כל האהבות

פרק 1: מלון דן תל אביב מאי, 1960

אמאל ישבה בלובי המלון, שקועה בערמת דו"חות שהגיעו בדואר מיוחד ממרסיי שבצרפת. היא מצאה שקשה יותר ויותר לנהל את עסקיה הענפים מרחוק. היא יכולה כמובן לסמוך על פייר, שעבד עם בעלה המנוח ז'ק במשך שנים רבות והוכיח את נאמנותו ומקצועיותו פעם אחר פעם. אבל כבר מזמן למדה שאסור לה לסמוך על איש. לכן מדי חודש בחודשו עברה על כל שורה ושורה בדו"חות הללו.

עליה לוודא שאין עקבות, שאין אף מספר שאינו במקומו. שלא קיים קצה חוט כלשהו שנפרם. אם זה יקרה, יהיה בלתי אפשרי לתקן זאת.

בשעת בוקר מאוחרת זו היה הלובי כמעט ריק. כמה גברים לבושים בחליפות עסקים ישבו במרחק מה ממנה ובחנו אותה בעניין. היא התעלמה מהם. היא ידעה שהופעתה המטופחת יוצאת דופן בישראל החלוצית וקשת היום. נשים כמוה, הלבושות בחליפות מעצבים מעילית האופנה הפריזאית, ציפורניהן משוחות בלק אדום עז ורגליהן נתונות בעקבים, הן לא מראה שכיח כאן. מדי פעם בפעם חלפה במוחה המחשבה לשנות את הופעתה ולהתאימה לאופנה הישראלית, אך מיד היתה מגרשת אותה. אופייה המרדני התקומם כנגד הנטייה המרגיזה של הישראלים למחות כל סממן לגלות. היא לא התכוונה לשנות את מי שהיא. אופנה ישראלית! פלטה גיחוך. C'est une blague — זו בדיחה באמת. האופנה הישראלית לא באמת ראויה להיקרא אופנה.

אמאל שקעה שוב בדו"ח המתאר את נתוני המכירות של מפעל המוליכים החשמליים אשר בבעלותה. עיניה סקרו בעיון טורים של מספרים שהעידו על גידול במכירות למפעלים במערב גרמניה ובאנגליה, ועל קיטון במכירות פנימיות בצרפת. עליה לדון בכך עם פייר. אם חשב שתפספס נתון כזה, טעה.

"גבירתי," קול גברי זר קטע את מחשבותיה, והיא הרימה את ראשה. גבר צעיר לבוש באופן רשמי למדי קד בראשו לעומתה.

"שלום. מי אתה?"

"אני שליח מטעם השר למסחר ולתעשייה. הורו לי למסור לך את זה." הוא הושיט לאמאל מעטפה חתומה.

"Pardon?״1 אמאל היתה המומה. "אמרת שר?"

"אכן, גבירתי," ענה הבחור בפנים חתומות. "עליי להמתין כאן עד שתקראי ותיתני לי את תשובתך."

אמאל מיהרה לפתוח את המעטפה ויישרה את הדף המקופל שנח בתוכה. על הדף נכתב באופן רשמי:

לכבוד: גברת אמאל טולדנו

מאת: לשכת השר למסחר ולתעשייה

גברת נכבדה,

הרינו מתכבדים להודיעך כי השר מזמן אותך לפגישה עסקית בעלת חשיבות עליונה להגשמת המפעל הציוני בארץ ישראל.

אם תיאותי להגיע, נהג מטעמנו ימתין לך מחר בכניסה למלונך בשעה חמש בבוקר בדיוק.

בברכה,

מר עמנואל מינץ, מזכיר השר למסחר ותעשייה

בשם כבוד השר, מר חנוך כץ

"זו בדיחה?" תהתה אמאל.

"לא, גבירתי."

"זה לא יכול להיות."

