כישור הזמן 3: הדרקון שנולד מחדש – חלק ב’

פרין הביט מאוכפו באבן השטוחה שהייתה חבויה למחצה בין העשבים לצד הדרך. שלשום מוריין אמרה שדרך העפר, שנקראה עכשיו דרך לוּגַרְד בשעה שקרבו אל נהר מַנֶתֶ'רֶנְדְרֶל ואל גבול מורנדי, הייתה מרוצפת פעם, בעבר הרחוק, ומקצת אבני ריצוף נראו מדי פעם על פני הקרקע. האבן הזאת הייתה מעוטרת בסימן משונה.

אם כלבים היו יכולים להשאיר עקבות על אבן, פרין היה אומר שהסימן הוא טביעת רגלו של כלב ציד גדול. אך על הקרקע החשופה סביב האבן לא היו טביעות, והוא לא הריח דבר. רק ניחוח קלוש של משהו שרוף שעמד באוויר, דומה כמעט לריח הגופריתי שהשאירו זיקוקים. לפניהם הייתה עיר, ושם הגיעה הדרך אל הנהר; אולי כמה ילדים באו לכאן לשחק בזיקוקים.

זו דרך ארוכה לילדים. אבל הוא ראה חוות בסביבה. אולי אלה ילדים מהחוות. מה שזה לא יהיה, זה אינו קשור לסימן הזה. סוסים אינם עפים, וכלבים אינם משאירים טביעות רגל על אבן. אני עייף מכדי לחשוב כמו שצריך.

הוא פיהק, נעץ את עקביו בצלעותיו של סוסו, צעדן, והסוס הבהיר מיהר להשיג את האחרים. מוריין הכתיבה קצב מהיר מאז עזבו את הכפר ג'ארה, והיא לא חיכתה למי שעצר ולו לרגע. האאס סדאי הייתה נוקשה וקרה כברזל בשעה שהחליטה להשיג משהו. לויאל כבר ויתר על קריאת ספרים לפני שישה ימים, אחרי שהרים את ראשו וגילה שהוא נמצא במרחק מיל מהאחרים, שכבר כמעט נעלמו מאחורי הגבעה הקרובה.

פרין עצר את סוסו ליד הסוס המגודל של האוגיר, מאחורי סוסתה הלבנה של מוריין, ופיהק שוב. לאן לא היה איתם; העוצר התקדם לפנים וסרק את השטח. בעוד שעה תיעלם השמש בגבם מאחורי הצמרות, אך העוצר אמר שהם יגיעו עוד לפני החשכה ליישוב על גדות המנת'רנדרל, יישוב ושמו רֶמֶן. פרין לא היה בטוח שהוא רוצה לראות מה מחכה להם שם. הוא לא ידע מה זה עלול להיות, אבל הימים שעברו עליהם מאז ג'ארה גרמו לו לחשוד.

"אינני מבין למה אתה לא יכול לישון," אמר לויאל. "אני עייף כל-כך עד שהיא מכריזה על עצירה ללילה, ואני נרדם עוד לפני שאני נשכב."

פרין נד בראשו. הוא לא יכול להסביר לאוגיר שהוא אינו מעז לשקוע בשינה עמוקה, שאפילו השינה הקלה ביותר מלאה בחלומות טרופים. כמו החלום המשונה עם אגווין וקפצן. טוב, אין פלא שאני חולם עליה. אור, אני תוהה מה שלומה. בטוחה במגדל הלבן עכשיו ולומדת איך להיות אאס סדאי. וורין תשגיח עליה ועל מאט. הוא לא חשב שמישהו צריך להשגיח על נאיניב; אנשים אחרים נזקקו להשגחה במחיצת נאיניב.

הוא לא רצה לחשוב על קפצן. הוא הצליח להרחיק ממוחו את הזאבים החיים, אף שהמחיר היה כבד; הוא חש כאילו חבטו בו בחוזקה. הוא לא רצה לחשוב שגם זאב מת עלול להתגנב לתודעתו. הוא התנער ואילץ את עצמו לפקוח את עיניו. אפילו לא קפצן.

