כל האור שאיננו רואים

עם דמדומים הם נשפכים מהשמיים. הם חותכים את סוללות המגן, עושים גלגולים מעל גגות, מרעידים כנפיים אל תוך הגיאיות בין הבתים. רחובות שלמים מסתחררים איתם, מבזיקים בלבן על רקע אבני הריצוף. הודעה בהולה לתושבי העיר, נאמר בהם. צאו מייד לשטח פתוח.

הגאות עולה. הירח תלוי קטן וצהוב וגבנוני. על גגות המלונות לאורך החוף ובגנים שמאחוריהם, חצי תריסר יחידות ארטילריה אמריקניות מכניסות פגזי תבערה לפיות המרגמות.

הם חוצים את התעלה בחצות. הם שנים־עשר והם קרויים על שם שירים: "סטארדאסט" ו"סטורמי ודר" ו"אין דה מוד" ו"פיסטול־פּאקינ' מאמא". הים גולש הרחק למטה, זרוע אינספור פסי כסף מקציפים. עד מהרה יכולים הנווטים להבחין באורו הקלוש של הירח בגושי האיים המשתרעים על קו האופק.

צרפת.

מערכות קשר פנימי מפצפצות. במתכוון, כמעט בעצלתיים, המפציצים מנמיכים טוס. פתילי אור אדום עולים מעמדות נ"מ לכל אורך החוף. ספינות שחורות שהושמדו מופיעות, טבועות או הרוסות, אחת שחרטומה מגולח, אחרת מהבהבת בעודה עולה באש. על אי מרוחק ביותר, כבשים מבועתים מזגזגים בין סלעים.

מכל מטוס מציץ מטילן דרך חלון הכוונת וסופר עד עשרים. ארבע, חמש, שש, שבע. בעיני המטילנים, עיר החומה על כף הגרניט המתקרבת והולכת, נראית כמו שן מקולקלת, משהו שחור ומסוכן, מורסה אחרונה שיש לנקז.

בפינת העיר, בבית צר וגבוה ברחוב ווֹבּוֹרֶל מספר 4, בקומה השישית והגבוהה ביותר, ילדה עיוורת בת שש־עשרה ששמה מארי־לור ל׳בלאן כורעת מעל שולחן נמוך המכוסה כולו בדגם. הדגם הוא מיניאטורה של העיר שהיא כורעת בה, ומכיל העתקים בקנה מידה של מאות הבתים והחנויות והמלונות שבין חומותיה. הנה הקתדרלה עם צריחה המחורר, ושאטו דה סן־מאלו העתיקה והמגושמת, ושורה אחר שורה של בתי אחוזה משובצי ארובות לאורך שפת הים. מזח עץ דק נשלח בקשת מחוף ששמו פּלאז' דוּ מוֹל; חיפוי עדין, מרושת, פרוש ככיפה מעל שוק פירות הים; ספסלים זערוריים, שהקטנים שבהם אינם גדולים מגלעיני תפוח, מנקדים את הכיכרות הציבוריות הזעירות.

מארי־לור מסיעה את אצבעותיה לאורך חומה ברוחב סנטימטר המתנוססת בראש סוללות המגן, מתווה צורת כוכב לא אחיד סביב הדגם כולו. היא מוצאת את הפתח בראש החומות ובו ארבעה תותחי־טקס מכוונים אל הים. "בַּסְטְיוֹן דֶה לָה אוֹלַנְד," היא לוחשת, ואצבעותיה יורדות בגרם מדרגות קטן. "רחוב דֶה קורדיֶה. רחוב ז'אק קארטיֶה."

בפינת החדר עומדים שני דליים מגולוונים מלאים במים עד שפתם. מלאי אותם כל אימת שתוכלי, כך לימד אותה הדוד־רבא שלה. גם את האמבט בקומה השלישית. מי יודע מתי יהיו שוב מים זורמים.

אצבעותיה חוזרות אל צריח הקתדרלה. דרומה אל שער דינאן. במשך כל הערב היא מצעידה את אצבעותיה סביב הדגם, ממתינה לאטיין, הדוד־רבא שלה, שהבית שייך לו, שיצא ערב קודם לכן בזמן שישנה, ולא חזר. ועכשיו שוב לילה, עוד הקפה של השעון, וכל הרחוב שקט, והיא אינה מסוגלת לישון.

היא שומעת את המפציצים כשהם במרחק חמישה קילומטר. רחש הולך וגובר. זמזום בתוך קונכייה.

כשהיא פותחת את חלון חדר השינה, רעש המטוסים מתחזק. חוץ ממנו, הלילה דומם להחריד: שום מנוע, שום קול, שום המולה. שום צופרים. שום צעדים על אבני המרצפת. אפילו לא שחפים. רק גאות, במרחק רחוב אחד ושש קומות למטה, מלחכת את בסיס חומות העיר.

ומשהו נוסף.

משהו מרשרש חרש, קרוב מאוד. היא פותחת את התריס השמאלי ומסיעה את אצבעותיה במעלה כפיסי העץ של הימני. פיסת נייר נתקעה בהם.

היא מקרבת אותה אל אפה. היא מדיפה ריח דיו טרייה. דלק, אולי. הנייר פריך; הוא לא היה בחוץ זמן רב.

מארי־לור משתהה ליד החלון בגרביה, חדר השינה שלה מאחוריה, קונכיות מסודרות על גבי הארון, חלוקי אבן לאורך הפנלים. המקל שלה עומד בפינה; ספר הברייל הגדול שלה ממתין בפניו כלפי מטה על המיטה. זמזום המטוסים מתחזק.