פרק א'
עדן
השיחה עם העובדת הסוציאלית של העיירה הייתה כה ארוכה, עד שמצאתי את עצמי על מדרכת לונגסייד מחוץ למשרד שלה בשעה תשע וחצי בלילה עם המסמכים עבור ספריית בית הספר. גברת רואו הייתה אמורה לסגור את המשרד בסביבות שש, אך נותרה לדבר איתי במשך יותר משעתיים רק בשביל לוודא שאישאר כאן, בקוקשייר, לפחות שישה חודשים.
במהלך השנה האחרונה למדתי שעל האזרחים בקנדה לדווח לרשויות על מיקומם, על מקום מגוריהם ועל העיסוק שלהם. יכולתי לשקר ולהבטיח שאישאר, אבל לפי הרשומות הקודמות שהופיעו במערכת הממשלתית תחת השם שלי, היא תדע ששיקרתי. לא היה מקום שנשארתי בו לזמן ארוך מדי. היו מקומות שרציתי להישאר בהם ליותר מחודשיים־שלושה אבל הייתי צריכה להיזהר עם הצעדים שלי. אלוקים, היו מקומות בהם רציתי להישאר לנצח.
השפלתי את מבטי אל נעלי הסניקרס המלוכלכות שלי, הן היו במצב גרוע מהרגיל ואיש לא היה מאמין שהיו לבנות כשקניתי אותן. הנעתי את אצבעות רגליי הקפואות, גרביי עדיין ספוגות מהמבול שנחת מהשמיים בצוהרי היום. הבטחתי לעצמי שכשארוויח מספיק בעבודה החדשה אקנה לעצמי זוג חדש, אך עד אז אני צריכה להסתפק במה שיש לי. היטבתי את כתפיות ילקוטי ופניתי לכיוון תחנת האוטובוס מעבר לבניין העירייה.
המקום היה ריק לחלוטין ורק מי שלא הייתה לו ברירה יצא להסתובב בעיר במזג אוויר כזה. לוח הזמנים על הקיר לצד הספסל סימן שהאוטובוס אמור להגיע בתוך חצי שעה. יכולתי בקלות להגיע אל מזרח העיירה בזמן הזה במקום לחכות. אם הגעתי לכאן בארבעים דקות של הליכה, אני יכולה גם לחזור ברגל. חלקתי את הדירה הקטנה שלי בשולי העיירה עם אוליביה, אישה בשנות השלושים לחייה, שפגשתי בזמן שחיפשתי מקום לגור בו.
הצצתי בשעון היד שלי. מה כבר יכול לקרות? העיירה הזאת קטנה ורוב תושביה הכירו אחד את השני. כן, משהו בה הזכיר לי את המקום ממנו הגעתי, אבל הם היו שונים לחלוטין מתושבי קוקשייר. אותם האנשים היו רחוקים מכאן, רחוקים ממני... ושום דבר ממה שקרה איתי שם, לא יכול לחזור על עצמו בעיירה הזאת.
לחלחתי את שפתיי והנהנתי לעצמי בהחלטיות. דני אמרה שאסור לי לחשוב שכל העולם רע. גם אם גדלתי עם האנשים הגרועים ביותר בעולם, עליי להיות פתוחה יותר לסביבה שלי, ללמוד לסמוך קצת על העולם ולהפסיק לפחד. קל יותר לחשוב את זה מלעשות. אלוקים, בשלב הזה אפילו לחשוב את זה היה קשה.
אומנם האנשים פה נראו חברותיים והייתי די בטוחה שאף אחד לא יתקוף אותי בלי שום סיבה, אבל להאמין שכל העולם עטוף בטוב לא יהיה נבון במיוחד. טוב... ארבעים דקות זה כלום.
