כלה בניגוד לרצונה

1

"מיה!"

דמות דקיקה כמעט זהה לשלה קפצה קדימה בשניה בה מיה יצאה מטרקלין הנכנסים בנמל-התעופה של סידני ותוך שניות היתה עטופה בחיבוקים נלהבים.

"הי," מחתה בחיוך מהורהר. "עברו רק חמישה חודשים."

אחווה של שתיים בלבד, בלי הורים מאז מותם ללא עת עשר שנים קודם לכן, הבנות היו החברות הכי טובות מאז שזכרו את עצמן. תחרות לא התקיימה ביניהן כלל, מעולם, ושתיהן היו בטוחות שלא תצוץ פתאום.

קטנות בקומתן, שיער חום בגון הצובל, עיניים חומות כהות, הדמיון ביניהן הביא לא אחת לטעות שמדובר בתאומות.

עם זאת, אליס היתה מבוגרת בשנתיים, גרושה עם ילד בן תשע.

מיה אחזה בזרועה של אחותה. "בואי נצא מכאן."

לקח זמן עד שאספה את התיק שלה מהמסוע, לצאת מהמסוף ההומה ולהצטרף אל זרם התנועה הנוסעת העירה.

היה נפלא לחזור הביתה, למרות שהמילה בית לא התאימה, שכן כבר לא היה לה בית ממש. במהלך השנים האחרונות היא חיתה בקמפוסים אוניברסיטאיים בעודה לומדת לתואר ברוקחות.

מיה גלגלה את כתפיה בניסיון לשחרר את המתח שנאצר בהן אחרי לילות ארוכים ללא שינה בזמן שלמדה לבחינות סוף השנה, לילות נטולי קפאין, ועייפות שלא היה לה קשר לשני הדברים גם יחד.

"אז, ספרי לי," הפצירה אליס. "מה חדש?"

לעזאזל. איפה מתחילים? עדיף לא להתחיל בכלל, החליטה, בזמן שאחותה תמרנה בתוך התנועה העירונית. ייקח זמן להגיע לפרבר מנלי הצפוני, והחדשות שהיו בפיה מוטב שייאמרו בעודן יושבות ליד שולחן חדר האוכל של אליס, כששתיהן שותות תה.

"הבחינות היו בסדר," ענתה מיה בזהירות, מודעת לכך שכתבה את זה באי-מייל.

"ו?"

"טוב לחזור."

אליס שלחה לעברה מבט בוחן בזמן שהמכונית עצרה בצומת. "את נראית חיוורת. עייפה," הרחיבה.

מיה שלחה אליה חיוך קלוש. "תודה," הצליחה לומר בזעף. "בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע."

"שום-דבר שקצת בישול ביתי ושנת לילה טובה לא יצליחו לפתור." נימת הקול התכליתית לוותה בחיוך רחב.

אליס היתה אמא אדמה אולטימטיבית שהתגאתה בהפקת ארוחות ביתיות בריאות, עוגיות מאפה בית ולחם ומיני מאפה אחרים. היא תפרה, רקמה, סרגה והלכה לשיעורי קדרות. זה לא נעצר שם, שכן הא למדה גם אמנות, פיסול, וציירה בשמן על בד. היא היתה בוועדה של בית-הספר של בנה, היתה נשיאת ועד ההורים-מורים והצטיינה בארגון כל דבר אפשרי.

אליס התגאתה בעובדה שכולם פנו אליה בשאלות ועזרה לאחרים הפכה ליעד בחייה. הדבר פיצה אותה על חמש שנות נישואים, במהלכן בעלה הביא אותה להאמין שהיא לא שווה הרבה.

מיה הבחינה במראות מוכרים מעבר לשמשה הקדמית של המכונית. בניינים ישנים התמזגו בחדשים, לבנים אדומות עתיקות עמדו בקרב בתים משופצים, מעקות ברזל מעוטרים חדשים עמדו בין מעקות עץ מתקלפים ושבורים. תערובת אקלקטית מחממת לב שהיתה מסמלי הפרברים העירוניים.

התנועה, כרגיל, התנהלה בקצב מהיר של נהר כלי רכב בלתי פוסק שנע מרמזור לרמזור.

