כלכלת ישראל

פרק 1 רקע היסטורי לכלכלת ישראל למה נחוץ רקע היסטורי

הפרק הזה עדיין לא עוסק בכלכלה ממש, אלא ברקע ההיסטורי להתפתחותה של כלכלת ישראל. להצגת הרקע ההיסטורי בספר כזה יש שתי סיבות חשובות. האחת: למרות שגורמי היסוד בכלכלה דומים בכל הארצות - אנשים רוצים להתפרנס, לשפר את רמת החיים שלהם, והכלכלה משקפת את השאיפות האלה - עדיין כל כלכלה גם שונה מרעותה, בשל העובדה שצמחה בתנאים שונים, במיקום גיאוגרפי ייחודי, ומתוך היסטוריה משלה. לכן, כדי להבין כלכלה מסוימת צריך לדעת מה משותף לכל הכלכלות, אבל צריך גם לדעת מה מיוחד בכלכלה הנדונה. מבלי להבין את המיוחד, לא נוכל ליישם את התיאוריה הכללית של הכלכלה למקרה הספּציפי שבו אנחנו דנים. נראה זאת בהמשך כמעט בכל פרק ופרק: רק תשומת לב קפדנית לסיפור המיוחד של מדינת ישראל תאפשר לנו להבין את ההתפתחויות הכלכליות שלה - שאומנם תואמות בדרך כלל את מה שאנו יודעים מן המחקר הכלכלי הכללי, אבל באופן המשקף את התנאים המיוחדים לישראל.

הסיבה השנייה שבגללה ההיסטוריה חשובה היא שכדי לזהות תופעות כלכליות בישראל, לפעמים לא די להתבונן בהווה בלבד, מכמה סיבות. האחת היא שתופעות כלכליות לא משתנות חדשות לבקרים, אלא מתהוות בהדרגה או נעלמות בהדרגה. כדי להבין אותן כהלכה, חשוב להתבונן גם בעבר. הסיבה השנייה היא טכנית יותר. ההווה מספק לנו פחות מדי תצפיות כדי להסיק מסקנות על תופעות ארוכות-טווח; אנחנו זקוקים לנתונים רבים, ואלה באים מתוך עיון בתקופה ארוכה יותר. לדוגמה, אנחנו יכולים להבין את הגורמים המשפיעים על מאזן התשלומים בישראל רק מעיון בנתונים לאורך יותר מ-60 שנה ותוך לימוד החוקיות הסטטיסטית הגלומה בנתונים האלה. כתוצאה מן העיון הזה, וכן מיישום של תיאוריות חדשניות של מאזן התשלומים, נגיע בפרק 6 לתובנות שלא הופיעו במחקרים קודמים בנושא הזה. במילים אחרות, החשיבות של ההיסטוריה היא גם בגלל השפעתה על הכלכלה, אבל גם משום שאי-אפשר ללמוד את הכלכלה רק על בסיס נתוני ההווה. העבר מכיל מידע רב-ערך שחשוב להשתמש בו, ולצורך כך יש להכיר ולהבין את העבר הזה היטב.

אסייג ואומר כי הפרק הזה אינו תחליף לספר על ההיסטוריה של ישראל, כמובן, ואין בו יומרה למצות את ההיסטוריה הזאת. כל מה שאני מבקש כאן זה להאיר את ההיבטים ואת התופעות בהיסטוריה של ישראל שיש להם חשיבות להתפתחות של כלכלת ישראל.

הפרק סוקר שלושה תחומים עיקריים, והם: ההגירה היהודית-ציונית לארץ ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי, ותהליך בניית האומה בישראל. ברור כי שלושת התחומים קשורים באופן עמוק זה בזה. הסכסוך הישראלי-ערבי לא היה פורץ אילולא הגיעו לארץ ישראל גלים של הגירה יהודית, שבואם גרם לעימות בינם ובין האוכלוסייה הערבית המקומית. כמו כן, ההגירה היהודית לא היתה - כפי שהיו הגירות רבות אחרות - הגירה על בסיס אישי, אלא חלק מתנועה פוליטית, התנועה הציונית, שחתרה לחדש בארץ את הלאומיות היהודית. בניית האומה ומוסדותיה היתה קשורה אם כן באופן הדוק להגירה היהודית. נוסף על כך, הסכסוך הישראלי-ערבי הצריך הקמת מוסדות רבים, כמו צבא ותעשיות ביטחוניות, ולכן גם הוא קשור לבניית האומה. משום כך, שלושת הנושאים - ההגירה היהודית, הסכסוך, ובניית האומה - הם מרכיבים בסיפור הרחב יותר של התנועה הלאומית היהודית, היא הציונות.

כדאי להתעכב קצת על המושג "הגירה יהודית", שכן בישראל משתמשים בדרך כלל במונח "עלייה". מדע בכלל, ומדעי החברה בפרט, משתמשים בכלים של הכללה והפשטה, כדי למצוא את המשותף לתופעות, גם אם אינן זהות, כדי ללמוד איך הן נוצרות ואיך הן משפיעות. ראיית העלייה היהודית המודרנית לארץ ישראל כתהליך הגירה עוזרת ללמוד אותה טוב יותר: אפשר להשתמש במחקרים כלכליים שחקרו הגירה באופן כללי או אירועי הגירה אחרים, ולהשוות את ההשפעה הכלכלית של גלי ההגירה היהודית להשפעה של גלי הגירה אחרים - לזהות את הדומה, אבל גם למצוא את השונה. ואכן, בהמשך נראה כי יש גם דמיון וגם שוני בין ההגירה לארץ ישראל והגירות לארצות אחרות. בניתוח ההגירה היהודית לארץ ישראל והשפעתה הכלכלית נשתמש בדרך כלל במונח הגירה, אבל באיזכור גלי הגירה מסוימים נשתמש במונח עלייה, כמו למשל העלייה הרביעית, או גל העלייה מארצות חבר העמים, כי כך הם מוּכּרים בשיח הישראלי.

לסיום ההקדמה הקצרה הזאת אציין כי ההיסטוריה של ישראל היא לא היסטוריה של ארץ ומדינה אחידים על פני השנים. במאה ה-19 היתה הארץ חלק מן האימפריה העותומאנית. השלטון הזה הובס במלחמת העולם הראשונה והארץ נכבשה על-ידי הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי. כתוצאה מהמלחמה חולק המזרח התיכון בין מדינות הברית, בריטניה וצרפת, בהסכם סַייקס-פּיקוֹ. השלטון הבריטי בפּלשׂתינה-א"י נמשך 31 שנה, משנת 1917 עד שנת 1948, אף-על-פי שרק משנת 1922 הוא הפך באופן רשמי למנדט בריטי, שהשתרע על כל ארץ ישראל שממערב לירדן. בשנת 1947 קיבל האו"ם החלטה על חלוקת הארץ לשתי מדינות - מדינה יהודית ומדינה ערבית. בעקבות דחיית ההחלטה על-ידי מדינות ערב והפלסטינים פרצה מלחמה, שבעיצומה - ב-15 במאי 1948 - הוקמה מדינת ישראל על חלק משטחה של ארץ ישראל המערבית. ליתר דיוק, מדינת ישראל השתרעה על כ-78 אחוזים משטחה של ארץ ישראל המערבית, על-פי קווי הסכמי שביתת הנשק, שנחתמו בשנת 1949. המצב הזה שוב השתנה בעקבות המלחמה ביוני 1967, שבה השתלטה ישראל על שאר שטחי ארץ ישראל המערבית ועל הגולן, והיא שולטת בהם עד היום. חצי-האי סיני, שנכבש אף הוא במלחמה, הוחזר לידי המצרים בעקבות הסכם השלום בין שתי המדינות שנחתם ב-1979. מעמד הקבע של שאר השטחים הכבושים עדיין לא נקבע.

ההגירה היהודית לארץ ישראל

התופעה המרכזית העומדת בבסיס כל ההתפתחויות ההיסטוריות בארץ, לרבות הכלכלית, במאה השנים האחרונות, היא הגידול העצום מאז שנת 1882 בהיקף האוכלוסייה היהודית, גידול שמקורו בהגירת יהודים לארץ ישראל. גם במהלך המאה ה-19 היתה הגירה יהודית כזאת, אבל היא היתה קטנה יחסית. בשנת 1881, ערב העלייה הציונית, האוכלוסייה היהודית בארץ ("היישוב הישן") מנתה רק 24 אלף איש. היהודים האלה, ספרדים ואשכנזים, היו דתיים, וחיו בעיקר בארבע ערי הקודש - ירושלים, חברון, צפת וטבריה, אם כי במהלך המאה ה-19 התחילו להתיישב גם ביפו, בעכו ובחיפה. חלק מאנשי היישוב הישן חיו מתרומות, ואחרים, בעיקר ספרדים, עבדו למחייתם במלאכה ובמסחר קמעונאי. אף-על-פי שכבר ביישוב הישן הופיעו ניצנים של תהליכי פּרוֹדוּקטיביזציה וחינוך מודרני, ואפילו התחלה של התיישבות חקלאית (פתח תקווה, 1878), התהליכים האלה נגעו רק למעטים ולא חוללו שינוי רחב ביישוב היהודי.

השינוי התחיל בשנת 1882 לאחר הפּוֹגרוֹמים שפרצו ברוסיה בשנת 1881, בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני, פּרעוֹת שהניעו גל הגירה ענק של יהודים ממזרח אירופה. רוב היוצאים פנו לארצות-הברית, מיעוטם לאירופה, ורק קומץ אידיאליסטים מתנועת "חובבי ציון" הגיעו לארץ. זו היתה העלייה הראשונה. בעקבותיה באו גלים נוספים של הגירה יהודית לארץ, שהלכו והתעצמו, ובתוך מאה שנה שינו את פני הארץ לבלי הכר - דמוגרפית, גיאוגרפית, מדינית וכלכלית. לוח 1 מתאר את השינויים הדמוגרפיים מתחילת גלי העלייה ב-1882.

שנה

סך האוכלוסייה

יהודים

לא-יהודים

הערות

1890

532

43

489

בכל ארץ ישראל המערבית

1914

689

94

595

1922

764

84

680

מיפקד בריטי ראשון

1931

1,033

175

859

1939

1,480

432

1,048

1947

1,943

609

1,334

1950

1,370

1,203

167

בתחום מדינת ישראל ("הקו הירוק")

1960

2,150

1,911

239

1970

3,022

2,582

440

בתוספת ערביי מזרח ירושלים ב-1967

1980

3,922

3,283

639

1989

4,560

3,717

843

לפני גל העלייה מחבר העמים

2000

6,369

4,955

1,414

200 אלף מהלא-יהודים הם מחבר העמים

2010

7,695

5,802

1,893

2014

8,297

6,219

2,078

לוח 1: אוכלוסייה בארץ ישראל ובמדינת ישראל

בשנים נבחרות, 1890-2014 (אלפים בסוף שנה)

לוח 1 מראה כי תהליך ההגירה היהודית לארץ ישראל שינה את הדמוגרפיה שלה באופן דרמטי על פני השנים. אם בתחילת התקופה, בשנת 1890, מנו היהודים פחות מ-10 אחוזים מאוכלוסיית הארץ, הנה בשנת 1947, ערב הקמת המדינה, הם מנו כבר כשליש מן האוכלוסייה. בשלוש השנים 1948-1950 גדלה האוכלוסייה היהודית פי שניים, כתוצאה מגל עלייה גדול של שארית הפליטה מן השואה ועולי תימן ועיראק. במקביל חלה ירידה דרמטית בגודל האוכלוסייה הערבית, הן מפני שהצטמצם השטח המדובר, והן מפני שרוב הפלסטינים יצאו משטחי מדינת ישראל והפכו לפליטים. גם לאחר 1950 נמשכה ההגירה היהודית לישראל והגדילה מאוד את האוכלוסייה בה. משנת 1950 עד שנת 2014 גדלה אוכלוסיית המדינה פי 6 והאוכלוסייה היהודית גדלה פי 5.2.

