1
בשמונה וחצי התייצבה בביתם דליה וולצקי, אנרגטית וסוערת, פותחת תריסים, מאווררת את הבית, מפנה מאפרות, צלחות ומגשים שנותרו יתומים מן הערב הקודם, שוטפת, מניחה לייבוש על מגבות מטבח שפרשה על השיש הקטן ושולפת כלים אחרים תחתם מן הארון הנמוך שמתחת לתנור, ממלאה בתקרובת ומפזרת על השולחנות.
"זהו," אמרה בשביעות רצון כשסיימה, ספק לעצמה ספק לרותה, וחיככה זו בזו את כפות ידיה שהיו תמיד קרות מאוד. לאחר מכן טיאטאה את הסלון, המטבח ופינת האוכל, ורותה חשבה שזה מוזר. זה לא הסדר הנכון של הדברים. צריך קודם לטאטא ורק אחר כך לפזר את האוכל, כי אחרת האבק עולה ומתיישב על העוגיות והבורקס והפיצוחים. אבל מה זה חשוב, חשבה רותה למראה ענני האבק הקטנים שהתרוממו בעת הטאטוא, ואנחה קולנית נמלטה מחזהּ כשעקבה מן הספה אחר תנועותיה הנמרצות של דליה.
דליה נעה בבית בריחוף קליל, עוברת ליד וסביב רותה בזמזום כמעט לא מורגש, כמו רוח שארקייה שמרימה אדוות אבק בהירות במסלול שנראה מקרי ומתוכנן בעת ובעונה אחת — מטבח — סלון — פינת אוכל — סלון — שירותים — שוב מטבח ושוב פינת אוכל, קפיצה לחדר השינה להביא מגבות נקיות לשירותים ושוב מטבח וסלון, ורק מן החדר של עומר נמנעה, ורותה לא ידעה אם זה בגלל שזה החדר של עומר או בגלל שהיא ניחשה שחיים ישן שם, או עושה את עצמו ישן שם, כי איך אפשר בכלל לישון עכשיו.
רק לאחר שסיימה להכין את הבית לאורחים שבטח יגיעו בהמשך היום, התיישבה דליה ליד רותה על הספה, שתקה עוד רגע קצר, ואז הניחה ברכות כף יד קרה על ברכה של רותה. "איך זה קרה לנו, רותה'לה? איך זה קרה?" שאלה, ואז רכנה אל עבר רותה ונישקה אותה על לחייהּ, משהה את שפתיה על לחי חברתה, ושתיהן נאנחו יחד כמו על פי סימן.
מיד כשהניחה את אצבעותיה על ברכה של רותה, ועוד בטרם יצאה האנחה המשותפת אל אוויר הסלון הקטן, החלו דמעות לזלוג מעיניה של רותה, שקטות ושקופות, כמו צבעי מים דלילים שנצבעים על לחייה חרושות הקמטים, וכל עוד היו אצבעותיה הגרומות של דליה וולצקי מונחות במקומן, המשיכו הדמעות לזלוג בקוויהן הישרים, כאילו היד הקרה של דליה לוחצת על כפתור הקשור לשק הדמעות בעיניה של רותה. רק כשלקחה דליה את ידה והניחה אותה בחזרה בחיקה שלה, עצרו דמעותיה של רותה באחת — שוב — כמו בלחיצת כפתור, ורותה לחשה כמעט מבלי לפתוח את פיה — "לי זה קרה, דלינקה. לא לנו. לי זה קרה."
דליה שתקה רגע ארוך, ורותה ידעה שהיא מחפשת איזו מילה להגיד, איזה דבר־מה "נכון" שייקח מעט מן הצער הנורא הזה, שתלוי על לבה כמו כביסה רטובה שלא נסחטה, ומכביד, פיזית, על כל אחד ואחד מאיברי גופה של רותה. אך דליה לא ידעה מה לומר.
רותה שמחה שהלילה נגמר.
2
בערך בתשע הגיעו איילה ונעמה.
מאז יום שישי האחרון, שבו הודיעו להם, ישנה איילה בקיבוץ, אצל נעמה. היא אמרה שכך היא יכולה להישאר קרובה ולא לנסוע כל יום את הנסיעות המטורפות לעיר ובחזרה. הבנים שלה כבר היו גדולים. שי, הצעיר שבהם, היה לקראת בגרויות.
נראה לרותה שהתאומות קצת נהנות מן הקרבה המחודשת שנכפתה עליהן. משהו מן הדינמיקה שהיתה מוכרת לה מילדותן חזר והופיע — מין מחול כמעט בלתי נראה שהתנהל בין שתיהן, משהו באופן התנועה שבו היו משלימות זו את זו, למרות השונות הגדולה שביניהן.
רותה תמיד צחקה שאיילה ונעמה היו הכי שונות שתאומות יכולות להיות — "זה כאילו היה לי ברחם שק גדול של תכונות — גם חיצוניות וגם פנימיות — והן חילקו את הכול ביניהן חצי בחצי, בלי להשאיר אפילו משהו משותף אחד שירמוז על כך שהן אחיות, ועוד תאומות..."