ריחות עיר, משולבים בבניינים עתיקים, אדי דלק, חום הקיץ. עצים עם ענפים רחבים יצרו את גבולות הפארק המוריק, וממעל, שמים כחולים ללא עב.

מיה הפנתה את תשומת לבה אל אחותה.

"איך האחיין האהוב עלי ביותר?"

"נפלא. מאט מצליח בלימודים, נהנה מעונה מצוינת של כדורגל והוא שקוע מאוד בטניס בקיץ," התלהבה אליס. "הוא לומד פסנתר, גיטרה והוא גאון בשחמט. הוא התחיל ללמוד אמנויות לחימה השנה."

האהבה האמהית היתה ללא תנאי, ואליס האמינה בתיאוריה של 'מוח עסוק, גוף פעיל'... עד הסוף. למרבה המזל, בנה האמין אף הוא בתיאוריה, וראה בכל תחום חדש אתגר בר פיצוח.

"אני מתה כבר לראות אותו." היתה ביניהם חיבה משותפת שהתגברה על פער הדורות, אהבה לספורט לסוגיו, סרטי פעולה, ספרים. חברים, חשבה בחיבה, וקיוותה שהידידות הזו לא תשתנה לעולם.

"יש לו תוכניות," הזהירה אליס ומיה חייכה בציניות.

"אה. אני מניחה שגלישת אוויר, קפיצת בנג'י וכל הפעילויות המסוכנות האחרות מסווגות עדיין כאיסור מוחלט."

אליס השמיעה קול שהיה בחלקו אנחה ובחלקו גניחה.

"אל," הזהירה, "תתבדחי אפילו."

התנועה היתה כבדה כאשר חצו את גשר הנמל, ונעשתה קלה יותר כאשר הגיעו אל הפרברים הצפוניים.

היו שם מפרצונים עם סירות עוגנות, מרינה וצמחיה ירוקה עבותה שחבקה את פני הסלע הנישאים במקום בו בתי מידות עמדו גבוהים על פני החוף, חולקים את הנופים המרהיבים של הנמל והעיר.

מים ספוגי שמש, ארכיטקטורה עוצרת נשימה... מקום בו נולדה ובו בילתה את השנים המעצבות שלה. שם הצטיינה ושרדה, אהבה ונבגדה, ויצאה מחוזקת כאשה צעירה ונחושה בדעתה, שאי-אפשר היה להזיזה מדעתה כאשר החליטה על מטרה בחייה.

מלבד הטעות הקטנה שהיה בכוחה לשנות את חייה לעד.

ביתה של אליס עמד ברחוב רחב עטור עצים. זה היה מבנה לבנים מוצק עם חדרים בגודל בינוני, אותם עיצבה אחותה בכשרון רב.

מבחוץ הבית דמה לבתים רבים אחרים בפרבר המבוסס, אבל בפנים היתה בו אווירה ביתית חמימה, מזמינה ומרגיעה.

"קפה, תה או משהו קר?" שאלה אליס כאשר הקדימה את מיה במורד המסדרון.

"תה יהיה נפלא." היה רק חדר אורחים אחד, בו התאכסנה במהלך חופשותיה מהאוניברסיטה, והיא הניחה בו את תיקה, פתחה את התרמיל שלה והתרעננה במהירות בטרם הצטרפה אל אחותה במטבח.

תה ריחני העלה אדים בשתי כוסות, ומבחר של עוגיות מאפה בית עמדו על צלחת.

"יש לנו שעה לפני שאצטרך לצאת לאסוף את מאט מבית-הספר," הכריזה אליס, מצביעה על כסא מולה. "אז... ספרי."

היא יכלה לאלתר, להדוף את השאלות האינטואיטיביות של אחותה, או לפחות לדחות את התשובה עד... מתי? עד הערב, אחרי שמאט יילך לישון? מחר? לעולם לא יהיה זמן מתאים.

"אני בהיריון." בלי גינונים, רק עובדות בסיסיות. עם זאת, החריפות שבהכרזה שלה גרמה לחרדה עזה בתגובתה של אליס, שכן עמדתה של מיה בנוגע למין לפני החתונה היתה ידועה לכל.

