כל אשר מתחת לשמיים: תולדות הקיסרות הסינית –...

בתום העשור הראשון של המאה ה־21, כאשר הכותרות בדבר "עלייתה של סין" ממלאות את העיתונים ומעסיקות מדינאים, אנשי עסקים ופרשנים ברחבי תבל, נוטים רבים לשכוח את העובדה שסין נכנסה למאה ה־20 כמדינה חלשה ומושפלת המצויה בעיצומו של משבר פוליטי, חברתי וכלכלי, שממנו התחילה להתאושש רק לאחר עשורים ארוכים של מלחמות אזרחים, כיבושים וזעזועים פוליטיים. גם עם הקמת הרפובליקה הסינית העממית ב־1 באוקטובר 1949 ותחילת תהליך השיקום, עדיין מילאה סין תפקיד שולי באופן יחסי במערכת הבין־לאומית. אולם מאז המהפך שהתחולל בה מסוף שנות ה־70 של המאה ה־20, שיש הרואים בו מהפכה של ממש, סין ממלאת תפקיד חשוב — ומן הבחינה הכלכלית אולי אפילו דומיננטי — בעולם של ימינו בכלל, ובסביבתה האסיאנית בפרט. השיפור במעמדה של סין מבוסס על משטר ריכוזי ויציב, הנעזר במנגנוני שליטה משוכללים, עצמה צבאית גוברת ואליטה ניהולית משכילה, תוך שמירה על שלמות טריטוריאלית, ותוך גיוס חברתי למאמץ הקולקטיבי. הניזונים מזכר חולשתה של סין והשפלותיה החוזרות ונשנות מאמצע המאה ה־19 ועד אמצע המאה ה־20, רואים בתקומתה של סין בת זמננו התפתחות חדשנית, חריגה וחסרת תקדים, כמעט בבחינת יש מאין, ולא היא. הקיסרות הסינית, שהוקמה בשנת 221 לפסה"נ והתמוטטה בסוף שנת 1911, הגיעה לשיאים של עוצמה שלטונית, כלכלית ותרבותית שלא היו כמותם במערב עד העידן המודרני. לפיכך, את עלייתה המואצת של סין בשלהי המאה ה־20 ובתחילת המאה ה־21 יש לראות בתוך הרצף וההקשר הכוללים של תולדות סין, וכתהליך — מודע או בלתי מודע — של שיקום מעמדה ההיסטורי של סין במזרח אסיה, ואף הרחבתו לעולם כולו.

הסדרה, "כל אשר מתחת לשמיים": תולדות הקיסרות הסינית, מביאה לפני הקורא הישראלי את תולדות הקיסרות הסינית ומקורותיה לראשונה בשפה העברית. הקיסרות הסינית היא תופעה ייחודית בהיסטוריה האנושית, מכמה סיבות. ראשית, בגלל רציפותה: התרבות הסינית התפתחה באותו מקום במשך כ־4,000 שנים, והקיסרות הסינית התקיימה ברצף במשך למעלה מ־2000 שנים, למַעֵט כמה תקופות של התפוררות שהלכו והצטמצמו במשך הזמן; בסגנון שונה, היא קיימת למעשה עד עצם היום הזה. שנית, בגלל גודל אוכלוסייתה: סין הקיסרית הייתה תמיד המדינה המאוכלסת ביותר בעולם — וכך היא עד היום; מעולם לא היה שלטון שחלש על בני אדם רבים כל כך (בזמן כתיבת שורות אלה, מעל ל־1,340,000,000 בני אדם). שלישית, בגלל עושרה: עד תחילת המאה ה־19 כלכלתה של סין הקיסרית הייתה הגדולה בעולם, למעלה מ־30% מן הכלכלה העולמית באותו הזמן. רביעית, בגלל שטחה: תחום שליטתה של הקיסרות הסינית השתנה במהלך ההיסטוריה, אך ביסודו של דבר, סין רבתי (ובוודאי סין גופא) שמרה על גודלה (הרביעית בעולם כיום), ופחות או יותר גם על מסגרת גבולותיה, עד ימינו אלה. חמישית, בגלל המשכיותה התרבותית והלשונית, שאין לה אח ורֵעַ בחברות אחרות. ולבסוף, בגלל בידודה: מגעיה של סין הקיסרית עם תרבויות זרות וההשפעות ההדדיות שהתקיימו ביניהן לאורך ההיסטוריה היו מצומצמים יחסית, כך שסין שמרה על אופיָה הסגולי יותר מתרבויות יבשתיות אחרות.