והיו גם סיבות אחרות לשינה עלובה, מלבד החלומות הרעים. הם מצאו סימנים אחרים למעברו של רנד. בין ג'ארה לנהר בּוֹאֵרן לא ראה פרין שום סימן, אבל אחרי שחצו את הבוארן, על גשר אבן שהתנשא בגובה מאה וחמישים רגל מצוק אחד למשנהו, השאירו אחריהם עיר ושמה סידון. העיר הייתה שרופה לגמרי. כל הבתים נשרפו. רק כמה קירות אבן וארובות נותרו לעמוד בין החורבות העשנות.

תושבי העיירה אמרו שמנורה שנפלה באסם גרמה לדלקה, שהאש פשוט השתוללה והכול השתבש. במחצית מהדליים שהצליחו למצוא היו חורים. כל הקירות הבוערים נפלו החוצה במקום פנימה והציתו את הבתים הסמוכים. קורות עץ בוערות מהפונדק הגיעו בדרך כלשהי עד הבאר במרכז הכיכר, ואיש לא היה מסוגל לשאוב מים לכיבוי השרפה. על שלוש הבארות האחרות בכפר התמוטטו בתים. אפילו הרוח שינתה פתאום את כיוונה וליבתה את האש מכל עבר.

לא היה כל צורך לשאול את מוריין אם נוכחותו של רנד גרמה לכך; פניה הנוקשות כברזל סיפקו את התשובה. התבנית עיצבה את עצמה סביב רנד, והגורל החל להשתולל.

אחרי סידון הם עברו בארבע עיירות קטנות, ובהן הצליחו לאתר את עקבותיו של רנד רק בזכות כישוריו של לאן. רנד התקדם עכשיו ברגל. הם מצאו את סוסו מת אחרי ג'ארה. הוא נראה כאילו תקפו אותו זאבים או כלבי פרא. פרין התקשה לא לשלוח את תודעתו אל הזאבים ברגע ההוא, במיוחד אחרי שמוריין נעצה בו מבט קודר. למרבה המזל לאן מצא את עקבות מגפיו של רנד מתרחקים מהסוס המת. סוליית אחד המגפיים הייתה קרועה מאבן, והדבר הקל על זיהוי עקבותיו. אך גם כשהתקדם ברגל, המשיך רנד להקדים אותם.

בארבעת הכפרים אחרי סידון הייתה הופעתו של לויאל הסיבה היחידה להתרגשות. התושבים היו המומים לגלות שהוא אוגיר, אמיתי וחי. הם היו מוקסמים כל-כך, עד שכמעט לא הבחינו בעיניו של פרין, ובזמן שהבחינו בהן... טוב, אם האוגירים היו אמיתיים, יכול להיות שיהיו לו לאדם עיניים בכל צבע שהוא רוצה.

אבל אחר כך הם הגיעו למקום קטן ושמו ווילאר, והכפר היה שקוע בחגיגה. המעיין בכיכר הכפר החל לנבוע שוב אחרי שנה שבה נאלצו התושבים להביא מים מהנחל המרוחק. כל ניסיונות חפירת הבארות נכשלו, ומחצית מהתושבים עזבו את בתיהם. ווילאר לא תגווע אחרי הכול. לאחר מכן היו שלושה כפרים שלא אירע בהם דבר, כולם ביום אחד, ואז הכפר סַאמַאָה, שכל בארותיו התייבשו בן-לילה ותושביו החלו לרטון ולהזכיר את אדון האופל; אז הגיעו לטאלאן, כפר שהתעוררו בו מחדש כל הוויכוחים הישנים שהיו פעם בין התושבים, כולם בבוקר אחד, ורק לאחר שלושה מעשי רצח הצליחו התושבים להתעשת ולהשיב את הסדר על כנו; ולבסוף פיאל, שם נראו יבולי האביב עלובים כפי שמעולם לא היו, אך ראש הכפר, שחפר מאחורי ביתו שירותים חדשים, מצא שקי עור רקובים מלאי זהב, תגלית שהצילה את התושבים מרעב. איש מתושבי הכפר לא זיהה את המטבעות הכבדים, המעוטרים בפני אישה מצד אחד ובעיט מהצד השני; מוריין אמרה שהמטבעות נטבעו במנת'רן.

