כלואה בין שתיים

פרק 1 ההתפרקות

במשך שנים רבות ידעו רשויות המדינה עלינו, אך ידן קצרה מלהתערב. גואל רצון הקפיד תמיד לשמור על החוקים היבשים, שאותם הכיר היטב, נהג להסביר שהוא בקי בהם היטב, ושאם נעשה כדבריו, לא יוכלו לעשות לנו דבר. בעיקר הקפיד שכלפי חוץ ייראו הגידול והטיפול בילדים מסורים ומיטיבים, ובכך הצליח למנוע מהמשטרה ומהרווחה עילה להתערב. תמיד כינה את הרווחה "שטן מהלך", וטען:

"עובדות הרווחה נוהגות לחטוף בשיטתיות ילדים מהוריהם, ולהוציא אותם מהבתים ללא סיבה מוצדקת. יותר מכך", דאג להדגיש, "הרווחה בעיקר חותרת להתנכל לי, והם יצליחו בכך באמצעות לקיחת הילדים מאיתנו, הוצאתם מהבית, ביודעם היטב כי אלו הם הילדים שלי".

לאורך השנים טען תמיד כי הממסד מושחת כולו:

"מאחר שיש להם ידע עד כמה אני מתוחכם ובעל יכולות מיסטיות וריפוי, הם רוצים להחליש אותי באמצעות פגיעה ישירה בילדים שלי ולקיחתם".

מהרגע שהכרתי אותו טען שכבר כילד ממוצא תימני בשכונת התקווה סבל מקיפוח ומגזענות, ושתמיד מנעו ממנו להתקדם, ללמוד ולהתפתח. במשך השנים התהלך בכת סיפור קשה מפיו, על אחת מבנותיו הגדולות. הוא טען שחטפו את בנה התינוק מייד לאחר הלידה בבית החולים תל השומר, ורק כעבור חודש וחצי הוא הוחזר לאימו, במצב קשה של תת־משקל.

הוא היה חוזר ואומר לנו שוב ושוב:

"אתן רוצות שלא ייקחו לכן את הילדים? אז תקפידו לשמור על שלושה חוקים עיקריים: תדאגו שהילדים שלכן יגיעו בקביעות לבית הספר ולגנים, שיגיעו תמיד עם אוכל, ותמיד מסודרים ונקיים".

אכן לאורך כל השנים הוקפד מאוד הטיפול בילדים, בעיקר מבחינה חיצונית. דאגנו תמיד שיהיו לבושים יפה ומסודר, לא רק בשבתות ובחגים אלא גם ביומיום. אם אחת הנשים התקשתה לקנות לילדיה בגדים, אזי מישהי מהנשים שלא היו להן ילדים הייתה עוזרת לה וקונה להם. הילדים הגיעו נקיים ומסודרים למסגרות החינוך, ובתיקיהם תמיד כריכים ופירות.

נוסף על כך הקפיד שהכול ייראה חוקי גם בתחומי חייו האחרים. הוא לא התחתן עם הנשים שלו. הייתה לו אישה אחת חוקית, שעימה התחתן כשהיו בני תשע עשרה, ואישה נוספת שהייתה ידועה בציבור. לכל שאר הנשים לא היה מעמד רשמי ביחס אליו. מאז ומתמיד היינו רשומות כרווקות בתעודת הזהות. בכך השיג שני דברים: הוא לא עבר על החוק האוסר להתחתן עם יותר מאישה אחת, וכן היה לו רווח כלכלי מכך שהיינו מוכרות בביטוח הלאומי כאימהות חד־הוריות, וזכאיות להטבות כספיות רבות. מההתחלה יצר תשתית כלכלית רחבה ומוצקה, אשר שירתה אותו לאורך כל השנים.

כאשר החל לקיים קשר עם נשים שעוד לא היו בנות שמונה עשרה, כמוני, דאג להסתיר זאת היטב, עד שהגענו לגיל המותר על פי החוק. בכך יצר סביבו כת שלמה, שבה חיו כחמש עשרה נשים ועשרות ילדים, ועד סוף הפרשה הגיע מספרם ליותר מחמישים. הכת פעלה באין מפריע בדרום תל־אביב במשך שנים רבות. לאורך כל התקופה נמנע מהרשויות להתערב, מאחר שכלפי חוץ לא הייתה אפשרות להוכיח כי קורים שם דברים לא חוקיים. במשך השנים ניסו הוריהן של חלק מהנשים להגיש תלונה במשטרה, אך אותה תשובה חזרה על עצמה - כיוון שבתם אינה קטינה הם אינם יכולים להתערב, כל עוד היא עצמה אינה מגישה תלונה.

כך לאורך שנים רבות, באמצעות החוק היבש, ביטח את עצמו, ואיש לא יכול היה לעשות דבר. הכת המשיכה להתקיים, ועשרות ילדים ונשים חסרי אונים חוו פגיעות וניצול קשה על בסיס יומיומי, וחיו בטרור מתמיד תחת שליטתו של פסיכופת. הוא ניהל את חיי כולנו בהתאם לאינטרסים החולניים שלו שלא ידעו גבולות, והכול בלב ליבה של שכונת התקווה.