נושאים אלה ורבים נוספים נדונים בשלושת כרכי הספר. את תולדות סין ניתן לחלק בצורות שונות ועל פי קריטריונים שונים; במוקד החלוקה שבחרנו עומדת ההיסטוריה הפוליטית־חברתית של סין. הגם שמוקד הספר כולו הוא הקיסרות הסינית, שהוקמה רק בשלהי המאה השלישית לפסה"נ, חשוב ואף הכרחי להכיר את מקורותיה של קיסרות זו, לעמוד על התהליכים ההיסטוריים והרעיוניים שהובילו להקמתה, ולהגדיר את מאפייניה הייחודיים. בכך דן הכרך הראשון, צמיחתה של הקיסרות הסינית, שתוכנו יפורט להלן. הכרך השני, "הקיסרות הסינית המוקדמת", מתמקד בתקופה שמן המאה השלישית לפסה"נ ועד תחילת המאה העשירית לסה"נ. זוהי התקופה שבה הלכו והתגבשו המוסדות, התהליכים והיסודות הרעיוניים של הקיסרות, ויחסיה עם הישויות הפוליטיות שהיו סביבה. קיסרות זו "מוקדמת" לא רק מן הבחינה הכרונולוגית, אלא גם משום שהיא מייצגת מגוון של דפוסים, רעיונות ותפיסות דתיות. בכך היא מגשרת בין התקופה הטרום־קיסרית, שבה מאפיינים אלה עדיין לא היו קיימים או רק החלו להתגבש, ובין "הקיסרות המאוחרת" (כרך ג), שבה מאפיינים אלה כבר התבססו והשתכללו. הקיסרות המוקדמת התמודדה עם אתגרים מדיניים (ביזוּר מול ריכוזיות, פילוג לממלכות מול קיסרות מאוחדת); כלכליים (חקלאות מול מלאכה ומסחר, כלכלת חליפין מול כלכלת כסף); רעיוניים (תורת קונפוציוס מול תורות סיניות אחרות, ההתמודדות עם חדירת הבודהיזם); חברתיים (זהויות פרטיקולריות מול זהות קולקטיבית); ויחסים "בין־לאומיים" (מגעים בין סין לעמים שבסביבתה ופיתוח של "מדיניות חוץ"). הפתרונות של הקיסרות המוקדמת לשלל האתגרים האלה הם שהניחו את התשתית להתפתחותה והתגבשותה של הקיסרות המאוחרת.