ההגירה היהודית לארץ מאז 1882 לא הגיעה באופן רציף אלא בגלים. האבחנה הזאת חשובה לניתוח הכלכלי שנערוך בספר, שכן לגלי הגירה שמרוכזים בתקופה קצרה יחסית יש השפעה כלכלית שאפשר לזהות אותה באופן מחקרי. משום כך נבדוק בהמשך, בתחומים שונים, את השפעת גלי ההגירה על הכלכלה הישראלית.

יש לזכור כי לגלי ההגירה היהודית היו גם גורמי דחיפה - רדיפות, מלחמות, מצוקה כלכלית - בארצות המוצא; וגם גורמי משיכה - דת, זיכרון היסטורי, שאיפות לאומיות, השגת ביטחון, ובשנים האחרונות גם השגשוג הכלכלי והיציבות הכלכלית של ישראל. נסקור כאן בקיצור את גלי ההגירה השונים משנת 1882 (העליות עד קום המדינה קיבלו "מספר סידורי"; אחרי קום המדינה חדלו למספר אותן).

העלייה הראשונה, 1882-1903

עיקר העולים היו "חובבי ציון" מרוסיה, אבל היתה גם עלייה קטנה מתימן בשנת 1882, יהודים שעלו לארץ ממניעים מסורתיים. העלייה הראשונה, שמנתה בין 20 ל-30 אלף עולים, הונעה על-ידי הפּוֹגרוֹמים ותחילת ההגירה היהודית הגדולה ממזרח אירופה, אבל גם על-ידי משיכה לאומית. אנשי העלייה הזאת הקימו את המושבות הראשונות: ראשון לציון, רחובות, נס ציונה, גדרה, יסוד המעלה, ראש פינה, מטולה, חדרה, זכרון יעקב, ועוד. העלייה הזאת התחילה לשנות לא רק את הרכב האוכלוסייה בארץ, אלא גם את מפת ההתיישבות: דפוס חשוב שטבעה היה הקמת יישובים יהודיים נפרדים - ולא התיישבות ביישובים מעורבים קיימים, כפי שנהגו עולים יהודים קודמים, שהתיישבו עם בואם בערי הקודש ובערים מתפתחות כמו יפו, עכו וחיפה. זו היתה התחלה של הפרדה גיאוגרפית אתנית בין יהודים וערבים, שנשמרה ואף גברה בעליות הבאות.

העלייה השנייה, 1904-1914

העלייה הזאת, שהתחילה לאחר הקמת התנועה הציונית בשנת 1897, כללה בעיקר צעירים מן התנועות הסוציאליסטיות הציוניות, כמו "פועלי ציון" ו"הפועל הצעיר". במסגרתה הגיעו בין 30 ל-40 אלף עולים, אם כי רבים מהם היגרו אחר-כך בחזרה, בייחוד בשנים הקשות של מלחמת העולם הראשונה. העלייה הזאת הציבה את תנועת העבודה הציונית בהנהגת היישוב ואחר-כך בהנהגת המדינה; הדמויות הבולטות בהנהגה היו א.ד. גורדון, דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, יצחק בן-צבי, לוי אשכול, ואחרים. גם בעלייה הזאת נמשכה המגמה של הקמת יישובים יהודיים נפרדים מן הערבים. אלה היו בעיקר יישובים חקלאיים, ובהם הקיבוצים הראשונים, אבל גם הונחו אז היסודות לעיר יהודית נפרדת, העיר העברית הראשונה, תל-אביב (1909).

העלייה השלישית, 1919-1923

העלייה הזאת, שמנתה 35 אלף עולים, היתה, כמו שתי קודמותיה, עלייה אידיאולוגית. למרות הקמת המנדט הבריטי על בסיס הצהרת בלפור, עדיין לא הגיעו המונים לארץ ישראל, והיעד העיקרי של ההגירה היהודית הוסיף להיות ארצות-הברית. בעלייה השלישית הגיעו סוציאליסטים ציונים ממרכז אירופה, כמו אנשי "השומר הצעיר", וכן עולים מרוסיה שאחרי מהפכת אוקטובר. גם העלייה הזאת המשיכה להקים יישובים יהודים נפרדים, קיבוצים ומושבים. בתקופה הזאת הוקמה גם ההסתדרות, אירגון העובדים הכללי.

העלייה הרביעית, 1924-1932

זהו הגל הראשון של הגירה יהודית המונית. בעלייה הזאת הגיעו לארץ 82 אלף עולים, בעיקר מפולין, בין השאר כתוצאה מן המדיניות הכלכלית האנטישמית של שר האוצר גְראבְּסקי ועליית הדיקטטורה של פּילסוּדסקי בשנת 1926. רוב העולים הגיעו בפרק זמן קצר יחסית, בשנים 1924-1926. סימן מעניין לכך שהעלייה הזאת היתה שונה מקודמותיה הוא שהגיעו בה משפחות שלמות, בעוד בעליות קודמות הגיעו בעיקר חלוצים צעירים.

העובדה שההגירה ההמונית של יהודים לארץ ישראל מתחילה בשנת 1924 אינה מקרית: זו השנה שבה נחקק בארצות-הברית חוק הגירה (חוק ג'ונסון-ריד) שהקטין מאוד את מיכסות המהגרים על-פי מוצאם. החוק פגע במיוחד ביהודים וצמצם ביותר את יכולת הכניסה שלהם לאמריקה. כתוצאה מחסימת יעד ההגירה העיקרי הזה פנו היהודים לארץ ישראל. זה היה שינוי מהפכני עבור התנועה הציונית. אחרי שלוש עליות אידיאולוגיות, מצומצמות יחסית בהיקפן, זו היתה הגירת מצוקה המונית ראשונה, שהפכה מאז לדגם העיקרי להגירה היהודית לארץ.

העלייה הרביעית המשיכה את מגמת ההתיישבות הנפרדת, אבל היה לה אופי עירוני מובהק - העולים התיישבו בעיקר בערים, בראש ובראשונה בתל-אביב, שגדלה יותר מפי שניים במהלך העלייה הזאת. בתקופת העלייה הרביעית קמו גם יישובים עירוניים חדשים, כמו הרצליה, נתניה, בת-ים, בני ברק, קריית אתא, ועוד. אופיים העירוני של העולים, ההכשרה המקצועית שלהם, והעובדה שרבים מהם הביאו איתם ממון, גרמו לכך שהם היו לחלוצי התעשייה, המלאכה והמסחר ביישוב.

העלייה החמישית, 1933-1938

ההגירה ההמונית התחדשה בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. העלייה החמישית הגיעה מגרמניה, אבל רוב העולים הגיעו עדיין מפולין, שהמצוקה הקשה עדיין נמשכה בה. העלייה הזאת מנתה 197 אלף עולים, התיישבה בעיקר באזורים עירוניים, ובלטה ברמת ההשכלה הגבוהה של העולים, שתרמה רבות לצמיחה הכלכלית. גם העלייה החמישית הרחיבה את מפת ההתיישבות היהודית, בערים כמו חולון ונהריה, וביישובי "חומה ומגדל".

העלייה השישית, 1939-1948

בתקופה הזאת חל צמצום בהגירה היהודית לארץ ישראל, הן בגלל מלחמת העולם השנייה והן בגלל המגבלות שהטילו הבריטים על ההגירה היהודית ("הספר הלבן" של 1939). העלייה הזאת מנתה 138 אלף עולים. בזמן מלחמת העולם השנייה, חלקם של העולים מאסיה ואפריקה גדל והגיע לכמעט חמישית מן העולים.

"העלייה הגדולה", 1948-1951

עם הקמת מדינת ישראל, במאי 1948, הגיע גל עלייה גדול, שמנה 688 אלף עולים והכפיל את אוכלוסיית המדינה בתוך שנתיים. גל ההגירה הזה כלל שתי אוכלוסיות עיקריות. האחת היא שארית הפליטה מאירופה שהורשתה לבוא עם הקמת המדינה. האוכלוסייה השנייה היא יהודי ארצות ערב, שמצאו את עצמם בין הפטיש לסדן בגלל המלחמה של ארצותיהם נגד המדינה היהודית, ורבים מהם בחרו להגר לישראל. הקהילות הראשונות מארצות ערב הגיעו מאסיה, בעיקר מעיראק ומתימן. העולים יושבו בעיקר במעברות, ונפתח תהליך קליטה ארוך, שעלותו למשק הישראלי הקטן היתה גבוהה מאוד. חלק מן העולים התיישבו בערים, אבל רבים מהם נשלחו לאזורי סְפָר על מנת לייצב את הגבולות החדשים של מדינת ישראל שנוצרו בסיום המלחמה.

העלייה מצפון אפריקה, 1956-1965

בעקבות עליית נאצר לשלטון במצרים ומלחמת סיני ("מבצע קדש", 1956), אחרוני היהודים עזבו את מצרים והואצה העלייה מצפון אפריקה. בתקופה הזאת הגיעו לישראל 465 אלף עולים, מתוכם 209 אלף מצפון אפריקה. במסגרת העלייה הזאת הגיעו גם עולים מארצות מזרח אירופה הקומוניסטית, בעיקר מרומניה ופולין.

העלייה בעקבות מלחמת ששת הימים, 1969-1973

בעקבות המלחמה וההתלהבות שעורר הניצחון בעולם היהודי הגיע לישראל גל עלייה חדש, בעיקרו מארצות מבוססות. בעלייה הזאת הגיעו 228 אלף עולים, מהם 184 אלף מיבשות אירופה ואמריקה. זו היתה העלייה הראשונה מאז העלייה הרביעית שלא היתה עליית מצוקה. לצד עולים מארצות מבוססות הגיעו לראשונה עולים מברית-המועצות, וכן צעירים דרום-אמריקאים שנמלטו ממישטרים טוטליטריים ביבשת.

גל העלייה מארצות חבר העמים ומאתיופיה, 1990-2000

גל ההגירה הזה התאפשר עם נפילת ברית-המועצות ופתיחת שעריה להגירה יהודית. חלק מן המהגרים פנו לגרמניה, לארצות-הברית או לקנדה, אבל חלק גדול מהם היגרו לישראל. במהלך העשור הזה הגיעו לישראל יותר ממיליון עולים, מהם 376 אלף בשנתיים הראשונות, 1990-1991. בשנים הבאות ירד קצב ההגירה, אבל עדיין היה גבוה למדי עד שנת 2000. כאמור, בתקופה הזאת עלו לישראל גם 47 אלף עולים מאפריקה, בעיקר מאתיופיה. העלייה הזאת לא ניתנת להגדרה כעליית מצוקה במובן הרגיל של המילה, שכן יהודי חבר העמים וקרוביהם לא היו נתונים בסכנת חיים, אבל הם בוודאי שיפרו את עתידם הכלכלי בעלייה לישראל, ועוד יותר את עתיד ילדיהם.

מה מייחד את ההגירה היהודית

התיאור של העליות השונות מחזק את המסקנה הנגזרת מלוח 1 על האופי הגלי, הלא-רציף, של ההגירה היהודית לארץ ישראל. כדי להמחיש זאת עוד יותר, תרשים 1 מציג את מספרי העולים בכל שנה כאחוז מן האוכלוסייה הנוכחת כבר בארץ. לגבי שנות המנדט הבריטי חוּשב כאן היחס בין מספר העולים לאוכלוסייה היהודית בסוף השנה הקודמת, שהיא בעצם האוכלוסייה היהודית בתחילת השנה. לאחר קום המדינה, היחס הוא בין מספר העולים לגודל האוכלוסייה הכללית בישראל בסוף השנה הקודמת. היחס בין מספר העולים לאוכלוסייה היהודית כמובן גבוה יותר, אבל לא במידה משמעותית, והתמונה המתקבלת היא דומה.

