כל הימים נולדו שווים

נועם, 27 במאי

המהירות שבה החום האנושי מתחלף מנעים ומלטף למעיק ובלתי נסבל, היממה אותו בכל פעם מחדש. נועם חילץ באטיות ובזהירות את ידו הימנית שנכלאה מתחת לראש העדין שהיה מוטל לצדו. די היה בהתרחקות כדי סנטימטרים ספורים על מנת לחוש בהקלה שהתפשטה בגוף כולו.

היא אפילו לא זזה.

אור המשיכה לישון כמו היה החיבוק שלו חסר משמעות. איתו או בלעדיו שנתה לא הופרעה, בניגוד מוחלט לשעות הערות שבהן היטלטלה בכל פעם שנדמָה לה כי התרחק ממנה.

מי יכול לישון בשלווה כזאת בלילה כזה? תהה. מי מסוגל להירדם בכלל בידיעה שבבוקר כל החיים עומדים להשתנות? מובן מאליו שטקס ההכנה לשינה — שכלל צחצוח שיניים במשותף, שטיפת פנים והצצה קצרה בטלוויזיה — היה לצורכי הפרוטוקול בלבד. שינה לא אפשרית במצב כזה.

אורו של השעון המעורר צבע באדום בוהק את הקירות ואת התמונות הבודדות שהיו תלויות עליהם. מבטו שוטט על פני החדר האילם, חולף על פני כורסת הווינטג' שקנו לאחרונה, המראה הגדולה שאור התעקשה עליה, אף היא משוק הפשפשים, ונעצר בבגדים שפשטו. אלו הוטלו על הרצפה, כמו גוויות המחכות למשטרה שתסמן אותן בגיר.

רגליה הרזות של אור, הלבנות בדרך כלל, נצבעו אף הן באדום, כמו פיצוי לשיזוף מיוחל שלא יכול להתממש. גוון עור מהסוג שאינו משתזף לעולם. לא היה בעובדה זו כדי להטריד את מנוחתו, אך גם לא היה בכך כדי לפייס את דעתה.

"אני חייבת לתפוס קצת צבע," היה משפט שגור בפיה בכל פעם שהשמש הגיחה גם אם לשעה קלה ביום של חורף. מעולם לא הבין את תשוקתה לשיזוף. איך יכול להיות שבחורה חושבת כמוה נכנעת לציווי האופנתי הזה? הכמיהה האנושית לצבע עור מפוחם היתה ונשארה אניגמה מבחינתו. מובן מאליו שהבין את המתמטיקה הפשוטה לפיה שיזוף שווה פנאי שווה הצלחה. ואף על פי כן, הרי עד לפני זמן לא רב כל כך סימל השיזוף עבודת פרך, שעבוד, עוני.

עם זאת, כבן לאם ממוצא מזרחי התהדר בעור כהה יחסית. אולי משום כך, חשב במין הפוך על הפוך, ייתכן כי לעולם לא יוכל לדעת איך מרגיש אדם שנולד בצבע הלא־נכון.

זקיקי שיער שחורים עיטרו כזיפים בני יום את רגליה, ודחקו בו להחליק את כף היד לאורך רגלה השמאלית, זו הקרובה אליו, כדי לחוש בחספוס. בלבו תהה אם פעולה כזאת יכולה להעיר אותה. אילו הביט כך ברגליה באור יום היתה קרוב לוודאי פולטת: "אני יודעת, אני קצת מזניחה את עצמי בזמן האחרון." אך נועם ידע היטב שיש לה קווים אדומים בכל הקשור להזנחה של הגוף, כך או כך זה לא באמת הפריע לו. הוא אהב בה אפילו את זקיקי השיער.

לבסוף החליט להתאפק. תחת זאת החליק את ידו לאורך המיטה בגישוש אחר השלט של המזגן. בחדר השינה שלהם הוגפו החלונות והתריסים בכל עונות השנה — די היה באור קלוש כדי להפריע את שנתה הקלה. לרוע המזל, היעדר אור היה גם היעדר חמצן. וכך, עם הזדחלות הלילה לקראת השחר, טיפסה הטמפרטורה בחדר לגבהים שלא אפשרו להמשיך לישון. כדבר שבשגרה התעורר רק כדי לתת מכת מזגן מרוכזת שתאפשר לצלוח אשמורת אחרונה. לכל הפחות יכול היה להתנחם בחיסכון בחשמל.