"את יכולה לראות את החותמות הרשמיות על המסמך." אמאל הפכה את הדף ואת המעטפה, ונוכחה לדעת בעצמה שאכן לא ניתן למצוא כל פגם בנייר הממשלתי הרשמי. מה לכל הרוחות רוצה ממנה שר בממשלה?! "גבירתי," אמר שוב הבחור בעדינות. "מה תשובתך?"

"אין אותי הרבה ברירה, נכון?" הפטירה בזעף, ואז נזפה בעצמה על ששגתה בלשונה.

"נתראה כאן מחר בחמש." הבחור נד בראשו והסתלק מהמקום.

בנותיה הקטנות עדיין ישנות בשעה הזו. שוב תיאלץ לא להיות לצידן כשיתעוררו. ידיה של אמאל רעדו בחיקה.

***

למחרת בבוקר הגיע הנהג לרחבת הכניסה של המלון בשעה חמש בבוקר בדיוק. הצעירה שהעסיקה מדי פעם בפעם כשמרטפית לבנותיה הגיעה עם שחר, ואמאל קיוותה שהבנות לא יקשו עליה יותר מדי כשיתעוררו. לבושה בחליפה האהובה עליה — מכנסיים בגזרה ישרה בגוון כחול כהה ומקטורן תואם בצבע לבן מנוקד בכחול, המתינה לנהג בגו זקוף. היא נעלה נעלי עקב בצבע לבן, בידיעה ברורה שהן לא מעשיות במיוחד. תלתליה הרכים היו עשויים בקפידה ופניה מאופרות קלות. האיפור עינה אותה בחום הישראלי, אבל הוא היה הסיכוי היחיד שלה להסוות את העדויות למחסור בשינה על פניה.

"גבירתי." הנהג מיהר אליה ופתח עבורה את הדלת. אמאל בחנה את הרכב בעניין. מרצדס שחורה ומבריקה מדגם W111. לא רע.

"מרסי," הודתה לנהג במנוד ראש ונכנסה. "אוטו מצוין יש לך, אדוני הנהג," החמיאה לו בכנות.

"תודה, גבירתי," השיב הנהג כשתמרן כדי לצאת מרחבת הכניסה למלון. "נדיר למצוא אישה שיודעת להעריך רכב טוב."

"אני לא אישה רגילה, מסייה נהג," אמרה אמאל קצרות, והנהג נדרך. היא כמעט ריחמה עליו, והחליטה לחסוך ממנו את העובדה שהיא הבעלים של אחד ממגרשי השכרת הרכב הגדולים ביותר במרסיי, העסק היחיד שהקימה וניהלה לגמרי לבדה. היא זו שזיהתה את הצורך ההולך וגובר במכוניות ודחקה בז'ק להשקיע בתחום. היא זו שפיקחה על הקמת המגרש וליוותה אותו בימי פעילותו הראשונים. היא זו שניצלה את העסק הזה למטרותיה. ז'ק. ליבה התכווץ, כמו בכל פעם שחשבה עליו. הוא נתן לה כל כך הרבה, וקיבל כה מעט בתמורה. היא ייחלה ליום שבו תחדל לשנוא את עצמה בשל כך.

הדרך היתה חשוכה, נראה שהם יצאו מתל אביב ונסעו לכיוון מזרח או דרום. היא לא היתה בטוחה.

"אדוני הנהג," אמאל השתדלה לשוות לקולה טון רגוע. "אתה חייב לנסוע כל כך מהר?"

"אני מתנצל, גבירתי," אמר הנהג בקול מוזר. "קיבלתי הוראה להביא אותך ליעד במהירות האפשרית. הכבישים ריקים עכשיו ואני נהג מיומן. אין לך סיבה לדאגה."

הם עברו מרחק עצום, אבל הגיעו ליעד בתוך פחות משעה. אמאל, שעדיין לא הכירה היטב את הארץ ואת כבישיה, לא הצליחה לנחש היכן הם נמצאים.

