כל הכתבים: מסות, זיכרונות ונאומים כרך א’

למרות שהעיירה שלנו איננה גדולה כלל וכלל, ולמרות שאת כל תושביה אפשר לספור על יד אחת, ולמרות ששלוימה התגורר בעיירה 60 שנה בלי לצאת ממנה, לא כל אחד יגיד לכם מי זה שלוימה ואיזה מין בן אדם הוא. וזאת משום שפשוט שכחו אותו, כמו ששוכחים חפצים לא נחוצים שלא נתקלים בעיניים. חפץ כזה היה גם שלוימה הזקן. הוא היה בן 86. עיניו דמעו, פניו היו קטנים, מזוהמים, פנים מקומטים ועליהם צמחי זקן צהבהב שלא סורק מעולם וקווצות סבוכות של שֵׂער מדובלל על הראש. שלוימה כמעט אף פעם לא התרחץ, לעתים רחוקות מאוד החליף את לבושו וריח מגונה נדף ממנו; הבן והכלה שאצלם הוא גר סילקו את ידם ממנו, החביאו אותו בפינה חמה ושכחו אותו. פינה חמה ואוכל – זה מה שנשאר לשלוימה, ונראה היה שזה הספיק לו. לחמם את עצמותיו הזקנות, הרצוצות, לאכול נתח צלי טוב, שמנוני, עסיסי – זה היה בשבילו התענוג הנעלה ביותר. לשולחן התיישב ראשון, עקב בגרגרנות ובלא הנד עפעף אחרי כל נתח, באצבעות ארוכות וגרומות תחב בתנועות עווית את האוכל לפה ואכל, אכל, אכל, עד לאותו הרגע שבו סירבו לתת לו עוד קצת, עוד קצת, ולוּ נתח קטן אחד. להביט בשלוימה כשאכל – זה היה מגעיל: כל צורתו הכחושה רעדה, אצבעות משומנות, פנים כל כך אומללים, מלאי פחד נורא, שמא יעליבו אותו, שמא ישכחו אותו. לפעמים היתה כלתו מהתלת בו: ליד השולחן היתה כמו פוסחת עליו. הזקן היה מתחיל להתרגש, לפנות אנה ואנה בחוסר ישע, היה מנסה לחייך בפיו המעוקל חסר השיניים. הוא רצה להוכיח שבשבילו האוכל לא חשוב, שהוא יסתדר גם ככה, אבל בעומק העיניים, בקימוט הפה, בידיים המושטות המתחננות היתה מורגשת מין בקשה כזאת, מין חיוך מתעקם בקושי, מסכן כל כך עד שהבדיחות נשכחו, ושלוימה היה מקבל את מנתו.

כך חי בפינתו – אכל וישן, ובקיץ גם התחמם בשמש. את היכולת לחשוב ולהבין איבד מזמן, כנראה. עסקיו של בנו, ענייני הבית – כל אלה לא עניינו אותו. מן הצד התבונן על כל מה שהתרחש, ורק חשש התעורר בו שמא הנכד יראה שמתחת לכרית יש לו חתיכת דובשנית יבשה מוחבאת. מעולם לא שוחח איש עם שלוימה, לא התייעץ אתו, לא ביקש ממנו עזרה. ושלוימה היה מרוצה מאוד כאשר פעם אחת, אחרי ארוחת הערב, ניגש אליו בנו וצעק בקול רם באוזנו: "אבא, שולחים אותנו מכאן, אתה שומע, שולחים מכאן, מגרשים!" קול הבן רעד, פניו היו מעוותים כמו מכאב. שלוימה הרים לאִטו את עיניו הדהויות, השקיף סביבו, בקושי הבין משהו, התכרבל במעילו המוכתם שומן, לא ענה דבר, וגרר את עצמו לישון.

מאותו היום התחיל שלוימה להבחין שקורה בבית משהו שאינו כשורה. הבן היה מבולבל, לא טיפל בעסקים, לפעמים בכה והתבונן בסתר על אביו הלועס. הנכד חדל ללכת לגימנסיה. הכלה צרחה בקול מייבב, פכרה ידיה, אימצה את הילד בחוזקה ובכתה, בכתה מרה, התייפחה בבכי תמרורים.

