כל הדרכים מובילות לרומא

פרק 1 אמיליה

זה בסדר, נכון? אני בסדר?

אני נושמת עמוק ומהדקת מעט את אחיזתי בהגה.

"כן, אמיליה, את בסדר. את יותר מבסדר, את נהדרת. את ממש כמו אודרי הפבורן, את אוחזת במושכות של חייך, ו... את מדברת לעצמך... אז אולי את לא לגמרי בסדר, אבל בהתחשב בנסיבות, את חצי בסדר," אני אומרת ומצמצמת את עיני אל מול החשיכה שמחוץ לשמשה הקדמית. "כן. חצי בסדר זה טוב."

אבל חושך מוחלט בחוץ, והמכונית שלי משמיעה רעש כמו של מטבעות לכודים במייבש כביסה. אני לא מבינה יותר מדי במכוניות, אבל לא נראה לי שהרעש הזה מבשר טובות. הטויוטה קורולה הקטנה והאהובה שלי, המכונית שלי עוד מימי התיכון, המכונית שישבתי בה כשהייתי בת שמונה־עשרה ושמעתי לראשונה שיר שלי מתנגן ברדיו, המכונית שנסעתי בה לפני עשר שנים אל פנטום רקורדס כדי לחתום על חוזה ההקלטות הראשון שלי, המכונית הזאת עומדת לשבוק חיים. היא לא יכולה למות! הריח של מגיני הברכיים שלי מהתקופה ששיחקתי כדורעף עוד ספוג בריפוד.

לא. לא היום, לוציפר.

אני משפשפת את לוח המחוונים בידי כאילו מסתתר בו איזה ג'יני שרק מחכה לזנק החוצה ולהעניק לי שלוש משאלות. אבל במקום משאלות, אני מקבלת אזור ללא קליטה. המוזיקה שאני שומעת בסטרימינג נקטעת, ובאפליקציית הניווט, החץ הקטן שאמור לכוון אותי אל מחוץ לשממה שורצת הרוצחים הסדרתיים הזאת, פשוט נעלם.

אמא'לה, אני מרגישה כמו בסצנת פתיחה של סרט אימה. נראה לי שאני הבחורה שהאנשים בקולנוע צועקים עליה "מטומטמת!" בעוד פירורים של פופקורן מתעופפים מתוך החיוכים הרעבתניים שלהם. אוי לא, מה עשיתי? נראה לי שהשארתי את השפיות שלי בבית בנאשוויל, מאחורי שער הברזל ומערכת האבטחה הבלתי חדירה שלי. יחד עם ויל, המאבטח המהמם שלי שניצב מחוץ לבית שלי ולא נותן לאנשים להתגנב לשטח הפרטי שלי.

מוקדם יותר הערב, סוזן, המנהלת שלי, וקלייר, העוזרת שלה, הפילו עלי את כל הפרטים של לוח הזמנים הצפוף שלי בשלושת השבועות הקרובים, לפני שכולנו יוצאים לסיבוב הופעות עולמי שיימשך תשעה חודשים. הבעיה היא שכל זה קרה בסיומו של היום האחרון של החזרות למופע, שנמשכו שלושה חודשים מטורפים. כמעט כל יום בחודשים האחרונים הוקדש לכוריאוגרפיה של ההופעה, לאיפה כל אחד עומד ומתי, לגיבוש רשימת השירים, לאימוני כושר ולחזרות על השירים עצמם, והכול עם חיוך על הפנים כדי להסתיר את העובדה שבפנים אני מרגישה כמו ערימת קומפוסט רקובה.

ישבתי בשקט בזמן שסוזן דיברה ודיברה, ואצבעה הארוכה, הרזה והמטופחת לעילא גללה מטה עוד ועוד באייפד שלה כדי לעבור על כל סעיפי הלו"ז. סעיפי לו"ז שאני אמורה להתרגש לקראתם. להתגאות בהם! אבל באיזשהו שלב באמצע... כביתי. הקול שלה נעשה חדגוני כמו המורה של צ'רלי בראון, ווה ווה ווה, ושמעתי רק את פעימות הלב שלי באוזניים. רמות וכואבות. שקעתי בקהות חושים. ומה שהכי הפחיד אותי הוא שסוזן בכלל לא הבחינה בכך.