"גבירתי, הגענו," הכריז הנהג, ומיהר לצאת ולפתוח עבורה את הדלת באבירות.

"תודה לך," השיבה בנימוס ויצאה מהרכב. השחר החל לעלות, צובע את השמיים בכחול־סגול ושמץ של כתמתם. הראות עדיין לא היתה טובה, אבל בהחלט אפשר היה להבין שהם נמצאים בשממה כמעט מדברית. במרחק לא רב מהם אפשר היה להבחין בשוליה של עיירה. אמאל זיהתה מבני פח, בדונים וגם הרבה מבני קבע בצורת בנייני רכבת, ולא היתה מסוגלת עוד להתאפק. "Mais ou je suis bordel?!"

"סליחה, גבירתי?" מלמל הנהג.

"אבל איפה אני נמצאת?" תרגמה את דבריה, והשמיטה את התוספת "לעזאזל".

"זו קריית גת, גבירתי."

"קריית גת."

"אכן."

מדוע שר התעשייה והמסחר קבע איתה פגישה במקום הזה בשעה כזו?

כעבור דקה נעצרה לידם בחריקה רועשת מכונית רנו מכובדת למראה ומעשית למדי, ופיזרה אבק לכל עבר. היא נאבקה בדחף לנופף בזרועה ולהשתעל.

מהרכב יצא לתדהמתה לא אחר מאשר המהנדס.

לפני פחות משנה הגיעה אמאל ממרסיי לישראל. בגיל עשרים ותשע היתה אלמנה, אם לשתי בנות. ועשירה. מאוד. היא עזבה הכול והגיעה לעיר הדרומית אילת. לאחותה ז'ורז'ט, שאותה הזניחה במשך שנים, ולאביה בבי, המתנכר לה עד היום. המהנדס עבד עם אחותה במכרות הנחושת בתמנע, ואמאל נתקלה בו לא פעם. נכון, הוא גם הגן עליה ועל בנותיה כשנקלעו למארב של פדאיונים בדרכן לאילת. אולם בכל הזדמנות שהיתה לו השתעשע על חשבונה, והיא ידעה שהוא בז מעומק ליבו ללבוש שלה, לעסקים שלה, לכל מי שהיא.

חודשים לא התראו, מאז חתונתה של ז'ורז'ט. עד לאותו יום עוד התלבטה בינה לבין עצמה בנוגע אליו. היו רגעים שאפילו הרשתה לעצמה להיסחף אל דמיונות שבהם אולי עשוי היה להתפתח ביניהם קשר כלשהו. אבל לאחר מה שאירע בחתונה ידעה שפרט לזלזול וסלידה, לא תקבל ממנו דבר.

"מסייה." פניה עטו מסכה עניינית וקרה. בתוך תוכה ליבה הלם.

עיניו של המהנדס נפערו בתדהמה והוא סקר אותה במבטו.

"מה לכל הרוחות את עושה כאן?" הוא סובב את ראשו ונוכח לדעת שפרט לנהג, שחזר לשבת במכוניתו, הם לבדם. הוא פתח תיקייה שהיתה בידו ועלעל בדפים בקדחתנות, אך משנראה שלא מצא את שחיפש, סגר אותה בחבטה והתבונן בה שוב.

"הנימוסים שלך להישאר מצוינים כפי שהיו," אמרה אמאל בקול קר.

פיו של המהנדס נפער לרגע, וזווית פיו התרוממה בריצוד קטן שעלול היה להזכיר חיוך בנסיבות אחרות. "אני שומע שהעברית שלך השתפרה."

"אכן, מסייה." אמאל שילבה את זרועותיה. בחודשים האחרונים שכרה לעצמה ולבנותיה מורה לעברית. אם היא מתכוונת לחיות כאן, לא תשמש מושא ללעג. אבל זה לא עניינו. "ואני רואה שאתה להישאר בדיוק אותו הדבר," לא התאפקה.