כעת נמצא עיסוק לשלוימה – הוא הסתכל והתאמץ להבין. מחשבות עמומות רחשו במוחו שמזמן שָבַת ממלאכה. "מגרשים אותם מכאן!" שלוימה ידע בגלל מה מגרשים אותם. "אבל הרי הוא לא יכול לנסוע! הוא בן 86, הוא רוצה להתחמם. בחוץ קר, רטוב... לא, שלוימה לא ילך מכאן לשום מקום. אין לו לאן ללכת, לגמרי אין לו." שלוימה הצטמצם בפינתו והתאווה לחבק את מיטת העץ הרעועה, ללטף את האח החביבה, החמה, הזקנה ממש כמוהו. "כאן הוא גדל, כאן עברו עליו חייו העניים, זעומי הפנים, והוא רוצה שעצמותיו הזקנות ינוחו בשלום בבית הקברות הקטן שבו קבורים אבותיו." ברגעי מחשבות כאלה שלוימה התעורר לחיים משונים, הלך אל בנו, רצה לדבר אִתו הרבה ובחום, לייעץ משהו, אבל... כל כך הרבה זמן לא דיבר עם איש, לא יעץ שום דבר לשום איש. והמילים קפאו בפה חסר השיניים, היד שהורמה נשמטה באין אונים. מכווץ כולו, כאילו נכלם על התפרצותו, פנה שלוימה קדורנית וחזר אל תוך עצמו, והיטה אוזן למה שמדברים הבן והכלה. שמיעתו היתה לקויה, אך הוא הרגיש משהו. בפחד, באימה הרגיש. ברגעים כאלה חש בנו במבט הכבד והמטורף התקוע בו של אביו שיצא מדעתו, ובזוג עיניים קטנות עם שאלה ארורה שניחשו משהו ללא הרף, שחקרו ואילצו להודות. פעם אחת בוטאה המילה בקול רם מדי: הכלה שכחה ששלוימה עוד לא מת. ובעקבות אותה המילה נשמע קול שקט, כאילו נחנק, של יבבה. זה היה שלוימה הזקן. בצעדים מתנודדים, מזוהם ומדובלל, הזדחל לאִטו אל בנו, נאחז בידיו, ליטף אותן, נישק, ובלי להסיר מבנו את מבטו הקודח הניד את ראשו פעמים אחדות, ולראשונה מאז הרבה הרבה שנים נשרו דמעות מעיניו. יותר מזה לא אמר ולא כלום. בקושי התרומם מעל ברכיו, ניגב את דמעותיו בידיו הגרומות, ניער – לא ברור לשם מה – את האבק ממעילו, והזדחל בחזרה אל תוך עצמו, אל המקום שבו עמדה האח החמה... שלוימה רצה להתחמם. נהיה לו קר.

מאותה שעה ואילך לא חשב שלוימה על שום דבר אחר. אחת ידע: בנו רוצה לעזוב את עמו, ללכת אל אלוהים אחרים. אמונתו הישנה, הנשכחת, טלטלה אותו. שלוימה מעולם לא היה דתי, לעתים רחוקות התפלל, ולפני כן נחשב לאפיקורוס אפילו. אבל לעזוב, לגמרי, לעזוב לבלי שוב את אלוהיו, את אלוהי העם המושפל והסובל – את זה לא הבין. בכבדות סובבו המחשבות בראשו, בקושי תפש, אך המילים האלו ניצבו לפניו ללא הרף, נחרצות, מאיימות: "זה אסור, אסור!" וכאשר הבין שלוימה שהמכה בלתי נמנעת, שהבן לא יחזיק מעמד, אמר לעצמו אז: "שלוימה, שלוימה הזקן, מה אתה יכול לעשות עכשיו?" בחוסר ישע התבונן הזקן מסביבו, כמו ילד כיווץ את פיו בתלונה ורצה לפרוץ בבכי, לבכות בדמעות זִקנה מרות. הן לא היו, דמעות הפּוּגָה. ואז, באותו הרגע, כאשר הכאב אחז את לבו, כאשר המוח הבין את גודלה העצום של הצרה, אז הביט שלוימה בפעם האחרונה בפינתו החמה, והחליט שאותו לא יגרשו מכאן, לא יגרשו לעולם. "לשלוימה הזקן לא נותנים לאכול את חתיכת הדובשנית היבשה שמונחת אצלו מתחת לכרית. נו, אז מה? שלוימה יספר לאלוהים איך העליבו אותו. הלוא אלוהים יֶשנו. אלוהים יקבל אותו." בזה שלוימה היה משוכנע.

בלילה, רועד מקור, קם ממיטתו. בשקט, כדי שלא להעיר אף אחד, הדליק מנורת נפט קטנה. לאט, כדרך זקנים, גונח ומתקפד, התחיל למשוך על עצמו את מלבושיו המזוהמים. אחר כך לקח שרפרף, חֶבל, שאותו הכין אמש, ואז, מתנודד מחולשה, נאחז בקירות, יצא החוצה. מיד נעשה קר כל כך... כל הגוף רעד. שלוימה הידק במהירות את החבל על הקרס, נעמד ליד הדלת, העמיד את השרפרף, טיפס ועלה עליו, כרך את החבל סביב הצוואר הרזה הנרעד, בכוחות אחרונים הדף את השרפרף, הספיק עוד לסקור בעיניים עוממות את העיירה שבה חי שישים שנה בלי לצאת ממנה, ונתלה...

היתה רוח חזקה, ועד מהרה היה גופו הכחוש של שלוימה הזקן מיטלטל לפני דלת הבית שבו השאיר את האח החמה ואת ספר התורה המוכתם בשומן של אביו.