כל מקום אחר

<

התוכן

מר לנקסטר 9

אמברוז 68

ואלדמר 156

פול 218

מר לנקסטר

עכשיו, סוף כל סוף, אני מוכן לכתוב על מר לַנקַסטֶר. כבר שנים אני מתכוון לכתוב עליו, אבל לא בלב שלם; הרגשתי שאני לא ממש יכול לעשות אתו צדק. עכשיו אני מבין איפה טעיתי; חשבתי עליו תמיד כעל דמות מבודדת. בפני עצמו הוא פחות מעצמו. עכשיו ברור לי שכדי להציג אותו בשלמותו עלי להראות שהפגישה בינינו היתה ראשיתו של פרק חדש בחיי, ואף שורה שלמה של פרקים. ועלי גם לתאר כמה מהנפשות הפועלות בפרקים האלה. כולן, להוציא אחת, זרות למר לנקסטר. (אם היה יכול לדעת מה יהיה בסופו של ואלדמר, היה מגרש אותו מהמשרד בבושת פנים.) אילו פגש פעם את אַמבּרוֹֹז, או את ג'פרי, או את מריה, או את פול — אבל לא, כוח הדמיון שלי לא עומד בזה! ואף על פי כן, באמצעותי, כל האנשים האלה קשורים זה בזה, עד כמה שהיו סולדים מהמחשבה. כך שכולם יצטרכו להסכין עם העלבון ההדדי של נוכחותם המשותפת בספר זה.

באביב 1928, ואני אז בן עשרים ושלוש, הזדמן מר לנקסטר ללונדון לרגל עסקיו. הוא כתב לאמי והציע לבוא לבקר אותנו. מעולם לא פגשנו אותו. ידעתי עליו רק שהוא מנהל סניף של חברת ספנות בריטית בעיר נמל בצפון גרמניה. וכן שהוא בנו החורג של הגיס של סבתי מצד אמי; יש אולי דרך פשוטה יותר להציג זאת. אפילו אמי, חובבת קשרי המשפחה, נאלצה להודות שהוא לא בדיוק שאר בשר. אבל היא החליטה שיהיה יפה לקרוא לו "בן הדוד אלכסנדר" כדי שירגיש כמו בבית.

הסכמתי, אם כי לא עניין אותי כהוא זה איך נקרא לו ואיך הוא ירגיש. כל אדם בן יותר מארבעים, חוץ מקומץ מכובדים יוצאים מן הכלל, היה מבחינתי בן שבט זר, עוין מעצם ההגדרה, אך בפועל, מגוחך יותר מאשר מאיים. רובם היו בעיני גרוטסקות מוחלטות, טיפוסים מוסרניים וסניליים שיש להתייחס אליהם באדישות. רק בני גילי נראו לי יותר מחיים־למחצה. נהגתי לומר שכאשר נתחיל להזדקן — דבר שידעתי שלהלכה עלול לקרות אבל לא ממש הצלחתי להאמין באמיתותו — אני רק מאחל לנו מוות מהיר ונטול כאבים.

התברר שמר לנקסטר מתועב ומגוחך בדיוק כצפוי. ואף על פי כן, ולמרות מאמצי, לא הצלחתי להיות אדיש אליו; שכן מרגע בואו הוא הצליח להרתיח ולהשפיל אותי. (כיום ברור לי שלא היתה לו כל כוונה כזאת; הוא בוודאי התאמץ להתגבר על ביישנות עזה.) הוא התייחס אלי כאילו עודני נער ודיבר אלי בנימה של לצון פטרוני. גרוע מכול היה מנהגו לפנות אלי בשם "כּריסטוֹפילוֹס" — בהגייה קלסית מעושה שהדגישה באוזני את הצליל הלעגני המעליב.