הגם שמדובר בתקופה הטרום־מודרנית, הקיסרות המאוחרת, מן המאה העשירית ועד תחילת המאה ה־20, מגלמת מבחינות רבות לא רק את מיסוּד הקיסרות, אלא גם רכיבים מובהקים של "מודרניות". אלה כללו חברה ביורוקרטית (ולא אריסטוקרטית), שבה סטטוס נקבע לא לפי מוצא אלא לפי הישגיוּת שנמדדה בבחינות, כלומר, מערכת הכשרת פקידים מתקדמת; מִנהל מתוחכם ומשוכלל המבוסס על "מדיניות ארגונית" בעלת מאפיינים מודרניים; מִפקדי אוכלוסין ומערך מיומן לפיקוח על התושבים; טכניקות של גיוס לצרכים צבאיים או ציבוריים ואזרחיים (למשל, הקמה או תחזוקה של מפעלי השקיה); הפרדה ברורה בין דת ומדינה, ושליטה מוחלטת של המדינה במוסדות הדת; חקלאות אינטנסיבית הנסמכת על טכנולוגיות מתקדמות ומגיעה לתפוקות שיא; מסחר המבוסס על כלכלת כסף ושימוש נרחב בכסף נייר, לראשונה בהיסטוריה; מערכת תרבותית הנשענת על ספרות מודפסת, ספריות וארכיונים, וכן על כתיבת היסטוריה שיטתית שניזונה ממסמכים רשמיים; מערכת משפט וקודקסים של חוקים, תוך כדי הסתמכות על בוררויות בלתי רשמיות לפתרון בעיות חברתיות. במובנים אלה ואחרים עלתה הקיסרות הסינית המאוחרת על מה שהיה קיים או מקובל באירופה באותו הזמן, והקדימה אותה לעתים במאות שנים — עד שהמערב הדביק וגם הדביר אותה במהלך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. איך נוצרה התופעה הסינית הייחודית הזאת?

כרך זה, הראשון מבין שלושה, סוקר ומנתח אירועים ותהליכים שהתחוללו בצפון־מזרח אסיה, בתקופה שעיקרה מאמצע האלף השני לפסה"נ ועד שלהי האלף הראשון לפסה"נ, בעיקר באגנים התיכון והתחתון של הנהר הצהוב ושל נהר היָאנְג־דְזְה (ראו פרק 1, מפה 1-1), שבהם התפתחה הציוויליזציה הסינית. הכרך מסתמך על מגוון רחב של מקורות מידע העומדים לרשותנו כיום, ובכללם ממצאים ארכאולוגיים, חפצי קבורה, טקסטים הגותיים וספרותיים, כתבים היסטוריים, מסמכים מדיניים ויצירות אמנות מסוגים שונים. נדון בקשת רחבה של מקורות, אירועים ותהליכים שלכאורה נראים כאילו אין ביניהם קשר, ונעניק להם משמעות במסגרתן של שתי תופעות מֶטָה־היסטוריות: האחת משקפת את התהוותה של הציוויליזציה הסינית, והאחרת — את התגבשותה הפוליטית של "סין", ממסגרת רופפת לעתים ובה ממלכות שונות — לקיסרות ריכוזית מאוחדת.

אלף השנים שקדמו להקמת הקיסרות הסינית מוגדרות לעתים קרובות כ"תקופת ההתגבשות" של הציוויליזציה הסינית, התקופה שבה נוצקו היסודות החברתיים, הכלכליים, הרעיוניים והתרבותיים של סין הקיסרית, ואפילו כמה מיסודותיה המדיניים. אף שבמהלך הדורות התחוללו ביסודות אלה שינויים רבים, נשמרו בהם גם תכונות בסיסיות משותפות, והללו תרמו לעיצובה של הקיסרות הסינית לא רק עד להתמוטטותה בסוף שנת 1911, אלא במידה גדולה עד ימינו אלה, וקרוב לוודאי שיוסיפו להשפיע עליה גם בעתיד. מבחינות אלה, תקופת ההתגבשות — שמִשכה כשליש מן ההיסטוריה הסינית — היא החשובה והמשמעותית ביותר בתולדות סין. יתרה מזו, ללא הכרתה של תקופה זו וללא הבנתה קשה להבין את האופי הייחודי ואת ההתפתחות של סין הקיסרית ואפילו של סין המודרנית, ואת התופעה הקרויה "ציוויליזציה סינית".