המהנדס פרש את ידיו לצדדים. אמאל לא ידעה בן כמה הוא בדיוק, אבל שיערה שהוא מבוגר ממנה בשלוש או ארבע שנים. קומתו היתה גבוהה, מבנה גופו חסון, שערו החום מבריק ושופע ועיניו החומות הביעו תבונה ונחישות. הוא לבש מכנסיים חומים וחולצה לבנה מכופתרת. "זה אני, מאדאם. חסר תחכום ומעשי כמו תמיד." הוא דיבר בבדיחות הדעת, אך רק לכאורה. עיניו נעצו בה מבט מתריס.

הגבר הזה לא היה זקוק לתחכום מכל סוג שהוא. אבל היא תמות לפני שישמע זאת ממנה.

"אני אישה עסוקה, מסייה מהנדס. אולי אתה להגיד לי מה אני לעשות פה?" היא נזפה בעצמה בעוד המילים על שפתיה. מדוע בנוכחותו פורחים כללי העברית מראשה?

"כמובן, שכחתי. יש לך הרבה עסקים לנהל." הוא אמר זאת כאילו מדובר בפשע. היא כמעט חשה צורך להתנצל על עושרה בפניו.

"נכון," אמרה במקום זאת בגאווה. "אז מה אתה לעשות פה? אתה לא עובד פשוט במחצבי ישראל?"

"תודה על המחמאה, מאדאם. כידוע לך, עד לא מזמן הייתי מהנדס בכיר בחברת מחצבי ישראל הממשלתית."

"היית? אתה כבר לא לעבוד שם במחצבים?"

המהנדס הציץ בשעונו, בבירור לא מתכוון לזכות אותה במענה לשאלתה. "לא ציפיתי לפגוש בך כאן בשעה כה מוקדמת."

שנתה של אמאל היתה טרודה, ולעיתים רחוקות לא התעוררה עם שחר. אבל הוא כמובן לא יודע זאת. וגם לא ידע לעולם.

באותו רגע הגיעו למקום עוד כמה מכוניות, ואמאל נדרכה.

מתוך מרצדס זהה לזו שבה היא הוסעה יצא השר חנוך כץ, ממושב הנהג, ולא ממושב הנוסע כפי שציפתה אמאל. היא הביטה בו בהפתעה והוא צחק. מתוך המכוניות הנוספות יצאו עוד כמה גברים ועד מהרה הם הקיפו את השר.

"אל תופתעי כל כך, גבירתי, כאן בישראל אין לנו גינונים ואין מותרות," אמר השר בחיוך.

"אני שמחה לפגוש אותך, כבוד השר," שיקרה אמאל בנימוס.

הגברים הביטו בסקרנות רבה באמאל, הלבושה בקפידה ובהידור. השר התקרב אליה ולחץ את ידה. הוא לבש מכנסיים שחורים רחבים, וחולצה לבנה מגוהצת היתה תחובה מתחת לחגורתו החומה. קומתו היתה בינונית, אך גוו הזקוף והסמכות ששידר גרמו לו להיראות גבוה. שערו המקריח סורק בקפידה, הוא היה מגולח למשעי, ומבעד למשקפי הראייה שלו הביטו אליה עיניים נבונות וממולחות ביותר. "גם אני שמח לפגוש אותך, גבירתי. שמך הולך לפנייך."

בקיץ שעבר, כשאמאל רק הגיעה לישראל ולאילת, ערכה ביקור במכרות הנחושת בתמנע. מטרת הביקור היתה לראות מקרוב את המפעל, משום שהתכוונה לקדם את תוצרתו באירופה. אבל לא פחות מכך רצתה לראות את המקום שבו עבדה אחותה, ובעיקר את המנהלים שלה. כדי לארגן את הביקור הפעילה קשרים לא מעטים. היה עליה לדעת שיהיו לכך השלכות במדינה כה קטנה כמו ישראל.