יחד, הן צחקו על זה, חיוו דעות, הציבו את הבעד והנגד זה מול זה, ניסו להחליט אם המתנה לגבר המתאים ולנישואים אינה עמדה מיושנת השייכת למאה הקודמת! "ואם המין יהיה... פחות מהמצופה? איך תדעי אם לא יהיה לך למה להשוות?" הקניטה אליס.

עכשיו היתה שם תחושה עזה של פגיעות לצד החרדה. כל מה שהאמינה בו, כל מה שהיה יקר ללבה, עמד חשוף ופתוח לביקורת.

די היה בכך שהוכיחה את עצמה מדי יום... מדי שעה, מאז אותו לילה מר ונמהר.

"זה הכל... אני בהיריון? זהו?" תבעה אליס, המומה.

מיה עצמה את עיניה ושבה ופקחה אותן. אלוהים אדירים, מה קורה לה? "אני צריכה לעדכן אותך," הצליחה לומר בזעף והבחינה בהבעתה המהורהרת של אחותה.

"בגדול. אל תשכחי אף פרט. ויעזור לדעת אם אני צריכה לברך אותך, לנזוף בך, לנחם אותך או לשמוח אתך."

בטנה התהפכה ואז צנחה. "לנזוף," הודתה ולא ידעה אם לצחוק או לבכות.

"את לא –?" הלם וזעם נמהלו ברוח הלוחמת שלא היתה שניה לה. "זה לא היה –?"

"לא!" הרגיעה מיד, ההלם שלה הופך לישות ממשית. "בכלל לא."

אליס נרכנה לפנים וכיסתה את ידה של אחותה בידה. "אז – מה קרה?"

הדאגה הכנה שניכרה בהבעתה של אחותה כמעט הביאה אותה לידי בכי, והיא נענעה בראשה בתוכחה עצמית נוכח הסחרחרה עליה רכבה במהלך השבועות האחרונים. רגע אחד היתה בסדר, במשנהו היתה בוכיה.

איפה מתחילים? "מי," תיקנה בציניות. כן, אין ספק שמדובר במי.

"אני משערת שהוא הורס," חיוותה אליס את דעתה בחיוך קלוש. "בהתחשב בעובדה שהוא הצליח לשכנע אותך לשנות את דעתך ביחס למין לפני החתונה."

דמותו הופיעה לנגד עיניה, רודפת, מקניטה אותה בשל מה שהיה ביניהם. ההתרגשות, האקסטזה... והשאיפה שלה לחוות אותן שוב ושוב. תלמידה להוטה ללמוד תחת מגעו של מאהב מיומן, חשבה.

"מדהים," אמרה בפשטות, מודעת לחמימות המציפה את לחייה בזמן שהחזיקה את מבטה של אחותה.

"שלא מהעולם הזה, הא?" חיוכה של אליס הוחלף בסקרנות ומידה של תוכחה מתונה. "לא סיפרת לי שאת יוצאת עם מישהו."

הפתעתה של אליס היתה מובנת, בהתחשב בכך שדיברו בטלפון כל שבוע והתכתבו באי-מייל כל יום כמעט.

"אני לא."

עיניה של אחותה הצטמצמו מעט. "אם לא תספרי לי... אבל הכל," אמרה, "אני איאלץ לנקוט אמצעים!"

מיה הצליחה לחייך קלושות. "הגרסה המקוצרת לא תספיק?"

"אל תחשבי על זה אפילו!"

לא היתה ברירה אלא לפתוח בבראשית... משהו שהיתה צריכה לעשות מלכתחילה, במקום להטיל בחיק אחותה את הפצצה המילולית הזו.

"הייתי צריכה לפגוש חברה באירוע מסוים." ערב בחוץ נשמע כמו רעיון מצוין באותו זמן, לאחר שבועות של לימוד אינטנסיבי. זה גם אפשר לה להתלבש קצת... שינוי ממשי ממה שלבשה לקמפוס, ג'ינס וטריקו. "היא לא הגיעה," המשיכה מיה והסבירה. "כאשר הצצתי בסלולרי שלי ראיתי שיש ממנה הודעת טקסט שאומרת שהיא חלתה לפתע." היא משכה בכתפיה קלות. "לא הכרתי שם אף-אחד, ועמדתי לעזוב בדיוק כאשר הבחנתי באורח נוסף שעמד לבדו בצד השני של החדר."