"אני מוכן להתערב, כריסטופילוס ירום הודו, שמעולם לא ראית אוניית מסחר נודדת מבפנים. נכון? אם כן, שמע לעצתי, למען גאולת נשמתך בת האלמוות, הרפה לשם שינוי מהסינר של הגבירה אמך ובוא לבקר אצלנו באחת האוניות של החברה. הוכח לנו שאתה מסוגל לעמוד בתלאות. נראה אותך אוכל שומן חזיר בעיצומה של סערה ורץ מיד למעקה לקול צחוקם של המלחים הוותיקים. מי יודע, אולי זה יעשה ממך גבר."

"למה לא," אמרתי, בכל האגביות שהצלחתי לגייס.

אמרתי זאת משום שבאותו רגע תיעבתי את מר לנקסטר, ומכאן ברור שלא יכולתי שלא להיענות לאתגר שהציב לי. אמרתי זאת משום שבאותה תקופה הייתי מוכן לנסוע לכל מקום עם כל אחד; התעניתי בתשוקה אל העולם הלא־מוכר כולו. אמרתי זאת גם משום שחשדתי שמר לנקסטר מדבר רק מן השפה ולחוץ.

טעיתי. כשלושה שבועות לאחר מכן הגיע אלי מכתב מהסניף הלונדוני של החברה. המכתב הודיע לי, בלי להיוועץ בי כלל, כי ביום זה־וזה אפליג בספינת המטען "קוֹריוֹלָנוּס" שבבעלות החברה. אחד העובדים ילווה אותי אל הספינה, אם אוכל לפגוש אותו בצהריים בשער הנמל, ברחוב וֶסט אינדיה דוֹק.

לרגע באתי במבוכה, אבל מיד השתלטה הפנטזיה. נכנסתי לדמות הגיבור בדרמה אֵפּית, בעיבוד חופשי של קונרד וקיפלינג ושירו של בראונינג "מה עלה בגורלו של ווֹרינג". כשטלפנה אלי איזו בחורה ושאלה אם אני יכול לבוא למסיבת קוקטייל ביום רביעי הבא, השבתי קצרות, כשבקולי נמסכת תוגה נסתרת: "לא, מצטער. לא אהיה פה."

"אה, באמת? איפה כן תהיה?"

"לא ממש יודע. איפשהו באמצע הים הצפוני. על סיפון אוניית מסחר."

הבחורה השתנקה.

מר לנקסטר וחברת הספנות שלו לא השתלבו יפה באפוס שלי. מביך היה להודות שלא ארחיק מעבר לחוף הצפוני של גרמניה. כששוחחתי עם אנשים שלא הכירו אותי היטב, דיברתי באופן שהשתמע ממנו שאין זה אלא נמל היעד הראשון במסע עצום ומסתורי.

ועכשיו, לפני שאשוב לקונבנציה הספרותית שעל פי כלליה אני מכנה את הצעיר הזה "אני", ברצוני להתבונן בו כבדמות נפרדת, כמעט זרה, היוצאת להרפתקה הזאת במונית אל הנמל. והרי הוא, כמובן, באמת כמעט זר לי. כבר שיניתי את דעותיו, את המבטא שלו ואת גינוניו, השכחתי או הקצנתי את הרגליו ונטיות לבו. אנחנו עדיין שותפים לאותו שלד, אבל המעטה החיצוני של השלד הזה השתנה כל כך עד שספק אם היה מזהה אותי ברחוב. שנינו מזוהים באותו שם וחולקים רצף תודעה אחד; שרשרת ההצהרות היום־יומיות על כך שאני הוא אני לא נקטעה. אבל מהותו של אותו אני השתנתה והתעצבה מיום ליום ומשנה לשנה, עד שעכשיו הדבר היחיד כמעט שנותר קבוע הוא תודעת המודעות, והתודעה הזאת שייכת לכולם; היא איננה אדם מסוים אחד.