קיומה של הכת היה נמשך עוד זמן רב, אלמלא התרחשות קריטית שאירעה בקיץ 2008. הייתה זו מעין רעידת אדמה, כאשר בפעם הראשונה בתולדות הכת העזה אחת הנשים לברוח.

***

יום רביעי, כמעט חמישי, 9/7/2008, 23:55

רוית עזבה היום את גואל. האמת שכולנו די המומות ודי בשוק. בכל זאת. כל כך הרבה שנים אנחנו ביחד - כמו משפחה. גם אני מסתכלת על זה - איך אפשר לעזוב את גואל? הרי משולות אנו לפצוע אנוש המחובר למכונת הנשמה, ואם הוא עוזב את גואל הוא למעשה מנתק לעצמו את החיבורים. איך אפשר לחיות ללא גואל ולו לשנייה אחת? רוית עזבה. זה ממש מוזר, כמו בתוך סרט. לא נקלט וזה ממש נורא. איך, איך, איך אפשר לחיות ללא גואל? איך? אני אמות תוך שנייה אם אצטרך לחיות ללא גואל האהוב, יקר הערך יותר מכל העולם כולו. ערמת הבגדים שלה מונחת פה בסלון, ואני בשוק רק מלהסתכל על זה. היא עזבה. הלכה. לאן? לא ברור. מישהי מהנשים אמרה שכנראה היה לה מישהו אחר כבר הרבה זמן, וגם הלקוחה שלה (מי שרוית הייתה מנקה אצלה) עזרה לה בזה ונתנה לה מקלט בביתה. אין לי באמת מושג מה קורה. המצב הזה באמת קשה ומעורר מחשבות. איך אהיה מסוגלת להיות נגד גואל? כמה אני אוהבת אותו ונאמנה לו... אבל אני שמחה לראות שהמצב הזה גם מחזק אותי לאהוב את גואל עוד יותר ולהיות נאמנה לו עוד יותר, כי אי־אפשר לחיות בלעדיו ולו לשנייה אחת. גואל, אוצרי, היקר מכול. גואל שלי, אהובי הנערץ והנפלא. גואל, גואל, גואל, גואל, אתה אהוב חיי. אתה הדבר היחיד החשוב לי בתבל. אתה כל עולמי. אתה הסיבה היחידה שבגללה יש לי כוח לקום בבוקר. גואל אהוב ליבי. אני אוהבת ומעריצה אותך, אתה היחיד ומיוחד.

***

לאורך השנים בכת המשכתי בהרגל אשר החל אצלי בגיל תשע, לכתוב יומן המתעד את חיי - את מחשבותיי, את רגשותיי ואת מאוויי הכמוסים ביותר. גם בכת כתבתי יומן, שתיעד את חיי היומיום כפי שהיו, את מה שקרה בחדרי חדרים, את הערצתי לגואל רצון ואת התלות הגדולה שלי בו מצד אחד, אך גם את חיבוטי הנפש ואת המאבקים הקשים אשר התחוללו כל הזמן בין שתי הדמויות אשר חיו בתוכי ובין שתיהן הייתי כלואה, יהודית ולי־יה.

האישה אשר נמלטה מהכת הייתה צעירה ולא היו לה ילדים. בזמן החקירה הסמויה אשר נערכה כחלק מהמבצע, הוא הוקלט:

"תדע לך, ברגע שאישה מביאה לי ילדים היא הופכת מייד להיות בת ערובה בידיים שלי".

ואכן המציאות מראה שרק אישה שלא היו לה ילדים הצליחה להתפכח, לאזור אומץ ולברוח. היא הגישה תלונה במשטרה על כך שאנס אותה בעודה קטינה. למרבה המזל, עדיין לא חלה התיישנות על המקרה, ולראשונה זה שנים רבות היה למשטרה קצה חוט להתחיל בחקירה. הם הבינו כי לפניהם מקרה גדול, מורכב ורגיש ביותר, המחייב עבודה משותפת עם כוחות הרווחה. החקירה הסמויה שהחלה כללה האזנות סתר וציתות לשיחות שניהל עם הנשים לאורך כל שעות היממה. נוסף על כך, הם הורידו למחשבים שלהם את ההודעות הרבות שהיינו שולחות לו מדי יום.

כחלק מהשליטה בנו, חייב אותנו לדווח לו כל הזמן היכן אנו נמצאות. רמת הדיווח שדרש הייתה לפרטי פרטים - הכתובת של מקום העבודה, מספר הקומה ומספר הדירה שניקינו, באילו שעות התחלנו ומתי אנו צפויות לסיים ולשוב הביתה. כאשר היינו מתעכבות בעבודה היה עלינו לשלוח לו הודעה נוספת, ולציין את שעת הסיום החדשה. בהמשך דרש שנציין בהודעות גם את שמה של בעלת הבית, ואף את מספר הטלפון הפרטי שלה. חשתי אי־נוחות לתת לו את פרטיהן האישיים של הנשים שאצלן עבדתי מאחורי גבן, ובאחד הימים אמרתי לו שכך אני מרגישה. הוא ענה לי:

"אתן הנשים תמיד בוגדניות. אי־אפשר לסמוך עליכן. אם את באמת רוצה להוכיח לי שאת עובדת ולא נפגשת עם גבר אחר - זו ההוכחה בשבילי. חוץ מזה, אם חלילה יקרה לך משהו, שיהיה לי עוד טלפון כדי למצוא אותך..."

