פרק ראשון
לחשוב מחדש, מחדש
בכל שנה, תשעה מיליון ילדים מתים לפני יום הולדתם החמישי. לאישה באפריקה שמדרום לסהרה יש סיכוי של אחד לשלושים למות בעת שהיא יולדת — בעולם המפותח, הסיכוי הוא אחד ל־5,600. יש לפחות 25 מדינות, רובן באפריקה שמדרום לסהרה, שבהן אדם ממוצע אינו צפוי לחיות מעל גיל 55. בהודו לבדה, מעל ל־50 מיליון ילדים שהולכים לבית ספר אינם מסוגלים לקרוא טקסט פשוט מאוד. פסקה כזו היא מסוג הדברים שעשויים לגרום לכם לסגור את הספר, ואם אפשר גם לשכוח את כל העניין הזה של עוני גלובלי. הבעיה נראית גדולה מדי, זה כבר יצא משליטה. המטרה שלנו בספר היא לשכנע אתכם לא לעשות זאת.
ניסוי שנערך לאחרונה באוניברסיטת פנסילבניה מדגים היטב כמה קל להרגיש מוצפים נוכח ההיקף העצום של הבעיה. חוקרים נתנו לסטודנטים חמישה דולרים כדי למלא שאלון קצר. הם הראו להם עלון וביקשו מהם לתרום למען “Save the Children”, אחת העמותות הגדולות בעולם. חולקו שני עלונים שונים. לחלק מהסטודנטים (שנבחרו באקראי) הראו את זה:
מחסור במזון במלאווי משפיע על יותר משלושה מיליון ילדים; בצורת חמורה בזמביה הביאה לירידה של 42% בייצור תירס מאז 2000. כתוצאה מכך, מעריכים ששלושה מיליון תושבי זמביה יסבלו מרעב; ארבעה מיליון תושבי אנגולה — שליש מהאוכלוסייה — נאלצו לברוח מבתיהם; יותר מ־11 מיליון אנשים באתיופיה זקוקים לעזרה מיידית בהשגת מזון.
לסטודנטים אחרים הראו עלון עם תמונה של ילדה לצד הכיתוב הבא:
רוקיה, ילדה בת שבע ממאלי, אפריקה, היא ענייה להחריד, עומדת על סף חרפת רעב או אף גוועת ברעב. כתוצאה מתרומתך הכספית חייה ישתנו לטובה. בעזרת תמיכתך ותמיכתם של תורמים אכפתיים אחרים, עמותת Save the Children תעבוד עם המשפחה של רוקיה ועם חברי קהילה אחרים כדי לעזור להאכיל אותה, להעניק לה חינוך, וגם עזרה רפואית בסיסית וחינוך להיגיינה.
העלון הראשון גייס בממוצע 1.16$ מכל סטודנט. העלון השני, שבו מצוקתם של מיליונים הפכה למצוקתה של אחת, גייס 2.83$. הסטודנטים, כך נראה, היו מוכנים לקחת אחריות מסוימת על עזרה לרוקיה, אבל כשעמדו מול בעיה בקנה מידה גלובלי, רוחם נפלה.
כמה סטודנטים אחרים, שגם הם נבחרו באקראי, קיבלו את שני העלונים לאחר שנאמר להם שאנשים בדרך כלל מעדיפים לתרום לקורבן מעורר הזדהות יותר מאשר כשמראים להם מידע כללי. אלה שראו את העלון הראשון, על זמביה, אנגולה ומאלי, תרמו בערך את אותו הסכום שהעלון גייס מאלה שלא הוזהרו — 1.26$. אלה שראו את העלון השני, על רוקיה, תרמו לאחר האזהרה רק 1.36$, פחות מחצי ממה שהקולגות שלהם תרמו בלי האזהרה. עידוד הסטודנטים לחשוב מחדש גרם להם להיות פחות נדיבים לרוקיה, אבל לא יותר נדיבים לשאר האנשים במאלי.
תגובתם של הסטודנטים טיפוסית לאופן שבו רובנו מרגישים כשאנחנו ניצבים מול בעיות כמו עוני. האינסטינקט הראשון שלנו הוא להיות נדיבים, בעיקר כשאנחנו רואים ילדה בת שבע בסיכון. אבל, כמו הסטודנטים בפנסילבניה, לא אחת המחשבה השנייה שלנו היא שאין באמת טעם: התרומה שלנו היא רק טיפה בדלי, והדלי כנראה דולף. הספר הזה הוא הזמנה לחשוב מחדש, מחדש: להפנות עורף לתחושה שהמלחמה בעוני היא פשוט יותר מדי, ולהתחיל לחשוב על האתגר כעל סדרה של בעיות קונקרטיות שברגע שנזהה ונבין אותן כהלכה, נוכל לפתור אותן בזו אחר זו.