אותו כריסטופר שישב אז במונית כבר מת בעצם; הוא נותר רק כהשתקפות בזיכרון הדועך של אלה מאתנו שהכירו אותו. איני יכול להפיח בו עכשיו חיים חדשים. אני יכול רק לשחזר אותו על פי מעשיו ודיבוריו הזכורים לי ועל פי מה שהותיר לנו בכתב. לא פעם הוא מביך אותי, ואני מתפתה לבוז לו; אבל אשתדל שלא. אשתדל גם לא להתנצל בשמו. בסופו של דבר אני חייב לו מידת־מה של כבוד. במובן מסוים הוא אבי, ובמובן אחר — בני.

כמה לבד הוא נראה! לא בודד, כי יש לו חברים רבים והוא יודע להיות תוסס ומצחיק במחיצתם. במידת־מה יש לו אפילו מעמד של מנהיג בקרבם. הם נוטים לתלות בו עיניים כדי לדעת מה לחשוב עכשיו, ממה להתפעל ואת מה לתעב. בעיניהם הוא בעל תושייה ויוזמה. ועם זאת, הספק העצמי, הפחד וחרדת העתיד שלו מבודדים אותו גם בקרבם. חייו התנהלו עד כה בתחום צר, וברוב הדברים הוא חסר ניסיון; הוא חושש מפני ההתנסות ועם זאת משתוקק לה בכל מאודו. כדי לשאוב ביטחון הוא הופך אותה למיתוס אפּי מיד עם התהוותה. הוא תמיד מגלם תפקיד.

אפילו יותר מהעתיד, הוא מפחד מהעבר — מהיוקרה ומהמסורת, ומהאתגר והגינוי המשתמעים מהן. המניע השלילי החזק ביותר שלו הוא אולי שנאת־אבות. הוא נשבע לאכזב, לבייש ולהתנער מאבות־אבותיו. אילו בזתי לו, הייתי אומר שזה כנראה משום שהוא חושש שלעולם לא יצליח להגיע לרמתם; אבל זאת תהיה פחות מחצי אמת. הוא כן בזעמו. הוא מורד באמת ובתמים. הוא יודע בחוש שרק אם יתמרד, יצליח ללמוד ולגדול.

הוא יוצא למסע הזה כשבאמתחתו סוד שכמוהו כקמע; סוד שיעניק לו כוח, ובלבד שישמור אותו לעצמו. אתמול התפרסם הרומן הראשון שלו — ומכל האנשים שיפגוש עכשיו, אין איש היודע זאת! רב־החובל והצוות בספינה "קוריולנוס" בוודאי שאינם יודעים; יש להניח שאין נפש חיה בגרמניה כולה שיודעת. אשר למר לנקסטר, הוא כבר הוכיח את עצמו כמי שאינו ראוי כלל לשמוע על כך; הוא לא יודע ואף פעם לא יֵדע. אלא אם כן, כמובן, ינחל הספר הצלחה כזאת שבסופו של דבר הוא יקרא עליו באחד העיתונים... אבל המחשבה הזאת מצונזרת בחיפזון השמור לאמונות טפלות. לא — לא — ברור שהספר ייכשל. כל מבקרי הספרות מושחתים ומקבלים שלמונים מהאויב... וחוץ מזה, למה לטפח תקווֹת שווא מעין אלה, כשהמיתוס האפי אוצר בחובו ביטחון ונחמה שלעולם לא יכזיבו?

באביב ההוא אירע דבר שהתקבל בהתעלמות מוחלטת בקרב העסקנים הספרותיים גסי הטעם והשחצנים דאז, אך כיום, במלאת לו עשור, מוסכם על כולנו כי הוא ציין את ראשיתו של הרומן המודרני כפי שהוא מוכר לנו: All The Conspirators ראה אור. למחרת היום נודע שאישרווד אינו בלונדון. הוא נעלם בלי להותיר עקבות ובלי לומר מילה. חבריו הקרובים ביותר לא ידעו את נפשם. התעורר אפילו חשש להתאבדות. אך כעבור חודשים אחדים התחילו להישמע בסלונים הספרותיים לחישות משונות — סיפרו שבבוקר ההוא נראתה דמות עטופה בצעיף עולה על סיפונה של אוניית מסחר, בנמל שבאי הכלבים —

