כלי שחמט 3: הכתרה

1

פנדורה הייתה האישה הראשונה שנבראה על ידי האלים. זאוס פקד ליצור אותה מהאדמה ובריאתה הייתה עונש על גניבת האש של פרומתאוס.

כך נובאה סקרנותה, חלק מגורלה.

אני משתהה כשידיי על המקלדת ובוחנת את המילים. חזרתי ללימודים והתחושה היא כאילו אני נושמת אחרי תקופה ארוכה מתחת למים. אני לומדת שני קורסים בהתכתבות והקורס הנוכחי עוסק במגדר בספרות יוונית קלאסית. הניתוח של משימת הקריאה הראשונה אמור להיות מוגש מחר.

האישה מסמלת יותר מהיותה נענשת. היא העונש בהתגלמותו, נקמה על אירועים שקרו לפני היוולדה. אשמה בלתי אמצעית היא מוטיב מרכזי אצל נשים בספרות היוונית.

הקורס השני שאני לומדת הוא סובייקטיביות, אינדיבידואליזם ומשבר המוסריות. בתחילה הוא נראה כמו ניגוד גמור לעומת השתלשלות המנהגים המסורתיים במסגרת לימוד דרכיה של תרבות עתיקה, אבל בעצם, מי מגלם טוב יותר אקראיות ניהיליסטית מאשר האלים היוונים?

הם פעלו מתוך דחפים, בראו חיים והשמידו אותם, חילקו שכר ועונש מתוך גחמות. נקמנים ואכזריים, ללא התכונות המוסריות הטבועות באלוהויות מודרניות יותר. הם העניקו אנושיות לאישה יפהפייה רק כדי להוקיע אותה על סקרנותה.

השעה עשר וגבריאל טרם חזר. אני ניגשת אל החלון. ירח מלא מאיר את מבוך השיחים ואת שורת העצים שמעבר. ג'ונתן סקוט עלול להימצא בין העצים האלה. הוא עלול להיות בכל מקום. עפעפיי כבדים, אבל אני מפחדת לישון.

פרץ של צלילים עליזים מבהיל אותי. הטלפון שלי.

בבקשה תגידי לי שאת עושה עכשיו סקס פרוע.

תודה לאל על הרפר. ההודעה שלה היא גאולה מהסיוטים שלי.

הרפר היא אחד הקישורים הבודדים שלי לעולם החיצון בעודי לכודה כאן. אני צונחת על המיטה הגדולה, הנוחה והקרה ללא גבריאל. האחוזה גדולה כל כך ומשרה תחושת בדידות.

הלימודים הם הסחת דעת מוצלחת מהעובדה שבעצם אסור לי לעזוב. אחרי השריפה והחלפת הציור של אימי, אני יודעת שאורבות לי סכנות אמיתיות מחוץ לבית הזה. אבל אני משתוקקת לצאת לבית קפה, לטיול בפארק. עד כמה הסכנה אמיתית? עד כמה חמור האיום עליי, ספציפית?

אני לא מצליחה להתנער מהתחושה שגבריאל לא מספר לי הכול.

אני מקלידה תגובה: הייתי עם הטלפון שלי אם הייתי באמצע סקס פרוע?

תשקרי לי. אני צריכה לחיות בעקיפין דרכך.

אני מגחכת ומקלידה בחזרה: שיהיה לך בהצלחה. אני תקועה בבית המפואר של גבריאל.

לפחות יש לך גבר חתיך שבא לשירותך מדי ערב.

לחיי מתלהטות.

הוא ללא ספק מנצל את רוב זמננו המשותף במיטה. זה כמעט מספיק. ואז כל יום הוא יוצא לפני שהאור עולה. כאילו הוא חלום, משהו שהמצאתי כדי להקל על הבדידות שמביא איתו הכלא הזה.

מה לגבי הרמון הסטודנטים שלך? אני שואלת.

תקופת יובש.

אני לא מבינה איך אזלו לה הבחורים כשיש שני מוסדות לימוד שונים במרחק נסיעה קצרה. כל ערב יש מסיבות, חלקן ענקיות ופרועות, חלקן פרטיות וסגורות. והרפר תמיד הולכת.

אני שולחת אליה שורה ארוכה של סימני שאלה.

