כל השטויות האלה

ברומן זה מופיעים סיפורים שמסר לי עוֹמַר פח'ר אל־דין. הוא התקשר אלי יום אחד בקיץ 2016, ומאחר שהייתי משועמם ולא היה לי מה לעשות באותו יום, עניתי לו, אף שאינני נוהג לענות לשיחות בלתי מזוהות. הוא הציג את עצמו, ונזכרתי מיהו רק כאשר אמר שהוא בנו של פח'ר אל־דין, ידיד שהכרתי בימי לימודַי באוניברסיטה. הוא ביקש להיפגש איתי בדחיפות, והתראינו כבר למחרת. הוא נתן לי דיסק און קי ובו קובץ שמע עם סיפורים שלדבריו סיפר לידידה שלו, אַמַל מוּפִיד שמה. בקובץ היו גם תגובותיה, הערות ותיקונים. הוא ביקש ממני להאזין לסיפורים ולשקול את האפשרות להוציא אותם לאור כרומן. לא התלהבתי מהרעיון, מכיוון שידעתי כי מספר המאמינים שסיפוריהם ראויים לפרסום גדול פי כמה ממספר הקוראים השותפים לדעתם. אבל כפי שציינתי הייתי משועמם, וגם לא הרגשתי בנוח לסרב לבקשות, בייחוד של צעירים. חששתי שמא יאשימו אותי שאני מתנשא וששכחתי מי אני ומאין באתי. אמרתי לעצמי: זכור את הימים שבהם איש לא היה מוכן לדבר איתך, דוקטור, והסכמתי להאזין לסיפורים.

לאחר שמסר לי את הדיסק און קי הוא מיהר להסתלק, כאילו ביקש להסיר מעליו אשמה כלשהי. בנסיעה חזרה מהאוניברסיטה התחלתי להאזין לקובץ השמע בטלפון שלי, דבר שאני נוהג לעשות לעתים קרובות כדי להעביר את הזמן בדרך הארוכה הביתה. הסיפורים מצאו חן בעינַי, וכל אותו לילה לא עצמתי עין עד שהאזנתי לכולם. למחרת בבוקר התקשרתי אליו והצעתי לו שניפגש. נתתי את ההרצאה האחרונה שלי לאותו סמסטר, ולאחר מכן נפגשנו בבית הקפה בשכונת בּין אל־סַרַאיַאת הסמוכה לאוניברסיטה. הבעתי בפניו את הסכמתי להוציא לאור את סיפוריו כמות שהם, עם התגובות של אַמל, מבלי לשנות או להשמיט דבר וללא כל התערבות מצִדי. עם זאת, אמרתי לו שפה ושם יש בסיפורים רגעי שתיקה וקטיעות, ורצוי להוסיף בהם כמה פרטים כדי שיהיו מובנים לקורא.

עוֹמַר נראה מופתע. הוא אמר לי שהיה משוכנע למדי שאסרב, ושאַמל היא שהפצירה בו לפנות אלי. חזרתי והבעתי את התפעלותי מהסיפורים. הוא משך בכתפיו, ולאחר מכן הקשה ושאל אותי מדוע אני חושב שהקוראים יגלו עניין בסיפורים או יאהבו אותם. אמרתי לו שכך אני מרגיש, וכפי שאמרה לו ידידתו — אילו התחשַׁבנו בדעת הציבור, לא היינו מפרסמים דבר בעל ערך. עוד אמרתי לו: "במקרה הגרוע ביותר איש לא יקרא את הרומן, הוא ייחשב לכישלון, ובכך יסתיים העניין."

הוא הסכים עם דברי בהיסוס, כאילו אני הוא שנתתי לו את הסיפורים ולא להפך. התעלמתי מהיסוסיו, וסיכמנו להיפגש כמה פעמים במהלך העבודה על כתב היד, כדי שאוכל לשאול אותו שאלות על עניינים חיוניים לגיבוש הסיפורים לרומן, למשל, על מה חשב ומה הרגיש, מה היתה דעתו על אַמל, ואיך העבירו את הזמן ביחד כאשר שתקו. במהלך קיץ 2016 נפגשנו כמה פעמים, ומכיוון שהשיחות בינו ובין אַמל התקיימו באנגלית, תרגמתי אותן לערבית תקנית פשוטה שתאמה את רוח הדברים. לאחר מכן בדקתי איתו את התרגום וקיבלתי את אישורו.

