מגיבה בהממממ, ואני מצפה למשהו נוסף. במקום זאת היא מסתובבת, ושתינו צועדות בדממה לכיוון הדירה שלי. אחרי הרחוב השלישי, כשאני מניחה שהנושא כבר נשכח, היא עוצרת ודגה לעצמה דונאט שני מהקופסה, ומשתהה לרגע לפני שהיא נוגסת בו. "זה הדייט השלישי, אם אני זוכרת נכון. הדייט של הסקס. הוא ביטל דייט של סקס בשבילך."

"זה לא סיפור גדול."

קירסט נוגסת בדונאט ומסתכלת עליי.

"תפסיקי להסתכל עליי ככה."

היא מרימה ידיים. "ככה אני מסתכלת על כולם. אם את מפרשת משהו מעבר לדאגה של אחות, זאת הבעיה שלך."

"את יודעת מה אני חושבת שאת צריכה לעשות הלילה?" היא שואלת.

דבריי נפלטים במהירות אל החלל. "יש לי מושג די טוב את מי את חושבת שאני צריכה לעשות."

קירסטן מושכת בכתף בתמימות. "הוא ביטל את הדייט בשבילך. וגם, הוא ממש חמוד. הייתי לגמרי בעניין שלו אילו לא הייתי נשואה."

"קירסטן."

"ברצינות, הגבר הזה לובש ג'ינס שלא משאיר מקום לדמיון בעניין התחת שלו."

"אני לא יודעת מה זה אומר."

"זה אומר שבמקום להתעורר מחר בבוקר לצד שלושה שעונים מעוררים, את תוכלי להתעורר עם ירכיים שנשרטו מהזיפים שלו."

אני לא יודעת איך להגיב, ולכן עומדת בפה פעור מתדהמה, בעוד היא מלקקת גוש קרם קטן שנדבק לשפתיה ומתחילה ללכת. שבעת הסנטימטרים הנוספים שלה מאלצים אותי כמעט לרוץ כדי להשיג אותה.

"הוא החבר הכי טוב שלי," אני אומרת לה ומנופפת בידי לפני אזור מסוים בגופי. "זה לא פעילות חברית."

היא מסתכלת על המפשעה שלי. "למה לא? אני מוכנה להתערב איתך על שארית הדונאט הזה שדקסון מק'גווייר הוא מאהב נדיב."

הפה שלי נפער שוב. "ועכשיו את ממציאה דברים."

קירסטן דוחפת את חתיכת הדונאט האחרונה אל פיה. "מה הוא הביא לך בחודש שעבר, כשהייתה לך דלקת גרון ושכבת במיטה?"

אני יודעת בדיוק לאן היא חותרת. הוא הביא לי מרק תוצרת בית, והוא היה מעולה. "הוא קיבל סיר לבישול איטי לחג המולד, ועדיין לא הייתה לו הזדמנות להשתמש בו."

היא זוקפת את הסנטר וחיוך ענקי מתפשט על פניה, כי היא בטוחה שזכתה בוויכוח. "תמצאי כמה תירוצים שאת רוצה, ג'מה. הוא רוצה אותך. ואני חושבת שברגע שללב שלך יהיה קצת זמן להבין שסטיוארט היה בן זונה רציני, ושהיה לך מזל שנפטרת ממנו, את תביני שידידים יכולים להפוך למאהבים בקלות."

לפני שאני מספיקה לציין בפניה את כל הפגמים בטיעון העלוב שלה, הטלפון שלי מצלצל. הגבות של קירסטן מתרוממות, כאילו היא מצפה לעדויות נוספות לתאוריה הפרועה שלה. סיפוק קל אופף אותי כשאני מראה לה את שמה של הדודה המבוגרת שלנו על המסך.

"מה קורה, דודה ליווי?" אני מצמידה את הטלפון לאוזן ומפנה לאחותי את הגב.

"היי, פּוּדֶל. אני מתקשרת רק כדי לשמוע איך הלב שלך מחלים היום."

אני בולעת את הגוש שהופיע בגרוני ברגע שהיא הזכירה לי שחיי האהבה שלי הרוסים. "אני מנסה להתמודד בעזרת סוכר, אבל זה לא עובד כל־כך."