גבר שנוכחותו המגנטית גרמה לחדר ולכל הנוכחים בו להתעמעם כליל.

גם ממרחק היתה לו השפעה מדאיגה על שיווי משקלה. השפעה מטרידה, עוכרת שלווה, קטלנית. באותו רגע היא ידעה בחוש שחייה הרגשיים עומדים בפני טלטלה עזה.

אבל אפילו היא, בתמימותה, לא יכלה לדמיין כיצד הערב הזה יסתיים, או איזה השלכות מרחיקות לכת יהיו לו.

היא גם לא היתה מאמינה שהיא מסוגלת ליפול במהירות כזו, בקלות כזו, תחת קסמו של גבר.

לא חלף יום מאז בלי שתבחן את שפיות דעתה נוכח הכניעה המהירה הזו לפיתוי... עם זאת, התואר לא התאים למעשה, שכן היא היתה מודעת היטב למעשיה, והכנות דרשה ממנה השלמה עם העובדה שהשתתפה במעשה מרצון ולהיטות.

"יצאת אתו?"

לעזאזל, כאן זה נעשה... קשה. "לא בדיוק."

הבעתה של אליס התחדדה. "למה את מתכוונת... לא בדיוק?" לפתע היתה הבנה בפניה של אליס. "שכבת אתו באותו ערב?"

בערב, ובלילה, ואפילו עם שחר, ושניהם נרדמו רק עם עלות השמש.

"מיה, אלוהים אדירים." קולה של אחותה הפך ללחישה המומה. "מה עבר לך בראש?"

היא עצמה את עיניה למול הטיפשות שבמעשיה. "זה בדיוק העניין. כלום."

עיניה של אחותה הוצרו. "אני מבינה שהמין נעשה בהסכמה מוחלטת."

"לעזאזל, כן." הגבר, הלילה, המין, כל אלה מילאו את מוחה בפרטים חיוניים. דמותו החזקה, מגעו, כל מה שהיה בו נחקקו על לוח מוחה לעד.

אליס הדפה מעליה את התה וקרסה בכסאה. "היה לך לילה פרוע עם מישהו שלא פגשת מעולם לפני כן?" היא נענעה בראשה בחוסר אמון אילם. "אחותי השקולה, שלא התמסרה לאף גבר שהיה מוכן לענוד טבעת על אצבעה?"

איך תסביר את כל מה שקרה בעקבות מבט אחד, כאשר הרגישה כיצד כל עצמותיה נמסות? זיהוי ברמה אינסטינקטיבית עזה כלשהי, שהיה מעבר לכל דבר שידעה לפני כן.

"מישהו ודאי מהל משהו במשקה שלך." זה היה ההסבר ההגיוני היחיד שאליס מצאה, ומיה נענעה בראשה.

"לא שתיתי." לא היה שום-דבר, לא היה את מי להאשים זולתה.

"האם סיפרת לו שאת הרה?"

איך יכלה, כאשר לא ידעה אפילו איך קוראים לו, קל וחומר היכן הוא חי או עובד?

שתיקתה הספיקה, ותוויה של אליס התרככו במצוקה. "הוא נשוי?"

המחשבה כמעט חיסלה אותה. ולו רק בגלל שהדבר יהפוך אותו לבעל בוגד ויהפוך את המצב לגרוע יותר. "אין לי מושג."

"אבל קיימת אתו מין בלי אמצעי הגנה?" פניה של אחותה החווירו נוכח המשמעויות. "את מטורפת?"

"אחד הקונדומים נקרע."

מבטה של אליס התרחב. "אחד?" היא המתינה שניה. "אלוהים."

זה אפילו לא התקרב לתיאור המצב. המין היה מטריף, התשוקה בשיאה... בשבילה. האם גם הוא הרגיש ככה? הוא לא אמר, אבל הרי גם היא שתקה. לאמיתו של דבר, היא לא הצליחה להוציא הגה מפיה.

"את לא יודעת איך קוראים לו? כלום?"

נשמע מטורף להודות בכך שהחלפת שמות לא נראתה חשובה באותה עת. גרוע מזה, זה אפילו לא נכנס למשוואה.

"עזבתי כשהוא עוד ישן," חשפה מיה אחרי שתיקה מייסרת, לא מוסיפה כמה מבוישת היתה, או באיזו מהירות לבשה את בגדיה ויצאה מהחדר, מהמלון, הזמינה מונית.