לבסוף הציג פרין את השאלה בפני מוריין בזמן שישבו לילה אחד סביב המדורה. "אחרי ג'ארה, חשבתי... כולם היו מאושרים כל-כך עם כל החתונות ההן. אפילו הגלימות הלבנות נראו כמו שוטים. פיאל הייתה בסדר — רנד לא היה קשור ליבולים שלהם; הם היו גרועים עוד לפני שבא, והזהב הזה היה טוב, בהתחשב בצורך שלהם — אבל כל הדברים האחרים... העיר שנשרפה, הבארות שהתייבשו... זה מרושע, מוריין. אינני יכול להאמין שרנד מרושע. התבנית אולי מעצבת את עצמה מסביבו, אבל איך היא יכולה להיות מרושעת כל-כך? זה חסר היגיון, ודברים חייבים להיות הגיוניים. אם אתה יוצר כלי עבודה חסר מטרה, סתם בזבזת מתכת. התבנית אינה בזבזנית."

לאן הביט בו, נעלם בחשכה וסייר סביב המחנה. לויאל, שכבר היה שרוע על שמיכותיו, הרים את ראשו להקשיב באוזניים דרוכות.

מוריין שתקה לזמן-מה וחיממה את ידיה. לבסוף דיברה והביטה בלהבות: "הבורא הוא טוב, פרין. אבי השקרים הוא רע. תבנית העידן, מארג העידנים עצמו, איננו טוב או רע. התבנית היא מה שהיא. כישור הזמן טווה את חיינו אל תוך התבנית, אל כל פעולותינו. תבנית שהיא בצבע אחד בלבד אינה תבנית. בעניין תבנית העידן, טוב ורע הם חוטי השתי והערב של המארג."

אפילו כעבור שלושה ימים, בשעה שרכב בשמש אחר הצהריים, חש פרין את הצמרמורת שאחזה בו בזמן ששמע לראשונה את המילים האלה. הוא רצה להאמין שהתבנית טובה. הוא רצה להאמין שאם בני אדם עושים דברים רעים הם פועלים נגד התבנית, מעוותים אותה. מבחינתו, התבנית הייתה יצירה מורכבת ועדינה, שחושלה בידיו של נפח אומן. העובדה שהיא הכילה פסולת מתכת ואף גרוע מכך יחד עם פלדה משובחת ללא כל התחשבות, העבירה צמרמורת בגופו.

"לי אכפת," מלמל לעצמו. "אור, אכפת לי." מוריין הביטה בו והוא השתתק. הוא לא ידע בוודאות מה מעניין את האאס סדאי חוץ מרנד.

לאן הופיע כעבור כמה דקות ועצר את סוסו השחור ליד סוסתה של מוריין. "רמן נמצאת מעבר לגבעה הבאה," אמר. "עושה רושם שהיו להם יום או יומיים מלאי אירועים."

אוזניו של לויאל רטטו. "רנד?"

העוצר נד בראשו. "אינני יודע. אולי מוריין תוכל לומר כשתראה את זה." האאס סדאי נעצה בו מבט בוחן ודרבנה את סוסתה.