סידרתי את הסווטשרט החם שלי במשיכה כלפי מטה ופניתי מזרחה לאורך המדרכה. האוויר היה קריר, אך לא מספיק כדי שאקפא מקור. עיניי נדדו אל הכנסייה ומיהרתי להסיט את מבטי מהמבנה הישן. לא ידעתי למה, אבל המוח שלי מיהר לבקש סליחה מאלוקים למרות שידעתי שכל הבתים שלו אמורים להיות זהים בעיניו. צליל מתכתי של פחית מתגלגלת נשמע מאחוריי.
הסטתי מבט מהיר אחורה מעבר לכתפי וראיתי שני גברים משוחחים. הם התקדמו בעקבותיי בצעדיהם האיטיים וחזרתי להתבונן קדימה. ליבי התכווץ ומוחי אמר לי לחזור לתחנת האוטובוס ולא לזוז משם.
השם ישמור, עד כמה טיפשה בחורה אחת יכלה להיות? לא! עצרתי את עצמי. הם לא יעשו לי כלום. הם לא עוקבים אחריי, הם בסך הכול הולכים בדיוק כמוני לאותו הכיוון. זה הכול. אין טעם לפחד. אולי אם אאט את צעדיי והם יעברו אותי, ארגיש הקלה מסוימת? כן, זה יכול היה להקל על פחדיי.
האטתי והקשבתי לגברים הצועדים בעקבותיי. כל מה ששמעתי היו פסיעותיהם השקטות על המדרכה והנשיפות הכבדות שלהם מתערבבות עם שלי. לא שמעתי אותם ממהרים והם לא חלפו על פניי. מה אם הם כן רצו לבוא אחריי? מה אם אוביל אותם אל אוליביה והם יפגעו גם בה? תפסתי את כתפיות הילקוט בכוח, קצב ההליכה שלי חזר להרגלו וכך גם צעדיהם של העוקבים אחריי.
הרמתי את מבטי אל החנויות הסגורות ואל הבניינים שהקיפו את הרחוב הארוך. אולי אם אצעק, מישהו ממי שגר פה יצא ויעזור לי? ומה אם אני טועה? מה אם אני סתם פרנואידית כפי שדני קראה לי, וסתם מאשימה את המסכנים האלו במשהו שלא התכוונו לעשות? אולי יהיה פשוט יותר אם אמצא מישהו אחר ברחוב. דני אמרה לי פעם שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא להעמיד פנים שאני מכירה מישהו, אך הבעיה היא שאין כאן איש.
הישרתי את מבטי קדימה ושם, במרחק מטרים ספורים ממני, בין פנסי הרחוב הלבנים, עמדה תחנת אוטובוס נוספת. עצמתי לרגע את עיניי והגברתי את קצב הליכתי. הרחוב היה שקט, לא שמעתי דבר מלבד נשימותיי הכבדות וליבי המשתולל. אלוקים, תעזור לי. שלח לי מישהו. לא משנה מי. לא משנה איך. בבקשה. אל תשאיר אותי ככה לבד. אל תיתן לי לשרוד את כל החודשים האלו רק בשביל להיתפס על ידי אחד מהגברים שמאחוריי.
צחוק נשמע לפניי והקפיץ אותי, מעיר אותי ממחשבותיי. מול התחנה, מצידו השני של הכביש, עמד לו בר קטן ולפניו שורה ארוכה של אופנועים. בין הכניסה לבר ובין האופנועים, על המדרכה, עמדו שלושה גברים אפופים בעשן סיגריות. מצד אחד, הפנס החיוור האיר מעל לראשם ושיווה להם הילה שמשכה את תשומת ליבי, אולי זה הסימן לו חיכיתי. מצד שני, חשבתי ובלעתי את הגוש שנתקע בגרוני, הם בדיוק כמו הגברים שמאחוריי, זרים לחלוטין.
"היי, מותק..." שמעתי את הקול הנמוך מאחוריי, "רוצה לבוא איתנו? אני מבטיח שיהיה לנו כיף יחד."