אלוהים... איך יכלה להשיל מעליה את כל הערכים שהנחו אותה תמיד למען לילה אחד בחברת גבר שלא פגשה לפני כן? גרוע מזה, גבר שוודאי לא תפגוש יותר לעולם?

זה לא נשמע הגיוני עכשיו יותר מאז. והיא לא יכלה אפילו לטעון שההחלטה שלה ללכת אתו היתה מעורפלת באדים של אלכוהול.

"חשבת על הפלה?"

כאב הלם בה בפנים, ישות ממשית שהעיבה על עיניה. היא רצתה את הילד הזה. עד כדי כך שלא הצליחה אפילו לחשוב על הפלה. הוא היה חלק ממנה, ממנו. תזכורת למה שהיה ביניהם. "את חושבת שלא התייסרתי בעקבות ההחלטה הזו מאז שגיליתי?"

"ו–?"

"אני יודעת שיהיה חכם לעשות הפלה, בהתחשב בנסיבות," אמרה בקול איטי ופגשה את מבטה של אחותה. "אבל אני חושבת שלא אוכל לעשות את זה." היא הרימה את ידה והחליקה קווצת שיער מעבר לאוזנה, ואז ביקשה להעלות על שפתיה חיוך שסירב לבוא.

למרות שהיו קרובות מאוד, היא לא יכלה להודות בכך שמה שכינתה בתחילה תשוקה בלתי מרוסנת היה משהו הרבה יותר עמוק, משהו בעל משמעות, שהיה הרבה מעבר לניסיון להשקיט איזה צורך גופני. זה נגע במיתרי לבה, נפשה, לכד אותה ברמה שלא ידעה על קיומה.

הילד שנשאה ברחמה היה חלק מזה.

"את לא מתכוונת להזהיר אותי בדבר הקשיים שבהבאת ילד לעולם וגידולו כאם חד-הורית?"

"אני מסתכלת על מאט ויודעת שהחיים שלי היו לא-כלום בלעדיו," אמרה אליס בשקט. "הוא משוש חיי, בבת-עיני, אושרי." היא עשתה אתנח, מהורהרת, בזמן שבררה את מילותיה בקפידה. "יש לא מעט אמהות עובדות בעולם שלנו היום. אני מניחה שרגשית אני חייבת לומר שיהיה קל יותר לחלוק דברים עם בן זוג תומך," הוסיפה. "מישהו שיוכל לתת לי קצת מרווח נשימה מדי פעם. שיחלוק אתי את האחריות. עם זאת, אם את רוצה שאגיד לך שאמהות חד-הורית מצליחה... אז אין לי חרטות, אפילו לא אחת."

"אני יודעת."

ידיה של אליס הושטו וכיסו את ידיה של מיה. "אני בטוחה שכל החלטה אליה תגיעי תהיה ההחלטה הנכונה."

בשבילי? בשביל הילד?

זה היה משהו שהדיר שינה מעיניה בלילות, שלא אפשר לה ללמוד, ועם בחילות הבוקר, היא נאלצה לעמוד מול הידיעה שבקרוב האפשרות הזו תילקח ממנה.

"אם המשך ההיריון הוא אופציה, אז אני חושבת שתוכלי לעבור לאוניברסיטה בסידני, כדי שתוכלי לגור אתי."

דמעות הופיעו בעיניה, מערפלות את הראיה, והיא מצמצה וניגבה אותן.

אהבה ללא תנאי. זה היה ללא מחיר, ויקר מפז. "תודה."

"אבל...?"

אליס הכירה אותה כל-כך טוב. יותר מדי טוב. "אם אני אבחר באופציה הזו, האחריות תהיה עלי."

"ידעתי שתגידי את זה." לגימה מהירה מהספל שלה הביאה למלמול של סלידה. "אני אכין תה חדש."

מיה הציצה בשעון שלה. "את לא רוצה לאחר לאסוף את מאט."

אחותה גנחה. "אני צריכה לקחת אותו למועדון הטניס לשיעור."

"נוכל לקנות תה בדרך, ולשתות בזמן שנצפה בו משחק."