נעמה היתה עגלגלה ורכה, אטית, טובת מזג ומאירת פנים, ואיילה גבוהה ודקיקה, זריזה ואתלטית, חריפה ומהירת לשון, צופה על העולם בעין ביקורתית ובהומור עוקצני. אבל למרות השוני הרב ביניהן, היו הבנות קשורות זו בזו בעבותות של אהבה עזה והבינו האחת את אחותה בלי מילים, עד לעומק הרגשות הכמוסים ביותר ששמרו בלבותיהן.
כשהיתה חושבת עליהן, התמונה הראשונה שעלתה תמיד בראשה של רותה היתה של טיול משפחתי שערכו באחת השבתות, כשהבנות היו בנות חמש־עשרה, שתיהן רצות יד ביד בגבן אליה, על גדת אחד הגבים, שרוך וכדור אחוזים זה בזה ורצים, קופצות בתנועה אחידה למים הקרים — נעמה צווחת באושר ואיילה דוממת, אך תנועתן זהה, הברכיים המתרוממות יחד ומתקפלות אל הבטן עם הקפיצה, הגופים הצעירים המתמתחים בשיא הקפיצה, והמפגש עם המים בידיים מורמות מעל הראש, עדיין אוחזות זו בזו — אחידוּת מהודקת כמו נבחרת שחייה אומנותית.
כשחשבה על התמונה הזאת, עלה בזיכרונה של רותה גם מראהו של עומר בן העשר העומד על גדת הגב, לצדה. עד היום לא חשבה עליו כשדמיינה את התמונה הזאת בראשה. עכשיו הוא עמד לידה, כתפו נוגעת בכתפה — הוא כבר היה כמעט בגובה שלה, וסירב להיכנס למים אפילו שידע לשחות היטב, נשאר להתבונן באחיותיו הטובלות באושרן וחייך אחריהן. בדמיונה הסבה רותה את מבטה באטיות מן הבנות השוחות ופנתה להתבונן בעומר, והחיוך שזכרה כל השנים, המבט האוהב אל אחיותיו, נדמו לה עכשיו כעווית, כמאמץ לעטות מסכה מחייכת.
"עומי! תיכנס איתן, תראה איזה כיף זה..." דחקה בו בחיבה, דוחפת מרפק עדין בצלעותיו, והבנות קראו לו מהמים, "נו! עומי! יא פחדן! מה כבר יקרה לך אם תירטב קצת?! התסרוקת שלך לא תיהרס..." היא לא היתה בטוחה אם באמת הפצירה בו שיקפוץ למים, או שזיכרונה מספר לה עכשיו סיפור. בכל מקרה, בדמיונה הוא לא נענה להפצרותיה, אלא עמד שותק בסירובו והמשיך להתבונן בבנות מבלי להיכנס למים בעצמו. היא ניסתה לדלות מזיכרונה את מבע פניו, זווית הפה, כיווץ העיניים, אולי היה אפשר לדעת כבר אז — אולי, אילו היתה שמה לב.
רותה הרגישה את המשקל הכבד באיברים והסיטה בזיכרונה את מבטה בחזרה אל הבנות העולצות במים, מתחרות זו בזו מי תוכל לצלול ולעצור את נשימתה למשך זמן ארוך יותר.
כשהתבוננה בהן עכשיו, נכנסות בפטפוט ערני, עבר בראשה אד של מחשבה, שאולי, אולי גם הוקל להן במותו.
"כמה שהן אוהבות את עומר..." אמרה בשקט לדליה שעדיין ישבה לידה, כאילו אזכור אהבתן אליו יטהר את המחשבה הרעה על ההקלה הכרוכה במותו. ידי הבנות נגעו זו בזו בשיחתן מבלי להחזיק, והן ליהגו כצמד דרורים הנפגשים על השביל עם שחר. רותה תהתה אם היא תצליח אי־פעם לדבר על עומר בלשון עבר.
דליה הינהנה, הרימה את כף ידה של רותה מספת הקורדרוי החומה ועטפה אותה בשתי ידיה הקרות. היא היתה הגננת בגן סביון במשך כל ילדותם של ילדיהן שלה ושל רותה. תחושת העיטוף בין שתי כפות ידיה העלתה בזיכרונה של רותה תמונות של הבנות כילדות גן, ולאחר מכן כתלמידות בבית הספר היסודי. בעבר סיפרה לה דליה שכאשר היה עומר בגן סביון, היו הבנות מקפידות לבקר אותו בגן מדי יום לאחר הלימודים. רותה חייכה כשנזכרה בהן כפי שהיו אז, קטנטנות כאלה — לולי היתה שובבה וחצופה, ונומי היתה תמיד מחפה ומגוננת עליה כשאיילה היתה נתפסת בקלקלתה.
רותה לחצה את כף ידה של דליה שאחזה בה.