את המונח "ציוויליזציה סינית" יש לפרש ולהבין בשני אופנים: א) ציוויליזציה סינית — כלומר, מהם המאפיינים המאפשרים להתייחס לסין הטרום־קיסרית כאל "ציוויליזציה"; ב) ציוויליזציה סינית — כלומר, מהם המאפיינים המאפשרים להתייחס לציוויליזציה קדומה זו כאל "סינית". אם כן, השאלה העומדת בבסיסו של כרך זה אינה רק מהם אותם יסודות ומאפיינים שהתגבשו קודם למאה השלישית לפסה"נ, אלא גם, ולא פחות חשוב, כיצד התגבשו יסודות אלה, ומדוע התגבשו, וכן מה מייחד אותם בהשוואה לתרבויות אחרות בנות אותו הזמן. את השאלות האלה אפשר להציג בדרך ה"פוזיטיבית" והמקובלת, תוך התייחסות לאירועים ולהתפתחויות שאכן התרחשו, ותוך ניסיון להסביר אותם ואת הקשרים והזיקות שביניהם, ואשר כולם יחד יצרו את המהות הייחודית שהתפתחה בצפון־מזרח אסיה, שהיא גם "ציוויליזציה" וגם "סינית". במקביל, אפשר להציג את השאלות האלה גם בדרך "נגטיבית", שאינה מקובלת, תוך התייחסות לאירועים ולהתפתחויות שלא התרחשו, אבל אולי היו יכולים להתרחש; תשובות על שאלות מסוג זה יכולות לחדד את ההסברים לא רק לגבי עצם היווצרותה של הקיסרות הסינית (שהוא הנושא של כרך זה), אלא גם לגבי המשכיותה ורציפותה היוצאות דופן של קיסרות זו במשך אלפיים השנים שלאחר כינונה.

וכך, על דרך החיוב אפשר לשאול כיצד הפכה "סין" ממונרכיה פדֶרטיבית רופפת, שבה בית מלוכה אחד (ג'וֹאוּ) שלט על מספר גדול של מדינות אוטונומיות למחצה, במסגרת של חברה אריסטוקרטית באופיָה — לקיסרות ריכוזית אחת גדולה, ששלטה על חבלים מִנהליים מוגדרים, במסגרת של חברה ביורוקרטית באופיָה. ועל דרך השלילה אפשר לשאול, מדוע לא התפצלה אותה מערכת מונרכית אריסטוקרטית רופפת לשורה של מדינות עצמאיות בסגנון "אירופי" — מצב שהיה יכול לתרום ממדים דינמיים ופלורליסטיים יותר לציוויליזציה הסינית (שבמקרה מעין זה אולי לא הייתה "סינית"), ולשנות לחלוטין את ההיסטוריה של אזור זה ושל העולם בכלל. שאלות אלה רלוונטיות בעיקר לתקופה הטרום־קיסרית, וכן לתקופת הפיצול שמן המאה השלישית עד למאה השישית לסה"נ (תקופה זו תידון בכרך ב), שבהן התקיימה כביכול אופציה לכיוון התפתחות שונה. בדיעבד, המציאות ההיסטורית מוכיחה שהגורמים והתהליכים המלכדים היו חזקים בהרבה מהגורמים והתהליכים המפצלים — והדבר נכון גם לגבי יותר מאלפיים השנים שחלפו מאז הקמת הקיסרות ועד עצם היום הזה. ההכרה של גורמים ותהליכים מורכבים אלה וניתוחם הם מיעדיו העיקריים של הכרך הנוכחי, המציג כמה גישות חדשניות בחקר ההיסטוריה של סין והתהוותה.