אולי אני יותר מדי טובה בלהתחבא. הימים שלי נראים ככה: אני מחייכת ימינה אל הבן אדם הזה ומהנהנת. כן, תודה. אני מחייכת שמאלה אל הבן אדם ההוא ומהנהנת. כן, כמובן, אני אשמח לעשות את זה. סוזן נותנת לי תסריט מלוטש היטב מאת צוות היח"צ שלי ואני משננת אותו. הצבע האהוב עלי הוא כחול, ממש כמו השמלה של ז'יבנשי שאלבש לטקס פרסי הגראמי. הו כן, אני באמת חייבת הרבה מההצלחה שלי לאמי האוהבת והמסורה. אין יום שעובר שאני לא מרגישה שהתברכתי בקריירה הזאת ובמעריצים המדהימים שלי.

נימוסים, נימוסים, נימוסים.

טיפות חמות צונחות על הירך שלי, ופתאום אני קולטת שאני בוכה. לא נראה לי שאני אמורה לבכות מהמחשבה על הדברים האלה. זכיתי בשני פרסי גראמי וחתמתי על חוזה של תשעים מיליון דולר עם חברת התקליטים הכי נחשבת, אז אני לא אמורה לבכות. אין לי זכות לבכות. ואני בהחלט לא אמורה לשבת במכונית הישנה שלי באמצע הלילה ולברוח מהכול כמו משוגעת. רשימת האנשים שאאכזב חולפת מול עיני, ורגשות האשם מציפים אותי. מעולם לא הברזתי מריאיון. אני שונאת לאכזב אנשים או להתנהג כאילו הזמן שלי יקר יותר מזמנם של אחרים. בתחילת הקריירה שלי נשבעתי לא להיות יהירה לעולם. חשוב לי להיות הכי אדיבה שאפשר - גם אם זה כואב.

אבל משהו במילות הפרידה של סוזן הערב שבר אותי. "ריי," - היא מעדיפה לקרוא לי בשם הבמה שלי ולא בשמי האמיתי, אמיליה - "את נראית עייפה. לכי לישון מוקדם היום, שלא תיראי נפוחה מחר בצילומים של מאחורי הקלעים לריאיון ב'ווג'. במחשבה שנייה... המראה התשוש חוזר לאופנה..." היא הסתכלה על התקרה בהרהור, וכמעט ציפיתי שאלוהים בכבודו ובעצמו ישלח לה מסר לגבי העיגולים השחורים שיש לי מתחת לעיניים. "יודעת מה? תשכחי מזה! זה יעורר אהדה אצל המעריצים ויעשה קצת יותר באז."

היא הסתובבה והלכה, וקלייר, העוזרת שלה, נעצרה רק להרף עין והעיפה בי מבט מהוסס מעבר לכתף. היא פתחה את הפה כאילו היא רוצה להגיד משהו, וקיוויתי נואשות שהיא תעשה זאת. בבקשה, תראי אותי.

בסוף היא רק אמרה, "לילה טוב," והלכה.

ישבתי המון זמן בדממה המצלצלת ותהיתי איך הרשיתי לעצמי להגיע למצב הזה. ואיך אני יכולה עכשיו לזחול החוצה מתוך הקליפה הריקה שבטעות יצרתי לעצמי? ההרגשה החלולה הזאת התחילה לפקוד אותי לפני כמה שנים, ובזמנו קיוויתי שזה מפני שנמאס לי מאורח החיים של לוס אנג'לס ושאני פשוט צריכה שינוי. ארזתי הכול ועברתי לנאשוויל, טנסי, שם יכולתי להוריד קצת פרופיל ועדיין להיות חלק מסצנת המוזיקה. זה לא עבד. הריקנות עקבה אחרי לשם.

יש אנשים שפונים למשפחה שלהם בשאלות כאלה. אחרים פונים לחברים שלהם, או לכדור 8 קסום. אבל אני פונה לאדם היחיד בעולם שמעולם לא אכזב אותי: אודרי הפבורן. הערב עצמתי עיניים ודפדפתי בדמיון באוסף סרטי הדי־וי־די של אודרי (כן, עדיין יש לי די־וי־די) ודקלמתי לעצמי אן־דן־דינו עד שנחַתי על "חופשה ברומא". הרגשתי שזה לא סימן טוב. בסרט אודרי מגלמת את הנסיכה אן, שמרגישה בערך כמו שאני מרגישה בזמן האחרון - בודדה ומוצפת - ובורחת אל תוך הלילה לטייל ברומא (טוב, היא לא בדיוק מטיילת, אלא יותר משוטטת, כי היא קיבלה זריקת הרגעה, אבל לצורך העניין זה לא משנה).