תרשים 1: ההגירה היהודית ביחס לאוכלוסייה הקיימת, 1920-2014, באחוזים

תרשים 1 אכן מראה כי ההגירה היהודית לישראל לא היתה תהליך רציף, אלא היו כמה גלי הגירה בולטים. במיוחד בולטת העלייה הרביעית: בשנת 1924 שיעור העולים היה יותר מ-35 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית. כמו כן בולטת העלייה החמישית: בכל אחת מן השנים 1933-1935 הגיע שיעור העולים ל-20 אחוזים מכלל היישוב היהודי בארץ. גל בולט שלישי הוא כמובן העלייה הגדולה עם קום המדינה: בשנים 1948-1951 הגיע שיעור העולים השנתי הממוצע ל-18 אחוזים בכל שנה. גל ההגירה הרביעי המשמעותי הוא העלייה בשנות ה-1990. מספרי העולים באותן שנים היו גבוהים מאוד, אבל יחסית לגודל האוכלוסייה הם כבר היו נמוכים יותר, כי בשנת 1989 מנתה ישראל ארבעה וחצי מיליון תושבים. עם זאת, בעשר השנים שבהן נמשך גל ההגירה הזה הוא הסתכם במיליון עולים, שהגדילו את אוכלוסיית ישראל בשיעור 20 אחוזים, כך שעדיין מדובר בגל הגירה גדול.

מסקנה נוספת שעולה מן הנתונים היא כי ההגירה היהודית ההמונית לארץ ישראל התחילה באופן משמעותי רק בשנת 1924. לפני העלייה הראשונה מנה היישוב הישן בארץ 24 אלף יהודים. עד שנת 1923, שלוש העליות הראשונות הצליחו במשך יותר מארבעים שנה להגדיל את האוכלוסייה היהודית ל-90 אלף יהודים בלבד. זה היה גידול מתון, שלא שינה באופן משמעותי את גודלו של היישוב היהודי יחסית לאוכלוסייה הערבית. לעומת זאת משנת 1924 הופכת ההגירה היהודית לזרם חזק. בין 1924 ל-1939, בעלייה הרביעית והחמישית, מספר העולים יחסית לאוכלוסייה היהודית היה 10 אחוזים בממוצע בכל שנה. ב-23 השנים מ-1924 עד 1947 הגיעו לארץ 428 אלף עולים, ששינו את המאזן הדמוגרפי בארץ באופן משמעותי ביותר.

הנתונים האלה מחדדים עוד יותר את ההשפעה של אירוע סגירת שערי ההגירה היהודית לארצות-הברית על תהליך ההגירה לארץ ישראל. אפשר לומר כי מה שהתנועה הציונית לא הצליחה לעשות עד אז, עם כל מאמציה, עשה המאורע הזה, שנראה כל-כך רחוק מארץ ישראל ומהמזרח התיכון: יהודי מזרח אירופה, שחשו כי הקרקע בוערת מתחת רגליהם וחיפשו באופן נואש יעד להגירה, פנו בלית ברירה לפּלשׂתינה-א"י במקום לארצות-הברית. אין זה אומר שאחרי שנת 1924 לא באו יותר עולים חלוצים ואידיאליסטים, אבל אופייה של ההגירה השתנה מאוד.

מן התיאור הזה של תהליך ההגירה היהודית עולה לא רק שהיא הגיעה בגלים, אלא גם שזו היתה הגירה משמעותית, ששינתה את המציאות בארץ לבלי הכר. השינויים היו בכל התחומים:

שינוי דמוגרפי: העלייה היהודית הגדילה מאוד את אוכלוסיית הארץ ושינתה באופן דרמטי את ההרכב האתני של האוכלוסייה - מרוב ערבי לרוב יהודי.

שינוי גיאוגרפי: ההגירה היהודית לא התיישבה כמעט ביישובים הקיימים המעורבים אלא הקימה יישובים חדשים, יהודיים, באזורים רבים בארץ, בעיקר במישור החוף, בעמקים, בגליל ובנגב. אלה היו לא רק יישובים חקלאיים, אלא גם ערים, וחלק מהן הפכו לערים גדולות מאוד. ההגירה שינתה אפוא את המפה ההתיישבותית של הארץ באופן משמעותי.

שינוי פוליטי: ההגירה היהודית לארץ יצרה קונפליקט אלים עם האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בארץ, קונפליקט שהתרחב בשנת 1948 לעימות עם ארצות ערב והפך למאפיין חשוב של ישראל.

שינוי מדיני: ההגירה היהודית לארץ הגדילה את היישוב היהודי באופן משמעותי, עד שתביעתו להגדרה עצמית הפכה להיות בת-מימוש והוא הקים את מדינת ישראל בשנת 1948. התמורה הזאת שינתה את המפה המדינית בארץ.

שינוי כלכלי: העולים היהודים שהגיעו לארץ הקימו לא רק יישובים אלא גם בנו כלכלה משגשגת, שכללה חקלאות חדשנית, מפעלים תעשייתיים, שירותים מסוגים שונים ועוד. הפיתוח הכלכלי של היישוב, ואחר-כך של המדינה, היה מרשים ביותר, ומארץ מתפתחת וענייה הפכה ישראל תוך זמן קצר יחסית למדינה מפותחת. בהמשך הספר נראה שאופייה המיוחד של ההגירה, שהיתה בה רמה גבוהה של השכלה וכן יכולת מימון, תרם רבות להתפתחות הכלכלית בארץ.

שינוי מוסדי: ההגירה היהודית לארץ ישראל לא היתה הגירה של אנשים פרטיים, אלא חלק ממיזם פוליטי גדול, המפעל הציוני. היא אורגנה על-ידי התנועה הציונית, שבה היו פעילות מפלגות ציוניות, ואלה דאגו לאורך כל הדרך להגדיל את העלייה ולקלוט אותה בדרך הטובה ביותר. בין השאר סייעו בכך המוסדות השונים שהקימה התנועה הציונית, במסגרת מה שנקרא בניית אומה.

לסיום החלק הזה נעמוד בקצרה על הדמיון והשוני בין ההגירה היהודית לארץ ישראל ובין גלי הגירה אחרים בהיסטוריה המודרנית, כמו ההגירה לארצות-הברית במאה ה-19 והגירות אחרות. הדמיון העיקרי הוא שכל תהליכי ההגירה אינם רציפים, והם באים בגלים. חלק גדול מן הגלים נוצרים מסיבות שמקורן בארץ המוצא של ההגירה ולא בארץ היעד. למשל, ההגירה של האירים לארצות-הברית הושפעה מן הרעב הגדול באירלנד, יותר מאשר מן התנאים הכלכליים בארצות-הברית. גם ההגירה היהודית לארץ הושפעה מאוד ממצוקות החיים והאנטישמיות במזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם, ובייחוד מעליית הנאציזם. השואה השפיעה על העלייה הגדולה של קום המדינה, ונפילת ברית-המועצות השפיעה על גל העלייה של שנות ה-1990.

עם זאת, גלי הגירה תלויים גם במצב הכלכלי בארץ הקולטת. זה בולט כיום באירופה: המהגרים מנסים להגיע למרכז אירופה, לסקנדינביה, למערב אירופה, ולא להישאר ביוון או בבלקן. התופעה הזאת בולטת גם בהגירה היהודית לישראל. תקופות כלכליות קשות בארץ צמצמו מאוד את העלייה. כך קרה בשנים 1927-1928, תקופה שבה ארץ ישראל עברה משבר כלכלי; בשנים 1952-1953 ובשנים 1966-1967, שבהן חוותה ישראל שני מיתונים קשים; וכך גם בשנות ה-1980, בעת המשבר התקציבי והאינפלציה הגבוהה. מחקר מפורסם של יורם בן-פורת בדק את הקשר בין שיעור העלייה וצמיחת התוצר ואישש את האבחנה ולפיה מצב כלכלי טוב בישראל מעודד עלייה.

לתהליך ההגירה היהודית לארץ יש גם מאפיינים ייחודיים משלו, השונים מתהליכי הגירה אחרים בהיסטוריה המודרנית. המאפיין המרכזי הוא שבשלבים העיקריים של ההגירה הזאת, המהגרים היהודים היו ברובם בני המעמד הבינוני ולכן בעלי השכלה גבוהה יחסית, וחלקם אף בעלי רכוש. לעומת זאת, ברוב תהליכי ההגירה בהיסטוריה המודרנית, המהגרים היו חסרי אמצעים וחסרי השכלה. השוני הזה בין ההגירה היהודית ובין הגירות אחרות קשור לכך שהמוטיבציה של העולים לא היתה רק מצוקה כלכלית, אלא בעיקר מצוקה לאומית. תכונה ייחודית נוספת של ההגירה היהודית היא שהיתה קשורה לתנועה פוליטית שעודדה אותה ותמכה בה, גם כשהיתה זו הגירת מצוקה המונית. הקשר הפוליטי הזה היה ייחודי והשפיע מאוד על הצלחתה היחסית של ההגירה היהודית לישראל.

הסכסוך הישראלי-ערבי

ראינו כי ההגירה היהודית לארץ ישראל מאז 1882 יצרה נוכחות הולכת וגוברת של יהודים בארץ. זו היתה נוכחות עם אופי לאומי מובהק: המהגרים התרכזו ביישובים יהודיים, הם באו במסגרת תנועה לאומית, התנועה הציונית, ובהדרגה הקימו מוסדות לאומיים מובהקים, מערכות חינוך, מערכות טרום-צבאיות כמו אירגוני שמירה והגנה, ועוד. האוכלוסייה הילידית הערבית הבינה בהדרגה את המשמעות של היקף ההגירה היהודית ושל אופייה הלאומי המובהק, ועד מהרה התחילה לראות בה איום הולך וגובר. אפשר לומר כי ההתגבשות של זהות לאומית פלסטינית מובחנת, משנות ה-1920 והלאה, נולדה לא מעט כתגובת-נגד לתנועה הלאומית היהודית.

זה היה הרקע לפרוץ הסכסוך הישראלי-ערבי בשנות ה-1920. עימותים מקומיים בין יהודים וערבים כבר התרחשו כמעט מראשית העלייה וההתיישבות הציונית, אבל אלה היו בעיקר התקפות אקראיות וגניבות. הסכסוך נעשה לאומי ממש רק אחרי הכיבוש הבריטי ב-1917. עד אותה שנה נשלטה הארץ על-ידי העותומאנים, שלטון על-לאומי יציב וארוך שנמשך יותר מ-400 שנים, ובמסגרתו חיו קבוצות אתניות ודתיות שונות בהרמוניה יחסית. לפני 1917 האמינו רבים כי זהו מצב שיימשך זמן רב, ומשום כך השאיפות הלאומיות המקומיות היו נמוכות ולא ריאליות. זאת אף-על-פי שתודעה לאומית ערבית כללית התחילה להתפתח כבר מסוף המאה ה-19.

הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל שבר את הסטטוס קוו הישן והיציב ויצר מצב חדש. ראשית, השאיפות הלאומיות נראו לפתע אפשריות יותר. שנית, הכיבוש הבריטי ב-1917 הגיע עם שתי הבטחות לאומיות סותרות. מצד אחד, הבריטים הסתייעו בכוחות ערביים בכיבוש המזרח התיכון, ובתמורה הבטיחו להם לפעול למען עצמאות ערבית. זו היתה אומנם הבטחה עמומה והיא לא התייחסה ישירות לפלסטין, אבל היא יצרה אפשרות להפעיל לחץ על השלטון הבריטי החדש לטובת היישוב הערבי. מצד שני, באותה שנה ממש הבריטים העניקו לתנועה הציונית את הצהרת בלפור, שהבטיחה לסייע להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ועם כיבוש הארץ היתה לבריטים אפשרות לממש את ההבטחה הזאת. שתי ההבטחות הסותרות הללו, שליוו את תחילת שלטונם של הבריטים בארץ, גרמו לצדדים לחשוב כי אם יפעילו לחץ פוליטי משמעותי, יש סיכוי שיטו את הכף לצידם. לאור זאת יש להבין את ההתפרצות הראשונה של הסכסוך בשנת 1921 (מאורעות תרפ"א): האירועים נועדו לאותת לשלטון הבריטי כי הלאומיות הערבית-פלסטינית לא תוותר על הארץ ללא עימות. זה היה חלק מן הרקע להחלטה הבריטית לנתק את עבר הירדן מן המנדט ולהקים את ממלכת ירדן.