כך, למשל, המסורת ההיסטוריוגרפית הקלסית, הן בתקופה הטרום־קיסרית ובוודאי אחריה, מתייחסת להיווצרותה של "הציוויליזציה הסינית" כאל תהליך פשוט יחסית, הומוגני ולינֵארי, שבמסגרתו התגבש מרכז תרבותי מפותח באזור מסוים אחד (עיקול הנהר הצהוב בצפון סין). מרכז זה התרחב הן בתהליכים צֶנטריפֶּטָליים (באמצעות צירוף ושילוב השבטים ה"ברבריים" החיצוניים), והן בתהליכים צֶנטריפוּגליים (באמצעות התפשטות המרכז אל הפריפריה), ובכך יצר מערכת תרבותית מונוליתית. המחקר המודרני — הנסמך על קריאה ביקורתית של המקורות המוכרים, וכן על מקורות וממצאים חדשים שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות בעשורים האחרונים — מראה שבמרחב שנקרא מאוחר יותר בשם "סין" היו כמה וכמה מרכזים תרבותיים, שהתפתחו במקביל וכנראה באופן אוטונומי במקומות שונים. עם זאת, גם כשיש ויכוח על התהליך, על התוצאה אין ויכוח: חרף השטח העצום וגודל האוכלוסייה, אכן נוצרה במרחב הזה "מסורת גדולה", אורתודוקסית, אחידה למדי ומחייבת, ומסורת זו נותרה בדו־קיום — ולעתים בעימות — עם שורה של "מסורות קטנות", של מחאה, מרידות, גיוון והֶטרוֹדוקסיה.

כרך זה בנוי בחלקו במתכונת הכרונולוגית המקובלת, ובחלקו על פי נושאים ענייניים. באופן כללי יש בו שלושה חלקים. החלק הפותח מבואי בעיקרו, והוא מכיל ארבעה פרקים: שני הפרקים הראשונים מציגים את המסגרת הגאוגרפית ואת השפה — שני יסודות של ההיסטוריה ושל הציוויליזציה הסינית שהם תנאי להבנתה של סין, לא רק בתקופה הטרום־קיסרית אלא עד עצם היום הזה; שני הפרקים הבאים עוסקים בתקופה הפּרֶה־היסטורית, שבחלקה (בהקשר המיתולוגי ואפילו הארכאולוגי) תישאר פרֶה־היסטוריה, ובחלקה (עם חשיפת מקורות מידע חדשים) תוגדר כהיסטוריה.

החלק השני כרונולוגי במתכונתו, ובו ארבעה פרקים: הפרק הראשון פותח בשושלת שָׁאנְג (בערך 1550-1046 לפסה"נ), השושלת הראשונה שלגביה יש עדויות היסטוריות. שלושת הפרקים הבאים דנים בשושלת ג'וֹאוּ על שתי תקופותיה, המערבית (או המוקדמת, 771-1046 לפסה"נ), והמזרחית (או המאוחרת, 221-771 לפסה"נ). הפרק הראשון מתוכם עוסק בתקופת שושלת ג'וֹאוּ המערבית, הנחשבת לתור הזהב של הציוויליזציה הסינית (אם כי לא ברור כלל שכך הייתה במציאות), ולאידאל ששליטים והוגי דעות סינים מאוחרים רצו לשחזרו ולשקמו. סמל זה של מונוליתיות, יציבות ואיזון משרת את צרכיה של סין עד עצם היום הזה. שני הפרקים האחרים עוסקים בשתי תקופות המשנה של ג'וֹאוּ המזרחית — תקופת "האביב והסתיו" ותקופת "המדינות הלוחמות" — עידן של אי־יציבות, אלימות, ותהפוכות היסטוריות, צבאיות, כלכליות, חברתיות ורעיוניות. פרקים אלה מצביעים על כך שחרף (או אולי בגלל) התהפוכות והאי־יציבות של תקופת ג'וֹאוּ המזרחית, התהליכים שהתרחשו בתקופה זו תרמו תרומה מכרעת לעיצוב התרבות וההיסטוריה של סין. סביר להניח שהאינטראקציה הרבה בין המדינות, ובייחוד הכיבושים, סייעו להפצה יותר מהירה ויותר יעילה של התרבות ה"סינית", והפכו אותה דומיננטית גם באזורים נרחבים שהיו מחוץ לתחומי שליטתה של שושלת ג'וֹאוּ המערבית. כך, באופן פרדוקסלי ודיאלקטי, למרות הפיצול הפוליטי המתמשך, תקופת ג'וֹאוּ המזרחית, בייחוד לקראת סיומה, הייתה הומוגנית מן הבחינה התרבותית אולי יותר מאשר תקופת ג'וֹאוּ המערבית — ובוודאי שהייתה תוססת, חדשנית ומתקדמת יותר ממנה. ההתפוררות היא שהצמיחה את זרעי הליכוד. עם זאת, העובדה שבסופו של דבר אמנם התגבשה קיסרות אחת, בעלת תרבות דומיננטית, ששורשיה נעוצים במידה גדולה בעידן ג'וֹאוּ המערבית — מצביעה על כך שאי־אפשר לשלול לחלוטין את הגישה המסורתית, המציגה הומוגניות תרבותית שהתפתחה במרכז אחד והתפשטה לשאר האזורים, ונדון בנושא זה בפרקים הבאים.

