כל אחד יכול

הדרך אל הבקו“ם, בסיס המיון והקליטה חורף 2011. הגעתי לבקו“ם, בחור צעיר ומבוהל, עם הרבה חששות. לאחר שהוריי נפרדנו ממני בנקודת האיסוף בתחנה המרכזית שבחוף הכרמל בחיפה ושלחו אותי לצבא בהתרגשות ודמעות, נשאתי את תיק הגב הגדול והלכתי לכיוון האוטובוס שהמתין לכל המתגייסים. המתנתי יחד עם כולם שיקראו בשמנו: יצחק ,שלום, נאור, אושרי... שמעתי את שמי ועליתי בהתרגשות לאוטובוס. לאחר שסיימו להקריא את השמות של כולם, נסענו אל הבקו“ם. הנסיעה הייתה מלווה בלבטים ובהרבה דיבורים. שאלנו זה את זה שאלות רבות וניסינו להקל על הדבר הזה, שנקרא גיוס לצה“ל. כשהגענו לבקו“ם ראיתי חיילים מכל היחידות. הרגשתי מוזר, תהיתי איפה אני. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי כזו כמות גדולה של חיילים. שאלתי את עצמי מה אני עושה, למי אני צריך לפנות, עם מי אני צריך לדבר. האי־ודאות הייתה מעיקה. ואז, הופיעה קצינה בכירה שהייתה אחראית על הגיוס של אותו היום. “שלום חיילים, ברוכים הבאים לצבא ההגנה לישראל. אני מאחלת לכם הצלחה בשירות ושפשוף קל. תכף ייפתח החדר שממולכם. עמדו בשורה והתחילו להיכנס, כל אחד בתורו. השלב הזה נקרא שרשרת החיול. בחדר תקבלו חיסון, מדים, דסקית ועוד פריטים שאתם צריכים.“ עמדנו בתור, כל מי שהיה סביבי הצטרף ועמד. לאחר שעות של המתנה נכנסתי לחדר. עברתי ריאיון אישי קצר, נדרשתי למלא שאלון, קיבלתי חיסון, מדים, פנקס חוגר, דסקית, נעליים וחגורה. המדים היו גדולים ממני בשלוש מידות לפחות, ונראיתי בעיני עצמי כמישהו שלובש תחפושת. כשיצאתי מהמשרדים השמש כבר שקעה והערב הגיע. ישבתי מחוץ למבנה והמתנתי עוד שעות, עד שכולם יסיימו את התהליך הראשוני, ובעצם עד שיגידו לי מה לעשות. כעבור זמן־מה הופיעו שלושה אוטובוסים. הם נכנסו אל הבסיס, ומאחד מהם יצא מפקד, איש גבוה, קירח וחסון, שנראה לי מפחיד. “היי חיילים, שלום לכם, אני מאחל לכם הצלחה בשירותכם הצבאי. אקריא את שמותיכם. כל אחד מכם יעלה לאוטובוס שאליו הוא שייך. מכאן אתם נוסעים לבסיס שבו תעשו טירונות. “קורס אמיר לאוטובוס אחד, קורס אלון לאוטובוס שתיים, כל השאר לאוטובוס שלוש.“