למרבה הצער, לא כך מציגים בדרך כלל דיונים על עוני. במקום לדבר על הדרך הטובה ביותר להילחם בשלשול או בקדחת דנגי, רבים מהמומחים הקולניים יותר נוטים להתמקד ב"שאלות הגדולות": מהו הגורם העיקרי לעוני? כמה אמונה צריכה להיות לנו בשוק החופשי? האם דמוקרטיה טובה לעניים? האם יש טעם בסיוע חיצוני? וכן הלאה.
לג'פרי סאקס, יועץ לאו"ם, מנהל מכון “Earth” באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ואחד מהמומחים האמורים, יש תשובה לכל השאלות הללו: המדינות העניות עניות כי הן חמות, לא פוריות, נגועות במלריה, ולעיתים קרובות נטולות מוצא לים; כל זה מקשה עליהן להיות פרודוקטיביות בלי השקעה ראשונית גדולה שתעזור להן להתמודד עם הבעיות המהותיות האלה. אבל הן אינן יכולות לשלם על ההשקעה בדיוק מפני שהן עניות — זה מה שכלכלנים מכנים "מלכודת העוני". עד שייעשה משהו בקשר לבעיות האלה, שוק חופשי או דמוקרטיה לא יוכלו להועיל באופן מספק. לכן סיוע חיצוני הוא המפתח: הוא יכול להניע מעגל קסמים שיעזור למדינות עניות להשקיע בנקודות הקריטיות האלה ולהפוך אותן לפרודוקטיביות יותר. ההכנסות שיעלו כתוצאה מכך יובילו להשקעות נוספות; ספירלת הרווח תמשיך. ברב המכר מ־2005, The End of Poverty, סאקס טוען שאם העולם העשיר היה מעביר 195 מיליארד דולר לסיוע חיצוני מדי שנה בין 2005 ל־2025, העוני היה נמחק לחלוטין עד סוף התקופה הזו.
אולם ישנם חוקרים אחרים, דעתנים לא פחות, אשר מאמינים שכל התשובות של סאקס שגויות. לאחר שפרסם שני ספרים, The Elusive Quest for Growth ו־The White Man’s Burden, וויליאם איסטרלי, הנלחם בסאקס מאוניברסיטת ניו יורק שבקצה השני של מנהטן, הפך לאחד המצדדים המשפיעים והמפורסמים ביותר באי־סיוע. דמביסה מויו, כלכלנית שעבדה בעבר בגולדמן זאקס ובבנק העולמי, הצטרפה לאיסטרלי בספרה האחרון, Dead Aid. שניהם טוענים שסיוע מביא יותר נזק מתועלת: הוא גם מונע מאנשים לחפש פתרונות בעצמם, וגם משחית, חותר תחת מוסדות מקומיים ויוצר לובי נצחי של סוכנויות סיוע. האפשרות הטובה ביותר עבור מדינות עניות היא להסתמך על רעיון פשוט אחד: כשהשווקים חופשיים והתמריצים נכונים, אנשים יכולים למצוא דרך לפתור את הבעיות שלהם בעצמם. הם אינם זקוקים לנדבות, לא מזרים ולא מהממשלות שלהם. במובן הזה, אלה שמפגינים פסימיות לגבי סיוע מגלים אופטימיות לגבי הדרך שבה העולם עובד. לפי איסטרלי, אין דבר כזה מלכודת עוני.
למי להאמין? לאלה שאומרים לנו שסיוע יכול לפתור את הבעיה? או לאלה שאומרים שהוא מחמיר את המצב? אי־אפשר לפתור את הדיון הזה באופן מופשט, אנחנו זקוקים להוכחות. אבל, למרבה הצער, סוג הנתונים שמשתמשים בו לרוב לענות על שאלות גדולות אינו מעורר תקווה. אין מחסור באנקדוטות משכנעות, ותמיד אפשר למצוא לפחות אחת שתתמוך בכל אחת מהעמדות. רואנדה, למשל, קיבלה כספי סיוע רבים למשך כמה שנים מיד לאחר רצח העם, ושגשגה. עכשיו כשהכלכלה פורחת, הנשיא פול קגמה התחיל לגמול את המדינה מסיוע. אז האם רואנדה תשמש לנו כדוגמה לכמה הסיוע יכול להועיל (כמו שסאקס מציע), או כנערת הפוסטר לעצמאות כלכלית (האופן שבו מויו מציגה אותה)? או שתי האפשרויות גם יחד?