זה מה שעשו, וברכתו הנלהבת של מאט האירה את לבה של מיה בזמן שמחאה כפיים כאשר חבט בכדור בהצלחה.

האם כאן תהיה בעוד עשר שנים? תריע לבנה או בתה מהצד? תדאג שיהיו להם די פעילויות מחוץ למערכת הלימודים כדי לחזק את הרוח והגוף כדי להרחיקם ממהמורות הנעורים?

ההתעברות היתה בבחינת משגה. עם זאת, העובר קיים. היא תביא את ההיריון לסיום מוצלח. הילד לעולם לא יכיר את אביו. ולאיזו אהדה תוכל לקוות אם תגלה את האמת ותאמר שהילד הוא תוצאה של חפוז עם זר?

"ראית את חבטת גב היד הזו?"

היא ראתה, בצורה מופשטת. "שירה בתנועה," אמרה, מכה בידה באוויר למען מאט.

באותו רגע זמזם הסלולרי שלה עם הודעת ס.מ.ס. נכנסת, והיא הקדירה פנים כאשר קראה את הטקסט.

"בעיה?" שאלה אליס ומיה חייכה אליה בזעף.

"לא משהו רציני."

מבטה של אליס החזיק בעיניה. "אבל את לא רוצה לטפל בה?"

מיה גלגלה עיניים במחווה רבת הבעה. "זה – מוזר."

"תסבירי מוזר."

"ההודעה מכריס."

"אחד הסטודנטים שלומדים אתך?"

"כן. המשפחה שלו גרה בסידני."

"וזו בעיה?"

"הוא בן תשע-עשרה והוא לא סיפר למשפחה שלו שהוא מעדיף גברים."

הבעתה של אליס לא השתנתה. "בסדר, אז למה יש לי תחושה שיש בזה יותר ממה שאת מספרת לי?"

מיה לא מיהרה לענות. "הוא בחור נחמד."

"ואת רוצה לגונן עליו?"

היא העלתה את דמותו לנגד עיניה, גבר צעיר גבוה ורזה שהצחיק אותה, חלק אתה את מוחו החריף ואת יתרונות הזכרון הצילומי שלו. "אני מעריכה מאוד את הידידות שלו. אנחנו לומדים יחד שני מקצועות, ומסתובבים המון יחד."

"בקמפוס חושבים שהוא נער השעשועים שלך?"

"לא." היא יצרה ידידות עם כמה סטודנטים ונהנתה מחברתם. עם זאת, היא לא היתה נערה שחיה כדי לעקוב אחר מגמות האופנה המשתנות ללא הרף, והיא התרחקה מהחיזורים המיניים הבלתי מוסווים כמעט של אחדים מן הסטודנטים.

כריס לא גרם לה להקים חומות בשום רמה שהיא.

"הוזמנתי לארוחת ערב ביום חמישי."

"אני חושבת שאת צריכה ללכת," אמרה אליס בזמן שמאט סיים את האימון שלו וירד מהמגרש. "כמה קשה זה יכול להיות?"

אולי אליס צדקה. וחוץ מזה, אם היא תדחה את ההזמנה בגלל תירוץ כושל כלשהו, ההזמנה פשוט תועבר לערב אחר.

היא ענתה תוך כמה רגעים והעניין נסגר, כשכריס מבהיר שיבוא לאסוף אותה בשש.

"זה יהיה כיף," אמרה אליס בזמן שצעדו אל המכונית.

מיה לא היתה כל-כך בטוחה. פעמיים למחרת שקלה לבטל. ביום רביעי התקשרה אבל ניתקה.

ביום חמישי היה כבר מאוחר מדי, שכן רק מקרה חירום יסביר ביטול... והקדוש השומר עליה סירב להיעתר לה.

מיה התלבשה ביודעה שעליה להיראות מתוחכמת. עקבים גבוהים ודקים, שמלה שחורה קלאסית, מעט תכשיטים זולת עגילים מרהיבים. לצורך השלמת המראה, היא אספה את שערה בפקעת חלקה ואז שיחררה תלתל אחד לצד כל אחד מצדעיה.

"אל תלכי," הזהיר אותה קול זעיר בזמן שנטלה את ארנק הערב שלה ויצאה מחדר האורחים. כסילה, נזפה. אף-אחד לא יאכל אותה. חוץ מזה, היא מסוגלת לדאוג לעצמה.