מעברו השני של הקו נשמע צלצול קלוש של פעמון רוח. אני מכירה היטב את הצליל הזה שמבשר שהדודה שלי נמצאת בחנות הספרים שלה. היא פתחה עכשיו את הדלת הראשית, או שהלקוח הראשון בדיוק נכנס.

"טוב, התקשרתי להגיד לך שיש לי את התשובה המושלמת לכל בעיות הלב שלך. למה שלא תבואי לבקר אותי הערב?"

אני מתכוננת נפשית לכל מוזרויות הניו־אייג' שלה. כבר טעמתי לא מעט משיקויי הריפוי שלה ומתמציות התה המטהרות, ולכן פיתחתי חשדנות בריאה.

"תבואי באזור שבע?"

"אני אמורה להיפגש עם דקס הערב."

"מושלם, כמה שיותר, יותר טוב. תביאי גם את אחותך."

אני מכסה את המיקרופון ופונה אל קירסטן. "מה את עושה הערב?"

היא מושכת בכתף. "רואה הרווק כדי שאוכל לספר לך מי הודחה, משום שאת מוזרה כל־כך."

זה נכון. אני לא יכולה לצפות בתוכנית מבלי לדעת מראש מי מקבלת ורד. זו אחת מהסטיות החביבות שלי.

"בואי לדודה ליווי אחרי שהילדים הולכים לישון. היא מתכננת לרפא אותי."

היא לא מסכימה ופותחת את קופסת הדונאטס שלה כדי לקחת את השלישי, אבל מייד סוגרת אותה ותופסת את הבטן. "בסדר, אבוא. אבל אם היא תציע שירה בעירום שוב, אני עוזבת."

אני מרימה את היד בתנועת ביטול וחוזרת לדודה שלי. "את צריכה שאביא משהו?"

לרגע משתררת שתיקה קצרה. "האמת שכן. אם יצא לך. נצטרך מלח גס, שני פלפלי בוני וארבע סוללות AA."

"נשמע טוב," אני אומרת, ולא בטוחה עד כמה אני צריכה לפחד מהתוכניות שלה לערב.

אני מנתקת את השיחה ושמה לב שאנחנו לא הולכות לעבר הדירה שלי, אלא לכיוון המיניוואן הלבן של קירסטן, שחונה ברחוב צדדי. היא לוחצת על שלט המכונית, והדלת האחורית נפתחת. היא זורקת את קופסת הדונאטס על כיסוי המושבים, המכוסה בצ'יריוס, ופונה לדלת הנוסע.

"רוצה טרמפ הביתה?"

אני מנידה בראשי לשלילה. "אלך ברגל. לא יהיה לי זמן להתאמן לפני דודה ליווי. יש לי שיחה בשש עם איזו חֶברה בשנחאי שרוצה שאקנה את השמפו החדש והמהפכני שלהם נגד קשקשים. אני כבר פוחדת מזה."

"בכל פעם שתרצי להחליף עבודות, רק תגידי. אם כי אני ממליצה לך קודם לצפות באחד ממשחקי הסופטבול של ריילי או להשתתף בפגישה של ועד ההורים, או במה שנדמה כפגישות חודשיות אצל רופא השיניים, כי נראה שכל שלושת הילדים שלי ירשו את השיניים החלשות של טרנט. אבל היום אנחנו לא מדברות על הבלגן שלי." היא פושטת את זרועותיה לצדדים, ואני מאפשרת לה לעטוף אותי בחיבוק אחרון. היא מחבקת חזק, ומייד מתרחקת מעט וחופנת את פניי בידיה.

"אני שמחה שאת באה הערב," אני אומרת לה. "אני חושבת שערב איתך, עם דודה ליווי ועם דקס הוא בדיוק מה שאני צריכה."

היא הולכת לצד הנהג, מתיישבת, חוגרת את חגורת הבטיחות ופותחת את החלון בצד הנוסע. "את יודעת מה אומרים, ג'מס, פרידות הן קשות," היא קורצת. "אבל את יודעת מה עוד קשה?"

אני מנידה בראשי לשלילה.

"הזין של דקס."

ובמילים האלה היא מתניעה ונוסעת. אני יכולה לשמוע אותה צוחקת כל הדרך עד לשלט העצור בצומת הקרוב.