מאחר שקשה לקטלג דוגמאות נקודתיות כמו רואנדה, רוב החוקרים שמנסים לענות על שאלות פילוסופיות גדולות מעדיפים השוואה בין כמה מדינות. למשל, נתונים על כמה מאות מדינות בעולם מראים שהמדינות שקיבלו יותר סיוע לא צמחו מהר יותר מאחרות. על פי רוב, מפרשים את העובדה הזו כהוכחה לכך שסיוע אינו עובד, אבל למעשה זה יכול להוכיח גם את ההיפך. אולי הסיוע עזר להן להימנע מאסון עצום, והכול היה גרוע בהרבה אלמלא הן קיבלו סיוע? איננו יודעים; אנחנו בעצם מנחשים בקנה מידה גדול.
אבל אם אין באמת הוכחות בעד או נגד סיוע, מה אנחנו אמורים לעשות — לזנוח את העניים? למרבה המזל, איננו צריכים להיות תבוסתנים כל כך. למעשה, יש תשובות — ואומנם, הספר הזה עצמו הוא תשובה אחת מורחבת — אך אין הן מסוג התשובות הגורפות שסאקס ואיסטרלי מעדיפים. הספר הזה לא יגלה לכם אם סיוע הוא טוב או רע, אלא אם במקרים ספציפיים הסיוע הועיל או לא. איננו יכולים להכריז על יעילות הדמוקרטיה, אבל יש לנו מה לומר על כך שאם ישנו את האופן שבו הדמוקרטיה מאורגנת באינדונזיה הכפרית, היא יכולה להפוך ליעילה יותר, וכן הלאה.
על כל פנים, לא ברור אם חשוב עד כדי כך, כמו שגורמים לנו לחשוב לפעמים, לענות על השאלות הגדולות, כמו האם סיוע חיצוני עובד. סיוע נראה כמו עניין גדול למי שחי בלונדון, פריז או וושינגטון הבירה, לאלה שמשתוקקים לעזור לעניים (ולאלה שפחות משתוקקים, ואינם רוצים לשלם על זה). אבל למען האמת, סיוע הוא רק חלק קטן מהכסף שמוציאים על עניים בכל שנה. רוב התוכניות שאמורות לסייע לעניי העולם ממומנות על ידי המשאבים של המדינות עצמן. הודו, למשל, אינה מקבלת בסופו של דבר שום סיוע. ב־2005-2004, היא הוציאה חצי טריליון רופי (31$ מיליארד דשכה"ק — דולר שווי כוח הקנייה) רק על תוכניות חינוך יסודי לעניים. אפילו באפריקה, שבה יש תפקיד הרבה יותר חשוב לסיוע זר, ב־2003 הוא היווה 5.7% מהתקציבים הממשלתיים (12% אם נוציא את ניגריה ודרום אפריקה, שתי מדינות גדולות שמקבלות מעט מאוד סיוע).
חשוב מכך, הוויכוחים האינסופיים על "סיוע — נכון או לא נכון", משכיחים לעיתים קרובות את מה שבאמת משנה: פחות חשוב מאין הכסף מגיע, חשוב יותר לאן הוא הולך. זה עניין של בחירה בפרויקט הנכון למימון — האם הכסף ילך למזון למעוטי יכולת, לפנסיה למבוגרים או למרפאות לחולים? — ואז יש לחשוב על האופן הטוב ביותר לנהל זאת. מרפאות, למשל, אפשר לנהל ולאייש במגוון דרכים.
בדיון לגבי סיוע אין חולק על ההנחה הבסיסית שעלינו לסייע לעניים כשזה אפשרי. זה לא מפתיע. הפילוסוף פיטר סינגר כתב על הציווי המוסרי להציל את חייהם של אנשים שאיננו מכירים. לטענתו, רוב האנשים יקריבו ברצון חליפה של 1000$ כדי להציל ילד טובע באגם, לדעתו, לא צריך להיות הבדל בין הילד הטובע לבין תשעה מיליון ילדים שמתים מדי שנה לפני יום הולדתם החמישי. רבים גם יסכימו עם אמרטיה סן, פילוסוף כלכלי חתן פרס נובל, שעוני מוביל לבזבוז בלתי נסבל של כישרון. הוא מנסח זאת כך: עוני אינו רק מחסור בכסף; הוא גם חוסר היכולת להביא לידי ביטוי את מלוא הפוטנציאל של כל אחד כבן אדם. ילדה ענייה מאפריקה כנראה תלמד בבית ספר שנים אחדות לכל היותר, גם אם היא חכמה מאוד, ורוב הסיכויים שהיא לא תקבל את התזונה המתאימה כדי להפוך לָאתלטית ברמה בינלאומית שהיא אולי הייתה יכולה להיות, וגם לא מימון להקמת עסק אם יש לה רעיון מצוין.