"נראית טוב."

מיה שלחה לעבר אחיינה הצעיר חיוך רחב. "נראה לך?"

"וואו, בהחלט," הכריז מאט בהערכה גברית מעבר לשנותיו.

"הטרמפ שלך נכנס הרגע לשביל הגישה," אמרה אליס כמה שניות לפני שנשמעה טריקת דלת של מכונית.

מיה גלגלה את עיניה בהבעה. "הלוואי שזה לא היה כזה עניין."

איכשהו, האמירה 'המשפחה רוצה לפגוש אותך' נראתה בזמנו כמו הזמנה קלילה, אבל עתה, כאשר הפגישה עמדה בפני מימוש, היא לא היתה כל-כך בטוחה.

"כריס חבר ללימודים, ידיד. אני בטוחה שהמשפחה שלו מאוד נחמדה."

השם קדרס היה בראש הסולם החברתי של העיר, וקשה היה להאמין שהמשפחה נחמדה, בהתחשב בגרסה שמסר לה כריס אודותיה.

אח מבוגר יותר, ניקולוס, ששלט בתאגיד המשפחתי באגרוף פלדה; אמם האלמנה סופיה, שהשפעתה הועמדה בצל רק על ידי אנג'לינה, אם המשפחה, סבתם האלמנה מצד אביהם של ניקולוס וכריס.

פעמון הכניסה צלצל ומיה התנשמה עמוקות ויצאה אל המסדרון.

"הי." ברכתה החזיקה חמימות כנה כלפי הגבר הצעיר שעמד בפתח.

הוא היה מושך, עם עיניים כהות וחודרות, חיוך חמים ולב נדיב; גובהו ותוויו הרזים הבטיחו טובות לעתיד.

ההכרות נעשתה בקלילות, ומקץ דקות מיה התיישבה בפורשה.

"שלך?" הקניטה כאשר הדהיר את המכונית לאורך הרחוב.

"היא שייכת לאחי."

"והוא מרשה לך לשאול אותה?"

"כשאני בבית." כריס משך בכתפיו בסתמיות. "יש לו אחרות."

"ברבים?"

"כן."

רטט חלף בעמוד השדרה שלה, רטט שלא היה לה הסבר הגיוני בשבילו. "אולי כדאי שתספר לי על תוכנית המשחק של הערב."

הפורשה נהמה ועצרה בצומת והוא שלח לעברה מבט חודר. "את חברה שאני מחבב מאוד."

"חברה אפלטונית," אמרה וזכתה ממנו לחיוך מהיר.

"זה התיאור שמסרתי."

"יופי."

"הם יעריצו אותך. מה יש לא להעריץ?"

מיה שלחה לעברו חיוך זועף. היה בה חלק שרצה להגיד לו לסובב את המכונית ולקחת אותה הביתה.

קחי את עצמך בידיים. זה רק ערב אחד. כמה שעות. היא תחליף כמה משפטים מנומסים, תדחה את כוס היין ההכרחית ותאכל מזון משובח.

מפרץ רוז החזיק תערובת אקלקטית של בתים מבוססים מאוד, רבים מהם עם נוף רחב אל הנמל, והמילה מלכותי עלתה בדעתה כאשר כריס חלף בין שערי ברזל מעוטרים שהגנו על הכניסה לשביל גישה מתפתל שהוביל אל בית דו-מפלסי שנבנה מלבנים בצבע שמנת.

דלתות כפולות רחבות, תריסי עץ, עמודים וכניסה אלגנטית עמדו בתוך שטח מטופח להפליא, והבית... האחוזה, תיקנה מיה... רמז לעושר משפחתי רציני. רציני מאוד.

דבר שכריס שכח להזכיר.

כאילו בניסיון להדגיש עובדה זו, מכונית מייבק עמדה מתחת לחופת עמודים. הקווים המרהיבים שלה היו מזוהים עם קו היצור האולטימטיבי של קבוצת מרצדס.

"את מתרשמת."

זו היתה הצהרה שנאמרה ללא רגש והיא הניחה למבטה להתיישב על תווי פניו. "זה מה שאני אמורה להיות?"