הגישושים איתרו את השלט הלא־נכון, זה השמן של הטלוויזיה שוטט איכשהו לאזור החלציים. אחרי סדרת מאמצים שעלתה בתוהו החליט לוותר. היו אלה ימי טרום הקיץ ומזג האוויר הסביר פנים. כל עוד לא יחבק אותה, חשב, יוכל להמשיך לנשום, אך לצערו לא הביא בחשבון את אלמנט הלחץ לקראת יום המחרת ואת הזיעה שבעקבותיו. בתנועה מהירה מחה את הזיעה בסדין הירקרק ששימש אותם כשמיכת מעבר, התהפך על גבו, עצם את העיניים והתאמץ בכל הכוח להימנע ממחשבות על העתיד להתרחש בעוד כמה שעות. לא היתה זו הפעם הראשונה שבה מחה זיעה מגופו במסגרת מאמציו שלא להפריע את מנוחתה. בחייו הבוגרים חווה לא מעט סיוטים שטרדו את מנוחתו. לרוב פשוט עצם את עיניו בשנית עד שנרדם, תוך התעלמות הפגנתית מהמתרחש.

על הצג האדום של השעון התנוססה השעה 05:13. הוא ידע שבחוץ כבר פוקעות קרני שמש בתוליות, אבל בחדר האטום שלהם לא היה שום סיכוי להבחין בכך. לעזאזל, איך היא מצליחה לישון ככה? תהה. המוח המרדן קיפץ בין מחשבות שניסה להדחיק, שרשרת הפעולות שיבצע ברגע שיקום מהמיטה — התארגנות הבוקר, ההליכה למכונית הגנובה, שחנתה למרגלות הבניין, הנסיעה הקצרה לשדרות רוטשילד, פחות מקילומטר בקו אווירי, הכניסה ל... ככל שהתקדמו מחשבותיו החל לבו להאיץ. די! עזוב את זה עכשיו, גער בעצמו כאילו לא היה הפרוטגוניסט.

בעדינות הפנה את גופו אליה והתרווח בשכיבה על הצד. הוא בחן בפעם המי יודע כמה את האישה היפה ששכבה לצדו. החלק העליון של גופיית הסבא שלבשה קרץ מחוץ לשמיכה. שדיה היפים יצרו תבליט נושם, מתרומם ויורד מעלה מטה.

בפעמים הראשונות שנשארו לישון יחד, הרבה לפני שעברו לגור בדירה אחת, נהגה להירדם ללא חולצה. שנייה לפני הצלילה למיטה הצליבה את ידיה הזריזות, פשטה את החולצה ובעקבותיה את החזייה והניחה אותן על הקולב בעל שלושת הווים שקנה בהום סנטר וקדח בעצמו בלי לפלס כראוי. לבסוף קפצה למיטה כשהיא לבושה בתחתונים. למה לא הורידה את התחתונים, לא הצליח להבין. גם אם קדמה לשינה מקלחת של סוף יום, התעקשה להתעטף בלבוש מינימלי. זה דרש משא ומתן קשוח, אך לבסוף הסכימה להצריח את העירום העליון בעירום התחתון.

"אתה לא מעדיף להרגיש את החזה שלי?" שאלה בחוסר הבנה. "מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אור עם הציצים המעולים." אך הוא החזיק מעצמו איש של ישבנים, הגם שכדי להרגיש את החזה נדרש ממנה לשכב עם הפנים אליו, והנשימות שנכלאו בין שניהם גרמו לו לתחושה קלסטרופובית.

לעתים רחוקות נשארה עירומה לחלוטין. בדרך כלל כשחזרו שיכורים מבילוי עם חברים, או אחרי לילות של סקס שבהם היתה עייפה מהרגיל. הוא אהב את הפעמים האלה, וניצל את ההזדמנות להתחכך בה ללא הרף עד שהיתה נרדמת.