ואז זה הכה בי. התשובה שחיפשתי. הייתי צריכה להתרחק מהבית הזה, להתרחק מסוזן, מההתחייבויות שלי, מהכול, ולברוח לרומא. אבל איטליה רחוקה מדי בהתחשב בסיבוב ההופעות שאני יוצאת אליו בעוד שלושה שבועות, אז בחרתי ברומא הכי קרובה שמצאתי במפה. רומא, קנטקי. לפי גוגל, בדיוק שעתיים נסיעה מהבית שלי נמצא פונדק קטן וחמוד בלב עיירה בשם רומא. מקום מושלם להתאפס על עצמי ולהתגבר על המשבר.

אז נכנסתי לחניון שלי, חלפתי על פני שתי המכוניות היקרות שברשותי, והסרתי את הכיסוי מהמכונית הישנה והמתוקה שלי שאני שומרת כבר עשר שנים. התנעתי אותה ונסעתי לחפש את רומא.

ועכשיו אני בכביש הצדדי האפלולי הזה ונראה לי שחלק מקהות הרגשות שלי מתחילה להתפוגג כי אני מתחילה להבין כמה מגוחך היה הרעיון הזה. אי־שם בגן עדן, אודרי מסתכלת למטה, מוקפת הילה, רואה אותי ומנידה בראשה. אני מלכסנת מבט אל המסך הזוהר של הטלפון שלי. המילים "אין קליטה" מופיעות במקום שבו בדרך כלל שוכנים הקווים הקטנים, ואני מוכנה להישבע שהמילים ממצמצות לעברי. מתגרות בי. קיבלת החלטה גרועה. עכשיו תהיי עוד סיפור בחדשות.

אני בולעת רוק ואומרת לעצמי שאהיה בסדר. אין בעיה. הכול טוב. "תנגבי את הדמעות ותני לגישה העגמומית הזאת בעיטה בפרצוף, אמיליה!" אני אומרת לעצמי בקול רם, כי עם מי כבר יכולה בחורה לדבר כשהיא לבד באוטו בעיצומה של התמוטטות עצבים?

אני רק צריכה שהמכונית שלי תמשיך לנסוע עוד עשר דקות ואני אצא מהכביש הצדדי המפחיד רצח הזה ואגיע לפונדק הקטן שלי. ואז אני אשמח לתת למכונית שלי למות בכבוד הראוי - במקום שיש בו פנסי רחוב, ובתקווה אין בו שום כפרי בּוּר שאורב לי בחשיכה ומחכה לזרוק את הגופה שלי לאיזו תעלה.

אבל רגע, מה קורה כאן? המכונית התחילה להשמיע קולות התזה חדשים והיא מקפצת... ממש מקפצת, כאילו אנחנו בתחילת המילניום והתקנתי קפיצים הידראוליים ברכב. רק חסרים לי אורות סגולים מלמטה, ואני מוכנה למסע בזמן!

"לא, לא, לא," אני מתחננת בפני המכונית. "אל תעשי לי את זה עכשיו!"

אבל היא עושה את זה. עכשיו.

המכונית שלי נעצרת בצד הדרך החשוכה, בטלטלה וללא שמץ כבוד עצמי. אני מנסה כאחוזת תזזית להניע שוב את המנוע, אבל הוא לא משתף פעולה. הוא רק משמיע סדרה של תקתוקים וצקצוקים. הידיים שלי לופתות את ההגה ואני בוהה אל תוך הלילה הדומם כשמכה בי ההכרה. בסך הכול ניסיתי לצאת להרפתקה אחת לבד, בלי העזרה של סוזן, ותוך שעתיים כבר נכשלתי. זה בטח הסיפור הכי פתטי ששמעתם בחיים שלכם. נכון, אני יכולה לעמוד על הבמה מול אלפי אנשים ולשיר, אבל אני לא יכולה להיכנס לבד לאוטו ולנסוע למדינה השכנה.

אני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלשבת במכונית ולחכות שהשמש תזרח, ואז אוכל לראות בבירור אם מישהו מכוון אלי מסור שרשרת נוטף דם. אז אני משעינה את ראשי לאחור במושב ועוצמת עיניים. אני נותנת לתבוסה לכבוש אותי. מחר בבוקר אמצא דרך להתקשר לסוזן. אבקש ממנה לשלוח מישהו לאסוף אותי ואכריח את עצמי לצאת ממצב הרוח המלנכולי הזה.

טוק טוק טוק.