נכון שהחיים המבוזבזים האלה כנראה אינם משפיעים באופן ישיר על אנשים בעולם המפותח, אבל אין זה בלתי אפשרי שהם עשויים להשפיע: הילדה הזו יכולה להפוך לעובדת זנות נשאית איידס שתדביק מטייל אמריקני, והוא יביא את המחלה איתו הביתה, או שהיא יכולה לחלות בזן שחפת עמיד בפני אנטיביוטיקה שיגיע בסופו של דבר לאירופה. אם היא הייתה הולכת לבית הספר, היא הייתה יכולה להפוך לזו שתמציא את התרופה לאלצהיימר. או, אולי, כמו דאי מנג'ו, נערה סינית שבעקבות טעות פקידותית בבנק זכתה ללכת לבית ספר, היא הייתה יכולה להפוך לטייקונית שמעסיקה אלפי אנשים (ניקולס קריסטוף ושריל וודאן מספרים את סיפורה בספרם Half the Sky). וגם אם לא, איזו הצדקה יש לכך שהיא לא תקבל הזדמנות?
המחלוקת העיקרית מופיעה כשאנחנו ניגשים לשאלה "האם אנחנו מכירים דרכים יעילות לעזור לעניים?". מהטענה של סינגר, המצדדת בעזרה הדדית, משתמע שאנחנו יודעים כיצד לעזור: התמריץ המוסרי להרוס את החליפה שלך הרבה פחות מושך כשאינך יודע לשחות. לכן, ב־The Life You Can Save, סינגר טורח להציע לקוראיו רשימה של דוגמאות קונקרטיות למטרות שהם יכולים לתמוך בהן, והוא מעדכן את הרשימה באופן קבוע באתר שלו. וודאן וקריסטוף עושים זאת גם הם. הנקודה פשוטה: לדבר על בעיות העולם מבלי לדבר על פתרונות אפשריים מוביל לשיתוק במקום להתקדמות.
לפיכך, עוזר מאוד לחשוב במונחים של בעיות קונקרטיות שיכולים להיות להן פתרונות ספציפיים יותר מסיוע חיצוני באופן כללי: "סיוע" ולא "סיוע". לפי ארגון הבריאות העולמי (WHO), למשל, מלריה גרמה למותם של כמעט מיליון איש ב־2008, רובם ילדים אפריקניים. דבר אחד אנחנו יודעים: שינה תחת כילות שטופלו נגד יתושים יכולה לעזור להציל רבים מהאנשים האלה. מחקרים הראו שבאזורים שבהם רווחת הידבקות במלריה, שינה תחת כילה שטופלה נגד יתושים מורידה בחצי את הסכנה להידבק במלריה. מהי, אם כך, הדרך הטובה ביותר לוודא שילדים יישנו תחת כילות?
בכ־10$, תוכלו לשלוח כילה שטופלה נגד יתושים למשק בית וללמד את המשפחה כיצד להשתמש בה. האם הממשלה או ארגונים ועמותות צריכים לתת להורים כילות בחינם, או לבקש מהם לקנות בעצמם, אולי במחיר מסובסד? או שאנחנו צריכים לתת להם לקנות אותן בשוק במחיר מלא? אפשר לענות על השאלות האלה, אבל התשובות כלל אינן מובנות מאליהן. ועדיין, "מומחים" רבים נוקטים עמדות נחרצות עם קשר קלוש להוכחות לגבי השאלות האלה.
מאחר שמלריה מדבקת, אם מרי תישן תחת כילה, יש סיכוי מופחת שג'ון יידבק במלריה — אם לפחות חצי מהאוכלוסייה תישן תחת כילה, הסכנה להידבקות תרד גם בקרב אלה שאינם ישנים תחת כילה. הבעיה היא שפחות מרבע מהילדים שנמצאים בסיכון ישנים תחת כילה: נראה ש־10$ הם הרבה כסף עבור משפחות רבות במאלי או בקניה. בהתחשב בתועלת שיפיק מי שמשתמש בכילה וגם אחרים בסביבתו, למכור את הכילות בהנחה או אפילו לחלק אותן בחינם נשמע כמו רעיון טוב. ואומנם, חלוקת כילות בחינם היא אחד הדברים שג'פרי סאקס מקדם. איסטרלי ומויו מתנגדים, מכיוון שלטענתם אנשים לא יעריכו (ולכן לא ישתמשו) בכילות אם הם יקבלו אותן בחינם. וגם אם כן, אולי יתרגלו לנדבות ויסרבו לקנות כילות נוספות בעתיד, כשלא יחלקו אותן בחינם, או יסרבו לרכוש דברים אחרים שהם צריכים אלא אם כן גם הם מסובסדים. דבר כזה יכול להרוס שווקים שמתפקדים היטב. מויו מספרת על כיצד תוכנית לחלוקת כילות בחינם הרסה עסק של ספק כילות. כשהכילות כבר לא חולקו בחינם, לא היה מי שיספק כילות בשום מחיר.
