ככה בדיוק קרה

פרק ראשון "עַם ללא ארץ החוזר לארץ ללא עַם" "פּלשׂתינה - שוממה או נושבת?"

ויטלי דוּבּוֹב נשען לאחור והתרווח בכיסא הרחב. הוא ישב על הסיפון העליון של אוניית הקיטור "וינה", מבית חברת הספנות Austrian Lloyd, ורוח מזרחית איימה להפוך את מגבעתו. הוא שב והידק אותה. העלון שהחברה שלחה לו לפי בקשתו היה מונח בחיקו. "לבחירתך שני קווי שיט לפּלשׂתינה", היה כתוב שם, "הקו הסורי והקו המהיר". זמנו היה בידו והוא בחר בראשון.

האונייה יצאה מהעיר האיטלקית טְריאֶסְטֶה שלחוף הים האדריאטי ביום חמישי, 13 במרס 1913, בשעה 12:00. ויטלי הגיע אליה בשלוש רכבות מווינה, עיר מגוריו, לשם היגרו הוריו לפני למעלה מחצי מאה. אחרי שבעה ימים עגנה האונייה באלכסנדריה המצרית. ויטלי ניצל את העצירה המתוכננת בת שלושת הימים ונסע ברכבת לבירה קהיר. כבעליה של חברת התיירות "וינה והעולם" הוא חיפש אחר יעדים חדשים ללקוחותיו. ואכן, העיר בת אלף המסגדים, על מיליון תושביה, הותירה עליו רושם אדיר. הריחות, המראות, השאון הבלתי־פוסק: ויטלי סימן לעצמו בסיפוק שקהיר עונה על הציפיות. כשיחזור, יִבנה עבורה חבילת תיור.

אף־על־פי שלא היה אדם דתי, הצטרף ויטלי בערב פורים, שחל במוצאי השבת, לקריאת המגילה בבית הכנסת רמב"ם שבשכונה היהודית חארת אל־יהוד. הקהילה היהודית המקומית, כידוע ברבים, היתה קהילה מפוארת, והנוכחות בבית הכנסת היתה מרשימה בהתאם. האיש שישב לימינו של ויטלי הבחין כי האורח אינו בקי במנהגי התפילה, הגיש לו סידור וסימן לו באצבע את מקום הקריאה.

בסיום התפילה קשר איתו ויטלי שיחה. שמו היה שחאדה סַקַל, והוא הגיע לקהיר מדמשק כשהיה בן 15 בלבד, בלוויית מַסְלָטוֹן, אחיה של אמו. בקהיר הוא הכיר את מי שתהיה אישתו, עאליה למשפחת רוימי, שנולדה ביפו וירדה עם משפחתה לקהיר.

"העסקים מצוינים, תודה לאל", לחש באוזנו של ויטלי, "אני עצמי חייט ועיקר פרנסתי בתפירת נרתיקים לרובים בשביל פרשי הצבא הבריטי במצרים". כאן השתהה שחאדה לרגע ואז הוסיף: "לצערי מרגישים את רוחות המלחמה, והביקוש למוצרים שלי הולך וגובר. נקווה שהיא לא תפרוץ".

ויטלי ביקש לשמוע עוד על חיי היהודים בקהיר ועל יחסי יהודים-ערבים בפלשתינה. שחאדה הזמין אותו לביתו, הניח על שולחן האירוח בקבוק ערק וצלחת אוזני המן, והתפנה להרצות לידידו החדש. ויטלי הקשיב קשב רב.

ביום ראשון המשיך ויטלי בנסיעתו. הרכבת ערכה עצירת ביניים באיסמאעיליה, ובשעות הערב ירד בפורט סעיד. חום המדבר, שלמגינת הלב לא נבלם על־ידי הדלתא של נהר הנילוס, היכה על החלונות מדרום. רק רוח שנשבה מן הים התיכון שבצפון הקלה עליו במעט. הוא שם פעמיו לבית המלון.

למחרת בצהריים מיהר ויטלי לעלות לאונייה. הקצין שקיבל את פניו במעלה הכּבשׁ חייך חיוך רחב ובירך אותו לשובו. לאחר כמה שעות, כמתוכנן, הורם העוגן בדרך ליפו.

על האונייה פתח ויטלי את העיתון שהספיק לקנות בחופזה בנמל, וכאב לקרוא על מותה זה כבר של הארייט טאבמן, לוחמת נגד העבדות בארצות־הברית. אבל מהר מאוד לכדו את תשומת ליבו החדשות על מתח בבלקן, שמצאו את ביטויין לאורך העיתון כולו. תחושה כבדה השתלטה עליו בקשר לבאות.