השר פנה אל המהנדס שלצידה ופניו אורו. אמאל נדרכה באופן בלתי רצוני כמעט. אפשר לסמוך על המהנדס שלא יחמיץ הזדמנות להשפילה.

"המהנדס יפתח לוי!" קרא השר בחום. "טוב לראות אותך כאן."

"תודה רבה, אדוני." המהנדס לחץ אף הוא את ידו של השר.

"רבותיי," הכריז השר. "בואו אחריי, ניגש לעניין אשר לשמו התכנסנו." השר נפנה מהם והחל לצעוד במעלה שטח כורכר שהוביל לגבעה קטנה. הגברים האחרים מיהרו לצעוד בעקבותיו. המהנדס סקר אותה בעיניו, באופן שהרתיח אותה ואף גרם לה להאדים, ומבטו ננעץ לבסוף בנעלי העקב הלבנות שלה.

"אני רואה שעדיין לא למדת כיצד להתלבש לסיורים מקצועיים בארץ ישראל."

"אדוני המהנדס, אתה האחרון מה שיכול לתת לי עצות באופנה." אולי הרעיון לנעול את הנעליים הללו לא היה מוצלח כל כך. נראה שהיחידה שעומדת לצאת כשידה על התחתונה כאן זו היא, כי אלוהים יודע איך תצליח לעלות לגבעה הזו בנעליים המגוחכות הללו.

"אחרייך, מאדאם," אמר המהנדס, מאתגר אותה בקולו ובעיניו.

והיא צעדה. המרחק לא היה רב, אבל כעבור שניות ספורות נעליה שקעו בחול, התכסו בלכלוך והעקב הימני נשבר. לרגע מעדה, והמהנדס אחז בידה וייצב אותה. היא משכה בזרועה בכעס, מבטה מושפל במבוכה.

"אמאל —" קולו התרכך לרגע, לראשונה קרא לה בשמה.

היא התנתקה ממנו ומבטיהם ננעלו. עיניו הביטו בה בדריכות, ואולי בציפייה.

"אני להסתדר לבד, מסייה מהנדס, מרסי בוקו." עיניה הביטו בנעליה בהשלמה. היא עומדת להצטער על זה כל כך, אבל היא לא תמעד לעיניו של הגבר המרגיז הזה, ויהי מה. "רק רגע," קראה, והוא הרים את גבותיו בהפתעה. אמאל הושיטה אליו את זרועה השמאלית והשתמשה בו כאילו היה קיר, התכופפה אל נעליה וחלצה אותן בזו אחר זו.

"מה את עושה?"

מבטה הרחיק אל ראש הגבעה, שם עמד השר והשקיף על סביבתו בעניין, גבו מופנה אליהם. זהו איש חזון, מהרגע הראשון זיהתה זאת בו, וכך העידו גם הכתבות בעיתונים על מאמציו הבלתי פוסקים להקים מפעלים בכל רחבי הארץ הצעירה. הוא לא איש שיגלה עניין בכפות רגליה. יתר הגברים לא עניינו אותה. אמאל החזירה את מבטה אל המהנדס המשתומם.

"בישראל צריך להתנהג כמו מה בישראל, או לא?" היא החלה לצעוד במעלה הגבעה, וקיללה את עצמה עם כל צעד.

"אפילו בישראל אף אדם לא יעלה על דעתו להופיע לפגישה עם שר בממשלה כשהוא יחף," סינן המהנדס כשצעד מאחוריה.

"שר מה מזמין גברת לגבעה באמצע המדבר בחמש בבוקר, זה מה מגיע לו," השיבה אמאל בכעס.