אבל מה שזירז במיוחד את הסכסוך, שבאותו שלב היה יהודי-ערבי, או ציוני-פלסטיני, היתה ההגירה היהודית, שהפכה את ההבטחה העקרונית של הצהרת בלפור לאיוּם מוחשי יותר ויותר על התושבים הערבים. אפשר לראות זאת מן הסמיכות בין התפרצויות הסכסוך ובין גלי הגירה. מאורעות 1921 פרצו לאחר בואה של העלייה השלישית, מאורעות 1929 פרצו לאחר העלייה הרביעית, ומאורעות 1936-1939, הקרויים בפי הפלסטינים "המרד הערבי", פרצו בעיצומה של העלייה החמישית. יתר על כן, בשלב מוקדם מאוד התרכזו הפלסטינים בדרישה עיקרית אחת מן השלטון הבריטי, והיא לעצור את ההגירה היהודית. תקופה ארוכה ניסו הבריטים שלא להיענות לדרישה הזאת, שעמדה בסתירה ברורה להצהרת בלפור, אבל הלחץ הפלסטיני, יחד עם גורמים נוספים, הביאו אותם לבסוף לשנות את עמדתם, ומשנת 1939 הטילו הבריטים מגבלות על ההגירה היהודית במסגרת "הספר הלבן" הידוע.

ההגירה היהודית לא רק גרמה ללוחמנות בצד הפלסטיני, אלא גם הגבירה את נכונות היישוב היהודי להילחם. אם בעת הכיבוש הבריטי היו היהודים רק עשירית מתושבי הארץ, בשנות ה-1940 הם כבר היו שליש מכלל האוכלוסייה, והיו מאורגנים הרבה יותר מאשר התושבים הערבים. כתוצאה מכך גדלה גם נכונותם להילחם למען עצמאות מדינית, ותביעותיהם נעשו נועזות יותר. בשנות ה-1940 הדבר בא לביטוי בהעלאת הדרישה הברורה בתוכנית בּילטמוֹר להקים מדינה יהודית, כמו גם במפעל ההעפלה - העלייה ה"בלתי-לגאלית" - למרות ההגבלות שהטילו הבריטים. ההתפתחויות האלה האיצו את סיום המנדט והחישו את בוא העימות הגדול של 1948. הסכסוך היהודי-פלסטיני קשור אפוא באופן הדוק לתופעה הראשונה שנותחה בפרק הזה, והיא ההגירה היהודית.

מעניין לציין בהקשר הזה כי הלל כהן, בספרו על מאורעות 1929, רואה בהם את ההתחלה המשמעותית של הסכסוך הישראלי-ערבי. ואכן, המאורעות האלה פרצו לאחר תחילת ההגירה ההמונית, העלייה הרביעית, שהמחישה לפלסטינים כי הנוכחות היהודית בארץ ישראל כבר איננה תופעה זניחה יחסית, אלא נוכחות משמעותית, הניזונה מזרם הולך וגובר של מהגרים.

גלים של התנגשויות

לאורך ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי אפשר לזהות שתי תופעות שיש להן חשיבות רבה בניתוחים הכלכליים שנערוך בספר הזה. האחת היא שההתפרצויות האלימות של הסכסוך אינן רציפות בזמן, אלא מופיעות אחת לכמה שנים, והשנייה - שהסכסוך שינה את היקפו ואופיו כמה פעמים לאורך השנים.

התופעה הראשונה ידועה היטב ומוכרת לכל מי שלומד את תולדות הסכסוך. לאורך רוב השנים האלימוּת היא כבושה ושורר שקט יחסי. מדי כמה שנים מתרחשת התפרצות של הסכסוך - במאורעות, במלחמה, באינתיפאדה - והשמות משתנים כמובן בהתאם לנסיבות. הרשימה הבאה של התפרצויות הסכסוך ממחישה את התופעה הזאת היטב.

מאורעות 1921 (תרפ"א)

המאורעות פרצו בירושלים בעקבות חגיגות נַבּי מוּסא, אבל התרחבו לאזורים אחרים, כמו יפו (בין הנרצחים שם היה הסופר י.ח. ברנר), ועוד.

מאורעות 1929 (תרפ"ט)

המאורעות פרצו בעקבות עימותים סביב רחבת התפילה בכותל המערבי, אבל התרחבו לאזורים רבים אחרים - לא רק ליישובים ציוניים אלא גם ליישוב הישן, שחי בערים מעורבות. בחברון נרצחו עשרות יהודים, והיישוב היהודי בעיר חדל מלהתקיים.

מאורעות 1936-1939 (המרד הערבי)

זו כבר היתה מלחמה שהתפשטה לכל רחבי הארץ, ובה נלחמו הפלסטינים לא רק נגד היישוב העברי, אלא גם - ואולי בעיקר - נגד השלטון הבריטי. הדבר העיד על התפיסה הכוללת לגבי מטרת המאבק, והיא לעצור את ההגירה היהודית. פירסום "הספר הלבן" הבריטי בשנת 1939 מעיד כי גם אם המרד נכשל צבאית, הוא השיג במידת-מה את מטרתו המדינית.

מלחמת העצמאות, 1947-1949

המלחמה התחילה ביום שלאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ בנובמבר 1947. בשלב הראשון התנהלה המלחמה בין היישוב היהודי ובין היישוב הערבי. לקראת סיום המנדט במאי 1948, התבוסה הפלסטינית כבר היתה ברורה, והתבטאה בעיקר בגל הגירה גדול של פליטים שנמלטו מן השטח שבו שלטה ההגנה. עם יציאת הכוחות הבריטיים והקמת מדינת ישראל, במאי 1948, הצטרפו למלחמה כוחות צבא ערביים ממצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון. המלחמה הסתיימה בהסכמי שביתת נשק שקבעו את "הקו הירוק", קו שביתת הנשק. השטח שבשליטת מדינת ישראל גדל באופן דרמטי לעומת השטח שיועד למדינה היהודית בהחלטת החלוקה של האו"ם. במלחמה נהרגו כ-6,000 ישראלים, אחוז אחד מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ.

מלחמת סיני, אוקטובר 1956

במלחמה הזאת, שנקראה גם "מבצע קָדֵש", תקפה ישראל את מצרים לאחר תקופה ארוכה של עימותי גבול בעקבות הסתננויות של פלסטינים לישראל. זו היתה מלחמה יזומה, שישראל פעלה בה בשיתוף פעולה ובתיאום עם בריטניה וצרפת. מטרתן של שתי המעצמות היתה לכבוש את תעלת סואץ ולהחזיר אותה לשליטתן, לאחר שמצרים הלאימה את התעלה. במלחמה הזאת היו לישראל 172 הרוגים. המלחמה הופסקה לאחר כשבוע של לחימה, וישראל אולצה לסגת לגבולותיה לאחר כמה חודשים, כתוצאה מלחץ משותף של ארצות-הברית וברית-המועצות. בעקבות המלחמה חוזקו הסדרי שביתת הנשק בגבול מצרים, והשקט נשמר בו למעלה מעשר שנים.

מלחמת ששת הימים, יוני 1967

במאי 1967 נכנס הצבא המצרי לסיני בניגוד להסכמי פירוז קודמים, ומצרים סילקה את כוחות האו"ם מן הגבול עם ישראל וסגרה את הים האדום לשיט ישראלי. הפעולות האלה יצרו מתח רב בין הצדדים, ולאחר תקופת המתנה תקפה ישראל את מצרים וכבשה את חצי-האי סיני ורצועת עזה. למלחמה הצטרפו גם ירדן וסוריה. במהלך ששת ימי המלחמה כבשה ישראל גם את הגדה המערבית מירדן ואת רמת הגולן מסוריה. במלחמה נהרגו 776 ישראלים. בניגוד למבצעים קודמים ישראל נשארה בשטחים הכבושים עם סיום המלחמה ולא אולצה לסגת מייד, בין השאר בגלל התמיכה הגוברת מצד ארצות-הברית. לראשונה מאז קום המדינה שלטה ישראל בכל ארץ ישראל המנדטורית ובכל האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בה, דבר ששינה באופן דרמטי את מעמדם של הפלסטינים בסכסוך הישראלי-ערבי. נוסף על כך, העובדה שישראל נשארה בשטחים שנכבשו במלחמה גרמה בשנים הבאות לסכסוכים תכופים יותר בינה ובין שכנותיה, ויצרה עליית מדרגה בסכסוך הישראלי-ערבי.

מלחמת ההתשה, 1968-1970

המלחמה הזאת נבעה מכך שהעולם הערבי לא השלים עם תוצאות מלחמת 1967. המלחמה התנהלה בעיקר מול מצרים, לאורך תעלת סואץ, אבל גם ברמת הגולן מול סוריה, ולאורך הירדן נגד האירגון הפלסטיני החדש, פתח, שפעל במסגרת אש"ף, האירגון לשיחרור פלסטין. במהלך מלחמת ההתשה נהרגו 1,424 ישראלים, הרבה יותר מאשר במלחמת ששת הימים.

מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973

המלחמה התנהלה בין ישראל ובין מצרים וסוריה, שתקפו את תעלת סואץ ואת רמת הגולן, בהתאמה. גם המלחמה הזאת נתפסת כתוצאה של מלחמת 1967 - חלק מן המאמצים הערביים להניע תהליכים שיביאו לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה. המלחמה היתה עזה, נמשכה שלושה שבועות, וישראל ספגה בה אבידות רבות בנפש, 2,297 איש. העובדה שהמלחמה נחתה על ישראל בהפתעה עוררה מחאה ציבורית רחבה, שזירזה כנראה את חילופי השלטון בישראל בבחירות 1977 ("המהפך"). בהמשך נראה שהיתה לה גם עלות כלכלית כבדה. במבט לאחור אפשר לומר כי מלחמת 1973 פתחה את הפתח להסדר השלום עם מצרים, שנחתם בשנת 1979. בהסכם הזה נסוגה ישראל מחצי-האי סיני בתמורה לשלום מלא, הכרה הדדית, ויחסים דיפלומטיים עם מצרים.

מלחמת לבנון, 1982

במלחמה הזאת פעלה ישראל נגד כוחות אש"ף בלבנון, הן בדרום והן באזור ביירות, שבשנים שלפני המלחמה שיבש את החיים בצפון הארץ בהפגזות חוזרות ונשנות. במלחמה שיתפה ישראל פעולה עם כוחות נוצריים מרוניים, וכניסת כוחות צה"ל ללבנון היתה בעצם התערבות במלחמת האזרחים הלבנונית שהתנהלה באותו זמן. המלחמה הסתיימה בהצלחה חלקית מבחינת ישראל: הנהגת אש"ף ולוחמי האירגון נאלצו להתפנות מלבנון, אבל ישראל הסתבכה אחר-כך בניסיון כושל להשליט את הפַלַנְגוֹת המָרוֹניוֹת על לבנון. מאוחר יותר התגבר כוחם של השיעים בלבנון, ואירגון חיזבּאללה המשיך לנהל את המלחמה בכיבוש הישראלי. צה"ל נסוג לרצועה צרה בדרום לבנון כבר ב-1985, אבל חיזבּאללה המשיך לזנב בו. רק בשנת 2000 - 18 שנים אחרי תחילת המלחמה - נסוג הצבא באופן מלא מלבנון. בסך-הכל נהרגו במלחמה זו 1,216 ישראלים.

האינתיפאדה הראשונה, 1987-1993

זו היתה ההתקוממות הפלסטינית המלאה הראשונה מאז השתלטות ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית ב-1967, ולאמיתו של דבר העימות הצבאי הפלסטיני-ישראלי הישיר הראשון מאז 1948. העימות התחיל בהפגנות והשלכת אבנים, אבל בהמשך הידרדר לשימוש בנשק. המאבק הפלסטיני נוהל בעיקר על-ידי אש"ף, אבל במהלכו הצטרף גורם איסלאמי חדש שצבר כוח ותמיכה רבים, החמאס. באינתיפאדה הראשונה נהרגו כ-200 ישראלים וקרוב ל-1,200 פלסטינים. במהלך האינתיפאדה, בשנת 1988, אימץ אש"ף את רעיון החלוקה לשתי מדינות, ובכך פרץ דרך לשיחות שלום עם ישראל. שיחות כאלה התנהלו אחר-כך בהרכבים שונים, עד שהניבו לבסוף את הסכם אוסלו בספטמבר 1993. ההסכם בין ישראל לאש"ף הוביל להכרה הדדית בין הצדדים, להקמה של אוטונומיה פלסטינית זמנית בשטחים, וקבע יעד של השגת הסדר קבע במשא-ומתן שיימשך חמש שנים.