את ארוחת הערב בחר לאכול בתאו במחלקה השנייה. היא היתה כשרה - שירות שהונהג רק שנה וחצי קודם לכן לרווחת הנוסעים היהודים. ויטלי שילם עבור התא 78.98 רוּבּל, מחיר מוזל שניתן לו הודות לסיכום בין הלשכה הציונית בווינה לבין חברת הספנות לוֹיד. את הכרטיסים אסף ממעון הלשכה בּטוּרְקֶנְשטראסה 9 בווינה.

לוויטלי היה זה הביקור הראשון בפּלשׂתינה. עוד כילד חלם לבוא בשערי ארץ ישראל, לצעוד במשעולי הגיבורים מסיפורי התנ"ך שקרא. החלום נרקם אחרי שיום אחד הגיע לידיו חיבור מתורגם מאת עיתונאי צעיר בן 31, סמואל קְלֶמֶנְס, שהתפרסם בעיתון האמריקאי "אלטא קליפורניה", על אודות טיול בן כשבועיים שערך המחבר בארץ ישראל במהלך קיץ 1867. העיתונאי הצעיר לא תר את הארץ לאורכה ולרוחבה, אלא הצטרף לסיור מאורגן שהתמקד באתרי הקודש הנוצריים, בנצרת, בירושלים ובבית לחם. השרון, השפלה ומישור החוף לא זכו להיות חלק מביקורו. ויטלי זכר כמה כאב לו לקרוא את התיאור: "ארץ ישראל עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את הונה [...] ארץ ישראל שוממה ומכוערת [...] זוהי ארץ שיממון, חוסר תוחלת ושברון לב". חיבתו של ויטלי לספרים שפירסם שנים אחר־כך אותו עיתונאי צעיר - הפעם תחת השם מארק טוויין - רק חידדה את הצער, ולימים עוררה אצל ויטלי את השאיפה לעמוד על העניין מכלי ראשון. וכך, במחצית העשור השישי לחייו, גמלה בליבו ההחלטה לבקר בארץ הקודש.

למזלו, בדיוק התגלגל אז לידיו המדריך המקוצר לתייר היהודי בפּלשׂתינה בהוצאת "קדימה" הווילנאית, שנערך על בסיס מדריך הטיולים של לשכת המידע הפלשתינית בווינה ותצפיות על פלשתינה של הלשכה ביפו. ויטלי הופתע לגלות את מסלולי הטיולים הרבים שהוצעו בו, לאורך יישובים ערביים, יהודיים ומעורבים. חודשיים אחר־כך כבר מצא את עצמו על רציף הרכבת בווינה בדרכו לארץ.

ההתרגשות לקראת העגינה בנמל יפו העירה את ויטלי לפנות בוקר. הוא מיהר לארוז את חפציו במזוודה, מוודא שבתיק היד שלו תחובים מדריך הטיולים בסוריה ופלשתינה בעריכת בֵּדֶקֶר; מפה קטנה של פלשתינה (בהוצאת וגנר ודבס); וכמובן המדריך ללימוד פלשתינה (הגירסה הרוסית, אף היא בהוצאת "קדימה").

ויטלי הציץ בשעונו. 06:30, אור ליום שלישי, 25 במרס 1913. השמש מחממת ומאירת פנים, הים רגוע ונוח. ויטלי שמח שבחר לבקר באזור בעונה נוחה זו של השנה. גם זאת היתה תרומתו של מארק טוויין, שביקר בחודש יולי, שיאו של הקיץ הארץ־ישראלי הקופח והמעיק. "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר", כתב על ביקורו בארץ, כשחתם עדיין בשמו סמואל קלמנס. "הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש [...] כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב". סיבה נוספת שהביאה את ויטלי לבחור בעונה זו של השנה היא שעל האוניות המגיעות ממצרים לנמלי הארץ לא הוטלה קָרַנְטינָה - הֶסְגֵר מסיבות רפואיות. מכל מקום, כעת הוא כאן, עומד לעגון בארץ הקודש.

צריחי המסגדים של יפו היו ראשונים שהתגלו לעיניו, ואחריהם בתי האבן על גבעת הכורכר הנישאה והירוקה. ויטלי, שדימיין את פלשתינה כמדבר סחוּף רוחות יבשות שעוברות בו בעיקר שיירות גמלים העושות דרכן ממצרים לסהר הפורה, הופתע. הוא מיהר לפתוח את המדריך: "יפו - 45 אלף תושבים, בתוכם שמונת אלפים יהודים", היה כתוב בו.