למשמע התשובה שתקתי. בכל פעם מחדש הצליח לעורר בי רגשות אשמה, לגרום לי לחוש שאני זו שאינה בסדר, אני הבוגדנית. הוא נהג להראות לנשים את ההודעות האחת של האחרת, ולחקור אותן עליהן:

"תראי, כאן היא כתבה שהיא סיימה לעבוד, ובהודעה אחר כך כתבה שהגיעה הביתה. כמה זמן אמור היה לקחת לה להגיע? אולי התעכבה בדרך בלי רשות? אולי נפגשה עם גבר אחר?"

הוא אהב לחקור אותנו זו על זו. בכך היה גורם לכל אחת להבין שכפי שהוא חוקר אותה על אחרת, כך הוא גם חוקר עליה. הייתה זו דרך נוספת לשמר את הפחד שלנו ממנו ואת השליטה שלו בנו. בהמשך דרש שנחליף כולנו את הטלפונים הניידים שהיו ברשותנו לטלפונים חדשים יותר, שאפשרו לו לקבל את ההודעות שהיינו שולחות לו ישירות גם למחשב שלו, שהיה בדירתו בדרום תל־אביב. הוא פתח תיקייה לכל אישה בנפרד, וההודעות היו מגיעות היישר לשם. נוסף על כך, הוא היה מעודד אותנו לכתוב לו הודעות אהבה וסגידה, וקיים תחרות סמויה בין הנשים, מי מרבה לכתוב יותר. כוונתו הייתה לגרום לקנאה תמידית בין הנשים, קנאה שאותה ידע לתעל תמיד לצרכיו. הוא נהג לספר לאחת על הודעה שאחרת כתבה לו, לציין עד כמה הוא מעריך אותה, וכך, כמובן, גרם לראשונה לקנא. במקרים אחרים נהג לבקש שמישהי תקרא בקול את ההודעה שאחרת כתבה, והיה מתמוגג מנחת בזמן ההקשבה, וגורם לצביטה בלבבותיהן של הנשים שנכחו באותו מעמד. בראשן כבר תכננו את ההודעה הבאה או את המכתב הבא שלהן, כדי שגם הן יזכו להרעפת אהבה ולתשבחות. מעבר לסיפוק יצריו הנרקיסיסטיים, היה זה גם חלק משטיפות המוח שהקפיד לעשות לנו. העובדה שהיינו כותבות וחוזרות על אותן מנטרות שוב ושוב הפכה את המנהג הזה לדרך נוספת של שטיפת מוח.

כיום אני מבינה שכנראה הוא כמעט לא ידע לקרוא. הוא קרא, אך ברמה נמוכה מאוד. תמיד מישהי מהנשים שהיו במחיצתו הייתה קוראת עבורו את כל ההודעות שהיה מקבל. אני חשבתי לתומי שהוא פשוט עייף, שזהו סוג של פינוק עבורו. הוא דרש שבסופו של כל יום תהיה מישהי אשר תעתיק את כל ההודעות שקיבל באותו יום למחברת גדולה, ושהכול יהיה מתועד לפרטי פרטים. הייתה לו אובססיה לתעד את עצמו ואת כל מה שקשור בו.

***

ידוע כי בשעת פירוקה של כת טמונה סכנה גדולה, מאחר שחברי הכת משועבדים למנהיג בגופם ואף ברוחם, שעליה הוא שולט לחלוטין. מחשבותיהם ורצונם הם שלו למעשה, והם עלולים לבצע מעשים קיצוניים, הכוללים פגיעה בעצמם. אפשר ללמוד ממקרי עבר, שבהם התרחשו התאבדויות המוניות כאשר ניסו הרשויות לפרק כיתות, או מקרים של אנשים שנכנסו למצב פסיכוטי ונעשו מסוכנים לעצמם ולסביבתם. גם במקרה הכת של גואל רצון, חששו מאוד במשטרה וברווחה ממצבים דומים, ולכן גייסה המשטרה את ד"ר גבי זהר, עובד סוציאלי קליני המטפל בנפגעי כיתות וחוקר את התופעה, כדי שילווה את התהליך וייתן חוות דעת על מצבנו הנפשי - עד כמה אנו חיות תחת שליטה ושעבוד, וכיצד לפרק את הכת בצורה יעילה ובטוחה, בדרך אשר תמזער עד כמה שאפשר נזקים נפשיים או פיזיים. באמצעות קריאה ושמיעה של ההודעות ושל השיחות שלנו עם גואל רצון, אבחן ד"ר זהר את מצבנו הנפשי ואת מידת השליטה של רצון בנו, וכיוון את המשטרה ואת הרווחה בבניית מבצע החילוץ כך שיהיה יעיל וללא פגיעות. גואל רצון היה טוען בכל מקום שאליו הלך, ואפילו פעם אחת בזמן ריאיון בטלוויזיה, שאם הוא ייכלא או חלילה ימות אזי כל הנשים תתאבדנה. במשטרה לא רצו להסתכן.