הם עלו על הגבעה, ורמן נפרשה לרגליהם על גדת הנהר. רוחבו של נהר המנת'רנדרל הגיע באזור הזה לכמה מאות מטרים, במקום לא היה גשר, אך שתי מעבורות עמוסות חצו את הנהר ונדחפו במשוטים ארוכים, ומעבורת נוספת, כמעט ריקה, חזרה מהגדה הרחוקה. עוד שלוש מעבורות עגנו ליד רציף אבן ארוך, ולידן קרוב לתריסר ספינות נהר, מקצתן בעלות תורן אחד, למקצתן שניים. כמה מחסני אבן אפורים וגדולים הפרידו בין הרציף לעיר עצמה. רוב הבתים בעיר היו בנויים גם הם מאבן אפורה, אך רעפי הגגות היו בכל צבע אפשרי מצהוב עד אדום וסגול, והרחובות התפתלו בכל כיוון אפשרי סביב הכיכר מרכזית.

מוריין כיסתה את ראשה בברדס והסתירה את פניה לפני שרכבו הלאה.

כמו תמיד האנשים ברחובות בהו בלויאל, אך הפעם פרין שמע מלמולים משתאים, "אוגיר." לויאל ישב באוכפו זקוף יותר ממה שהיה בימים האחרונים, אוזניו היו זקורות וחיוך קלוש עלה על שפתיו הרחבות. הוא ניסה לא להסגיר את שביעות רצונו, אך הוא נראה כמעט כמו חתול שמישהו מגרד את אוזניו.

בעיני פרין נראתה רמן כמו תריסר עיירות אחרות — היא הייתה מלאה בריחות אדם, ובריח חזק של הנהר כמובן. הוא החל לתהות למה התכוון לאן כשהשיער על עורפו סמר פתאום; הוא הריח משהו — רע. הריח נעלם מייד, כמו שער סוס שנזרק על גחלים, אך זה ריח שהוא זכר. הוא הריח את הריח הזה גם בג'ארה, וגם שם נעלם הריח מייד. זה לא היה אחד המעוותים, או לא-נולד — טרולוק, שאני אישרף, לא מעוות! לא לא-נולד! מירדראל, נמוגן, חציאנוש, כל דבר, אבל לא לא-נולד! — זה לא היה טרולוק או נמוגן, אך הצחנה הייתה חדה במידה זהה, נתעבת במידה זהה. אך הדבר שהשאיר את הריח לא השאיר עקבות.

הם רכבו אל כיכר העיר. במרכז הכיכר נעקרה אחת מאבני הריצוף הגדולות כדי שיוכלו להציב שם גרדום. עמוד עץ עבה טיפס מהעפר והחזיק קורה שעליה היה תלוי כלוב ברזל בגובה ארבעה טפחים מהקרקע. גבר גבוה בבגדים אפורים וחומים ישב בכלוב, ברכיו היו משוכות אל סנטרו. לא היה לו מקום לשבת בצורה אחרת. שלושה ילדים קטנים זרקו עליו אבנים. האיש הביט היישר קדימה ולא מצמץ אפילו כשהאבנים פגעו בו. פניו היו מוכתמות בדם. אנשי העיר חלפו בכיכר והתעלמו ממעשיהם של הילדים או מאלה של האיש, אף שכולם הביטו בכלוב, רובם בהבעת הסכמה, וכמה בפחד.

מוריין פלטה צליל עמום של גועל.

"זה לא הכול," אמר לאן. "בואו. דאגתי לנו לחדרים בפונדק. אני חושב שתמצאי אותו מעניין."

בעודו רוכב אחריהם הביט פרין מעבר לכתפו, באיש שבכלוב. משהו בו היה מוכר, אך פרין לא הצליח לקבוע מהו.

"הם אינם צריכים לעשות את זה." קולו הרועם של לויאל נשמע כמעט כנהמה. "הילדים, אני מתכוון. המבוגרים צריכים לעצור אותם."

"הם צריכים לעצור אותם," הסכים פרין שכמעט לא שם לב. למה הוא מוכר לי?