לא, לעולם לא אבוז לו. לעולם לא אתנצל בשמו. אני גאה להיות בנו ואביו. אני חושב עליו בהתפעלות, אבל עלי להיזהר מרומנטיזציה. עלי לזכור שהרבה ממה שנראה כאומץ לב אינו אלא בוּרות. שוב ושוב אני שוכח שהוא עיוור לעתידו שלו כמו אחרונת החיות המטומטמות. כשם שאני עיוור לעתידי שלי. מבחינות רבות צפוי לו עתיד יוצא דופן — עתיד שיש בו הרבה יותר אושר ומזל, הרבה יותר עניין ממנת חלקם של רוב האנשים. ועם זאת, אילו הייתי הוא ויכולתי לראות את עתידי, אני בטוח שהייתי נחרד, צועק שזה יותר מדי, שאין סיכוי שאצליח להתמודד עם עתיד כזה.

אלא שהוא בקושי מסוגל לחזות גם את מה שיתרחש בעוד חמש דקות. כל מה שעומד לקרות זר לו, ולכן בלתי צפוי. עכשיו, כשהנסיעה במונית מסתיימת, אני מכבה את ראיית העתיד שלי ומנסה להסתכל מבעד לעיניו.

עובד החברה, פקיד לא הרבה יותר מבוגר ממני ושמו היקְס, פגש אותי בשער הנמל כמובטח. לא הייתי בוחר בו כדמות באפוס שלי, כי עור פניו היה זרוע פצעונים וחיוור בגלל חייו באפלולית המפויחת של ערפילי רחוב פֶנצ'רץ'. הוא גם היה טרוד ומיהר מאוד, שלא כמקובל אצל דמויות אפיות. "אוהו!" קרא, והציץ בשעון היד שלו, "אנחנו צריכים לזוז, מהר!" הוא אחז בידית המזוודה שלי והתחיל לרוץ. הואיל וסירבתי להרפות ולהניח לו לסחוב לבדו את המזוודה, נאלצתי לרוץ גם אני. עלייתי לבימה במערכה הראשונה לא היתה אלגנטית.

"הנה היא," אמר היקס. "שם."

"קוריולנוס" היתה קטנה ומלוכלכת עוד יותר מכפי שציפיתי. החלקים שלא היו שחורים, היו חומים־צהבהבים, צבע של קיא, חשבתי — אם כי אולי רק מפאת האסוציאציה. שני מנופים עדיין שלשלו ארגזים מעל לסיפון, שהמה מפועלי נמל. הם צעקו בקולי־קולות כדי להתגבר על רעש הכננות וצרחות השחפים החגים ממעל.

"בכלל לא היינו צריכים למהר!" התרעמתי על היקס. הוא השיב באדישות שרב־חובל דוֹבּסוֹן מעדיף שהנוסעים יקדימו לעלות. עכשיו כבר איבד בי עניין. מלמל שלום והשאיר אותי ליד הכבש, כמו חבילה שהביא ליעדה ואין לו עוד כל אחריות כלפיה.

נדחפתי ופילסתי לי דרך אל הסיפון וכמעט הצלחתי ליפול לתוך הסַפְנָה הפתוחה. רב־חובל דובסון ראה אותי מגשר הפיקוד וירד לומר לי שלום. הוא היה נמוך ושמנמן, פניו אדומות מפגעי מזג האוויר ועיניו בולטות ונפוחות כעיניו של שחקן קומי.

"אתה תסבול מהקאות, שתדע," כך אמר. "היו לנו כאן כמה אנשים טובים, אבל כולם נפלו." ניסיתי להיראות מודאג כמצופה.