עצמתי את עיניי כנגד הקוצים שעלו לאורך עורפי, הרגשתי כאילו הוא דיבר צמוד לעור שלי. לא העזתי לענות להם. חזרתי להתרכז בשלושה שעמדו לפניי. הם היו לבושים בשחור. הבגדים שלהם הבריקו תחת תאורת הרחוב וסימנו לי שהם לבשו בגד כלשהו מעור. השם ישמור, ככל שהתקרבתי אליהם, הם נראו הרבה יותר מפחידים מאותם הגברים שצעדו בעקבותיי.
"לאן את ממהרת, בובה?" המשיך הראשון ושאל בלעג, "אנחנו בדרך למסיבה — רוצה להצטרף?"
אל תעני להם...
"השתייה תהיה בחינם." הצהיר הראשון, "כך שלא תצטרכי לשלם על כלום —"
"היי!" קטע אותו השני וקרא אליי, "כלבה! אנחנו מדברים איתך!"
נשכתי את שפתי התחתונה ובלי לחשוב פעמיים נתתי לרגליי לשאת אותי קדימה, ציפורניי חדרו עד כאב לתוך כפות ידיי כשהידקתי את כתפיות התיק שלי ודילגתי מעבר לכביש באלכסון לעבר הבר, אל שלושת הגברים. כל אחד מהם שונה לחלוטין ועם זאת זהה בעמידתו הבטוחה ובלבושו הכהה.
אולי כדאי שאגש ישר אל הגבר הגדול מביניהם? בלעתי את הרוק. האם באמת רציתי להסתכן ככה? אולי זה יהפוך את המצב לגרוע יותר? ומה אם הם חברים של אלו שעוקבים אחריי? ומה אם לא? מה אם השניים יתפסו אותי וימשכו אותי לסמטה חשוכה? מה יהיה איתי? מה יהיה עם התוכניות שלי? עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק.
"היי!" קראתי לעברם נרגשת בחיוכי המעושה. כל השלושה הסתובבו אליי. מבטם סקר אותי בחוסר הבנה ובלבול.
לא יכולתי להאשים אותם. החרדה בטח הייתה דבוקה לי לפנים. חשפתי את שיניי ובלי לחשוב התקדמתי אליהם בדילוג, שהרגיש לי יותר ויותר כמו ריצה לחוצה. שחררתי את הכתפיות והושטתי את ידיי אל הגבר שנראה המפחיד והגדול מבין השלושה ובניתוק מוחלט של המוח שלי, תפסתי את החולצה תחת המעיל שלו והצמדתי את עצמי לחזהו.
דממה פגשה אותי בצמרמורת איומה. איזו טעות, אלוקים. כמה חודשים חלפו מאז נתתי לגבר כלשהו לגעת בי? הידקתי את ידיי סביבו. בחילה איומה תקפה אותי וקיפאון לח דבק אל עורפי, התפללתי שלא אקיא על המסכן. ראיתי מזווית העיניים שלי את ידיו עולות באוויר כאילו עמדו לירות בו והתפללתי שהוא יזרום איתי. שהוא יעזור לי, למרות שלא הכיר אותי. התפללתי שהוא יציל אותי. אלוקים, בבקשה. בבקשה, שלא עשיתי טעות איומה.
"אני כל כך מצטערת." לחשתי לתוך חזהו, "בבקשה, אני..." קולי נתקע במרכז גרוני בשנייה בה הרגשתי את אחת מידיו סוגרת סביבי.
הוא הצמיד אותי אל חזהו ואחז בי בבטחה. בזהירות רבה הצצתי מעלה אל פניו. הוא הסתכל קדימה, אל המקום ממנו באתי ותהיתי אם גם הוא רואה את שני הגברים שבאו בעקבותיי ושלא דמיינתי אותם. קמטי פניו העמיקו והוא כיווץ את מצחו, נחיריו נעו כאילו הוא שור שעמד לצאת לקרב.