היא היתה מוכנה להישבע שהמהנדס פלט צחוק קצר שנכבש כמעט מיד. ארורות יהיו האבנים הללו שנמצאות בכל מקום בארץ הזו, נאנקה בתסכול. כפות רגליה כאבו כמו שמעולם לא חשבה שאפשרי. לבטח עד שתגיע לראש הגבעה הן יהיו מלאות דם. ומי יודע איך ובאיזה מצב תרד משם. אבל אם תיתן לגווה להתכופף ולו בסנטימטר, שייפלו ממנה כל שערות ראשה. כפות רגליה ייהרסו ובלבד שלא תראה חולשה בפני הגברים הללו.

הם הגיעו לראש הגבעה לבסוף, והיא נשכה את שפתיה במאמץ להתגבר על כאביה. המהנדס בחן את כפות רגליה ואת פניה, ועיניו, שהביטו בה, היו רכות. כמו בלילה שפגשה בו לראשונה, כאשר אמר לה שישמור עליה ועל בנותיה בשנתן. היא שילבה את זרועותיה על חזה והביטה בשר בציפייה.

"גבירתי הנכבדה," השר פשט את זרועו והצביע על המרחב שסביבם. "כאן, במרחב הזה של העיירה קריית גת, עתיד לקום מפעל טקסטיל! במרחק של חצי שעה נסיעה בלבד מתל אביב!" השר השתתק, מביט בה בתקווה. היא לא הבינה על מה הוא מדבר. האם זו הסיבה לכך שהביאו אותה לכאן בשעה בלתי הגיונית ובמהירות נסיעה לא חוקית? האם השר חושב שהיא טיפשה?

"מעניין מאוד, אדוני השר," אמרה לבסוף, כשהבינה שהשיחה לא תתקדם עד שלא תספק לו תגובה כלשהי.

"וזה יקרה בעזרתך כמובן!" השר חייך חיוך רחב, וליבה של אמאל כמעט הפסיק לפעום. "בעזרתך האדיבה, כך אני מקווה. כך מקווה העיירה כולה, המדינה כולה!"

פיה של אמאל נפער. היא הציצה במהנדס. פניו היו חתומות.

"הואל נא להסביר, אדוני," היא היתה גאה בעצמה שהצליחה להתנסח באופן רהוט סוף־סוף.

"גבירתי הנכבדה, כידוע לך המדינה הזו צעירה, והעולים לא מפסיקים להגיע. אנו זקוקים לתעשייה, למסחר, למקומות עבודה ותעסוקה. ולשם כך אני זקוק למשקיעים, ליהודים נדבנים מארצות הגולה שיתרמו לנו מהונם וממרצם ויסייעו לנו בהפרחת השממה. ומי מתאים לכך יותר ממך? אני יודע שאת בעלת עסקים בכמה מדינות באירופה, ובשונה מיתר המשקיעים, את נמצאת כאן! את עשית את המעשה הציוני הראוי והגעת לישראל!"

לגלוגו של המהנדס ניכר בפניו, והיא רצתה לחבוט בו. ייקח השד אותו ואת דעותיו המתנשאות. אולי לא לחמה כמוהו בפלמ"ח, אבל היא כאן עכשיו.

"חשבי על כך, גבירתי! מפעל טקסטיל משלך בארץ ישראל! המדינה מוכנה לספק לך מענק נדיב והלוואות בריביות משתלמות. על כך נוכל לדון בהמשך. הרשי לי להציג בפנייך את יפתח לוי — ראש הלשכה לתכנון כלכלי בחטיבת התעשייה. את יפתח הכרתי עוד בתפקידי במשרד הפיתוח, ואנו מכרים ותיקים מימי ההגנה והצבא. יפתח הוא מהנדס מכונות מהטכניון," אמר השר בגאווה, "ולאחרונה אף השלים לימודי כלכלה בבית הספר הגבוה בתל אביב. לאור ניסיונו הרב וכישוריו הרבים, החלטתי שאין ראוי ממנו לשמש בתפקיד זה. משרד הפיתוח הפסיד נכס יקר," הוסיף השר בחיוך ממזרי.