בבטן הספינה מצאתי טבח סיני, נער סיפון ולשי וכלכל שנראה כמו רוכב סוסים מקצועי. שתים־עשרה שנה עבד בקו הספנות "קיוּנַרד", כך סיפר לי, אבל פה הוא מרוצה יותר. "כאן אתה ברשות עצמך." הוא הראה לי את התא שלי. זה היה חלל זעיר כארון ומחניק מאוד; החלון לא נפתח. נכנסתי לאולם, אבל השולחן הארוך היה תפוס. כחצי תריסר פקידים ישבו שם ומילאו בקדחתנות רשימות מטען. עליתי שוב לסיפון ומצאתי מקום בחרטום, ושם השתדלתי להתכווץ ולהתמעט עד שלא הפרעתי לאיש.

כעבור שעה הפלגנו. זמן רב חלף עד שיצאנו מהמעגן לנהר, כי היינו צריכים לעבור דרך תאי השיט. ילדי עניים נמרצים נתלו על השערים והסתכלו עלינו. אחד מפקידי המטען בא לעמוד לצדי ליד המעקה.

"יהיו לך טלטלות," אמר. "היא ממש רקדנית." ואז, בלי להוסיף מילה, זינק באתלטיות מעל למעקה אל הרציף שכבר התחיל להתרחק, נופף לי חטופות ונעלם.

אחר כך הוגשה לנו ארוחת ערב באולם. פגשתי את החובל ואת שני המכונאים. אכלנו מקרלים ברוטב ושתינו את התה מספלים גדולים; תה חזק וחריף. עליתי בחזרה לסיפון ולעיני נגלה ערב שקט ומעונן. הלכנו והתרחקנו מהעיר. המחסנים והמספנות התחלפו בביצות ושדות אפורים וקרים. חלפנו על פני כמה ספינות מגדלור. לאחרונה קראו "בּארו דיפּ". רב־חובל דובסון עבר לידי ואמר: "זה השלב הראשון במסענו הנועז." בדרכו שלו, הוא ניסה ליצור אווירה אפית. טוב ויפה — זקפתי לזכותו את ההשתדלות.

חזרתי לתא, כי עכשיו כבר היה חשוך ולא ראו כלום. הכלכל הציץ פנימה. הוא בא להציע שאשלם לו לירה שטרלינג תמורת מזוני בהפלגה ואקבל אוכל ככל שארצה. היה לי ברור שהוא חושב שהוא מסדר אותי, מפני שהוא בטוח שאסבול מבחילות. "היה עוד ג'נטלמן אחד שהפליג אתנו לפני כמה חודשים," סיפר לי בשקיקה. "הוא סבל מאוד. תדפוק על הקיר אם תצטרך משהו בלילה, טוב, אדוני?"

אחרי שהלך חייכתי לי. כי היה לי עוד סוד, והיה בדעתי לנצור אותו לא פחות מאשר את סודי האחר. הימאים האלה הם בעצם אנשים פשוטים מאוד, חשבתי בחיבה. מסתבר שאין להם מושג על הישגיו של מדע הרפואה. ברור שנקטתי אמצעי זהירות. בכיסי היתה חפיסת קרטון קטנה ובתוכה כמוסות עטופות בנייר כסף. באחדות מהכמוסות היתה אבקה ורודה ובאחרות אבקה אפורה. היה צריך לבלוע אחת מכל סוג; פעם אחת לפני ההפלגה ואחר כך פעמיים ביום.

כשהתעוררתי בבוקר המחרת היטלטלה הספינה בעוז. בין טלטול לטלטול הניפה את חרטומה אל־על, התנודדה קצת, וצנחה בחבטה שהרעידה את כל תכולת התא. גמרתי לבלוע את הכמוסות בדיוק כשנפתחה הדלת והכלכל הציץ פנימה. על פי פרצופו המאוכזב ידעתי מה קיווה לראות.

"חשבתי שאתה לא מרגיש טוב, אדוני," אמר בתוכחה. "נכנסתי לפני חצי שעה ואתה שכבת ולא הוצאת מילה."

"ישנתי," אמרתי. "ישנתי כמו אבן." וכיבדתי את זולל הנבלות בחיוך קורן.