השלט מעל הפונדק שעמד ליד הנהר אמר: 'כבשן הנפח'. פרין קיבל זאת כסימן טוב, אך לא היה במקום כל דבר שהזכיר מפחה, חוץ מאיש בסינר עור, אוחז בפטיש, שהיה מצויר על השלט. הבניין היה גדול, בן שלוש קומות, היו לו גג סגול, חלונות גדולים, דלתות מגולפות וחזות משגשגת. סייסים באו בריצה לקחת את סוסיהם, וקידותיהם היו עמוקות אף יותר אחרי שלאן זרק להם כמה מטבעות.

פרין בהה בלקוחות בפנים. הוא חשב שהגברים והנשים ליד השולחנות היו לבושים בבגדיהם הטובים ביותר. זמן רב לא ראה כל-כך הרבה מעילים רקומים, שמלות עם תחרה, סרטים צבעוניים וצעיפים. רק ארבעה גברים שישבו ליד אחד השולחנות לבשו מעילים פשוטים, והם היו היחידים שלא נשאו את עיניהם בציפייה כשפרין והאחרים נכנסו פנימה. הארבעה המשיכו לדבר בשקט. הוא שמע מעט מדבריהם; הם דיברו על יתרונות פלפלי הקרח לעומת הפרוות בתור מטען, ועל מה שעוללו הבעיות בסלדאיאה למחירים. הוא החליט שהם קברניטי ספינות מסחר. האחרים היו מקומיים. המשרתות לבשו את בגדיהן היפים ביותר, וסינריהן הארוכים כיסו שמלות רקומות ומעוטרות בתחרה.

במטבח עבדו בקדחתנות; הוא הריח טלה, כבש, עוף, בקר וכל מיני ירקות. ועוגה מתובלת, שלרגע השכיחה מליבו את המחשבות על בשר.

הפונדקאי קידם את פניהם בפתח. הוא היה גבר שמן וקירח שעיניו חומות מבריקות ופניו ורודות. הוא קד וניגב את ידיו. פרין מעולם לא היה מנחש שהוא בעל הבית, מפני שבמקום סינר לבן לבש האיש מעיל, כמו כל האחרים, מעיל צמר כחול מעוטר ברקמה ירוקה ולבנה. המעיל היה עבה וכבד והפונדקאי הזיע.

למה כולם לובשים בגדי חג? תהה פרין.

"אה, אדון אנדרה," אמר הפונדקאי ופנה אל לאן: "ואוגיר, כמו שאמרת. לא שפקפקתי בכך כמובן. למה לא אוגיר? אה, ידידי האוגיר, אין לך מושג איזה עונג זה לארח אותך. זה משמח מאוד, נוסף על הכול. אה, והגבירה..." עיניו בחנו את שמלת המשי הכחולה של מוריין ואת גלימת הצמר העשירה. הבגדים היו מאובקים ממסע, אך איכותם ניכרה בהם. "סלחי לי בבקשה, גבירה." הוא קד עד שנראה כמעט כפרסה מעוקלת. "האדון אנדרה לא הבהיר את מעמדך. לא התכוונתי לפגוע. את ברוכה בבואך אפילו יותר מהידיד האוגיר, גבירה. בבקשה, אל תיפגעי מלשונו האומללה של גיינור פורלין."

"חלילה." קולה של מוריין קיבל בשלווה את התואר שהעניק לה פורלין. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהאאס סדאי השתמשה בשם בדוי או בזהות בדויה. וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שפרין שמע את לאן קורא לעצמו אנדרה. הברדס הגדול עדיין הסתיר את תווי האאס סדאי החלקים של מוריין. היא התכרבלה בגלימתה כאילו סבלה מקור, ואחזה בשולי הגלימה ביד אחת; לא היד שענדה עליה את טבעת הנחש הגדול. "הבנתי שהיו כאן אירועים משונים בעיר, פונדקאי. לא משהו שיפריע לנוסעים, אני מקווה."