אני צורחת ומזנקת במקומי והראש שלי פוגע בתקרה. אני מסתכלת החוצה מהחלון, ואוי שיט, מישהו עומד מחוץ למכונית שלי! זהו זה. זה הרגע שבו רוצחים אותי, ואחרי שהסיפור האמיתי על נסיבות המוות שלי ישודר בערוץ E! הדבר היחיד שאנשים יזכרו ממני הוא הסוף האלים שלי.

"הכול בסדר? את צריכה עזרה?" נשמע קולו העמום של הגבר שעומד בחוץ. הוא מאיר עם פנס על החלון שלי ומעוור אותי לרגע.

אני מרימה ידיים כדי להגן על עיני מפני האור, וגם כדי שלא יזהה אותי. "לא, תודה!" אני צועקת מבעד לחלון הסגור, והלב שלי הולם בפראות בבית החזה. "אני בסדר! אני... אני לא צריכה עזרה!" בטח לא מגבר זר באמצע הלילה.

"בטוחה?" הוא אומר וסוף־סוף מבין שהוא מסנוור אותי עם הפנס הזה ומסיט אותו מפני. יש לו קול נעים דווקא, אני מוכרחה להודות. רועם ורך בעת ובעונה אחת.

"בטוחה!" אני אומרת בטון עליז, כי אולי כל עולמי חרב עלי, אבל לפחות אני עוד יודעת לגייס חיוך נינוח. "הכול בשליטה!" ליתר ביטחון, אני מסמנת בידי שהכול בסדר.

"נראה שהמכונית שלך תקועה."

אסור לי להודות בזה! זה יהיה כמו להגיד לו שאני ברווז במטווח. וגם אין לי קליטה בטלפון! אתה רוצה שאצא מהמכונית כדי שתוכל לחטוף אותי או שאתה מעדיף לשבור את החלון בעצמך? הבחירה בידיך!

"לא. רק... עושה הפסקה קצרה." אני מחייכת במתח ומקפידה להסיט את פני מעט הצדה, בתקווה שהוא לא יזהה שאני זמרת מצליחה ששווה מיליוני דולרים ויושבת בקורולה החבוטה הזאת.

"המנוע שלך מעלה עשן." הוא מאיר עם הפנס על ענן העשן הסמיך שמפלס לעצמו דרך החוצה מתחת למכסה המנוע. וזה בטח לא סימן טוב.

"אה... כן," אני אומרת בניסיון להישמע שוות נפש. "זה קורה לפעמים."

"שהמנוע שלך מעלה עשן?"

"ממ־הממ."

"אני לא שומע אותך."

"ממ־הממ," אני מהמהמת יותר בקול וביותר עליצות.

"בדיוק." ברור לגמרי שהוא לא קונה את זה. "תקשיבי, נראה לי שאת צריכה לצאת מהמכונית. מסוכן להישאר ברכב שמעלה עשן."

חה! הוא היה מת שאני אצא! אין סיכוי בעולם שאני יוצאת מהמכונית הזאת. אפילו אם הקול שלו נחמד.

"לא, תודה."

"אני לא הולך לרצוח אותך, אם זה מה שאת חושבת."

אני משתנקת ומסתכלת החוצה על צללית הגבר הכהה. "למה שתגיד דבר כזה? עכשיו אני באמת חושבת שאתה הולך לרצוח אותי."

"זה מה שחשבתי," הוא אומר. הוא נשמע נרגז. "מה אני צריך לעשות כדי להוכיח לך שאני לא רוצח?"

אני מקמטת את המצח וחושבת על זה. "כלום. אתה לא יכול להוכיח את זה."

הוא נוהם חרש, ניגש אל קדמת המכונית ונעמד מול הפנסים הקדמיים. עכשיו אני רואה אותו. וואו. הכפרי הבּוּר נראה כמו בובת קן. הוא לובש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה. שערו הבלונדיני בגוון חול, קצר בצדדים וקצת יותר שובב בחלק העליון. זקנקן זיפים מרושל מכסה את לסתו המסותתת, ואני מוכרחה להודות שזה הולם מאוד את הכתפיים הרחבות, את הגוף הרזה ואת שרירי הזרוע שמתכווצים באופן מפתה למדי כשהוא דופק על מכסה המנוע של המכונית שלי. המראה בכללותו משדר... חספוס שגורם לי להצטער על כך שמיזוג האוויר במכונית לא עובד.

"את יכולה לפתוח את מכסה המנוע, כדי שאוכל לוודא ששום דבר לא בוער?"