במשך חודשים הם עקבו אחרינו פיזית לכל מקום, ולמדו את ההתנהלות ואת סדר היום שלנו לפרטי פרטים - מי הן כל הנשים ומי הם הילדים של כל אחת, היכן כל אחת עבדה, מתי יצאה מהבית ומתי חזרה. הם אף החדירו לבית אנשים שלהם, בטענה שהם עובדי חברת חשמל אשר צריכים לעשות בדיקה שגרתית בכל קווי החשמל בשכונה. כך התקינו ברחבי הבית ציוד נסתר אשר עזר להם לצותת לשיחות שהתנהלו, וללמוד את אורח חיינו. גם הרווחה התגייסה במלוא הכוח. בישיבות הארוכות שנערכו לאחר שעות העבודה ניתחו את המידע שהגיע מהמשטרה לפרטי פרטים, כדי להבין מה יהיו הצרכים של כל הנשים והילדים ביום שאחרי. סודיות המבצע הייתה מעל לכול, ולימים סיפרה לי עובדת סוציאלית בכירה שלמרות תפקידה הייתה צריכה להזדהות בכל פעם מחדש לפני הכניסה לישיבות אלה. הן הקדישו לכך זמן רב, הרבה מעבר לשעות העבודה שלהן, אך תחושת השליחות והרצון בהצלחת המבצע היו מעל לכול.

המשטרה, כחלק מהחשיבה על כל הפרטים, הבינה כי הזמן הטוב ביותר להוצאת המבצע לפועל הוא בשעות הבוקר, זמן שבו כל אחת מאיתנו הייתה לבד בעבודות הניקיון שלה. כך היה קל יותר להשתלט עלינו, בלי שנשפיע זו על זו. המבצע היה כה סודי עד שגם הצוותים אשר נשלחו לעכב אותנו לחקירות לא ידעו מי אנו ובמה מדובר. הם רק קיבלו הוראה ברורה - ביום הזה, בשעה הזו, תעבור אישה. יש לקחת ממנה תעודת זהות, לוודא כי אכן זו היא ולהביא אותה למקום שסוכם מראש.

***

הגענו ליפו, לבניין הגדול של ימ"ר תל־אביב ברחוב סלמה. הניידת נכנסה לחניון התת־קרקעי, וחיכינו דקות ספורות. כיום אני יודעת שחיכינו משום שכבר הספיקו להביא לשם חלק מהנשים, והם לא רצו שניתקל זו בזו.

התחלתי לבכות, ואחד השוטרים שאל אותי בטון תקיף:

"למה את בוכה?"

בדיעבד אני מבינה שאף על פי שלא ידע מדוע עוכבתי לחקירה, הניח מן הסתם שהמטרה היא לעזור לי, ולכן שאל בדרך זו.

במקום עמוק בתוכי ידעתי שהם מצילים לי את החיים, אבל עדיין היה לי צורך לבכות.

לאחר כמה דקות עליתי עם השוטרת במעלית, וממנה יצאנו למסדרון ארוך שלאורכו היו חדרים רבים, ובקצהו תאי שירותים שאליהם הוכנסתי. שוטרת נוספת חיכתה לי שם. היא ערכה חיפוש בבגדיי ואף צילמה אותי. לאחר מכן פסעתי אחרי שתי השוטרות במסדרון, עד שהגענו לפתחו של אחד החדרים. הבחנתי מייד בשוטר שישב שם ונבהלתי - זה גבר, אסור לי להיות בקרבת גברים! הוא אסר עלינו לדבר עם גברים, ואפילו להסתכל עליהם:

"אם תסתכלי על גברים, הילדים שלך יהיו חולים!" נהג לאיים עלינו פעמים רבות במשך השנים.

פחדתי ממנו פחד מוות. תמיד הייתי מבועתת מהמחשבה שאסתכל בטעות על גבר, והנורא מכול יקרה. הוא גם נהג לאיים עלינו שאם יום אחד נשתגע ונחליט לתבוע ממנו מזונות, הוא ידאג להרוג את הילדים שלנו.

עמדתי בכניסה מהוססת ומפוחדת, כשהגיחה מתוך החדר שוטרת נוספת שלא ראיתי בהתחלה. נרגעתי. במשטרה דאגו לנוכחות של נשים בכל החדרים, מאחר שידעו היטב כי נאסרה עלינו כל אינטראקציה עם גברים, ולוּ הקטנה ביותר. השוטרת הזמינה אותי להיכנס ולשבת ליד השולחן. השניים חייכו אליי, ושאלו אם אני רוצה לשתות משהו.

"לא", עניתי.

עדיין ניסיתי לעכל את כל מה שאירע עד אותו רגע. הם התחילו לשאול אותי שאלות - שמי, שמות הילדים שלי, גילם והיכן הם לומדים. השוטרת רכנה אליי ואמרה:

"מה תגידי אם אני אגיד לך שאת כבר לא חוזרת לבית ההוא?"

תחושת הקלה מסוימת חלפה בי. מה, יש סיכוי שהחיים הקשים האלה עומדים להשתנות? הייתה זו מחשבה של יהודית ולא של לי־יה, שעדיין התקיימה בתוכי. כעבור דקות אחדות הם הודיעו לי שגואל נעצר, ושכל הנשים הובאו לשם, כמוני. חשתי זיק של שמחה - סוף סוף מישהו יכול עליו! אני מעולם לא הייתי יכולה, אבל סוף סוף מישהו הצליח להשתלט עליו! שוב, הייתה זו יהודית.