מלחמת המפרץ, 1991

בעקבות כיבוש כּוּויית על-ידי עיראק, נפתחה מלחמה של קואליציה גדולה של מדינות בראשות ארצות-הברית נגד עיראק. ישראל לא שוּתְפָה במלחמה, אבל עיראק שיגרה לעבר ישראל כמות גדולה של טילים קונבנציונליים. ישראל התאפקה ולא הגיבה, כך שהחלק שלה במלחמה היה פּסיבי לגמרי. בעימות הזה סבלה ישראל מספר קטן מאוד של אבידות.

אינתיפאדת אל-אקצא, 2000-2005

בחודש יולי 2000 נכשל המשא-ומתן על הסדר הקבע בין ישראל לאש"ף במיפגש קמפּ דייוויד בארצות-הברית. הכישלון העלה מאוד את המתח בין הצדדים, ובספטמבר פרצה האינתיפאדה השנייה. בהתקוממות הזאת נעשה שימוש רב יותר בנשק חם מאשר באינתיפאדה הראשונה, ולכן היא גבתה יותר קורבנות, הן בצד הישראלי, כ-1,100 הרוגים, והן בצד הפלסטיני, קרוב ל-5,000 הרוגים. האינתיפאדה היתה ממושכת; היא התחילה לדעוך לאחר כיבוש מחדש של שטחי האוטונומיה הפלסטינית בשנת 2002, והסתיימה באופן מלא רק בשנת 2005, עם ההתנתקות - הנסיגה הישראלית החד-צדדית מרצועת עזה - נסיגה שכללה פינוי והריסה של ההתנחלויות שם.

מלחמת לבנון השנייה, 2006

במלחמה הזאת, שפרצה באופן כמעט מקרי והתגלגלה למלחמה רחבת-היקף, אפשר לראות מעין אקורד סיום של מלחמת לבנון הראשונה, שכן הציתו אותה בעיות שלא הוסדרו לגמרי בשנת 2000, כמו ענייני שבויים והסדרי שמירת השקט בגבול. במלחמה הזאת נהרגו 170 ישראלים.

סדרת המבצעים בעזה

במהלך ההתנתקות יצאה ישראל מעזה והפסיקה לשלוט בה באופן ישיר, אבל המשיכה לשלוט בגבולות הרצועה, ביבשה, בים ובאוויר. המתח בין ישראל לעזה החריף עם ניצחון חמאס בבחירות לרשות הפלסטינית בשנת 2006, ועוד יותר עם השתלטות חמאס על מנגנוני הביטחון בעזה בשנת 2007. סיבה נוספת למתח היו רקטות הקסאם שפותחו בעזה ואיפשרו לחמאס לפגוע באופן משמעותי בשיגרת החיים סביב רצועת עזה ברדיוס גדל והולך. כתוצאה מכך פרצו באופן מחזורי כמה עימותים בשנים 2006, 2008, 2012. העימות הכבד ביותר היה בשנת 2014, ובו נהרגו 73 ישראלים ולמעלה מאלפיים פלסטינים.

שינויים באופיו ובעוצמתו של הסכסוך

האופי הזה של הסכסוך הישראלי-ערבי, שמתפרץ מדי פעם לעימות קצר יחסית אבל רוב הזמן הוא כבוש, בא לידי ביטוי בתרשים 2, המתאר את מספר ההרוגים הישראלים בעימות מדי שנה. בתרשים אפשר לראות בבירור את ההתפרצויות של הסכסוך המופיעות ברשימה שפירטנו, ואת העובדה שבשנים שבין ההתפרצויות יש ירידה משמעותית במספר ההרוגים. במילים אחרות, הסכסוך נמצא בהפוגה זמנית בין התפרצות להתפרצות. מובן שמספר ההרוגים בכל שנה כולל לא רק הרוגי עימות, אלא גם חיילים שנהרגו בתאונות ואירועים דומים. לכן, כפי שמראה תרשים 2, גם מספר ההרוגים בתקופות שקטות גָדַל על פני השנים, עם גידול האוכלוסייה בישראל ועם הגידול במספר המשרתים. מעבר למגמה הזאת, אפשר לראות בתרשים 2 בבירור את תקופות ההתפרצות של הסכסוך, וכן את העלייה הבולטת במספרי ההרוגים בשנים 1967-1977, המבטאת עלייה בעוצמת הסכסוך הישראלי-ערבי בשנים האלה. בכך נדון בהמשך.

תרשים 2: מספר ההרוגים השנתי בשנים 1920-2014

ראינו קודם כי הסכסוך בין היהודים והערבים בארץ ישראל, שהתחיל במאורעות 1921, היה עד שנת 1948 סכסוך אתני, בין שתי קהילות החיות באותה ארץ. מבחינה צבאית, זה היה סכסוך בין מיליציות, שכן אף אחד מן הצדדים לא יכול היה לבנות צבא של ממש בארץ הנשלטת על-ידי גורם שלישי. לכן, עד שנת 1948 הסכסוך היה צר, בין ישראלים ופלסטינים בלבד, ועלוּתו היתה נמוכה, הן בחיי אדם והן בנשק ותחמושת. ב-1948 השתנה הסכסוך באופן משמעותי. פלישת ארצות ערב ב-15 במאי הפכה את הסכסוך לכלל-ערבי-ישראלי, ולא רק ערבי-פלסטיני-יהודי. ב-1948 הסכסוך התרחב והפך להיות סכסוך בין ישראל למדינות ערב.

ההסבר לכך שהסכסוך חרג מן המסגרת המקומית שלו לסכסוך אזורי אינו פשוט. ארצות ערב טענו שהן פלשו לארץ כדי לסייע לפלסטינים, אבל לפי טענה רוֹוחת הן קיוו להשתלט על הטריטוריה הפלסטינית בעצמן - טענה שהיתה נכונה בוודאי ביחס לירדן. הסבר אחר הוא כי הקמת ישראל יצרה מדינה לא-ערבית המבתרת לשניים את המרחב הערבי, נחלת האיסלאם זה אלף ושלוש מאות שנה. יהיה אשר יהיה ההסבר, השינוי שחל בסכסוך בשנת 1948 היה לא רק מדיני אלא גם צבאי וכלכלי. מסכסוך בין מיליציות הוא הפך לסכסוך בין צבאות קונבנציונליים, ומשום כך לסכסוך יקר הרבה יותר, הן בחיי אדם והן בנשק ותחמושת, שכן עתה נלחמו לא רק חיל רגלים, אלא גם טנקים, תותחים, מטוסים, אוניות וכלי נשק כבדים דומים.

השלב הזה של הסכסוך הישראלי-ערבי נמשך למעלה מ-30 שנה, ובאופן מעשי הסתיים עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979. ההסכם נחתם אומנם רק עם אחת ממדינות ערב, אבל זו המדינה החזקה ביותר במרחב הערבי, ובלעדיה קשה מאוד להקים קואליציה צבאית שתילחם בישראל. חשוב גם לזכור כי ירדן וישראל קיימו ביניהן יחסים שאינם שלום אבל גם אינם עוינים במיוחד, ומלך ירדן נמצא שנים ארוכות בקשר הדוק עם ההנהגה הישראלית. אפשר אפוא לומר כי מאז ראשית שנות ה-1980 הסכסוך המדינתי-צבאי הקונבנציונלי למעשה הסתיים. פרק 3 יביא אסמכתאות נוספות לאבחנה הזאת.

בשנת 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, חזר הסכסוך למצבו לפני 1948, כלומר לסכסוך צר, ישראלי-פלסטיני. ולא רק היקף הסכסוך השתנה, אלא גם אופיו: הוא חזר להיות במידה רבה סכסוך בין מיליציות. אומנם בצד הישראלי המלחמה מנוהלת על-ידי הצבא, שאינו מיליציה כמובן, אבל הוא פועל בשטחים בעיקר כחיל רגלים. ישנן גם קבוצות של מתנחלים שפועלות כמיליציות המעורבות בסכסוך. בצד הפלסטיני פועלות מאז האינתיפאדה הראשונה שתי מיליציות עיקריות, הפתח והחמאס. כתוצאה מכך שזהו ביסודו סכסוך בין מיליציות, העלות של העימותים בסכסוך הזה נמוכה בהרבה מזו של המלחמות הקונבנציונליות בעבר. השינוי באופיו של הסכסוך הביא לשינוי דרמטי בהשפעתו הכלכלית, כפי שנראה בפרקים הבאים.

מתוך רשימת העימותים שפירטנו, מתוך תרשים 2, ומתוך הנתונים של עלויות ביטחון שיוצגו בפרק 3, עולה כי גם בשלב הסכסוך המדינתי הרחב העלויות לא היו קבועות על פני זמן. בעשר השנים שאחרי 1967 אפשר לזהות עלייה ניכרת בעוצמת הסכסוך הישראלי-ערבי, שבאה לביטוי בתכיפות-יתר של העימותים: במקום פעם אחת בעשור, פרצו בעשור הזה שלושה עימותים - מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, ומלחמת יום הכיפורים. כמו כן, כל עימות מן השלושה היה כבד יחסית. הסיבה העיקרית לכך שעוצמת הסכסוך עלתה לאחר 1967 - בניגוד, למשל, לאחר מלחמת סיני בשנת 1956 - היא שהמצב הטריטוריאלי של לפני מלחמת ששת הימים לא שב לקדמותו עם תום המלחמה. ישראל המשיכה לשלוט בשטחים שכבשה ממצרים, מירדן ומסוריה, מה שיצר אצל המדינות האלה תמריץ חזק להפעיל לחץ צבאי כדי להחזיר את המצב לְמה שהיה לפני המלחמה. משום כך, בשנים שאחרי 1967 עלתה עוצמת הסכסוך, דבר שהיו לו תוצאות כלכליות רבות. עליית הסכסוך השפיעה על המדיניות התקציבית, כפי שנראה בפרק 4; על מחזורי העסקים, כפי שנראה בפרק 5; על מאזן התשלומים, כפי שנראה בפרק 6; וגם על האינפלציה, כפי שנראה בפרק 7. חלק מן ההשפעות האלה היו זמניות, חלקן השאירו את חותמן על הכלכלה לשנים רבות, וחלק מהן משפיעות על כלכלת ישראל עד היום.

כאן בונים אומה

בניית אומה באה לידי ביטוי לא רק בגידול מספר התושבים, בהגנה על החיים, ובגידול בתוצר וברמת החיים. בניית אומה היא גם תהליך מתמשך של יצירת מוסדות שלטון, חברה ותרבות. בכל התחומים הללו נעשתה בישראל מלאכת יצירה אדירה במאה השנים האחרונות. המוסדות השונים שנוצרו נועדו בראש ובראשונה להתמודד עם המשימה העיקרית של הציונות במאה ה-20, והיא קליטת העלייה וגיבושה לעם. כלכלנים הבחינו זה-כבר שהאופי של מוסדות נשמר על פני זמן ואינו משתנה מהר. לכן, כשאנחנו רוצים להבין היום מאפיינים רבים של ישראל, בייחוד של מוסדותיה השונים - כמו הסתדרות העובדים, הקרן הקיימת, הסוכנות היהודית, בנק לאומי, בנק הפועלים, ועוד - אנחנו צריכים לחזור וללמוד איך נוסדו המוסדות האלה ומה היה ייעודם הראשוני. גם אם הצרכים השתנו על פני השנים, המוסדות עצמם השתנו הרבה פחות. הדיון ההיסטורי בבניית האומה חשוב אפוא כדי להבין את המיבנה המוסדי של ישראל כיום. למוסדות יש חשיבות רבה לתיפקוד הכלכלי, וחוקרי כלכלה עוסקים בנושא הזה יותר ויותר בשנים האחרונות.