נועם משך את הסדין בעדינות וחשף את ישבנה, נזהר במיוחד שלא להקיצה. אחוריה החשופים עוררו אותו מיד. על אף התאורה האדמדמה ניתן היה לראות את קימוריה היפים. מדויקים כל כך, חשב, נכונים. גופה נשרע על המיטה, כמו מודל רב־השראה שצויר על ידי רב־אמן. יצירת מופת, סיכם בינו לבין עצמו, וללא ספק פלאית בהתחשב בפעילות הספורטיבית האפסית שלה. חוסר צדק קוסמי.

גופה היפה הצליח להשכיח ממנו לכמה דקות את התוכנית הגדולה, ולפוגג במעט את המתח. הדבר הנכון עכשיו מבחינתו היה זיון. סקס טוב היה משחרר אותו, אבל לצערו ידע היטב כי אם יש משהו בסקס שאור לא אוהבת הוא זיון בוקר.

דבר לא היה דומה לרגעי החיבור העילאיים שחוו יחדיו, ובכוונתו היתה לעשות הכול על מנת שאלה יימשכו לנצח. למרות הכול בחר — גם אם מתוך אמונה תמימה בכוחו ובמזלו הטוב שלו — לסכן את כל מה שיש לו, את כל מה שצבר במהלך שלושים ושתיים שנותיו. יותר מכול חרד מן האפשרות שייאבד את אור, את חייהם המשותפים, את אהבתם.

לרגע חזר וגלגל בראשו את כל אותן פעולות מוכרות, אלא שהפעם נלוו לכך גם ספקות. לא סיבה לחרטה, שהרי המחשבה מאחורי התוכנית לא נסדקה כהוא זה. נועם בטח בצדקת הדרך, הספקות התעוררו ביחס לכשלים אפשריים. האם באמת חשב על כל פרט ופרט? האם התייחס לכל המשתנים האפשריים, לבלתי צפוי? די היה בשיבוש קל שבקלים כדי להכניס אותו לבית סוהר לכל ימי חייו. ובניגוד לאחרים, המתרברבים כי היו מקריבים עצמם בשביל נשותיהם, נועם רצה לחיות בשביל אור.

ככלל, נושא ההקרבה האישית הן למען עיקרון והן למען בן אדם נראה לו חסר היגיון. איזו מטרה משרת המוות? למה שמישהו ישים על גופו חגורת נפץ ויפוצץ לא רק את המטרה שלשמה יצא אלא גם את עצמו? עם זאת, בפעם אחרונה שבדק כל זה עדיין התרחש ברחבי העולם, ואפילו די הרבה.

לפני שמוחו ייהפך לעיסת מחשבות לא מבוקרת מיהר נועם וטאטא את קודקודו היגע. הרי עבר על השלבים אינספור פעמים, ניהל את השיחה הזאת עם עצמו אולי מיליון פעם, התווכח, התלבט, טען והתפלסף, ובכל אחת מהפעמים הגיע לאותה מסקנה — הגיע הזמן לשים לזה סוף. ועכשיו, הרכבת כבר יצאה מהרציף, ומחשבות שניות לא יועילו.

חם או לא, החליט לחבקה. הקרבה אליה תעניק לו את התוספת הקטנה של הביטחון שנזקק לה עכשיו. הוא החליק את ידו אל מתחת לראשה, הצמיד את בטנו וחזהו אל גופה בתנוחת הכפיות המפורסמת — כמה ששנא את הדימוי הזה — והסדיר את נשימתו שיצאה לרגע מאיפוס. אור התנערה קלות, מתחה את עורפה המלכותי ונשפה נשיפה רגועה.

אך לא חלפו שניות מעטות וגופו התכסה בזיעה. חום תל אביבי ארור. החיבור המושלם חִייב מזגן, ובידו לא נותרה ברירה למעט גירוש מגן העדן החיבוקי.

נועם חש רגשני ומאוהב מהרגיל. הוא ידע שמערכות יחסים נבחנות תחת זכוכית מגדלת במצבים קיצוניים. הוא נדחף על שאריות גל הבעירה ומצא את עצמו בקצה המיטה, שוכב פרקדן. השעה היתה 05:21, חלפו רק שמונה דקות מאז הביט בשעון בפעם האחרונה.