אמאל הביטה בסיפוק רב במבוכה על פניו של המהנדס. נראה שהמהנדס נפל קורבן לפוליטיקה ארגונית ומאבקים בין משרדי ממשלה. או שאולי בעצם קוּדם בזכות העניין. כך או כך, ברור שיש כאן מי שמושך בחוטים.

"בשבועות האחרונים הוריתי ליפתח להכין תיק פרויקט למשקיע פוטנציאלי במפעל טקסטיל שיקום כאן," סיכם השר.

"גבירתי," המהנדס נד בראשו. סלידתו מאמאל ומהסיטואציה שנכפתה עליו בלטה לעיניה, והיא ייחלה להיות בכל מקום אחר רק לא שם. "בתיק הזה תוכלי למצוא נתונים על ענף הטקסטיל המתפתח בארץ ועל הבסיס הכלכלי להשקעה. נוסף על כך תמצאי כאן נתונים על שווקים אפשריים, כוח אדם קיים ופוטנציאלי בארץ, ידע טכני בסיסי, חומרי גלם, מחירם ומיקומם, וכן הערכה להוצאות הייצור הצפויות והרווחים הצפויים."

אמאל לקחה מידיו את התיק ועלעלה בדפים שבהם היו טבלאות, גרפים ונתונים מספריים. נראָה שהמהנדס עשה עבודה מקיפה ומקצועית, ובכל זאת הפכה את התיקייה מכל צדדיה.

"סה טו?" שאלה. "זה הכול?"

לסתו של המהנדס התהדקה. "סליחה, גבירתי?"

"מה לגבי תחרות בשוק? אני צריכה לדעת זה לפני כל דבר. איזה מס המדינה לקחת ממני אם אני לעשות ייצוא? בתוך כמה זמן אפשר להנפיק מפעל בבורסה? ולמה דווקא כאן?" התבוננה סביבה. "מה יש כאן מה שאין במקום אחר?"

מלמולי הערכה שקטים נשמעו מהגברים, בוודאי לא ציפו מאישה צעירה לגלות בקיאות בעסקים. המהנדס נראה רותח על הזלזול שהפגינה בעבודתו.

"גבירתי, מדובר בהצעה ראשונית לבחינת כדאיות. את התכנון המפורט תצטרכי לעשות את בשלבי הקמת המפעל. כמובן, אם יש דברים שאינם ברורים לך, אשמח לבאר לך אותם."

אמאל רצתה להשיב לו כגמולו, אך השר הרים את ידו. "אני שמח שאת מגלה עניין בהצעה, גבירתי!" אמר בשמחה. "אני בטוח שאת והמהנדס לוי תוכלו ללבן את כל הפרטים בפגישות המשך."

"מסייה —" אמאל נבהלה. לא היו לה כל כוונות לקיים פגישות המשך או להיענות להצעה המגוחכת הזו, אך כיצד תוכל להשפיל שר בממשלת ישראל בנוכחות גברים רבים כל כך?

"ועכשיו, גבירתי, נא הכירי את דוקטור גרשון הלל, יושב ראש ועד המתיישבים בעיירה קריית גת. הוא יסביר לנו מעט על הנוף שאנו רואים סביבנו ועל החשיבות של המפעל העתידי לחיים בעיירה ובסביבה כולה."

אמאל נאנקה מכאב בשעה שהסתובבו בראש הגבעה, כאשר הדוקטור מצביע על כיוונים שונים ומסביר על היישוב המתפתח ועל המעברה שסופחה אליו, בתוספת הסברים על אודות האדמות סביבם. היא לא היתה מסוגלת להתרכז כלל. כפות רגליה הסבו לה כאבים בלתי נסבלים, אך יותר מכך היתה אחוזת בהלה. יהיה קשה עד מאוד לסרב להצעתו של השר. כולם ידעו שיש לה די והותר ממון כדי להקים כמה וכמה מפעלים. כיצד תוכל להסביר את סירובה?