"את זוכרת, רותה, את הפעם שלולי הכינה מלכודת לגנבים בכניסה לבית ילדים כי היא פחדה, משום ששמעה איזה חבר אומר דבר־מה על גל גנבות — ורוּבֵן שהיה אז שומר־לילה נפל במלכודת והתמלא כולו בצבע גואש אדום מעורבב בשמן סויה ובשמפו?"
"אוי — גם אני זוכרת את זה..." נעמה ואיילה הצטרפו אל רותה ודליה, מתיישבות על שניים מכיסאות הפלסטיק שהגיעו אתמול מהמחסן של הקיבוץ עם שאר הדברים שמוכנים תמיד ל"אירועים כאלה".
"אני לא אשכח את הפרצוף שלו באותו ערב, הוא פשוט התפוצץ..." שתי הבנות פרצו בצחוק, מזכירות זו לזו עוד ועוד פרטים מאותו אירוע, וצחוקן מתעורר שוב ושוב מחדש עם כל פרט שעולה — "אמרתי לו שמה הוא כועס — כבר יש בזה שמפו והכול יתנקה מעצמו..." השתנקה איילה. "וואו, נומי — ואת זוכרת שריבי נכנסה אחריו...?"
רותה חייכה חיוך רחב, שומעת את המילים ויודעת שנכון לחייך עכשיו, אך היא לא הצליחה להתרכז לגמרי בדברים שנאמרו. "את החלק הזה לא שמעתי אף פעם... אבל אני יכולה לדמיין אותה עם הפרצוף הארוך הזה שלה..." גיחכה דליה, ונעמה השלימה, "כן — היא נכנסה לבית ילדים בהתלהבות, מנפנפת באיזה כובע צמר שהוא שכח, ופשוט קפאה כשהיא ראתה אותו — עם הצבע והכול על הפנים והבגדים..."
ושתי הבנות דיקלמו יחד במבטא רוסי כבד כאילו התאמנו על כך: "רובן!!! מה עשית?! מה זה כל האדום־האדום הזה?!" ושוב שטף אותן גל צחוק ורותה חייכה ובטנה התכווצה. דליה שנדבקה בצחוקן של הבנות ניגבה עכשיו את זוויות עיניה מן הדמעות שעלו בהן, ונעמה קמה והתיישבה לצדה של רותה על משענת הספה והניחה זרוע רכה על כתפה, "איך את היום, אמא'לי?"
הצחוק פסק.
רותה טפחה על ירכה של נעמה בחיבה והשיבה לה ברוך, "נו, נומי, איזה מין שאלות את שואלת אותי. איך אני יכולה להיות היום לדעתך..." למרות הטון הרך, ידעה רותה שנעמה שומעת היטב את הכעס הכבוש בין מילותיה, והיא קמה והלכה לסדר את המטבח שכבר היה מסודר. נעמה החליפה מבט מהיר עם איילה, אך שתיהן נשארו לשבת בסלון עם דליה.
"דלינקה, את זוכרת את הפעם שעומר ברח אלייך בלילה?" שאלה רותה מן המטבח.
"אם אני זוכרת? ברור שאני זוכרת! בעשר וחצי בלילה, באמצע החורף — בחוץ היו רוחות נוראות — נוראות! עננים של חול שהסתובבו פה — וקר! אוח כמה שהיה קר... — אני ואריה כבר כמעט היינו מוכנים לישון, בפיג'מות — ופתאום דפיקה על הדלת, ואני ניגשת ועומד לו שם עומר ארגמן, הוא היה אז לדעתי בן חמש, אולי אפילו פחות — בפיג'מה עם פרחים, מחבק את הדובי שלו, אתן זוכרות את הדובי שלו? ירוק כזה, עם כובע, מחבק אותו ואומר לי בקול קטן־קטן, דלינקה, אני לא מוצא את הדרך לבית של ההורים. את יכולה לעזור לי...? — אוח — איזה אפרוח חמוד ומבוהל הוא היה, בחיי..."
המילים של דליה, שבקעו מתוך חמימותו של הזיכרון, נותרו תלויות באוויר. רותה חדלה לסדר את המטבח, ושתי בנותיה קפאו גם הן ותלו מבטיהן בפתח המטבח.
ידיה של רותה נשמטו לצדדים ועצרו על השיש, והיא יישרה אותן, נועלת את מרפקיה, ונשענה בעורף מכווץ על זרועותיה כשגבה מופנה אל דלת המטבח. ללא תנועה הביטה בשיש ולאחר מכן בקיר ולאחר מכן עצמה את עיניה. נשימותיה נשמעו באוזניה כבדות וחורקניות בשקט שהשתרר מאחוריה, ולאחר שתיקה ארוכה היא נאנחה שוב, ממש כמו לפני שעה, כשדליה ישבה לידה.
sarithoze@gmail.com (בעלים מאומתים) –
אהבתי ממש. כתוב בצורה קולחת וקלילה.