יש הפוגה עד שאני חושבת שאולי היא לא תענה. השיחות שלנו תמיד מסתיימות כך, דועכות ולמחרת ממשיכות מהמקום שבו הפסקנו. אני מנסה לדמיין אותה בחדר במעונות, עם השולחן הקטן והפוסטר של רוזי המסמררת ממלחמת העולם השנייה שתלוי לה מעל המיטה. אם היא לא הולכת למסיבה, היא בטח לבושה במכנסי פיג'מה ובסווטשרט כמו רוב הבחורות בקומה. לא בכותונת לילה מתחרה, אחת מיני רבות שמופיעות במגירה שלי מדי יום.

גבריאל אוהב לקרוע אותן מעליי - לקרוע ממש את הבד במו ידיו. הוא מחרב אותן בלהט שאני מרגישה עד ליבת גופי, כאילו העור שלי עשוי סאטן, כאילו אותי הוא קורע לגזרים.

התמכרתי לחורבן.

עוד צפצוף קטן בטלפון שלי.

הם נראים צעירים כל כך, אפילו כשהם סטודנטים לתואר שני. מה קורה לי?

אני רוצה להגיד לה שהיא מאוהבת באחיה החורג. או שונאת אותו עד מוות. אני מבינה איך גבול דק כל כך יכול להתקיים אחרי שחייתי אותו בעצמי.

הוא מכרסם בך ולא משאיר מקום לגברים אחרים. לא משאיר מקום לבחורים. במקום זה אני מקלידה, אולי את מתבגרת.

את צודקת. הגיע הזמן שאמצא לעצמי שוגר דדי.

אני צוחקת. היא עשירה יותר מאלוהים בזכות אבא שניהל את וול סטריט ואימא שהתחתנה עם שלושה גברים כמוהו. ואחיה החורג, כריסטופר, מוודא שכספת הזהב הגדולה שלה רק תמשיך להתרחב.

אני שולחת לה אימוג'י של פיל עם תיבת זהב.

היא עונה בזרם של טיפות מים, סרט קטן ורוד ומה שנראה כמו פטיש של שופט. אני קצת מפחדת לבקש הבהרות. אנחנו מתכתבות במשך שעה קלה וזו נחמה מועטה נוכח העובדה שאני בעצם לבד. במקום כלשהו גברת ב' מבשלת או מנקה. השומרים שומרים, אבל אני לא רוצה אותם.

אני לבד במשך כל היום ועד מאוחר בלילה, אז גבריאל חוזר תמיד.

לילה טוב, היא מקלידה. אל תיתני לאף פשפש לעקוץ אותך, אלא אם כן קוראים לו גבריאל.

שפתיי מתעקלות כשאני מניחה את הטלפון בצד ועוצמת את עיניי לרגע. יחסית לבית כלא, אין מפואר ויפהפה יותר מהכלא שלי. הוא בנוי כמו טירה צרפתית עתיקה, אבל כזאת שהוקמה לא מזמן ויש בה כל מכשיר נוחות מודרני. בניגוד לבית של אימא שלי עם המעברים הסודיים והזוועות החבויות, האחוזה של גבריאל מאובזרת באמצעי אבטחה מודרניים ומתקדמים.

הוא כבר דאג לפיקוח על הכניסות, על כל החלונות והדלתות. כך הוא ידע שג'סטין הגיע לחלוני באחד הערבים. עכשיו הוא הוסיף את האלמנט האנושי, לדבריו. שומרים חמושים שמפטרלים מסביב. זה נראה לי מוגזם, אבל הרי פגשתי מקרוב ביכולותיו של ג'ונתן סקוט.

אני סומכת על גבריאל.

אני מאמינה שאף אחד לא יכול להיכנס אל הבית.

אבל הידיעה לא מפסיקה את הסיוטים שלי.

להבות מלחכות את עורי. עשן מסתלסל סביבי וצורב את עיניי.

אני שומעת את אימי קוראת מרחוק, "אייברי! תישארי שם! לא משנה מה את עושה, תישארי בפנים!"

אני לא יכולה להישאר בפנים. אני לא מצליחה לנשום כאן. ידית הדלת שורפת את עורי. אני מושכת את היד בחזרה.

"אייברי ג'יימס הקטנה, כמה גדלת." הקול בוקע מאחוריי. גבריאל. אני מסתובבת, אבל אין שם כלום. רק אש. רק עשן. אני מועדת לאחור ונופלת ארצה. אין מוצא.

צעקה פורצת מגרוני.