בדיון על בניית האומה לא נוכל כמובן להקיף את כל המוסדות ומאפייניהם, ונתמקד בחמישה היבטים בלבד. הראשון הוא עובדה שהמוסדות שהוקמו על-ידי התנועה הציונית היו עבריים-יהודיים, כלומר היתה בהם בלעדיות אתנית. השני הוא חשיבותו של מוסד המפלגה בישראל - שהיא רבה יותר מחשיבותו בארצות אחרות. ההיבט השלישי הוא המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות, או תנועת העבודה, ובעיקר המתח שהתפתח בין שני חלקי האידיאולוגיה שלהן - ציונות וסוציאליזם - והדרך שבה נפתר המתח הזה. ההיבט הרביעי הוא בניית המוסדות הצבאיים, והחמישי - יחסי העדות בישראל, וכיצד קשורים היחסים האלה לבניית האומה.

מוסדות ליהודים בלבד

התנועה הציונית, שעודדה את תהליך העלייה לארץ ישראל, שאפה לא רק להביא עולים רבים, אלא גם לאפשר להם להיקלט באופן הטוב ביותר, בתקווה שקליטה טובה תעודד עלייה של יהודים נוספים. כדי לקלוט את העלייה קמו מוסדות שונים, הן בגולה והן בארץ ישראל, שמטבע הדברים נועדו ליהודים בלבד. כך הוקמו המפלגות הציוניות, שחתרו לקדם את המיזם הלאומי, כל אחת בדרכה שלה. כאשר הוקמה מדינת ישראל הן המשיכו להיות המפלגות המובילות במדינה, והמיעוט הערבי מצא את עצמו ללא ייצוג פוליטי כללי. במובנים מסוימים הבעיה הזאת קיימת עד היום. מוסד ציוני חשוב אחר היה הקרן הקיימת לישראל, שעסקה ברכישת קרקעות להתיישבות יהודית. המוסד הזה, שהתאים לתקופת הבנייה של היישוב היהודי-עברי, שמר על יעדיו העיקריים ועל מעמדו גם לאחר קום המדינה. כתוצאה מכך הוא הפך לכלי שמאפשר להפלות לרעה את ערביי ישראל בתחום הקרקעות. מוסד דומה שהוקם בשנות המנדט היה הסוכנות היהודית, שנוסדה כדי לייצג את היישוב היהודי מול השלטון הבריטי, ותיפקדה כמעין ממשלה של היישוב היהודי. עם קום המדינה המשיכה הסוכנות היהודית לתפקד כגוף עצמאי, שהוא חלק מן המיגזר הציבורי, ושיש לו סמכויות נרחבות. סמכות אחת היתה עידוד העלייה, אבל הסוכנות המשיכה לטפל גם בנושאי התיישבות, ומטבע הדברים תקציבי ההתיישבות הופנו להתיישבות יהודית בלבד.

מוסדות אחרים שקמו בתקופת היישוב היו מוסדות החינוך: בתי-ספר יסודיים, בתי-ספר תיכוניים מסוגים שונים, ומוסדות להשכלה גבוהה - האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה. כל אלה פעלו בעברית והיו פתוחים ליהודים בלבד. עם קום המדינה הוקמה מערכת חינוך ציבורית המפוצלת לשלוש מערכות נפרדות, ממלכתית, ממלכתית-דתית, וערבית, ורק האוניברסיטאות פתוחות לכולם. ההפרדה בין מערכות החינוך הנהוגה היום, גם היא תוצאה של הקמת מוסדות נפרדים ליהודים בשנות המנדט. היישוב היהודי והתנועה הציונית הקימו גם מוסדות לפיתוח המדע, כמו מכון ויצמן, האקדמיה ללשון העברית, הספרייה הלאומית, ועוד. כל אלה היו מוסדות יהודיים, וכולם המשיכו להתקיים לאחר קום המדינה, אבל הפכו למוסדות של המדינה. דוגמאות דומות להפרדה אתנית בין יהודים לערבים קיימים במוסדות רבים שקמו בתקופת היישוב וחלקם פועלים גם היום, כמו הוצאות הספרים העבריות, התיאטראות העבריים, ועוד.

הפרק זה מציין את התופעה של המוסדות הנפרדים ליהודים לא לשם ביקורת, אלא כדי להבין טוב יותר את ישראל בהווה. ההפרדה היתה מובנת מאליה בתנאי המנדט הבריטי, תקופה של קליטת עלייה ושל התגבשות לאומית. אבל למוסדות יש אינרציה רבה והם ממשיכים לתפקד כפי שעוצבו גם שנים רבות לאחר שהשתנו הצרכים שהולידו אותם. חלק מן המיבנה המוסדי של ישראל, שבעיני ישראלים הוא כל-כך טבעי, נראה מוזר וחריג למשקיפים מבחוץ. זוהי תוצאה של ההיסטוריה הייחודית של ישראל ושל הקיום המתמשך של המוסדות שיצרה.

כוחן של המפלגות הציוניות

מבין המוסדות שהקימה התנועה הציונית בארץ ישראל, המפלגות הציוניות בולטות בעוצמה האירגונית והכלכלית שלהן, שהיא גדולה הרבה יותר מעוצמתן של מפלגות פוליטיות בארצות אחרות. הדבר בא לידי ביטוי בצורות רבות. למפלגות ביישוב היהודי, ואחר-כך במדינת ישראל, היו עיתונים, הוצאות ספרים, מערכות חינוך - כמו חינוך עובדים של המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות והחינוך הדתי של הפועל המזרחי - קופות חולים, בנקים, ואפילו אירגונים צבאיים. מה היו הסיבות לעוצמה הזאת? הסבר אחד הוא שתנועה הציונית היתה מתחילתה תנועה לאומית-פוליטית, ולכן למפלגות היה חלק רב בגיבושה. התנועה הציונית הוקמה ב-1897, ומהר מאוד התגבשה כתנועת-גג למפלגות ציוניות רבות, שחלקן הוקמו עוד לפני ההסתדרות הציונית והשתלבו בפעולתה, וחלקן קמו מתוך הפעילות בהסתדרות הציונית.

לדעתי, סיבה חשובה לכוחן של המפלגות הציוניות בארץ ישראל היתה שליטתן בַּיבוא של שני גורמי הייצור המרכזיים בכל כלכלה מודרנית: עבודה והון. זה נבע מכך שכל מפלגה ציונית פעלה במפוצל ובמקביל בארץ ישראל ובגולה. כתוצאה מכך הצליחו המפלגות לגייס עולים בארצות אירופה, ובהמשך גם מעט בארצות ערב, ולהביא אותם לארץ ישראל. היכולת הזאת לגייס עולים אפילו הוכרה באופן רשמי על-ידי המנדט הבריטי: שלטונות המנדט העבירו את הסֶרטיפיקָטים, רישיונות העלייה, לידי הסוכנות היהודית, הגוף הרשמי שייצג את היישוב היהודי בפני השלטון הבריטי, וזו חילקה אותם לפי מפתח מפלגתי. רוב העולים שהגיעו, השתלבו בארץ כעובדים והגיעו בדרך כלל דרך המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות.

אבל המפלגות שלטו לא רק בהבאת גורם הייצור "עבודה" לארץ, אלא גם בגורם הייצור "הון". ההון הגיע בחלקו עם עולים בעלי אמצעים, צנועים יותר או פחות, בעיקר מפולין ואחר-כך גם מגרמניה. אלה היו עולים שהגיעו בעיקר דרך מפלגת הציונים הכלליים, שהוקמה באותן שנים בפולין ופעלה גם שם וגם בארץ. העולים האלה השקיעו את כספם במפעלי תעשייה ומלאכה, במסחר, וביוזמות דומות, וכך בנו את מאגר ההון של היישוב היהודי, שהיה חיוני לצמיחה הכלכלית. כפי שנראה בפרק 2, כל ההשקעה בתעשייה מומנה על-ידי כספי עולים. אבל גם ההשקעה בחקלאות מומנה במידה רבה בעזרת המפלגות הציוניות הלא-פועליות, וזאת דרך גיוס התרומות לארץ ישראל, שסייעו מאוד למימון ההתיישבות החקלאית בארץ.

העובדה שהמפלגות היו הסוכנויות ליבוא שני גורמי הייצור החשובים ליישוב היהודי, העבודה וההון, העניקה להן כוח רב, והיא מסבירה את מעמדן המרכזי ביישוב. יש בה כדי להסביר גם את יכולתן של המפלגות להקים חלק גדול מן המוסדות האחרים, כפי שתואר קודם: עיתונים, הוצאות לאור, בתי-ספר, בנקים ועוד, שחלקם קיימים ופעילים אף היום.

תנועת העבודה בין ציונות וסוציאליזם

בין המפלגות הציוניות בלטו המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות, שהיו החזקות ביותר, הנמרצות ביותר, והפכו עד מהרה להנהגה הבלתי-מעורערת של היישוב היהודי והתנועה הציונית. מה היה סוד כוחן של המפלגות הללו? מה איפשר להן להגיע כל-כך מהר לעמדת ההנהגה, אף-על-פי שלכאורה הן היו רחוקות מן המרכז הפוליטי? לא נוכל כאן להיכנס לניתוח מלא של הסוגיה, אבל נציג בכל זאת הסבר אפשרי, שיתקשר בהמשך גם לניתוח המדיניות הכלכלית של תנועת העבודה. ההסבר מתמקד ביכולתה של תנועת העבודה להשתנות ולהתאים את עצמה למצב המיוחד בארץ ישראל.

בניגוד לתנועות פועלים בארצות אחרות, שצמחו מתוך המצוקה של הפועלים במקומות העבודה ושנאבקו בעיקר לשפר את מצב העובדים, לקצר את יום העבודה, לעודד התארגנות במקומות העבודה ועוד, המצוקה העיקרית שאיתה התמודדו העובדים העבריים שעלו לארץ היתה התחרות מול העובדים המקומיים, הערבים, על מקומות העבודה המעטים. תנועת העבודה הציעה להתמודד עם המצוקה הזאת בשתי דרכים עיקריות. האחת היתה על-ידי יצירת מקומות עבודה, והשנייה - על-ידי מאבק להגבלת עבודה של ערבים במקומות עבודה יהודיים. זה היה המאבק למען "עבודה עברית".

בתחום החקלאי, תנועת העבודה יצרה מקומות עבודה על-ידי הקמת יישובים שיתופיים, קבוצות, קיבוצים, ואחר-כך מושבים, ובתחומי העבודה האחרים היא עשתה זאת על-ידי יצירת חברות יצרניות בבעלות ההסתדרות, בעיקר בתחום הבנייה, שאיפשרו להעסיק עובדים יהודים. הקמת היישובים השיתופיים היתה הפתרון המועדף עבור פועלי חקלאות יהודיים, מפני שכאשר היישוב היה בבעלותם ובשליטתם, הם יכלו לדאוג לכך שרק יהודים יעבדו בו, ולא ערבים - בניגוד למצב במושבות הוותיקות יותר, שנוהלו באופן פרטי והרבו להעסיק פועלי חקלאות ערבים, פועלים יותר מנוסים שדרשו שכר נמוך יותר.

הקמת הישובים השיתופיים לא הונעה אם כן רק על-ידי האידיאולוגיה השיתופית של תנועת העבודה, אף-על-פי שהאידיאולוגיה הזאת סייעה כמובן, אלא גם על-ידי הצורך הכמעט-נואש ליצור מקומות עבודה לעולים שהגיעו לארץ וחיפשו תעסוקה בחקלאות. ועם זאת, הקמת היישובים השיתופיים אילצה את תנועת העבודה להתפשר על העקרונות הסוציאליסטיים, שכן הקמת היישובים הצריכה מימון, הן לרכישת הקרקעות והן לבניית היישובים, והמימון הושג בשיתוף פעולה בין תנועת העבודה והתנועות ה"בורגניות" שגייסו את התרומות. שיתוף הפעולה הזה הוביל לפשרה בלתי-נמנעת, שכן היה צורך להבהיר לשותפים כי היישובים השיתופיים הם לא חלק ממהפכה סוציאליסטית, אלא ממהפכה לאומית - המהפכה הציונית של שיבת העם היהודי לארצו ולאדמתו.