"יש לכם בעיה עם הבחורה שלי?" הוא קרא לעברם.
"היי, אנחנו לא מחפשים צרות, אחי!" קרא אחד הקולות מאחוריי.
"כן, לא ידענו שהיא שייכת לכלבי התופת," אמר השני, קולו עטוף בלחץ. "אם היינו יודעים לא היינו מתקרבים אליה."
"עופו מכאן, לפני שאתם מאבדים את שתי הרגליים." השיב הגבר שעמד משמאלי.
פסיעות מהירות בעטו על פני המדרכה והסטתי את מבטי לאחור כדי לוודא שהשניים מתרחקים ונעלמים לתוך הסמטאות בין הבניינים. זה הצליח. הם עזבו. זה עבד. הלב שלי שחרר החוצה את כל החרדה שאחזתי בה ונשפתי את התסכול בצחקוק חסר שליטה.
חזרתי להביט על החזה בו נאחזתי והרמתי את פניי מעלה. הגבר בהה בי מבעד לעיניו המצומצמות, עיניים שנראו תחילה כהות תחת האור, אך ככל שהסתכלתי עליו ראיתי גם צבע אפור מתכתי משתקף בהן.
העברתי את מבטי בין עיניו האפורות. זמזום שקט תקף את אוזניי למראה הצבע החד.
הוא הטה את ראשו והרים את גבותיו. הוא היה גדול מדי. הוא נראה מפחיד מדי. פניו נראו קשות מדי. שפתי התחתונה נצמדה אל העליונה, כיוון שידעתי שבהיתי בו עם פה פעור ויכולתי להרגיש את פניי מתחממות תחת מבטו הבוחן. דחפתי את עצמי מגופו ונסוגתי כמה צעדים אחורה.
כל אחד מבין השלושה סקר אותי מכף רגל ועד ראש ותהיתי, שוב, אם עשיתי את הדבר הנכון. שלושתם נראו מאיימים, מאיימים יותר מהשניים שעקבו אחריי.
"א...אני..." הצליל נתקע בגרוני וכחכחתי בחוסר שליטה, מנגבת את כפות ידיי על הג'ינס שלי. "אני כל כך מצטערת, ב...באמת..." צעדתי עוד כמה צעדים לאחור וכמעט נפלתי כשירדתי מהמדרכה לכביש, בין האופנועים.
"אני, אמממ... לא ידעתי מה לעשות. הם באו אחריי מהתחנה הקודמת ו... ואני לא יודעת אפילו מה חשבתי לעצמי — אולי על הסוף שלי... אני לא יודעת אפילו אם מישהו היה מוצא אותי בכלל בין סמטאות העיירה הזאת..." השתתקתי.
השם ישמור...
"אז החלטת לבוא אלינו." הגבר השמאלי המשיך את דבריי בנחירה, "את יודעת, אחרים לא היו מתקרבים אלינו."
"אני... אני כל כך מצטערת," השבתי כמעט בתחינה, "לא ידעתי מה לעשות."
"זה בסדר." השיב הימני בחיוך קטן והצביע לכיוון בו נעלמו השניים, "הם הלכו, כך שאת בסדר."
"כן, תודה."
"למה אני?" שאל האחד שעמד מולי.
"מ...מה?" לחשתי.
"למה באת דווקא אליי?" גבותיו התרוממו בלעג כשהצביע על שני חבריו ואמר, "יכולת לבוא לאחד מהאחים שלי."
"אה..." העברתי את מבטי בין השלושה — הם לא נראו כמו אחים, בייחוד השמאלי. עורו השחום והצמה השחורה והארוכה שנפלה קדימה על חזהו שיוו לו מראה של אחד הילידים.