כדי לפתח את הדיון הזה, עלינו לענות על שלוש שאלות. ראשית, אם אנשים יצטרכו לשלם מחיר מלא (או לפחות חלק גדול מהמחיר) עבור כילה, האם הם יעדיפו להסתדר בלעדיה? שנית, אם יחלקו להם כילות בחינם או במחיר מסובסד, האם הם ישתמשו בהן או שזה יהיה בזבוז? שלישית, אחרי שיקבלו את הכילות במחיר מסובסד, האם יהיו יותר או פחות מוכנים לשלם עבור כילה נוספת אם הסבסוד יופחת בעתיד?
כדי לענות על השאלות הללו, עלינו לבחון את ההתנהגות של מספר קבוצות בנות השוואה של אנשים ביחס לרמות סבסוד שונות. "בנות השוואה" הוא מושג המפתח כאן. אנשים שמשלמים על כילות ואנשים שמקבלים אותן בחינם בדרך כלל אינם דומים אלה לאלה: ייתכן שאלה ששילמו על הכילות הם עשירים יותר ובעלי חינוך טוב יותר, ויש להם הבנה טובה יותר מדוע הם צריכים כילה; אלה שמקבלים אותה בחינם אולי נבחרו על ידי ארגון לא־ממשלתי בדיוק מפני שהם עניים. אבל יכול להתקיים גם דפוס הפוך: אלה שקיבלו אותה בחינם מקושרים היטב, בעוד שהעניים והמרוחקים נאלצו לשלם מחיר מלא. כך או כך, איננו יכולים להסיק מכך דבר לגבי הדרך שבה הם ישתמשו בכילה שלהם.
כיוון שכך, הדרך הסטרילית ביותר לענות על שאלות כאלה היא לחקות את הניסויים האקראיים שנהוג להשתמש בהם בעולם הרפואה כדי להעריך את יעילותן של תרופות חדשות. פסקלין דופה מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ערכה ניסוי כזה בקניה, ואחרים עשו כמוה בניסויים באוגנדה ובמדגסקר. בניסוי של דופה, נבחרו באקראי אנשים שקיבלו רמות שונות של סבסוד לקניית כילה. היא השוותה בין התנהגותן של קבוצות בנות השוואה שנבחרו באקראי וקיבלו כילה במחירים שונים, וכך יכלה לענות על כל שלוש השאלות שלנו, לפחות בהקשר שבו הניסוי נערך.
בפרק השלישי בספר יהיו לנו דברים רבים לומר על מה שגילתה. על אף שנשארו שאלות פתוחות (הניסויים אינם אומרים לנו, למשל, אם חלוקת הכילות המיובאות בסבסוד פגעה ביצרנים מקומיים), הממצאים תרמו רבות לקידום הדיון, והשפיעו גם על השיח וגם על המדיניות.
יש יתרון נוסף למעבר משאלות כלליות ורחבות לשאלות צרות יותר. כשאנחנו מגלים אם עניים מוכנים לשלם עבור כילות, והאם הם משתמשים בהן כשהם מקבלים אותן בחינם, איננו לומדים רק על הדרך הטובה ביותר להפיץ כילות: אנחנו מתחילים להבין כיצד עניים מקבלים החלטות. למשל, מה המכשול שעומד בדרכם לאמץ את הכילות באופן נרחב יותר? ייתכן שיש מחסור במידע על היתרונות שלהן, או שעניים אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות אותן. ייתכן גם שהעניים עסוקים כל כך בבעיות בהווה, שלא נשאר להם כוח מנטלי לדאוג לגבי העתיד. או שאולי זה משהו אחר לחלוטין. כשאנחנו מגיעים לענות על השאלות האלה, אנחנו מתחילים להבין מה מיוחד בעניים: האם הם חיים בדיוק כמו כל אחד אחר, פשוט עם פחות כסף? או שיש משהו שונה מהותית בְּחיים בתנאי עוני קיצוני? ואם יש משהו מיוחד, האם זה משהו שמשאיר אותם לכודים בעוני?
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.