החלק השלישי מכיל שלושה פרקים, והוא שונה משני קודמיו בכמה מובנים. ראשית, הוא עוסק בתשתית הרעיונית של סין, כפי שהתגבשה בין המאה השישית למאה השלישית לפסה"נ. תשתית זו, הידועה בשם "מאה האסכולות", נדונה בכל ספר העוסק בהיסטוריה של סין, אבל כמעט תמיד תוך התמקדות בחצי תריסר האסכולות החשובות, בלוויית אִזכור של כמה אסכולות משניות. הבעיה היא שדיון בנוסח זה אינו משקף במדויק את המציאות ההיסטורית: החלוקה לאסכולות מאוחרת, מלאכותית, ומשרתת צרכים "מתודולוגיים", סמליים וגם היסטוריוגרפיים; היא מקבצת יחדיו הוגים מתקופות שונות, מנסיבות שונות וממקומות שונים, על סמך קיומן של זיקה והמשכיות כלשהן בין דבריהם או כתביהם, ומציגה מעין זרמים רעיוניים או "אסכולות" — אף שבמציאות של התקופה עצמה לא הייתה תופעה כזאת, בוודאי לא מאורגנת, מחושבת או מודעת. בכרך זה העדפנו לדון בהוגים הבולטים, כל אחד בנפרד, תוך הבלטת הייחודיות של תורתו על רקע סביבתו ותקופתו, אך זאת מבלי לטשטש את הזיקות שהיו ביניהם, ואשר חצו לעתים את גבולות ה"אסכולות" המקובלות.

שנית, חלק זה עוסק גם בתרבות החומרית של סין, תחום שבדרך כלל אינו נדון כשהוא לעצמו אלא כחלק מן ההתפתחויות ההיסטוריות, ולעתים באופן שולי בלבד. ככל שחולף הזמן הולכת ומתבררת החשיבות של התמורות החומריות להבנת סין הטרום־קיסרית (וסין בכלל), מה גם שבעשורים האחרונים נחשפים עוד ועוד ממצאים ארכאולוגיים המרחיבים את ידיעותינו על התקופה האמורה. בהנחה שהמקורות המסורתיים הכתובים שנמצאים בידינו הם לעתים קרובות מאוחרים, מסולפים, פגומים, מגמתיים וחלקיים, המקורות החומריים יכולים לספק תמונה יותר מציאותית ואותנטית של סין הטרום־קיסרית, וכן לאשש או לסתור את המקורות הכתובים. יתרה מזאת, הממצאים החומריים משקפים היבטים שלא זכו להתייחסות בכתבים הקלסיים, כגון חיי המעמדות הנמוכים, הכלכלה, המסחר, הטכנולוגיה ועוד.