בדיעבד אני מבינה עד כמה חלק חבוי בתוכי - האני האמיתי שלי - רצה תמיד להשתחרר מכבליו של גואל רצון, אך היה מדוכא תחת שליטתו האלימה והמתמדת. פחדתי ממנו מאוד, והוא שלט בי לחלוטין - פיזית, שכלית, רגשית ונפשית. השליטה הייתה כה מוחלטת שאפילו ביני ובין עצמי לא העליתי אפשרות לחיות בלעדיו. למרות זאת, תת־המודע שלי סיפר סיפור אחר לגמרי. ברגע שהכול נגמר, על אף הבלבול הגדול שבו הייתי שרויה, היה בי חלק ששמח וחש הקלה מיידית. כיום אני יודעת - אומנם גואל רצון הצליח לשלוט עליי בצורה מוחלטת, לנתק אותי מהעולם החיצוני, ממשפחתי ומכל האנשים שהיו קרובים אליי במשך כל חיי, מכל מה שגדלתי עליו והאמנתי בו, לזרוע בי פחדים ואימה, אך בכל זאת הוא מעולם לא הצליח למחוק את יהודית האמיתית, שתמיד נשארה בתוכי. כיום אני רואה איך לאורך כל הדרך היא תמיד הייתה שם, הילדה שגדלה בקיבוץ, עם כל אהבתי לפרחים, לעצים ולדשא הירוק, עם אהבתי לספרות, למוזיקה, לצלילים ולמילים, עם אהבתי הגדולה לאנשים ואמונתי הטבעית שנפש האדם טובה מיסודה, ולא - כמו האמונות שהוא ניסה לשתול בי - שכל בני האדם רעים ומסוכנים.

למרות דבריה של השוטרת וההתרגשות השקטה שחלפה בי, לא הצלחתי להפנים את משמעות דבריה, שזה נגמר. החלק בתוכי שסגד והעריץ את גואל רצון, ובעיקר פחד ממנו, המשיך לגונן עליו. לא שיתפתי פעולה, ולא סיפרתי להם כמה כספים העברתי לו כל חודש, ושהיינו חייבות לעשות זאת; שהוא כל הזמן היה מגדף אותנו על כך שאנחנו לא דואגות לו מספיק ולא נותנות לו יותר. לא סיפרתי על מבחני האמונה שבהם העמיד אותנו, כדי לראות עד כמה נהיה נאמנות, כמה כספים נהיה מוכנות להעביר לו ומה נהיה מוכנות לעשות עבורו, גם במחיר של סיכון עצמנו, ולא סיפרתי על האיומים ועל ההפחדות שלו מדי יום באופן כללי, לא רק בהיבט הכלכלי. לא סיפרתי כיוון שבשלב ההוא חשתי שאני צריכה להגן עליו. הייתי עוד רחוקה מלהבין שכל המעשים שעולל לי, לילדים ולכל הנשים האחרות היו פשע לכל דבר. טכנית גם עוד לא ידעתי בשלב ההוא על עבירות המין הקשות, שעליהן גיליתי רק לאחר מכן.

רק לאחר כשעתיים קלטתי את משמעות דבריה של השוטרת, שכולן בתחנת המשטרה, כל הנשים, ובהלה אחזה בי: מי נמצאת עם הילדים? חשבתי על בני הקטן שנשאר כל יום בבית. היה לנו סדר שבועי קבוע ומסודר - בכל יום אחת הנשים הייתה נשארת בבית, שומרת על כל הקטנים ובכך מאפשרת לשאר האימהות לצאת לעבוד. את הילדים עד גיל שלוש לא רשמנו לגנים, שכן המסגרות עד גיל זה היו פרטיות, לא סובסדו על ידי המדינה והתשלום עבורן היה גבוה. לוּ היה אותו סכום כסף מיועד לצרכיו של גואל רצון, הוא היה דורש שנוציא את הסכום הזה מדי חודש, אך לא עבור ילדינו. הילדים נשארו עד גיל מאוחר בבית ללא תנאי התפתחות מותאמים כלשהם.

עצרתי את החקירה ושאלתי בדאגה:

"מה עם כל הילדים?"

"אל תדאגי", ענו לי, "הוצאנו את כל הילדים שלכן מהגנים ומבתי הספר, והם נמצאים פה, לא רחוק".

למרות שנים רבות של שטיפות מוח רבות על אכזריותן של עובדות הרווחה, סיפורי האימה שלפיהם הן מוציאות בכוח ילדים רכים מבית הוריהם ללא כל סיבה מוצדקת, והאזהרות שעלינו להישמר מהן כמו מאש, חשתי הקלה. ידעתי כי ילדיי בידיים טובות.

ילדיי חוו את היום ההוא כיום מורכב, כפי שאפשר להבין ממה שכתבה נויה, שהייתה בת שבע כשהפרשה הסתיימה.

***

12/1/2010 היום שבו הכול נגמר.