אין מצב. מצטערת, אבל זה לא יקרה. סקסי או לא סקסי, אין סיכוי שאני פותחת את מכסה המנוע. מה יקרה אם הוא... טוב, האמת היא שאני לא מבינה כלום במכוניות ואין לי מושג מה הוא כבר יכול לעשות כדי להחמיר את המצב, אבל אני בטוחה שהוא יכול לעשות משהו.

"תודה, אבל אני לא צריכה את עזרתך! אני אחכה עד הבוקר ואזמין גרר," אני צועקת בקול רם כדי שישמע אותי.

הוא משלב את זרועותיו. "ואיך את מתכוונת להזמין גרר? אין לנו כאן קליטה."

אויש, נו. הוא צודק.

"אל תדאג. אני אמצא פתרון. אתה יכול עכשיו לחזור למקום שבאת ממנו." כלומר, השיח הקרוב, שמאחוריו הוא יסתתר ואז יזנק עלי ברגע שאצא מהמכונית הבטוחה שלי. וכן, אני יודעת שאני קצת מגזימה עם הפרנויה, אבל כשאת רגילה לסטוקרים שמטפסים על הגדר מחוץ לבית שלך, מציגים את עצמם כשרברבים כדי שהמאבטח שלך יכניס אותם, ו/או שולחים לך תלתל מהשיער שלהם ומבקשים ממך לשים אותו מתחת לכרית שלך, את נוטה לפתח חשדנות מה כלפי זרים. ולכן אסור היה לי לצאת מהבית לבד. אני צריכה להשלים עם העובדה שזאת כבר לא אני של פעם, ושלעולם כבר לא אהיה.

קן הכפרי המחוספס לא מוותר. הוא חוזר אל החלון שלי ומתכופף, משעין יד אחת מעל הדלת שלי ומראה לי שוב עד כמה הזרועות שלו רחבות וארוכות. "מנוע מעשן זה לא טוב. את צריכה לצאת. אני מבטיח לך שלא אפגע בך, אבל אם המכונית שלך תעלה בלהבות, את בטוח תיפגעי. אני מבטיח לך שאפשר לסמוך עלי."

"זה מה שכל הרוצחים אומרים... לפני שהם רוצחים אנשים."

"יצא לך לפגוש הרבה רוצחים?"

נקודה לטובת קן.

אני מחייכת ומנסה להישמע אדיבה ככל האפשר. "סליחה, אבל... אתה יכול פשוט ללכת? באמת, אני לא רוצה להיות גסת רוח, אבל... אתה קצת מלחיץ אותי."

"אם אני אלך, את תצאי מהמכונית?"

אני פולטת צחוק קצר ורם. "עכשיו בטוח שלא! מאיפה באת בכלל?"

האיש מחווה בסנטרו אל מעבר למכונית שלי ואומר בקול נטול רגש, "את בחצר הקדמית שלי."

אה.

אני מסתובבת ורואה שאכן עצרתי בחצר של מישהו. בחצר שלו, מתברר. אני רואה את הבית החמוד ולא מצליחה לכבוש את החיוך. בית קטן, לבן, עם תריסים שחורים, שתי מנורות ליד הדלת וספסל נדנדה במרפסת הכניסה. שטח גדול מסביב. נראה חמים ונעים.

"נדמה לי שאני כבר יודע מה התשובה," הוא אומר, "אבל את רוצה להיכנס ולהתקשר למישהו? יש לי טלפון קווי."

אני צוחקת חזק כל כך בתגובה להצעה שלו, שהוא נרתע מעט. אוי לי, זה היה ממש לא יפה מצדי. אני מכחכחת בגרון. "סליחה. לא. תודה... אבל לא," אני אומרת ברצינות הפעם.

"בסדר. איך שאת רוצה. אם תצטרכי משהו ותחליטי שאני לא רוצח, אני אהיה שם." הוא מצביע על הבית ומזדקף שוב מלוא קומתו. אני מסתכלת עליו כשהוא חוצה את החצר הקדמית הארוכה עד שהצל שלו נעלם בתוך הבית.

אחרי שהוא סוגר את הדלת, אני נאנחת בהקלה ושוקעת במושב, מנסה לא להילחץ מהעשן שממשיך לצאת מהמנוע, או לחשוב על כמה שחם כאן בפנים, או על כמה שאני רעבה, או על העובדה שבעצם יש לי פיפי, או על כמה סוזן תהיה מאוכזבת ממני כשהיא תגלה שאני לא מגיעה לריאיון בבוקר.

אני לא בסדר. אני ממש לא בסדר.