מקומות העבודה שהקימה תנועת העבודה היו לא רק בתחום החקלאות. ההסתדרות, האיגוד המקצועי של העובדים היהודים בארץ ישראל, שהוקמה כבר בשנת 1920, הקימה מערכת מוסדית שנקראה חברת העובדים, וזו דאגה להקמת מקומות עבודה. חברת העובדים הקימה את חברת הבנייה שיכון עובדים, את החברה לעבודות תשתית סולל בונה, את בנק הפועלים, וכן חברות תעשייתיות וחברות מסחר, כמו תנובה ואחרות.

העובדה שאירגון העובדים עוסק לא רק בייצוג העובדים במקומות העבודה שלהם, אלא בעיקר בהקמת מקומות עבודה, היתה שינוי מהפכני בהשוואה לאיגודים המקצועיים בארצות המוצא. השינוי נבע מן הצרכים השונים של העובדים, והפגין את יכולתה של תנועת העבודה בארץ לפעול בגמישות ולהתאים את עצמה לתנאים החדשים בארץ החדשה, למען טובת חבריה. היכולת הזאת העניקה לתנועה העבודה תמיכה רחבה ביותר, לא רק של העובדים אלא גם של שכבות נוספות בציבור, שהבינו כי תנועת העבודה פועלת למען האינטרסים הלאומיים, ולא המעמדיים, ומציבה את טובת המפעל הציוני בראש מעייניה.

תנועת העבודה דאגה למקומות עבודה לפועלים היהודים לא רק על-ידי בניית מקומות עבודה חדשים, אלא גם על-ידי מאבק נגד עבודה של ערבים. המאבק הזה, תחת הסיסמה "עבודה עברית", התמקד בלחץ על מעסיקים יהודים מן המיגזר הפרטי שלא להעסיק ערבים אלא יהודים, גם אם הדבר פוגע למעסיקים ברווחים. גם המאבק הזה עורר הד חיובי רחב בציבור היהודי, כי הוא התפרש כדאגה להצלחת המפעל הציוני ולא כפעולה בשירות אינטרס מעמדי צר. בשנת 1929 כתב דוד בן-גוריון, אז בתפקידו כמזכיר ההסתדרות, את הדברים הבאים, כשעמד על הדרישה למאה אחוזים עבודה עברית לא רק בתל-אביב אלא גם במושבות:

מצבו של הפועל היהודי העולה לארץ הוא הפוך ממצבו של כל פועל מהגר בארצות קליטה אחרות, כגון אמריקה הצפונית, קנדה, אוסטרליה ועוד. בארצות הללו עומד הפועל המקומי על שלב התפתחות יותר גבוה מזה של המהגר. דרגת החיים של האחרון היא יותר נמוכה, והוא מסתפק במועט ומופיע מפני זה כמתחרה מסוכן [=שמסַכֵּן] את הפועל המקומי ומוריד שכר העבודה. בארץ המצב הפוך. דרגת החיים, צרכיו ותרבותו של העולה הם גבוהים לאין ערוך מאלה של הפועל המקומי. אין הפועל היהודי מסוגל ואינו רוצה לעבוד בתנאים הירודים של הפועל הערבי בארץ, ואם גם במשק היהודי לא תובטח העבודה לפועל היהודי - אין ליהודים מה לעשות בארץ זו.

אין ספק שהמדיניות הזאת של תנועת העבודה - הקמת מקומות עבודה (עד כדי כך שהפכה להיות מעביד גדול), ומאמץ להעדיף עובדים על בסיס לאומי-אתני - היו פרידה מרחיקת-לכת מן המסורת ארוכת-השנים של התנועות הסוציאליסטיות ושל האיגודים המקצועיים באירופה, מקום הולדתה של תנועת העבודה. הפרידה הזאת נבעה מן התנאים השונים מאוד של הפועלים היהודים בארץ, ובמיוחד מן העובדה שהמפלגות הציוניות-סוציאליסטיות היו חלק - ובעיני עצמן חיל החלוץ - של תנועה לאומית מיוחדת, התנועה הציונית. משום כך, התנועות האלה העדיפו באופן עקבי את השיקול הלאומי על פני השיקול החברתי בכל מצב שבו היתה התנגשות בין השניים, אף כי היו גם מצבים שבהם שני השיקולים הלכו יד ביד, כמו בעניין התמיכה בקיבוצים, במפעלים קואופרטיביים, ועוד. מכאן נבע השוני בין מוסדות תנועת העבודה, וההסתדרות בראשם, ובין מוסדות דומים בארצות אירופה.

השוני הזה היה מקובל על הרוב הגדול של העולים לארץ, שבדרך כלל הבינו את חשיבות המפעל הלאומי הגדול שהם נוטלים בו חלק. אבל הוא יצר גם מתח בלתי-נמנע בין היסוד הציוני-לאומי בתנועת העבודה, שזכה לקדימות, ובין היסוד הסוציאליסטי, שנותר מאחור. על המתח הזה כתב זאב שטרנהל, בספרו בניין אומה או תיקון חברה, כי "עד מהרה היה הסוציאליזם למכשיר למימוש מטרות לאומיות ולא אמצעי ליצירת סדר חברתי חדש". הוא גם הוסיף כי "אי-יכולתה של תנועת העבודה וכישלונה לבנות חברה שוויונית, לא נבעו מאילוצים אוֹבּייקטיביים, אלא מהכרעה אידיאולוגית מודעת".

ההכרעה הזאת העמיקה לאורך כל התקופה שבה תנועת העבודה הובילה את המפעל הציוני. היא התגבשה בשנות ה-1920, עם הקמת ההסתדרות, התחזקה כשתנועת העבודה הנהיגה את הסוכנות היהודית, כפי שמעיד שם ספרו של דוד בן-גוריון, ממעמד לעם, והתגברה סופית עם קום המדינה, כשתנועת העבודה אימצה את האידיאולוגיה של הממלכתיות. אמיר בן-פורת, בספר המנסה להסביר כיצד עוצבה ישראל כמדינה קפיטליסטית, טוען כי זוהי תוצאה של שתי הכרעות מרכזיות של תנועת העבודה עם קום המדינה. האחת היא לשמור את ישראל כ"משק מעורב", שבו יש תפקיד חשוב גם למיגזר הפרטי, והשנייה היא "הממלכתיות", שפירושה היה החלשה מודעת של תנועת העבודה עצמה. בוועידה השמינית של ההסתדרות בשנת 1956 אמר דוד בן גוריון: "במדינה קם מכשיר יותר יעיל, רב-אונים וכולל מהסתדרות העובדים". כלומר, המדינה נועדה להחליף את המוסדות שהקימה תנועת העבודה, ובעיקר את ההסתדרות.

אפשר כמובן לטעון כי הבחירה של תנועת העבודה בעליונות היעד הלאומי היתה כורח המציאות לצורך ביצוע המפעל הציוני, קליטת העלייה וביסוס המדינה, כפי שמציין אריה יערי בביקורת שלו על הספר של שטרנהל. אבל תנועת העבודה שילמה על כך מחיר מתמשך. כך כתב ויגוֹ קַמְפְּמַן (Kampmann), לשעבר ראש ממשלת דנמרק, לאחר ביקור בישראל:

מה שעושה ההסתדרות ומה שעושה המדינה אינו סוציאליזם. זהו קפּיטליזם ממשלתי וקפּיטליזם של האיגודים המקצועיים. אתם יצרתם חברוֹת סוציאליסטיות בחקלאות, אבל לא בתעשייה. לא משנה לפועל אם מי שמעסיק אותו זה המדינה, ההסתדרות, או מעביד פרטי. היחס בין הפועל לבין המעביד דומה בכל המקרים, וגם התשלום דומה. אין שום תוכן רעיוני במפעלים של המדינה או של האיגודים המקצועיים, מפני שהם מוכרחים להתחרות בתעשייה הפרטית.

העובדה שתנועת העבודה הובילה תהליך של בניית משק מעורב, קפּיטליסטי ביסודו, היתה לא רק הכרעה פוליטית חשובה, אלא גם הכרעה שיצרה שינויים חברתיים עמוקים. רבים מחברי תנועת העבודה וחניכיה התגייסו להוביל את התהליך הזה ולהקים חברות ומפעלים פרטיים, או חברות ציבוריות הפועלות כחברות פרטיות לכל דבר. כתוצאה מכך, הרבה חברים ואוהדים מן השורה של תנועת העבודה הפכו למנהלים ומעבידים, והפסיקו להשתייך למעמד הפועלים. את שורות מעמד הפועלים מילאו העולים החדשים שהגיעו ארצה בשנות ה-1950, בעיקר מארצות ערב. אלה קיבלו עליהם תחילה את ההגמוניה של תנועת העבודה, אבל די מהר הבינו כי הסיסמאות הסוציאליסטיות הן ריקות וכי תנועת העבודה מייצגת בעיקר את המנהלים והמעבידים. כך התרחב המתח הרעיוני גם למתח חברתי-אתני - מתח בין הקבוצה החברתית של תנועת העבודה, שבאה מן האוכלוסייה הוותיקה, האשכנזית בעיקרה, ובין העולים החדשים מארצות ערב. אפשר לומר כי המתח הזה ותוצאותיו הם מאפיין בולט של הפוליטיקה הישראלית עד היום.

השלטון של תנועת העבודה יצר אפוא אליטה כלכלית, שהיתה קשורה בדרכים רבות בתנועת העבודה, אבל התנתקה לחלוטין מן העבר הסוציאליסטי שלה. המתח שנוצר בין הרטוריקה הסוציאליסטית ובין המעשה הקפּיטליסטי לא נעלם מאז, והוא ממשיך לרדוף את התנועה הזאת עד היום. רוב תומכי התנועה ומנהיגיה פיתחו התייחסות צינית לרטוריקה הסוציאליסטית, שאותה ראו כאוסף סיסמאות מיושנות ולא-רלוונטיות, והדבר השפיע על המדיניות הכלכלית-חברתית של תנועת העבודה.

כידוע, גם בתוך המישטר הכלכלי הקפּיטליסטי אפשר לאמץ מיגוון של עמדות ביחס למדיניות הכלכלית, החל בעמדות סוציאל-דמוקרטיות, המנסות להגדיל את השוויון הכלכלי בעזרת מדינת הרווחה, וכלה בעמדות הקרויות "ניאו-ליברליות", שאינן נרתעות מאי-שוויון כלכלי ומנסות לצמצם את המיגזר הציבורי כמה שיותר. עם השנים, הגישה המעשית של תנועת העבודה, והיחס הציני לרטוריקה הסוציאליסטית, הובילו רבים בתנועה הזאת לעמדות ניאו-ליברליות. המנהיגים הבודדים שניסו להוביל את התנועה לכיוונים אחרים, כמו פנחס לבון, יצחק בן-אהרון, ובתקופה קרובה יותר עמיר פרץ ושלי יחימוביץ, הודחו מעמדות ההנהגה. משום כך, הסוגיה המוסדית הזאת היא לא רק נושא היסטורי, אלא היא נוגעת בדרכה הכלכלית של ישראל גם בהווה.

המוסדות הביטחוניים

תהליך בניית האומה היה קשור לא רק לתהליך ההגירה היהודית לארץ ישראל, אלא גם לסכסוך הישראלי-ערבי בשלביו השונים. כבר בתקופת היישוב היהודי, תחת השלטון הבריטי, הוקמו גופי הגנה שונים, שהיו ברובם לא-חוקיים. כפי שצוין כבר, גם לגופים האלה היה שיוך מפלגתי, בגלל החשיבות הרבה של המפלגות ביישוב: אירגון ההגנה היה קשור ליישוב הממוסד, והונהג בעיקר על-ידי תנועת העבודה, ואילו האצ"ל והלח"י היו קשורים לתנועה הרוויזיוניסטית. מאוחר יותר הוקם הפלמ"ח, שהיה מעין גרעין לצבא סדיר: לוחמיו התאמנו שבועיים בחודש, ושאר הזמן עבדו למחייתם בקיבוצים שאירחו אותם. משום כך הפלמ"ח היה מקורב באופן עמוק במיוחד לתנועת העבודה. במקביל לגופים המעֵין-צבאיים הוקמה בתקופת היישוב היהודי גם תעשייה צבאית, שהיתה אומנם ברמה נמוכה יחסית, אבל הניחה יסודות לתעשייה הצבאית בתקופת המדינה.