הבית בעל השלוש קומות עם הרבה ילדים מתרוצצים בין המדרגות, השביל הארוך של הילדים עם התיקים בדרך לגנים ולבתי הספר, הארוחות המשותפות, המשחקים בפארקים וגני השעשועים, הנסיעות באוטו הלבן הגדול, ימי ההולדת המשותפים, כל הנשים שהיו, הביקורים שהוא היה בא אלינו ויושב איתנו בסלון, האירועים הגדולים שהיינו חוגגים איתו, השמות שבהם היינו נקראים - הכול נגמר!

הכול התחיל בבוקר שגרתי, בדרך לבית הספר - אני, שני אחיי הגדולים ועוד שיירה של ילדים, עם שתי אימהות שמלוות אותנו במעברי חציה, עד לשער בית הספר. נכנסתי לכיתה כרגיל, ובאמצע שיעור חשבון נכנסה מישהי לכיתה וקראה לי בשמי הקודם, וביקשה מהמורה לקחת אותי. קמתי, ואז היא ביקשה ממני שאקח איתי גם את התיק. הבנתי שכנראה לא אחזור לכיתה, והייתי מבולבלת. חשבתי שאולי עשיתי משהו, אבל בלי לחשוב יותר מדי לקחתי את התיק ויצאתי עם האישה ועם עוד גבר, שהיה איתה. עלינו במדרגות בית הספר לקומה הכי גבוהה, והכניסו אותי לחדר שבו ישבה אישה שביקשה ממני לשבת מולה. היא התחילה לחקור אותי ממה קיבלתי את המכה הכחולה שהייתה לי ביד. לא זכרתי ממה קיבלתי את המכה, והיא התעקשה לקבל תשובה ושאלה שוב ושוב: "איפה קיבלת את המכה? ממי? את בטוחה שאת לא זוכרת? מישהו הרביץ לך?" אמרתי לה שאני לא יודעת, ותוך כדי כך ראיתי שיש לידה מצלמה שמצלמת אותי. אני זוכרת תחושת אי־נוחות ואת החשש שהרגשתי, ובאמת ניסיתי להיזכר מאיפה קיבלתי את המכה, כי אם לא אדע לענות תשובה, אז אולי ארגיש קצת אשמה. לאחר כמה דקות שלא ידעתי מה לענות יצאתי עם כמה אנשים אל רחבת בית הספר, ושם חיכתה מכונית. אני זוכרת שהעסיקה אותי המחשבה למה המכונית בתוך הבית ספר. נכנסתי ישר למכונית, שם הייתה מישהי נחמדה שכיבדה אותי בממתקים. אני זוכרת שהיא הסבירה לי לאן נוסעים: "למקום כיפי ונחמד, ויהיו גם עוד ילדים שאת מכירה", ואז עלה לאוטו ילד נוסף מהבית, וזה הרגיע אותי. התחלנו לנסוע ובדרך ראיתי את הגנים שבהם היו הילדים הקטנים יותר. הגענו לבניין גדול ועלינו במעלית לקומה שהיו בה המון חדרים. ראיתי שם את כל האחים, המון ילדים, ולכולם היו המון משחקים וצעצועים. פתאום ראיתי את אחותי הקטנה יושבת על מזרן באחד החדרים ואיתה שתי בנות שלא הכרתי, ששיחקו איתה. רציתי מייד לגשת אליה ולהיות איתה, אך בנות מבוגרות יותר ביקשו ממני שלא אגש כי הן צריכות לשוחח איתה. אני זוכרת שנעלבתי. התיישבתי בצד ואז ראיתי את אחי הגדול והלכתי לשחק איתו. זה מעניין שלמרות כל הילדים שהיו שם חיפשתי ורציתי רק את האחים שלי מאימא. יותר מאוחר מישהי קראה לי ונכנסתי איתה לחדר, ושוב חקרו אותי על המכה. שוב לא ידעתי מה לענות. מאוחר יותר בערב ראיתי את אימא נכנסת מהמסדרון, ורצנו אליה כולנו והראינו לה את הצעצועים שהביאו לנו. היא שמחה וחיבקה אותנו חזק.

***

אביגיל הייתה בת חמש כשהפרשה הסתיימה. היא מעידה:

יום אחד כשהייתי בגן שיחקתי, ואז באו שוטרים ואמרו לי לצאת איתם. נורא נבהלתי ולא הבנתי מה לעשות, ובסוף באתי איתם. אני ממש זוכרת שהלכתי לניידת, כולי מפחדת. ואז, אחרי כמה זמן, הגענו לגבעה כזו, עם דשא, ואמרו לי שאימא שם, ולא ראיתי אותה, ורציתי לבכות, אבל פחדתי שהם יעשו לי משהו. ואז הגענו למין בית גדול כזה, שהיה בו ממש כיף, ואני זוכרת שיותר מאוחר ראיתי את אימא עם כיסוי ראש ושמלה שחורה ונורא לבנה בפנים. אז אני זוכרת את הרגע שהלכנו למיניבוס.