בארוחת הבוקר היתה זרועו של המכונאי השני נתונה במִתלה. בלילה התפוצץ צינור בחדר המכונות וכף ידו נכוותה. טדי, נער הסיפון הוולשי, חתך לו את הבייקון. טדי עשה זאת בסרבול והמכונאי השני נזף בו שיזדרז. על כך גער המכונאי הראשון במכונאי השני: "כשתהיה זקן אתה תהיה כזה הומו דפוק — בחיי!"

על אף פציעתו ההרואית־למחצה של המכונאי השני, התחיל המסע לאבד בעיני מההילה האפית. ציפיתי לגלות שצוות האונייה שייך לגזע נפרד — גברים שהים הוא כל חייהם. אך למעשה אף אחד מהם לא ממש הלם את דמות הימאי שראיתי בעיני רוחי. החובל היה יפה מדי, די דומה לשחקן. המכונאים יכלו באותה מידה לעבוד בבית חרושת; הם היו סתם מכונאים. הכלכל היה כמו כל בעל משרה פקידותית. רב־חובל דובסון לא היה נראה חריג בתפקיד של בעל פאב. נאלצתי להכיר באמת הפרוזאית: בים מפליגים אנשים מכל הסוגים.

בעצם, נראה שכל מחשבותיהם נתונות ליבשה. הם דיברו על סרטים שראו. שוחחו על שערוריית גירושים עכשווית: "היא מה שקוראים זונה מכובדת." הם שעשעו אותי בחידות: "מה בת ארבע־עשרה לא מקבלת, בת שש־עשרה תכף תקבל והנסיכה מרי לא תקבל אף פעם?" התשובה: "פנקס ביטוח רפואי." סיפרתי את הסיפור על הכומר, השיכור וילדי הרחוב. כשהגעתי לשורת המחץ: "אם היית לובש הפוך את המכנסיים כמו את הצווארון..." היססתי, לא הייתי בטוח שראוי לחקות מבטא קוקני, כי לשני המכונאים היה מבטא קוקני באמת. אבל הסיפור התקבל יפה. כולם היו ידידותיים מאוד. אך התשובה על שאלתו הנצחית של האדם הצעיר, "מה הם חושבים עלי באמת?" היתה כנראה, כרגיל: "הם לא חושבים עליך." כה רב היה חוסר העניין שלהם בי עד שאפילו לא הופתעו כשלקחתי תוספת בייקון, אף על פי שהספינה עלתה וירדה כמו נדנדה.

כל היום כולו היטלטלנו ונהדפנו בין הגלים השוצפים. על הסיפון היה זוהר הים עז כל כך שהרגשתי שהוא כמעט מטמטם את חושי. עכשיו שהכול היה ארוז ומהודק, נדמה שהספינה גדלה פי שניים. הידסתי על הסיפון הריק כתרנגול הודו מובחר. רב־חובל דובסון, שעמד בנחת על גשר הפיקוד, מקטרת אַברָש בפיו וכובע לבד ישן לראשו, הראה לי מדי פעם אוניות חולפות. בכל פעם הרגשתי חובה למהר אל המעקה ולהתבונן בהן בריכוז מקצועי. אחר כך, למבוכתי, הוא הביא לי כיסא נוח ופתח אותו במו־ידיו. "עכשיו אתה מסודר כמו הילד שהרג את אבא שלו," אמר. ואז הוסיף: "אשמח לשמוע מה דעתך על זה," והושיט לי ספרון בכריכה רכה עם תמונה סקסית. שמו היה "כלתו של הענק האכזר" והיו בו הרבה תיאורים כמו: "הוא חפן את שדיה הבשלים בכפותיו הלוהטות ומחץ אותם בפראות עד שהצטעקה בכאב ובתשוקה." אילו הייתי בלונדון בין חברים, כולנו היינו רואים לעצמנו חובה להתחכם וללגלג. זה היה מאותם ספרים שאמורים לזלזל בהם ולגחך עליהם. אבל כאן יכולתי להודות בפני עצמי שעם כל גיחוכו, הוא מלהיט אותי מאוד. רב־חובל דובסון קיבל כמחמאה אישית את העובדה שקראתי את כל הספר בשעה אחת. בינתיים הגיש לי טדי ספלי תה עם עוגיות ריבה גדולות.