"א...אני..." השפלתי את מבטי וניסיתי לחשוב על הדרך הטובה ביותר לענות על שאלתו בלי להעליב אותו, "אמממ... טוב, אני —" סתמתי את פי וקפאתי נגד התנועה החדה שהוא עשה לעברי. הוא הושיט את ידו, תפס את סנטרי והרים את פניי כלפי מעלה, מכריח אותי להביט לתוך עיניו האפורות.
סומק בלתי נשלט התפשט בפניי וניסיתי לשכנע את עצמי לא להיכנע לפחד. מגע ידיו היה זר לחלוטין ונרעדתי מהניגודיות של התחושה החמה שהוא העביר אליי כנגד עורי הקר. סקרתי את מבטו המתכתי והחודר, כמו סכין היישר לתוך המעיים שלי.
"אאאני, אמממ..." השתנקתי.
"בְּלֵיִיז, אחי... שחרר אותה." גיחך השמאלי וטפח על כתפו של הגבר.
"אתה מפחיד אותה." המשיך הימני בלעג. הוא התעלם מחבריו והמשיך לבהות בי בלי למצמץ.
הוא העביר את מבטו בין שתי עיניי, כאילו ניסה לחדור לתוך המוח שלי ולשמוע את התשובה לשאלה ששאל בלי שאומר אותה בקול. כיווצתי את מצחי והרגשתי כאב קל עולה וממלא את אוזניי בדמי השוצף.
"אמממ..." ניסיתי שוב לענות על שאלתו מבעד לפחד שלי, "טוב, זאת אומרת, אני חשבתי..." אולי אם אומר לו, הוא ישחרר אותי.
הסתכלתי לתוך עיניו ונשפתי את המילים, "חשבתי ללכת אל הגבר הכי מאיים. כלומר, הכי מפחיד וגדול מבין שלושתכם — אני מצטערת!" סגרתי את פי, שפתיי מהודקות וליבי רוטט.
השם ישמור, מה אמרתי? שהוא מפחיד, שהוא מאיים? טוב שלא אמרתי שהוא גם מכוער, עם הפה המטומטם שלי. מה בשם האלוקים חשבתי לעצמי? הוא זקר את סנטרו בתנועה שגרמה לי לעצום את עיניי.
הוא בטח יכה אותי או יכאיב לי על המילים שאמרתי. השקט שעטף אותנו התחלף במהרה בצחוק מתגלגל. פקחתי עין אחת ואז את השנייה ובהיתי בשלושה. שני הגברים, חבריו של הענק, פרצו בצחוק והאחד שעמד מולי שתק ובהה בי בחיוך מטופש.
"אתה לא... כועס?" הופתעתי.
"למה שהוא יכעס, ילדונת?" גיחך השמאלי, "זאת המחמאה הכי טובה שהוא קיבל היום."
"שהוא קיבל אי־פעם." המשיך הימני, דוחף את מרפקו לצידו של הגבר. "אל תדאגי, בּלייז לא יפגע בך... הבן־זונה פשוט לא יכול לשנות את הפנים שאלוהים נתן לו."
הגבר ניער את ראשו וחזר להתרכז בי. "למה את פה בשעה הזאת?" הוא שאל, מתעלם מחבריו.
"טוב, אני..." הוא שחרר את אחיזתו מסנטרי, "רציתי ללכת, אמממ..." הניתוק של מגע ידיו עורר משהו בלתי מוסבר בתוך ראשי, כאילו אצבעותיו החמות היו חסרות לי. "הביתה. כן, רציתי ללכת הביתה. האוטובוס אמור להגיע בעשר ורבע."
"יש לך עוד איזה חצי שעה, רוצה בירה?" שאל השמאלי והצביע לתוך הבר. "אני מזמין..."
"אני לא, אמממ... שותה." הסמקתי.
"אחי, היא בטח קטינה." נחר הימני.
"קטינה?" חזרתי אחריו.
"בת כמה את?" שאל הגבר שעמד מולי. הרמתי את עיניי לשלו.