***

היה זה יום ארוך. נשאלתי שאלות רבות, אך לא שיתפתי פעולה עם החוקרים. הנפש שלי לא הצליחה לקלוט ולהכיל את העובדה שגואל רצון שיקר, רימה, ניצל ועשק אותנו לאורך כל השנים. על מרבית השאלות עניתי ב"לא יודעת ולא זוכרת", תשובה שהגנה עליי מפני התפרקות מוחלטת. כבר בשלב המוקדם ההוא חשתי בתוכי בושה בשבילו על מעשיו, על כך שלקח כסף מנשים עם ילדים. את זה הבנתי באופן רציונאלי בלבד - עדיין הייתי רחוקה מלהיות מסוגלת להכיר בתמונה המלאה. לקראת ערב נכנסו העובדת הסוציאלית עם החוקר הראשי, האחראי למבצע הרחב, מבצע "גאולה מרצון", מבצע שכלל מאות אנשים ותוכנן בקפידה חודשים רבים מראש. החוקר, גבר גבוה, ניגש אל השולחן שלידו ישבתי, הנחית עליו אגרוף בעוצמה וקולו רעם:

"אין יותר גואל! את לוקחת את חמשת הילדים שלך ומתחילה דרך חדשה!"

העובדת הסוציאלית הסבירה:

"בסוף היום הזה את והילדים שלך תתפנו לאחד המקלטים שהרווחה שריינה מראש בכל רחבי הארץ".

לימים נודע לנו שבליל המבצע שריינה הרווחה את כל המקלטים לנשים מוכות ברחבי המדינה כדי לקלוט אותנו, נוסף על המקלטים שהוכנו כדי לקלוט את הילדים בלבד. הם לא ידעו מה טיבן של הנשים ושל האימהות שעמדו לפגוש, כלומר: לא ידעו אם אנו נורמליות ושפויות מספיק כדי לתפקד כאימהות. כל האפשרויות הובאו בחשבון, כולל אפשרות של הפרדת ילדים מאימם, אם לא תימצא כשירה מספיק. בסופו של דבר לא היה צורך בכך. למרות הנסיבות הקשות, כולנו תפקדנו כאימהות לאורך השנים.

החוקר הוסיף ואמר כי אסור לי ליצור קשר עם מישהי מהנשים, עד להודעה חדשה.

"אם תנסי, את עלולה להיעצר בחשד לשיבוש הליכי חקירה, והילדים יילקחו ממך", אמר.

זה נשמע אכזרי לאיים על אם בלקיחת הילדים ממנה, אך במקרה שלנו היה זה הצעד הנכון ביותר. בו ברגע שהפרידו בינינו, הנשים, ההשפעה העצומה שהייתה לנו זו על זו התבטלה. חברי כיתות משפיעים מאוד זה על זה, והופכים לשותפים מלאים בשטיפות המוח המתרחשות יומיום. באופן כלשהו, הדבר תמיד מזכיר לי את סיפור סינדרלה - ברגע שמגיעה שעת חצות נעלם הקסם והיא חוזרת לעצמה. במקרה שלנו, במקום קסם מתאים יותר לומר - כישוף.

אחרי דקות ספורות הודיעו לי שלוקחים אותי לבית שבו גרנו עד אותו יום, כדי לארוז את מה שנחוץ לילדים ולי בטרם נעבור לאחד המקלטים. ירדתי לחניון בליווי השוטרים, ולאחר כמה דקות יצאה הניידת לכיוון הבית שבדרום תל־אביב. הנסיעה התנהלה בדממה. חשתי מותשת לחלוטין. בתוכי הבנתי שזה רק מתחיל, אך עדיין לא ידעתי להגדיר לעצמי מה מתחיל. רק הבנתי היטב כי אני ניצבת בפני תקופת חיים לא קלה כלל.

הגענו לרחוב שבו התגוררנו והניידת נסעה לאורכו, לכיוון הבית. כשהתקרבנו נבהלתי. כמות עצומה של אנשי תקשורת הייתה שם, והאוויר כולו היה מלא בהבזקי מצלמות. נחרדתי שמא יצלמו אותי. הוצאתי את כיסוי הראש שהיה לי בתיק וכיסיתי בו את ראשי ואת פניי, ויצאתי במהירות מהניידת. מיהרתי להיכנס לבית. המוני שוטרים עמדו בכל פינה, ואפילו הליקופטר חג מעל הבית.

כשנכנסתי הבחנתי בקופסת גבינה לבנה אשר הייתה מונחת על השיש, עדות לשגרת החיים שעוד התנהלה שם בשעות הבוקר. נכנסתי לחדר שלי ושל הילדים. השוטרים היו לידי כל הזמן, והבנתי מהם שעליי למהר ולארוז בגדים. לא ידעתי לאן הולכים ולכמה זמן, אבל הבנתי שאין לי ברירה. לקחתי שקיות אשפה גדולות והתחלתי למלא בהן בגדים. מיהרתי לאסוף מתא השירותים הקטן שהיה ליד החדר את כל מברשות השיניים והשיער, ובתוך דקות ספורות כבר חזרנו לניידת.

עזבתי את המקום שבו גרנו כעשר שנים, המקום שממנו יצאתי באותו בוקר במחשבה כי זהו עוד יום שגרתי ביותר. ציפיתי לפגוש סוף סוף את הילדים, לאחר יום ארוך שבו לא ראיתי אותם מאז שעות הבוקר.

הגענו שוב ליפו, הפעם למקום שבו היו הילדים לאורך היום. יצאתי מהניידת ובתוך דקות אחדות יצאו הילדים מהבניין ורצו אליי בשמחה:

"אימא!"