באמצע הלילה התעוררתי כאילו ניער אותי מישהו. נעמדתי על הברכיים והצצתי החוצה מבעד לצוהר. מעבר למים השחורים הזדהרו לעיני אורותיה הראשונים של גרמניה, כחולים וירוקים ואדומים.

למחרת בבוקר התקדמנו בנהר נגד הזרם. רב־חובל דובסון שתה עם הנתב הגרמני בחדר המפות ונעשה שמח וטוב לב. את כובע הלבד הישן החליף בכומתה לבנה מהודרת, ובה נראה דומה שבעתיים לקריקטורה של יורד־ים. עברנו על פני דוברות חמימות ונעימות כבתים קטנים, עם וילונות עליזים בחלונות ופרחים בעציצים. רב־חובל דובסון הראה לי אתרים שונים לאורך החוף. הוא הצביע על אחד מבנייני המפעלים ואמר: "שם בפנים יש מאות בחורות שמנקות צמר. כל כך חם שם שהן מתפשטות עד למותניים." הוא קרץ. גיחכתי בנימוס גיחוך זימה.

במפרץ שוב הצטמצמה "קוריולנוס" ונעשתה זעירה כשפילסה לה דרך בענווה למקום העגינה בין כל הספינות הגדולות. רב־חובל דובסון בירך אותן בצעקות כשעברנו, ואנשיהן השיבו לו ברכות. נראה שהוא חביב על הכול.

כשנקשרנו היה הסיפון שלנו נמוך מגובה הרציף עד כדי כך שהכבש היה כמעט אנכי. קצין משטרה שבא לבדוק את הדרכון שלי היסס לרדת בו. רב־חובל דובסון לגלג עליו: "לך, לך טירפּיץ! לך מפה!" גם לנתב קרא "טירפיץ" וגם לכל קברניטי האוניות שבירך לשלום. השוטר ירד בזהירות בגבו אלינו; הוא צחק, אבל לפת את המעקה בכוח.

אחרי שהחתימו לי את הדרכון לא היה צורך בסידורים נוספים. לחצתי את ידו של הכלכל (הוא החמיץ פנים; ההפסד חרה לו), נתתי לטדי טיפ ונופפתי לרב־חובל דובסון לשלום. "דרישת שלום לכל הבחורות!" צעק לי מהגשר. השוטר החביב ליווה אותי עד שער המספנה והעלה אותי על החשמלית שהורידה אותי ליד משרדו של מר לנקסטר.

המשרד היה מרשים, גדול עוד יותר מכפי שציפיתי, בקומת הקרקע, עם דלתות זכוכית מסתובבות. חצי תריסר בחורות ומספר כפול של גברים עבדו שם. נער בן שש־עשרה הכניס אותי ללשכתו של מר לנקסטר.

זכרתי שמר לנקסטר גבוה, אבל שכחתי עד כמה. גבוה ורזה. מכוח הרפלקס הגופני המתלווה לכל מפגש, הגבתי במגננה ונעשיתי נמוך יותר בשבריר מילימטר, רחב יותר, קומפקטי יותר, כשלחצתי את ידו הגרומה.

"טוב, בן הדוד אלכסנדר, הנה אני!"

"כריסטופר," אמר הוא, בקולו העמוק, האיטי. זאת היתה קביעה, לא קריאה. פירשתי אותה בהרחבה כך: הנה אתה, וזה לא מפתיע אותי בכלל.