"אה, גבירה, את בהחלט יכולה לומר שהם משונים. נוכחותך הקורנת נותנת כבוד רב לבית הדל הזה, גבירה, וגם הבאת איתך אוגיר. אבל יש לנו ציידים ברמן. ממש כאן, בכבשן הנפח. אנשים שבאו מאיליאן במצוד הגדול אחרי קרן ואליר, כאן ברמן. והם מצאו הרפתקאות, גבירה, במרחק מיל או שניים במעלה הנהר הם נלחמו באיאלים פראיים. האם את יכולה להעלות על דעתך, גברתי, פראים איאלים עם רעלות שחורות באלטָרה?"

איאלי. עכשיו פרין ידע מה היה מוכר כל-כך באיש שבכלוב. הוא ראה פעם איאלי, אחד מאותם תושבים עזים וכמעט אגדיים מאותה ארץ קשוחה שנקראת השממה. האיש דמה מאוד לרנד, הוא היה גבוה מרוב הגברים, עיניו אפורות ושערו אדמוני, והוא היה לבוש כמו האיש בכלוב, בחום ובאפור, שאִפשרו לו להיבלע בין סלעים ושיחים, עם מגפיים רכים. פרין כמעט שמע את קולה של מין. איאלי בכלוב. נקודת מפנה בחייך או משהו חשוב שיקרה.

"למה יש לכם...?" הוא כחכח בגרונו. "איך הגיע איאלי לכלוב בכיכר העיר שלכם?"

"אה, אדוני הצעיר, זה סיפור..." פורלין השתתק, בחן אותו, הבחין בבגדי הכפר הפשוטים שלו ובקשת הארוכה שבידיו ובחן את הגרזן בחגורתו. האיש השמנמן נרתע כשמבטו נפל על עיניו של פרין. אחרי הכול, עם כל ההתרגשות סביב לגבירה ולאוגיר, רק עתה הוא הבחין בעיניים הצהובות של פרין. "זה המשרת שלך, אדון אנדרה?" שאל בזהירות.

"ענה לו," היה כל מה שלאן אמר.

"אה. אה, כמובן, אדון אנדרה. אבל הנה מי שיוכל לספר את הסיפור טוב ממני. זה הלורד אוֹרְבַּן עצמו. נאספנו כאן כדי לשמוע אותו."

גבר צעיר ושחור שיער במעיל אדום, שתחבושת הייתה כרוכה סביב רקותיו, ירד במדרגות שבצד החדר ונעזר בקביים. המכנס על רגלו השמאלית היה גזור וחשף את התחבושות שכיסו את רגלו מהקרסול עד הברך. אנשי העיירה מלמלו כאילו הם ראו דבר פלאי מתרחש לנגד עיניהם. קברניטי הספינות המשיכו בשיחתם החרישית; הם דיברו עכשיו על פרוות.

פורלין אולי חשב שהאיש במעיל האדום יוכל לספר את הסיפור בצורה טובה יותר, אבל המשיך בכל זאת בעצמו: "לורד אורבן ולורד גאן ניצבו מול עשרים איאלים פראיים עם עשרה אנשים בלבד. אה, הקרב היה פראי וקשה, ורבים נפצעו. שישה אנשים טובים מתו, ולא היה אחד שלא נפצע. לורד אורבן ולורד גאן נפצעו קשה מכולם, אך הם הרגו את כל האיאלים מלבד אלה שברחו, ואת זה ששבו. זה ההוא שראיתם שם בכיכר, שם הוא לא יטריד איש בדרכיו הפראיות, לא יותר מהמתים."

"היו לכם בעיות עם איאלים במחוז הזה?" שאלה מוריין.

המחשבה הזאת עלתה במוחו של פרין, וזאת הייתה מחשבה מדאיגה. אנשים עוד השתמשו בביטוי 'איאלי ברעלה שחורה' כדי לתאר אנשים אלימים וחמי מזג, וזאת הייתה עדות לרושם שהשאירה מלחמת האיאלים. אך המלחמה התחוללה לפני עשרים שנה, והאיאלים מעולם לא יצאו מהשממה לפני המלחמה או אחריה. אבל ראיתי אחד מהם בצד הזה של שדרת העולם, ועכשיו כבר ראיתי שניים.