שלישית, חלק זה יוצא דופן בהתייחסותו לשושלת הקיסרית הראשונה, שושלת צִ'ין. כמעט ללא יוצא מן הכלל, ספרי ההיסטוריה של סין משייכים את שושלת צִ'ין לדיון העוסק בסין הקיסרית. הקמתה של שושלת זו הביאה לשיא את הגורמים והתהליכים האינטֶגרטיביים שהתרחשו במאות שקדמו לאיחוד של סין בסוף המאה השלישית לפסה"נ, ומבחינה זו צִ'ין היא אכן ראשיתה של הקיסרות הסינית, ולכאורה היא שייכת למכלול שיידון בכרכים השני והשלישי. ואולם בה בעת צִ'ין היא גם סיומה של התקופה הטרום־קיסרית, והיא משקפת את התגבשותם בקנה מידה "ממלכתי" של תהליכים היסטוריים, חברתיים, מדיניים ורעיוניים נבדלים, שמקורם בתקופה זו; במילים אחרות, קיסרות צִ'ין היא ההמשך הישיר למדינת צִ'ין, שמאפייניה, יחד עם מאפייני התקופה, הם שאִפשרו את איחודה של סין לקיסרות המלכדת את "כל אשר מתחת לשמיים". דיון שעוסק בתהליכים וברעיונות שהובילו לקראת האיחוד מבלי לדון באיחוד עצמו נראה לנו כגישה היסטורית לא סבירה ולא נכונה, מה גם שקיסרות צִ'ין ארכה פרק זמן קצר מאוד — מן הקצרים ביותר בתולדות הקיסרויות של סין — ובהשוואה לשושלות מאוחרות יותר היא הייתה חריגה גם מסיבות נוספות.

הדיון בתולדות סין הטרום־קיסרית בכרך זה מבוסס במידה גדולה על חומר ראשוני, וכן הוא מבוסס על המחקר העכשווי המעודכן ביותר, המערער מפעם לפעם על הגישות המקובלות. אמנם נכון שגם תולדות סין הקיסרית או חלקים מהן זוכים לעתים מזומנות להערכה מחודשת, אך הערכות מסוג זה נובעות בעיקר מפרשנויות שונות של מקורות קיימים ומוכרים, ואינן מתבססות בהכרח גם על ממצאים חדשים, היסטוריים או ארכאולוגיים. כפי שנראה בכרכים הבאים, תולדות סין הקיסרית ניזונות מתשתית היסטוריוגרפית ענפה ועשירה שאינה סובלת ממיעוט מקורות. לעומת זאת, תולדות סין הטרום־קיסרית נשענות על תשתית רעועה בהרבה של מקורות היסטוריים וארכאולוגיים, משום שרבים ממקורות אלה התכלו או נשמדו עקב פעולת הטבע והאדם, ובעיקר משום שעד לפני כרבע מאה לא נעשה מאמץ רציני לחשוף את שרידיהם. אולם מאז תחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 נתונה סין בתנופת פיתוח כלכלי ואקדמי נמרץ, שבמהלכה מתגלים ונחקרים מקורות חדשים כמעט מִדי יום ביומו. דיוננו בכרך זה מבוסס במידה גדולה על מקורות אלה, שיתרונם בכך שהם מספקים שפע של מידע חדש על סין הטרום־קיסרית, וחסרונם בכך שתרומתם אולי חלקית וזמנית — עד שייחשפו מקורות נוספים. ה"מהפכה" הארכאולוגית אִפשרה לחוקרים בני דורנו לא רק לערער על מוסכמות מחקריות רבות לגבי אופיָן של החברה והתרבות הטרום־קיסריות, אלא גם להעמיד שורה של שאלות חדשות. התייחסותנו לשאלות אלה מייחדת את הכרך הזה ממרבית החיבורים הקיימים העוסקים בהיסטוריה הסינית הקדומה.