עם קום המדינה הוקם הצבא, שהתבסס על שלושה מרכיבים עיקריים: צבא חובה, צבא קבע, צבא מילואים. החשיבות של צבא החובה היתה כפולה. ראשית, הוא איפשר חיסכון בכסף, כי החיילים קיבלו שכר לא גבוה. שנית, צבא החובה איפשר מתן הכשרה צבאית מעמיקה לאזרחים העתידים לשרת אחר-כך במערך המילואים. התפקיד של צבא הקבע היה ליצור המשכיות, שתגשר על התחלופה של חיילי החובה, וכן להיות שלד הפיקוד הצבאי. המיבנה הזה איפשר למדינת ישראל הקטנה להעמיד בעת מלחמה צבא גדול יחסית, והיה אחד ממכפילי הכוח הממשיים של ישראל.

עם זאת, המיבנה הזה של הצבא, על מרכיביו השונים, יצר גם בעיה של ממש, שכן קשה לשנות באופן משמעותי את גודלו של הצבא. הסיבה לכך היא שעדיין יש צורך בצבא חובה כדי להכשיר כוח אדם לצבא המילואים, וקשה מאוד לגייס לצבא חובה רק חלק מן האוכלוסייה, מסיבות ברורות של שוויון בנשיאה בנטל. נוסף לכך, תקופת השירות לא צומצמה בצורה ניכרת, גם מפני ששירות חובה ארוך נוח לצבא בגלל עלותו הנמוכה. כתוצאה מכך, השינוי הדרמטי במצבה הביטחוני של ישראל בעקבות השלום עם מצרים, למשל, בא לידי ביטוי מועט בהיקף הצבא הסדיר, כלומר צבא החובה וצבא הקבע. הקיצוצים המשמעותיים יותר היו בשירות המילואים, שעלותו גבוהה יותר, ובתעשיות הביטחוניות, שהן גמישות יותר. הסבר נוסף לכך הוא שהשירות הקצר-יחסית בצבא הקבע גורם לאנשי צבא בדימוס למלא לאחר פרישתם תפקידים רבים במיגזר העסקי והציבורי. משום כך אנשים מהמערכת הצבאית נמצאים בצמרת של רוב המערכות האזרחיות בישראל. כך נוצר לוֹבּי רב-עוצמה התומך בצבא ובדרישותיו בנושאים של כוח אדם ותקציבים. המרכיבים האחרים של גופי הביטחון, כמו התעשיות הצבאיות או גופי המודיעין, נהנים פחות מלוֹבּי כזה. הלוֹבּי הצבאי חזק גם משום שכמעט כל אזרח ישראלי משרת בצבא, מכיר מקרוב את המפקדים שלו, ומפתח כלפיהם יחס אמון ותמיכה.

"אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה"

מבין 452 אלף העולים שהגיעו ארצה בתקופת המנדט, 45 אלף בלבד הגיעו מאסיה ואפריקה. כלומר 90 אחוזים מן העולים הגיעו מאירופה, ורובם ממזרח אירופה. לאחר 1948 התהפכה התמונה. ב-20 השנים הראשונות למדינת ישראל, 1948-1968, 53 אחוזים מכלל העולים היו מאסיה ואפריקה, כלומר מארצות האיסלאם - ארצות ערב, טורקיה ואיראן. המהלך הזה יצר מהפכה במיבנה האוכלוסייה הישראלית, והשינוי חרג בהרבה מעצם הרכב האוכלוסייה, והתבטא גם בפערים חברתיים וכלכליים משמעותיים בין יוצאי אירופה ויוצאי ארצות ערב. הפערים האלה נדונים בפרק 8 בספר, שם ננסה להבין אותם על-פי ההסברים הכלכליים המקובלים.

כאן, בדיון על הקמת המוסדות, נשאל רק זאת: האם המיבנה המוסדי שבנו העליות הראשונות בתקופת היישוב לא יצר באופן כמעט אוטומטי עדיפות לעולים מארצות אירופה על פני העולים מארצות ערב? כשהאנשים שאיכלסו את המוסדות בתקופת המנדט היו בעיקר מארצות אירופה, כשהמוסדות הללו המשיכו את קיומם מתקופת המנדט כמעט ללא שינוי למדינת ישראל, האם לא סביר לשער כי המוסדות האלה נקטו העדפה לעולים חדשים שהגיעו מאירופה - לעיתים קרובי משפחה, בני אותה עיר או עיירה, או אותה ארץ, אנשים שדיברו יידיש, וכדומה?

למרות שנושא האפליה העדתית לא ירד מעולם מסדר-היום הציבורי של ישראל, עד היום לא נערכו מחקרים היסטוריים רבים לבדוק את ההשערה הזאת. לאחרונה, בתחקיר שנעשה לסרטם של דוד דרעי, רותי יובל ודורון גלעזר סאלח, פה זה ארץ ישראל, נחשפו מסמכים רבים של הנהלת הסוכנות היהודית משנות ה-1950 וה-1960, שהיו חסויים עד כה, ובהם הדברים נאמרים ללא כחל ושׂרק. לפי המסמכים האלה, המוסדות הציוניים שלחו את העולים מצפון אפריקה ישירות לעיירות הפיתוח, בשעה שעולים מפולין שהגיעו באותה עת לא נשלחו לשם, וביודעין.

חיזוק להשערה הזאת ניתן בשנות ה-1970, כשהליכוד כבש את המערכת הפוליטית, תחילה בשלטון המקומי ואחר-כך במרכזי. העובדה שמזרחיים רבים השתלבו בעמדות כוח והשפעה לאחר עליית הליכוד לשלטון מעידה עד כמה היתה דרכם לקידום חברתי-פוליטי חסומה קודם לכן.

אבל עולי ארצות ערב עמדו לא רק בפני מוסדות שנוהלו בידי אנשים שהיו זרים להם והפלו אותם לרעה, אלא גם נתקלו במחסומים תרבותיים קשים. חשוב להדגיש כי לא מדובר כאן באבחנה שרבים עושים בין תרבות מערבית לתרבות מוסלמית. היהודים בארצות ערב, בעיקר אלה שחיו בערים גדולות ובערי חוף, ובמיוחד אלה שזכו לחינוך של "אליאנס", נחשפו לתרבות מערבית - צרפתית בצפון אפריקה, איטלקית בלוב, אנגלית בעיראק ועוד - לא פחות ואולי אף יותר מיהודי מזרח אירופה. המכה התרבותית העיקרית שניחתה על יהודי ארצות ערב שהגיעו לארץ היתה בכך שחלק גדול מעולמם היה התרבות הערבית-מוסלמית, שבתוכה חיו ושאליה היו קשורים בעבותות רבים. ככלל, הקיום היהודי בארצות האיסלאם היה מוצלח בהרבה מזה של היהודים בארצות הנוצריות. בעוד האחרונים סבלו מרדיפות קשות ביותר, קיומם של היהודים בארצות האיסלאם היה הרבה יותר רגוע. הם היו כפופים אומנם למגבלות חוקיות שונות, שחלקן בוטלו באמצע המאה ה-19, אבל באופן כללי נהנו מביטחון קיומי, והיו מעורים בסביבתם הרבה יותר. הדו-קיום היחסי הזה נבע גם מכך שהאיסלאם היה פחות עוין ליהודים מאשר הנצרות, וגם מכך שיהודי ארצות האיסלאם פיתחו גירסה מתונה יותר של יהדות מזו של יהודי מזרח אירופה.

הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 העמידה את יהודי ארצות ערב בפני הבחירה בין אחיהם לבין שכניהם. הם בחרו באחיהם היהודים בישראל והיגרו לשם בהמוניהם. וכך הגיעו לישראל בשנותיה הראשונות עולים רבים שחלק משמעותי מתרבותם היה ערבי. הם דיברו ערבית, קראו ערבית, שמעו מוזיקה ערבית, ולפתע הגיעו לארץ הנתונה בסכסוך דמים עם העולם הערבי, ארץ שבה הערבים הם האויב שמעבר לגבול. כתוצאה מכך נתקלו בשני קשיים אדירים. ראשית, יהודי הארץ הוותיקים פיתחו יחס של בוז והתנשאות כלפי הערבים, בעקבות הסכסוך והניצחון המזהיר שנחלו במלחמת העצמאות. חלק מן היחס המתנשא הזה הופנה גם אל יהודי ארצות ערב, שנראו בעיניהם ציבור פרימיטיבי ונמוך. שנית, בשנים שאחרי מלחמת העצמאות התרבות הערבית הפכה בישראל לטאבּוּ מוחלט. כדי להשתלב בארץ החדשה, היהודים שהגיעו מארצות ערב נאלצו לוותר על חלק גדול מתרבותם ולעקור אותו מעולמם. זה קשה תמיד, וכאשר מתלווים לכך קשיי ההסתגלות של מהגרים לארץ חדשה, ובייחוד מהגרים הזוכים ליחס מתנשא ומשפיל, תהליך הקליטה נעשה קשה הרבה יותר.

הצלחה ומחירה

הרקע ההיסטורי שהבאנו בפרק הזה מתאר בעצם את אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של המאה ה-20, הציונות. התנועה הלאומית היהודית צמחה מתוך המצוקה היהודית הגדולה במזרח אירופה, והצליחה לכוון חלק גדול מהמהגרים משם לפּלשׂתינה, ארץ ענייה ומסוכנת באותן שנים. היא הקימה חקלאות משגשגת בעזרת מהגרים שבארצות מוצאם לא היה להם שום ניסיון בתחום הזה, וכך עלה בידה להיאחז בשטחים נרחבים של ארץ ישראל, דבר שהיה חיוני להצלחתה. היא בנתה מערכת מפוארת של מוסדות מדיניים, חברתיים וכלכליים, שהעצימו את כוחו של היישוב הקטן. למרות העדר ניסיון צבאי קודם, היא השכילה להתמודד בהצלחה עם האיום הצבאי הערבי, להקים מדינה תוך כדי מלחמת דמים, ולהפוך בהמשך למעצמה אזורית. הציונות הצליחה להביא לארץ תוך זמן קצר את יהדות ארצות ערב, ולהפוך על-ידי כך את קיומה במזרח התיכון למוצק הרבה יותר. כל זה לא היה אפשרי אילולא הצליחה הציונות גם להקים כלכלה מוצלחת, שאיפשרה לקיים את כל העולים שהגיעו ולהעלות את רמת חייהם באופן מרשים.

משום כך, אי-אפשר להבין את כלכלת ישראל שלא על רקע הסיפור של המפעל הציוני. כפי שכתב דן פּטינקין, מייסד התחום האקדמי של הכלכלה בישראל, בפתח ספרו על העשור הראשון של כלכלת ישראל: "קיבוץ הגלויות. זו המדיניות וזו המציאות שהשאירה את חותמה העמוק ביותר על כל היבט של החברה הישראלית".

הספר הזה מראה שכמו שהציונות היא סיפור הצלחה מיוחד, גם הכלכלה הישראלית היא סיפור הצלחה נדיר. אבל הצלחת הציונות גם גבתה מחיר כבד מרבים, בראש ובראשונה מן העם הערבי הפלסטיני, שנדחק מחלק גדול מארצו, ובאופן אחר גם מיהודי ארצות ערב, שנדחקו לפּריפריה. המחיר הזה לא נשכח, והוא משפיע על ישראל עד היום: הסכסוך הישראלי-ערבי עדיין לא נפתר, והפערים הבין-עדתיים לא נסגרו גם הם. בספר נַראה כי התחומים שבהם כשלה הציונות - אי-פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, והפערים הגדולים שנוצרו בין חלקיה השונים של החברה הישראלית - הם גם התחומים המאיימים על הכלכלה הישראלית עד היום.