הוא היה גבוה ממני כמעט בשני ראשים והייתי צריכה להטות את ראשי כדי להביט לתוך עיניו. שערו הקצוץ והכהה הזכיר לי את התסרוקות של החיילים שראיתי בין חבריה של דני. את פניו פיצל אף ארוך וגדול, אחד שנשבר לא פעם על גשרו ואת שפתיו הדקות וההדוקות עטפו זיפים ארוכים. הוא נראה מאיים יותר ככל שהסתכלתי עליו, ובכל זאת מצאתי את עצמי בוהה בו בלי למצמץ.
"השתקת אותה מרוב פחד." צחק הימני.
"אה," התעוררתי מתוך מחשבותיי ופציתי את פי כדי לענות לו שאני בת עשרים ושש, אך צליל מוכר נשמע מרחוק ועצר את דבריי.
הסטתי את מבטי לכיוון ממנו באתי וראיתי את פנסי האוטובוס מתקדמים אלינו מרחוק. בלי לחשוב הסתובבתי לכיוון התחנה, לפני שעצרתי וחזרתי אל השלושה. "תודה רבה לכם שעזרתם לי — אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכם. תודה!" הסתובבתי ופניתי בריצה לצד השני של הכביש.
התקדמתי במהירות אל תחנת האוטובוס והמתנתי לרכב הקרב לעברי. לא הבחנתי אפילו שמישהו התקדם מאחוריי ותפס את ידי, הסתובבתי והתבוננתי על הגבר הענקי שאחז בי. הוא לא הסיט את מבטו משלי, כשהטה את ראשו והמתין.
"אמממ... כן?" בחנתי את ידו העוטפת את שלי.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
עצרתי וסקרתי את פניו בפעם השנייה. "ע...עדן... קוראים לי עדן." השבתי.
"כמו המקום?" הוא שלח את מבטו לשמיים, זווית שפתו מתעקלת כלפי מעלה.
"כן, כמו המקום." מצאתי את עצמי מחייכת חזרה.
"אני קאלן." הוא אמר.
"חשבתי שקוראים לך בּלייז..."
"זה שם הכביש שלי... הכינוי שנתנו לי," הוא הניד בראשו לכיוון האופנועים ואמר, "אבל אני מעדיף שתקראי לי קאלן, עדן."
הדרך שבה הוא אמר את השם שלי הרטיטה משהו עמוק בתוך בטני ולא יכולתי אפילו להסביר את זה. הידקתי את שפתיי ובלעתי את הגוש שעלה בגרוני. לא ידעתי אם אפגוש אותו שוב, אבל איכשהו הרגשתי שזה לא מה שהיה חשוב. מה שכן היה חשוב, הייתה התחושה עצמה. והייתי די בטוחה שלעולם לא ארגיש כך יותר או אפגוש מישהו שיביט בי כפי שהגבר הזה מביט בי כעת.
האוטובוס עצר לצד התחנה והדלתות נפתחו. קאלן שחרר את ידי וצעד לאחור. הפניתי מבט אל הרכב, האנשים המעטים שישבו בתוכו נראו עייפים לחלוטין, אפילו הנהג בעצמו נראה חצי מת, גבותיו עלו והוא שאל אם אני מתכוונת לעלות. הנהנתי לעברו ונכנסתי לאוטובוס.
"תודה, קאלן." אמרתי לגבר שנותר בתחנה.
"נתראה, מתוקה." הוא ענה בתשובה.
לא באמת האמנתי שזה יקרה, אבל הרשיתי לעצמי לקוות, בכל זאת, העיירה הזאת קטנה. התבוננתי בו מעבר לדלתות, עיניי לא מעיזות להתנתק משלו. הוא הטה את ראשו, כאילו ידע מה עבר לי בראש ברגע שהחלפנו מבטים. לחיי התחממו וכשהאוטובוס התחיל לנוע, דמותו נעלמה לתוך הלילה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.