כלוב זהב 2: כלוב שבור

לילה לפני הרצח של סער שניידר.

"אני אוהבת אותך."

הצורך לבלוע את מילותיי בחזרה הכה בי באלימות ברגע שנמלטו משפתיי. אריאל סגל לא היה גבר של מילים, ואף פחות מכך של רגשות. פסיכופת, סוציופת או סתם נכה רגשית, לא היה טעם לאבחן מדוע לא המטיר עלי מילים יפות. אריאל הוא מסוג הבעלים שמראים את אהבתם בשלל דרכים, אך אומרים זאת לעתים נדירות.

ארי מולל אחת מקווצות שערי הבלונדיני בין אצבעותיו הקשות והעביר אותה אל מאחורי אוזני, טומן נשיקה חמה בשקע צווארי. "וואללה? נראה לי שכבר אמרת לי את זה פעם... או מיליון."

העברתי את אצבעותיי הדקות על חזהו הרחב, הצמדתי את גופי העירום לשלו ונאנחתי. הוא היה קבור עמוק בתוכי, גם פיזית מעלי – גדול, מאיים ומכאיב, וגם רוחנית – בנפש, בלב, בכל מחשבה שנייה שחלפה בראשי.

ידעתי שהוא כבר לא יאמר לי את המילים האלו בחזרה.

הוא המשיך לדהור בתוכי, גונח מעלי, ואז הגיע לפורקן, קבר את פניו בשערי, זיפיו כנגד אוזני, חורכים את עור פניי הבהיר והעדין. בלעתי רוק. אהבתי לשכב עם בעלי. מאוד. לפעמים הרגשתי אפילו קצת אשמה על כמה אני נהנית מזה. אבל באותו יום לא הייתי במצב רוח להיות הצעצוע שלו, ובטח שלא רציתי שישחק איתי.

ארי משך וגלגל אותי מעליו כך שכעת אני ישבתי עליו, כאילו החליף איתי מקום, והרים גבה אחת בשעשוע.

"יש בעיה?" הקול שלו היה מחוספס כמו הגבר שאליו היה שייך. המזגן בחדר המהם בשקט על רקע הגלים המתנפצים על החוף מחוץ לפנטהאוז שבו גרנו בנתניה. ארי צבט את ישבני, תפס את ידי ונשך קלות בכף היד. צמרמורת נעימה-מסוכנת התגלגלה במורד גבי.

"לא יהרוג אותך לומר לי שאתה אוהב אותי בחזרה, אתה יודע," הערתי בטון דמגוגי שגרם לי להרגיש פתטית.

"הרבה דברים לא יהרגו אותי," לחש בקול הבס העבה שלו," אבל אני עדיין לא עושה אותם. והרבה דברים כן יכולים להרוג אותי, ואותם אני דווקא כן עושה. את יודעת למה, פעמונית קטנה?"

הטיתי את ראשי הצידה בחיוך משועשע, אצבעות רגליי נקמצו בעונג סביב סדיני הסאטן היוקרתיים. הוא ידע שאני לא אוהבת את הכינוי "פעמונית", אבל עדיין הרשה לעצמו לקרוא לי איך שמתחשק לו.

"כי אתה דפוק על כל הראש?"

הוא סטר קלות לישבני וחייך. "כי אני אעשה הכול כדי לפרנס את אשתי. כדי לתת לה מה שהיא צריכה, מה שהיא רוצה ומה שהיא עדיין לא יודעת שהיא רוצה, אבל בכל זאת יהיה שלה."

"אל תאשים אותי בחוסר המוסריות שלך," עניתי, מצקצקת בלשוני. "את הקסם שנקרא מפעל החיים של אריאל סגל, סחיטות, איומים ושחיתות בע"מ, הקמת עוד הרבה לפני שהכרת אותי. אני בטוחה שבפעם הראשונה שדפקת מכולה בנמל אשדוד, לא חשבת לעצמך שיום אחד תכיר את האישה שלמענה תמכור את כול הג'ינסים הגנובים האלה כדי לממן לה חופשה במילאנו."

"רואה? את סתם מפקפקת בי. זה בדיוק מה שחשבתי," הוא גיחך, לופת את אחורי צווארי ומושך אותי מטה לנשיקה ארוכה ורטובה שגרמה לראשי להסתחרר בשכרון חושים. "כל פעם שקימבנתי, סחטתי אנשים וזממתי להשתלט על עסקים של אחרים, חשבתי רק על אשתי לעתיד. על המלכה שלי. כי מלכות, עדן, חשובות יותר ממלכים. מלכות הן גם אלו שמביאות להם יורשים." ידו של אריאל החליקה על בטני וליטפה אותה. עינינו ננעלו במבט רב-משמעות. הוא רצה תינוק, ועבד קשה כדי להביא אחד, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. טרם נכנסנו להיריון וזה הטריד אותו. האמת? זה התחיל להטריד גם אותי. הייתי צעירה. בסך הכול בת עשרים ושלוש, ואריאל היה בריא. לא היינו צריכים לעבוד כל כך קשה כדי להיכנס להיריון.

לא שהעבודה בדרך לשם לא הייתה מהנה.

"כל מה שהמלכה שלך רוצה זה רק שתגיד לה שאתה אוהב אותה," לחשתי, מעבירה יד על שיער הפחם המלא שלו. זה היה מאוחר מדי. רוב המשפט שלי נבלע בנשיקות רעבתניות שפוזרו על שפתיי, פניי וצווארי.

יד חמה וגדולה משכה את גופי, מדביקה את חזי לשלו. שוב עור על עור. שפתיים על שפתיים. לב אל לב. גניחות ומלמולים נואשים. ידיים מחפשות. להט. רעב. תשוקה בלתי ניתנת לריסון.

במקום להתמסר למגע הלוהט שהבעיר את גופי, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא צריכה לשמוע את המילים האלו, שמספיק שאני מרגישה אותן פועמות כנגד חזי. אבל האמת הייתה שהרגשתי שלעולם לא יהיה לי מספיק ממנו, מבעלי. גם כשהיה פה לצדי. אפילו כשהיה בתוכי. זה לא היה מספיק. כלום לא יהיה מספיק. בשביל לספק את האהבה שלי לאריאל, ידעתי, יצטרכו לייצר עוד חמישה כמותו.

כי לא רק אהבתי אותו, אלא גם שנאתי אותו. על כל מה שעשה לי ועל כל מה שידעתי שעוד יעשה.

אריאל סגל אולי קנה אותי בכסף ובחובות, אך פחות משנה אחרי שעשה זאת, כבר אי אפשר היה להכחיש – הפכתי לשלו.

מרצוני החופשי.