הפונדקאי שפשף את ראשו הקירח. "אה. אה, לא גבירה, לא בדיוק. אבל בוודאי יכולנו לצפות לבעיות עם עשרים מהפראים האלה מסתובבים חופשי. כולם זוכרים איך הם הרגו ושרפו ובזזו את קייריהן. גברים מהכפר הזה עצמו צעדו לקרב החומות הבוהקות, שם נאספו האומות כדי להדוף אותם. אני עצמי סבלתי אז מכאב גב ולא יכולתי ללכת, אבל אני זוכר היטב. כולנו זוכרים. איך הם באו לכאן, רחוק כל-כך מארצם. למה הם באו אינני יודע, אבל לורד אורבן ולורד גאן הצילו אותנו." האנשים בבגדי החג מלמלו בהסכמה.

אורבן עצמו חצה את החדר ולא ראה איש חוץ מהפונדקאי. פרין הריח את ריח היין החמוץ שעלה ממנו עוד לפני שהיה קרוב. "לאן נעלמה הזקנה הזאת עם העשבים שלה, פורלין?" שאל אורבן בגסות. "הפצעים של גאן גורמים לו כאב, והראש שלי עומד להתפקע."

פורלין קד עד שראשו כמעט נגע ברצפה. "אה, אימא לייץ' תחזור בבוקר, לורד אורבן. היא צריכה לעזור בלידה, אדוני הלורד. אבל היא אמרה שהיא תפרה את פצעיך ומרחה עליהם משחה, ואין סיבה לדאגה. אה, לורד אורבן, אני בטוח שהיא תבוא לראות אותך דבר ראשון בבוקר."

האיש החבוש רטן משהו בלחש — לכן רק אוזניו של פרין יכלו לשמוע בבירור — בקשר לזה שהוא אינו צריך לחכות עד שאיזו כפרייה "תמליט," ועוד משהו בקשר לזה שתפרו אותו "כמו שק של שיבולת שועל." עיניו הנזעמות סרקו את החדר, והוא הבחין בראשונה בזרים. הוא התעלם מפרין לאחר מבט חטוף, דבר שלא הפתיע את פרין. עיניו נפערו מעט בשעה שראה את לויאל — הוא כבר ראה אוגיר, פרין חשב, אבל מעולם לא תיאר לעצמו שייתקל באחד מהם כאן — הוצרו מעט כשראה את לאן — הוא מזהה לוחם כשהוא רואה אחד כזה, והוא אינו אוהב לראות אחד מהם — וקרנו בחביבות כשרכן להציץ אל ברדסה של מוריין, אף שלא היה קרוב דיו כדי לראות את פניה.

פרין החליט לא לחשוב על זה כלל, וקיווה שגם מוריין ולאן ינהגו כמוהו. אבל האור בעיניו של העוצר אמר לו שתקוותו נכזבה.

"שנים-עשר מכם לחמו בעשרים איאלים?" שאל לאן ביובש.

אורבן הזדקף והתכווץ מעט. הוא אמר בקור רוח במכוון: "כן. צריך לצפות לדברים כאלה כשאתה מחפש את קרן ואליר. זאת לא ההיתקלות הראשונה מהסוג הזה שזכינו לה, גאן ואני, והיא לא תהיה האחרונה לפני שנמצא את הקרן. אם האור יזרח עלינו." הוא נשמע כאילו לא ייתכן שהאור ינהג אחרת. "לא כל הקרבות שלנו היו עם איאלים כמובן, אבל תמיד יש כאלה שמנסים לעצור את הציידים. גאן ואני, לא קל לעצור אותנו." מלמול מעריץ עלה מהקהל. אורבן הזדקף עוד מעט.