הבעתו הפכה חתומה בזמן שעצר את הפורשה במפרץ חניה. "זה רק חפצים," אמר בשקט. "דברים חומריים שנאספו והועברו מדור לדור כעדות להצלחה של יזמים."

"ואתה שונא את זה?"

"לא. אני רק מעדיף לא להיצמד לכנפות המעיל של המשפחה." הוא הושיט את ידו אל חגורת הבטיחות שלו בזמן שמיה פתחה את החגורה שלה. "בסדר, בואי נעשה את זה."

"נתייצב בפני החוקרים?" הקניטה בקלילות וזכתה בתמורה בחיוך קליל.

"קלטת."

מקץ שניות הם נכנסו לתוך כניסה דו-מפלסית רחבה ומחופה שיש, ושתי דלתות עץ גדולות נפתחו וחשפו סוכן בית בלבוש ללא רבב.

"ערב טוב."

סוכן בית? למה היא מופתעת?

כריס ערך את ההכרות. "קוסטס אתנו שנים."

"המשפחה נאספה בטרקלין."

כאשר מדברים על רשמיות חמורת סבר, היא היתה מעדיפה ספונטניות חמימה. האם משפחות ממוצא יווני אינן ספונטניות דווקא?

אולי לא.

מיה חצתה את רצפת השיש הרחבה לצדו של כריס, כמה צעדים מאחורי סוכן הבית, שעצר כאשר הגיע למה שהניחה שהוא הטרקלין.

"גבירתי, בנך והאורחת שלו כאן."

זה היה חדר גדול ומרוהט להפליא. שתי נשים ישבו וגבר אחד עמד כשצדודיתו אל הפתח ליד קיר החלונות הצרפתיים.

גבר שגובהו ועמידתו פרטו על מיתר מוכר. אלא שמיה ביטלה את האפשרות הזו באחת, למרות שרטט של חרדה התעורר מיד בבטנה.

הצעירה מבין הנשים קמה על רגליה והתקדמה.

"מיה. כמה נחמד להכיר אותך סוף-סוף."

"אמי, סופיה קרדס," אמר כריס בחיוך. "מיה פרדריקסן."

"תרשי לי להציג את חמותי." סופיה הצביעה על האשה המבוגרת יותר, שנותרה יושבת. "אנג'לינה קרדס."

אם המשפחה, הסיקה מיה, פוגשת את עיניה עזות המבע של אנג'לינה קרדס. שום-דבר, הסיקה, העיניים האלה לא יחמיצו.

"מיה." זו היתה אמירה מנומסת, לא יותר.

"בני הבכור, ניקולוס."

הוא הסתובב והיא הרגישה שלבה עוצר מלכת.

לא. הזעקה האילמת עלתה מתוך תהומות נשמתה. זה לא ייתכן...

חייבת להיות טעות. איך יכול להיות שאחיו של כריס הוא הגבר שאתו בילתה לילה סוער של מין ללא רסן?

עם זאת, זהותו היתה מעבר לכל ספק. גובהו ורוחב כתפיו היו מוכרים עד כאב. כמו גם תווי פניו המפוסלים, הלסת החזקה, העיניים הכהות, הפה שאפשר למות ממנו.

כל מה שנדרש היה מבט אחד, וכבר עצמותיה התמוססו.

אלוהים אדירים... המחשבה על מה שעשו גרמה לה לפיק ברכיים.

הוא ידע. היא ראתה את זה בתהומות עיניו ובעיקול החושני של פיו... זיהוי מיידי שהופיע בחטף בזמן שהתקרב כדי לברכה.

היא רצתה לציית לאינסטינקט ולברוח, ורק אומץ לבה אילץ אותה להישאר.

"מיה."

דמה סער בעורקיה כאשר שמעה את שמה על דל שפתיו, גופה התחמם וקדח והיא התקשתה להוציא הגה מפיה.

האם זיהה את חוסר הנוחות שלה? גרוע מזה, האם האחרים בחדר חשו בכך?

היא רצתה לזעוק נגד יד הגורל ששיחקה בה באכזריות כזו. האם לא די בכך שהתעלמה מכל צווי המוסר שלה והתמסרה לזר מוחלט? הגילוי שהיא הרה היה צריך להספיק גם הוא כשלעצמו.

אבל זה... זה היה הסיוט הגרוע מכל.