האונייה נעצרה במרחק כקילומטר מהחוף (וֶרְסְטָה אחת); נמל יפו, כמו נמל חיפה, לא היה כשיר לעגינה של אוניות הקיטור החדשות. ויטלי זיהה את בתיה הנמוכים של תל אביב מצפון ליפו. הוא העביר דף במדריך וקרא: "[...] נוסד בשנת 1909. ביישוב הזה כ־70 בתים, 700 תושבים ומערכת אספקת מים. במרכז היישוב נמצאת הגימנסיה העברית".

ויטלי הכין את הרובל הנדרש לתשלום עבור העברתו עם כבודתו לחוף על סירה של חברת קוק. ביקורת המכס היתה זריזה. המבט המשועמם שליכסן המוכס העותומני אל תיקו עמוס הספרים אישש את העידכון שקיבל מבעוד מועד, ולפיו הוסרה הצנזורה על ספרים. ויטלי מיהר להמיר את הרובלים שבכיסו למטבעות הנפוצים במרחב - בּישְלִיק (נחושת), מֶגִ'ידִי (כסף) ומֶטַליק. אין מה לומר, ביפו מקבלים את שיעורי החליפין הטובים ביותר. לבסוף הצטייד גם במטבעות זהב, בלירה טורקית (שוות־ערך ל־8.62 רובל), ואחרי התלבטות קלה החליט לוותר על פרנקים צרפתיים, שמקבלים אותם רק בערים הגדולות, וגם בהן - לא בכל בית עסק. הנה כי כן, כעת היה מצויד בכל הדרוש לטיול ברחבי הארץ.

ויטלי עשה את דרכו למלון אַמְדוּרסקי בכרכרה רתומה לסוס. בדרך ביקש לעצור בבית מרקחת ולקנות כִינִין כדי להימנע מהידבקות במחלת המָלַרְיָה. המינון המומלץ, נכתב על הקופסה, הוא חצי גרם בכל חמישה ימים. בהמשך הדרך עצר בסניף הדואר האוסטרי כדי לבשר למשפחתו כי הגיע בשלום. כשירד מהכרכרה חלף על פניו האוֹמְנִיבּוּס - אוטובוס קטן - שעשה דרכו לתל אביב היהודית.

כבר למחרת יצא ויטלי ברכבת הראשונה מבין השתיים היומיות לירושלים. הקו נחנך יותר מעשרים שנים קודם לכן, בספטמבר 1892. עד אמצע המאה, התנועה מאזור החוף והשפלה לעיר הקודש היתה אפשרית אך ורק באמצעות רכיבה על בעל־החיים הזמין בנמצא. ב־1869 נסללה דרך הכרכרות יפו-ירושלים, שהנסיעה בה ארכה כיממה ומחצה, וכשני עשורים אחר־כך נחנכה מסילת הרכבת - הראשונה במזרח התיכון, מחוץ למצרים. המסילה, אף־על־פי שהיתה ברוחב מטר אחד בלבד, נחשבה להישג טכנולוגי ותחבורתי מרשים עבור ארץ ישראל העותומנית, ארץ נחשלת למדי. משך הנסיעה קוצר לארבע עד שש שעות.

מאחר שלא היתה מחלקה שנייה, ויטלי שילם 5.60 רובל עבור כרטיס למחלקה הראשונה ונהנה מקרון מרוּוח למדי. לרגע דימה בנפשו שהוא יושב באותו מושב עצמו שבו הניח את ישבנו תיאודור הרצל כאשר עשה את דרכו לירושלים, ברכבת זו ממש, ב־28 באוקטובר 1898, לפגוש את הקיסר הגרמני וילהלם השני. הוא אף זכר כיצד התנבא הרצל בספרו אלטנוילנד, ארבע שנים מאוחר יותר, כי רכבות משוכללות יחצו את הארץ לאורכה ולרוחבה.

המסילה נמתחה מתחנת הרכבת יפו לכיוון צפון־מזרח, היא עברה ברחוב הרכבת ופנתה לכיוון דרום. הנסיעה במקביל לנחל איילון (ואדי מוסררה) הציפה את כל הקרונות בריח הדרים וסיחררה את ויטלי. הוא פנה אל האדון חובש התרבוש שישב מולו.

"האם תמיד היו פה פרדסים של תפוחי הזהב?", שאל.

"לא ולא", השיב חברו לנסיעה בגרמנית רהוטה, "הכל בזכות פתיחת תעלת סואץ ב־1869, שאיפשרה קו יצוא והעניקה דחיפה משמעותית להתפתחות ענפי הפרי".