התחבקנו. הבחנתי מייד בידיהם, שאחזו חוברות צביעה, טושים, משחקים וממתקים. בראותי כך את ילדיי ידעתי שהרווחה ה"איומה", כפי שכינה אותה גואל רצון כל השנים, טיפלה בהם בכפפות של משי. שתי עובדות סוציאליות עזרו לי להעלות אותם לרכב גדול, ויחד איתן נסענו לירושלים, למקלט שאליו פינו אותנו. השעה הייתה כבר אחרי חצות כשהגענו לשם. חלק מהילדים נרדמו. תורנית הלילה של המקלט קיבלה אותנו. בעזרתה העלינו את כל הילדים אל החדר שהוכן עבורנו - חדר שבו היו שלוש מיטות קומתיים. את שני ילדיי הקטנים השכבנו במיטות התחתונות, ושאר הילדים בחרו במיטות לפי רצונם. לאחר שכל הילדים שכבו לישון, נפרדו ממני העובדות הסוציאליות ועליתי חזרה לחדר, להתקלח.

בעודי עומדת תחת זרם המים הייתה לי תחושה מוזרה, כאילו אנחנו בארץ חדשה. ידעתי שצפויים לי ימים קשים, אך גם ידעתי שאין ברירה וחשתי שהכול, כנראה, לטובה. הייתי חייבת להאמין בכך. כשיצאתי מהמקלחת חשתי ערנית, לא הייתי מסוגלת לישון עדיין. ירדתי לקומה התחתונה, שם הייתה תורנית הלילה, ישבתי עימה ושוחחנו. אכלתי עוגת לימון שהספקתי לקחת איתי מהבית, וחשבתי לעצמי שאם אני מסוגלת לאכול עכשיו, זה סימן שאהיה בסדר, למרות הכול.

השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר כשעליתי חזרה לחדר לישון. נשכבתי על מיטה זרה לי וניסיתי להסדיר מחשבותיי. היה זה הלילה הראשון בחיינו החדשים, לאחר שתים עשרה שנים בתוך הכת של גואל רצון. הוא השתלט עליי כבר בגיל שבע עשרה וחצי, וניצלתי ממנו כשהייתי בת עשרים ותשע, עם חמישה ילדים ובהיריון נוסף, שכבר היה די מתקדם.

***

מתוך עדותה של נויה :

...ואז הלכנו איתה למכונית גדולה, שהסיעה אותנו נסיעה ארוכה וקשה למקלט בירושלים. היה מאוד מאוחר וכולנו היינו עייפים ורדומים. נכנסנו לתוך החדר במקלט בלי בדיוק להבין, והלכנו לישון.

יום למוחרת קמנו למקום אחר. היינו שמחים ומבולבלים. ירדנו לאכול, אני זוכרת שהיה טעים, ולאחר מכן עלינו לחדר ואימא שלי ביקשה מאיתנו להתיישב על המיטה. היא התיישבה מולנו וסיפרה לנו שמהיום זה רק אנחנו, ושנעבור לגור עם סבתא בקיבוץ ושנורא כיף ויפה שם. היינו קצת עצובים ומבולבלים, אבל שמחים לעבור לגור עם סבתא.

בזמן המקלט, בערך כחודש היינו שם, היו כמה קשיים וזיכרונות קשים - רק התחלתי באותה שנה את כיתה א', ופתאום ביום אחד לא למדתי יותר. ראיתי במקלט ילדים שהולכים כל בוקר לבית ספר, וזה נורא עצבן והעציב אותי, וגם הרגשתי שאני לא כמו כל הילדים בגילי. מאוד רציתי גם ללכת ללמוד ולא להישאר בגן של המקלט, עם ילדים שקטנים ממני. אני זוכרת שהיה לי מאוד משעמם, ויום אחד מאוד כעסתי ולא רציתי להיות בגן, אז בעטתי בדלת של הגן וצעקתי ובכיתי שאני רוצה להיות עם אימא. אחרי שנרגעתי הם נתנו לי לדבר עם אימא בטלפון ציבורי ישן שהיה שם, ואמרתי לה שאני לא רוצה להיות בגן עם הילדים, שכל מה שיש בו זה מגלשה ומשחקי קופסה. אני זוכרת שתקופה לאחר מכן התחילו להגיע אלינו בכל בוקר שתי בנות צעירות, ולאחר ארוחת הבוקר היו עולות איתנו לספרייה והיינו לומדים שם יחד איתן. גם אביגיל הצטרפה אלינו, למרות שהיא הייתה עדיין בגן.

לפני שעברנו לגור עם סבתא היינו נוסעים לקיבוץ בכל סוף שבוע, עם נהג מונית שהייתה לו טלוויזיה בתוך האוטו, והיינו צופים עד שהיינו מגיעים לקיבוץ. כשהיינו מגיעים לסבתא זה היה מאוד כיף, ותמיד הייתי נרדמת אצלה מהר. אני זוכרת שבהתחלה הייתי חולמת המון על הבית בתל־אביב, ואז כשהייתי מתעוררת לא הייתי זוכרת איפה אני עכשיו.

אני זוכרת את היום שבו אימא סיפרה לנו שאנחנו מחליפים שמות, ומאוד שמחנו והתרגשנו.