בהשוואה לכרכים הבאים, הכרך הנוכחי מתייחד (לא מעט מכורח המציאות) בהישענות רבה במיוחד על שילוב של מקורות כתובים מן הצד האחד, וממצאים חומריים מן הצד האחר. גישה משלבת זו החלה להתפתח רק בסוף המאה ה־19, הן במערב והן בסין, כתוצאה מעיון יותר ביקורתי במקורות הכתובים מזה, וכתוצאה מתגליות ארכאולוגיות שחשפו לראשונה את רכיבי הכתב הסיני ואת מאפייני התרבות העירונית הקדומה מזה. הגישה המשלבת, שצברה תאוצה במשך השנים והגיעה לשיאה במהלך תקופת הרפורמות שאחרי מותו של מָאוֹ דְזֶה־דוֹנְג (בעיקר מאז ראשית שנות ה־80 של המאה ה־20), הניבה תמונת היסטוריה אותנטית, רבגונית ומציאותית יותר מזו שהשתקפה או הוצגה בכתבים הקלסיים. מגמה חדשה זו באה לידי ביטוי בעשרות כתבי עת, ספרים ומונוגרפיות שראו אור בשנים האחרונות בסין, והנגישים כיום גם לחוקרים לא סינים (ובכללם כותבי כרך זה) יותר מאשר אי־פעם בעבר. כל זה אינו מפחית ממרכזיותם של הכתבים הקלסיים, שעודם בגדר מקור חשוב גם לכרך הזה. ברוב המקרים, התגליות הארכאולוגיות מאמתות את מה שנאמר בכתובים אלה. השאלה העיקרית היא, האם הכתובים משקפים את מה שהתרחש בכל מה שנקרא כיום "סין", או רק באותו חלק ממנה שנהיה מאוחר יותר למרכז הדומיננטי.

הדיון מכיל גם הערות השוואתיות קצרות, המנסות לאפיין את סין הטרום־קיסרית ביחס לתרבויות אחרות בנות אותה תקופה. הערות אלה נחוצות לא משום שהיו קשרים משמעותיים כלשהם בין סין ובין תרבויות אחרות (ככל הנראה לא היו בתקופה האמורה), אלא משום שההשוואות מאפשרות לזַקֵק עוד את מאפייני הייחודיות ה"סינית" בתקופה הטרום־קיסרית. השוואות מעין אלה נדירות ביותר בספרי ההיסטוריה של סין, והן בגדר חידוש המוצג בחיבור הזה. אין ספק שהן ראויות לדיון רחב ומעמיק יותר, אלא שדיון מעין זה היה מקשה על ההתמקדות בסין ומכביד על הקריאה.

הכרך כולל המלצות לקריאה נוספת, וטבלת תעתיקים המציעה את ההגייה הקרובה ביותר לפונטיקה הסינית. עוד מובאות בו מפות המציגות את המציאות הגאוגרפית וההיסטורית של סין בתקופות הנדונות, וכן איורים; לנוחיות הקוראים, מפה טופוגרפית ומפת החבלים של סין מופיעות בכל הכרכים, על פנים העטיפה הקדמית והעטיפה האחורית בהתאמה. לרבים מהפרקים מצורפים נספחים, שמטרתם להרחיב סוגיות בעלות חשיבות מיוחדת. למען הקוראים שבחרו להעמיק בהיסטוריה הסינית וללומדי השפה הסינית, הוספנו למרבית המונחים שמובאים בתעתיק גם את הסימנים הסיניים, וכך גם לשמות אנשים ומקומות (למעט שמותיהם של היחידות המנהליות, הערים והאתרים בסין העכשווית, המוכרים בלאו הכי למרבית הקוראים). בהפניות לטקסטים מצוטטים אנו מציינים לא רק את שמות היצירות והמקורות אלא גם את שמות הפרקים או מספריהם, כדי להקל על קוראי השפה הסינית הבאים לחפש את הציטוט המקורי. כן מצורפים לכרך טבלה כרונולוגית של השושלות העיקריות, ומפתח שבו מובא, בין היתר, גם התעתיק הלועזי המקובל (תעתיק ה־Pinyin) לשמות ולמונחים הסיניים המופיעים בגוף הדיון, למען הקורא הרוצה להרחיב את השכלתו באמצעות ספרות לועזית או באמצעות האינטרנט.