נותרה בעיה אחת, והיא הפּגיעה ברגשותיהם של הקוראים. זמן לא רב לפני פגישותי עם עוֹמַר, הועמד לדין הסופר הצעיר אחמד נאגי באשמת פגיעה ברגשות הציבור ברומן שכתב, ונשלח לכלא. אמרתי לעוֹמַר שהסיפורים על יחסיו עם אַמל בעייתיים ועלולים לפגוע ברגשותיהם של בעלי נפש עדינה. הוא הביט בי באדישות ולא הגיב. שאלתי אותו אם הוא מוכן להסתכן בכניסה לכלא במקרה ש"אותם אנשים" יתלוננו כי הרומן פוגע בכבודם, ברגשותיהם הלאומיים או באמונתם הדתית. להפתעתי הרבה הוא ענה שלדעתו, במקרה כזה אני הוא שאכנס לכלא, מפני שהרומן יישא את שמי. חלקתי עליו ואמרתי לו שאלה הסיפורים שלו, ואני רק מוסר אותם מפיו. מכיוון שלא הגענו לכלל הסכמה, פנינו לעורכי דין מקרב ידידינו ודנו איתם בנושא. דעתם היתה ששלושתנו ניכנס לכלא אם ירצו בזאת "אותם אנשים", אבל אין סיכוי שכך יקרה, ולכן אין כל טעם לייגע את מוחנו בסוגיות משפטיות.

דבריהם לא היו מרגיעים יותר מאלה של רופא האומר לך שאיננו יודע אם חלית בסרטן אבל שאין טעם לשאול, כי אם חלית בסרטן סופך למות בין שתדע על כך ובין שלא. שאלנו אותם אם קיימות דרכים חוקיות להימנע מגורל מר שכזה, והצענו למסור את הרומן לתובע הכללי לפני פרסומו ולבקש ממנו אישור שלא נכתב בו דבר העלול לפגוע ברגשות הציבור. על כך ענו לנו עורכי הדין שאין זה בתחום סמכותו.

"אולי מוטב שנפרסם את הרומן מחוץ למצרים?" שאלנו.

"הרומן של אחמד נאגי יצא לאור לראשונה מחוץ למצרים," השיבו.

בדקנו את כל האפשרויות, ולא מצאנו פתרון מניח את הדעת.

עוֹמַר השאיר בידַי את הטיפול בעניין, ולאחר מחשבה עמוקה החלטתי לשים את מבטחי באל ולפרסם את הסיפורים שלו ושל אַמל כמות שהם, בצירוף פנייה חמה לבעלי לב חלש ורגישות מוסרית, דתית ולאומית שיעשו לי טובה ולא יקראו את הרומן. זכותו של עוֹמַר לספר לאַמל כל דבר שירצה, וזכותנו, שלושתנו, לפרסם את הסיפורים מבלי לכפות על איש לקרוא אותם. הבחירה בידי הקורא שישלם על הספר מכספו, ידפדף בו במו אצבעותיו ויקרא אותו (או יוריד עותק פיראטי מהאינטרנט), ולפיכך הוא שיישא באחריות לפגיעה ברגשותיו. והיה אם יתעקש "אותו אדם" עדין נפש לקרוא אותו, ציפור נפשו תיפגע והוא יפנה לכבוד בית המשפט, וזה יניף מעלינו את חרב החוק וישלח אותי או את עוֹמַר או את שנינו לכלא, הרי שאז אפרסם רומן נוסף שגיבורו יהיה "אותו אדם", רומן שיתעמר בו כפי שלא התעמרו בו מעולם וינציח את השפלתו על כל המשתמע מכך. קלונו יתפרסם ברחבי תבל ללא כל אתראה ומבלי לחוס על רגשותיו, עד שיתחרט על היום שבו הביא למאסרו של סופר.

ראו זאת כאזהרה מצִדי.

עז אל־דין שוכְּרי פישר