כעבור זמן מה שוב צץ מולה השר, לחץ את ידה והבהיר לה שהוא מצפה לשמוע ממנה בקרוב מאוד. הגברים האחרים המתינו, ואמאל הבינה למרבה החלחלה שהם מבקשים לתת לה לצעוד לפניהם. מכל הזמנים בעולם, דווקא ברגע ההוא החליטו הגברים הישראלים החצופים להפגין נימוס בפניה. היא כמעט נאנחה מרוב תסכול. אין שום סיכוי שתצליח לצעוד לפניהם ברגליה החשופות והדואבות מבלי להביך את עצמה קשות.

עיניו של המהנדס עקבו אחריה כמו נץ, והיא ידעה שהוא מודע היטב לכאביה. "אדוני השר," מיהר לומר. "אנו נישאר כאן עוד רגע לדון בכמה פרטים."

אמאל חשקה את שיניה. הוא בוודאי לא עשה זאת מתוך דאגה כלפיה.

היא ניסתה לעכל את דבריו של השר. מפעל טקסטיל משלה, בארץ ישראל. אפשרות להעניק מקום עבודה לעולים חדשים. זה נשמע כמעט חלומי. אבל היא לא תוכל לעשות זאת, פן תתבלט עוד יותר. יכתבו עליה בעיתון. אסור לה להסתכן בכך.

"לא."

"לא?" קולו של המהנדס היה קר ומנוכר, והיא הבינה שאמרה את המילה בקול רם. ארשת של אכזבה, ואפילו של גועל, נמתחה על תווי פניו.

"אני להצטער," קולה של אמאל רעד, שלא כהרגלה. "אבל לא אוכל לעשות זאת."

"האם זה ממניע כלכלי?" שאל במאמץ, והיא ידעה שזה רק משום שהוא מנסה להיות מקצועי. בתוך תוכו קיבל אישור נוסף למי שהוא חושב שהיא. "אם כן, אפשר לצמצם מעט את התוכנית המקורית —"

"לא מדובר בכסף," אמרה אמאל בחדות, ועיניו ננעצו בה בחשדנות. היא נשמה עמוקות ודיברה שוב. "צר לי. מדובר בסיבה מה אישית. לא אוכל לסייע לכם."

והיא החלה לרדת במורד הגבעה בגו זקוף, כפות רגליה פצועות וליבה שותת דם. המהנדס השתהה לרגע מאחור, בוודאי מלא טינה כלפי הצרפתייה העשירה והקמצנית. כספה הארור. היו רגעים שכה שנאה אותו. כמה צרות הסב לה, וכמה דברים טובים אפשר לה לעשות. אך לא הפעם. הונה המקולל ייאלץ לנוח על משכבו בחשבונות הבנק השונים, במקום לעזור לעולים קשי יום. היא כמעט קיבלה בברכה את הכאבים ברגליה. כל זה מגיע לה, ועוד.

לפתע דרכה על אבן גדולה במיוחד ואיבדה את שיווי המשקל שלה. היא חשבה שתתרסק על החול ותושפל לעיני הגברים, אבל בתוך רגע דהר לעברה המהנדס ותפס אותה בזרועותיו כשהתנודדה. מתוך אינסטינקט הרימה אליו את עיניה, ואז עצמה אותן מיד. אבל הוא הספיק לראות יותר ממה שהיה צריך.

היא כפתה על עצמה להתאושש, והצליחה לפקוח את עיניה באדישות. עיניו ננעצו בה במבט קר ומאוכזב.

"לרגע קיוויתי שטעיתי," לחש. "אבל כמו שחשבתי, את מונעת אך ורק מאינטרס עסקי."

"מסייה מהנדס," שלחה אליו את המבט הענייני ביותר שלה, "אתה צודק."

1 צרפתית: סליחה?