"איבדת שישה אנשים ולקחת אסיר אחד." קולו של לאן לא הבהיר אם הוא חושב שהחילופים האלה טובים או רעים.

"כן," אמר אורבן. "הרגנו את האחרים פרט לאלה שברחו. הם בוודאי מסתירים את המתים שלהם עכשיו; שמעתי שהם עושים את זה. הגלימות הלבנות יצאו לחפש אותם, אבל הם לא ימצאו אותם."

"יש כאן גלימות לבנות?" שאל פרין בחדות.

אורבן שלח אליו מבט והתעלם ממנו שוב. האיש פנה אל לאן: "גלימות לבנות תמיד תוחבים את האף למקומות שבהם הם אינם רצויים. נבזים חסרי תועלת, כולם. כן, הם יסרקו את השטח ימים, אבל אינני חושב שהם ימצאו משהו חוץ מצילם שלהם."

"אני מניח שלא," אמר לאן.

האיש החבוש הביט בו, לא ידע בוודאות למה לאן מתכוון, ואז פנה אל הפונדקאי: "תמצא את הזקנה הזאת, שומע! הראש שלי מתפוצץ!" הוא שלח מבט אחרון אל לאן, צלע לדרכו וטיפס במדרגות. מלמולי הערצה ליוו את צייד הקרן שהרג את האיאלים.

"זאת עיר מלאה התרחשויות." קולו העמוק של לויאל גרם לכולם להביט בו. מלבד הקברניטים, שדיברו עכשיו על חבלים ככל שפרין הצליח לשמוע. "בכל מקום שאליו אני בא, אתם עושים דברים, אתם בני האנוש, ממהרים ונחפזים, דברים קורים לכם. איך אתם יכולים לשאת התרגשות רבה כל-כך?"

"אה, ידידי האוגיר," אמר פורלין, "טבעם של בני האנוש דורש התרגשות. כמה אני מצטער שלא יכולתי לצעוד אל החומות הבוהקות. אני אגיד לך —"

"חדרינו." מוריין לא הרימה את קולה, אך המילה השתיקה את הפונדקאי כאילו כרתה את לשונו בסכין. "אנדרה הזמין חדרים, הלא כן?"

"אה, גבירה, סלחי לי. כן, האדון אנדרה שכר שלושה חדרים. סלחי לי בבקשה, גבירה. מכאן, בבקשה. אם תואילי בבקשה לבוא אחריי." פורלין קד והתרפס והתנצל וקשקש ללא הרף והוביל אותם במעלה המדרגות.

בקצה גרם המדרגות נעצר פרין והביט לאחור. הוא שמע את המלמולים מלמטה, קולות שמדברים על הגבירה ועל האוגיר, והיה יכול לחוש את כל העיניים, אך היה נדמה לו שהוא חש במיוחד זוג עיניים יחיד, מישהו שהביט לא במוריין ולא בלויאל, אלא בו.

הוא גילה אותה מייד. היא עמדה הרחק מהאחרים, והיא הייתה האישה היחידה בחדר שלא לבשה תחרה כלל. שמלתה האפורה הכהה, הכמעט שחורה, הייתה פשוטה כמעיליהם של הקברניטים, בעלת שרוולים רחבים, חצאית צרה בלי שום עיטור או סלסול. בזמן שהיא נעה ראה פרין ששמלתה שסועה, מיועדת לרכיבה, והיא נעלה מגפיים רכים. היא הייתה צעירה — אולי לא יותר מבוגרת ממנו — וגבוהה יחסית לאישה, שערה השחור הגיע עד כתפיה. האף היה כמעט גדול מדי, כמעט תקיף מדי, פיה היה נדיב, עצמות הלחיים גבוהות, והעיניים כהות ומלוכסנות מעט. הוא התקשה להחליט אם היא יפה או לא.

ברגע שהביט בה, פנתה האישה אל אחת המשרתות ולא הביטה שוב במדרגות, אך הוא היה משוכנע שהוא צודק. היא הביטה בו.