ראשו היה קטן עד כדי נשיות. היו לו אוזניים גדולות מאוד, שפם רחב ולח ופה רטנוני. הוא נראה נרגן, קריר, רגיז. אפו היה ארוך ואדום ובקצהו רמז לרטיבות. והיו לו צווארון קשה וגבוה ונעליים גבוהות, שחורות ומגושמות. לא — לא יכולתי למצוא בו שום יופי. כל רושם קודם שהיה לי התחזק. הזכרתי לעצמי מתוך הסכמה את אחת המִמרות של ידידי יוּ וֶסטון: "כל האנשים המכוערים הם רעים."

"אהיה מוכן בדיוק בעוד..." — מר לנקסטר הביט בשעונו וערך כמדומה חישוב מהיר אך סבוך — "שמונה־עשרה דקות." הוא חזר לשולחנו.

התיישבתי על כיסא קשה בפינה ועגמומיות נזעמת מילאה אותי מכף רגל עד ראש. התאכזבתי מרה. מדוע? לְמה ציפיתי? לקבלת פנים חמה, לשאלות על ההפלגה, להתפעלות מחסינותי למחלת ים? טוב — כן. באמת ציפיתי לכל אלה. וזאת היתה טיפשות, אמרתי לעצמי. הייתי צריך להבין שזה לא יקרה. ועכשיו אני כאן, ולפנַי שבוע תמים בחברתו הכפויה של התרח הקריר הזה.

מר לנקסטר התחיל לכתוב משהו. בלי לשאת את מבטו לקח מהשולחן עיתון וזרק לי אותו. זה היה גיליון של "לונדון טיימס" מלפני שלושה ימים.

"תודה — אדוני," אמרתי, בארסיות גדולה ככל שהעזתי. זאת היתה הכרזת המלחמה שלי. מר לנקסטר לא הגיב עליה כלל.

אחר כך התחיל לטלפן. הוא טלפן באנגלית, בצרפתית, בגרמנית ובספרדית. בכל השפות האלה דיבר בדיוק באותה נעימה ובאותו ניגון. מדי פעם הרעים בקול והתחוור לי שהוא מאזין לקולו שלו ונהנה מהצליל. נימה כנסייתית נשמעה בו בבירור והיה בו גם משהו מקולו של שר בממשלה; לגמרי לא של איש עסקים. כמה פעמים דיבר כמצווה. פעם אחת כמעט באדיבות. הוא לא היה יכול להפסיק להזיז את הידיים ולו לרגע, וכל בעיה קטנה עוררה בו עצבנות והתלהטות.

עברה יותר מחצי שעה והוא עדיין לא היה מוכן.

ואז, בלי אזהרה, קם, אמר "זה הכול" ויצא מהחדר, ולי לא נותר אלא לצאת אחריו. כל העובדים המבוגרים שישבו במשרד הקדמי נעלמו, מן הסתם הלכו לאכול ארוחת צהריים. הנער עמד על משמרתו. מר לנקסטר אמר לו משהו בגרמנית, וכך נודע לי רק ששמו ואלדמר. כשיצאנו חייכתי אליו חיוך רחב, בניסיון אוטומטי לצרף אותו למחנה שלי נגד מר לנקסטר. אבל פניו נותרו חתומות והוא רק קד לי קידה גרמנית קטנה ונוקשה. ממש הזדעזעתי לראות נער מתבגר קד קידה כזאת. אין ספק שמר לנקסטר מאלף אותם מצעירותם. ואולי הוא — מחשבה איומה! — משייך אותי למר לנקסטר ולכן הוא חולק לי אותו יחס של כבוד מופרז לגלגני? לא, חשבתי. יש להניח שוואלדמר מרובע לא פחות ממעסיקו ומנסה לחקות את התנהגותו כמופת של גינונים ג'נטלמניים.

נסענו בחשמלית לביתו של מר לנקסטר. היה יום אביב לח וחמים. הזעתי בגלל המזוודה שנשאתי והמעיל שלבשתי — כדי שלא אצטרך להחזיק אותו ביד — אבל נהניתי ממזג האוויר. חושַי נפרעו והתלהטו. שמחתי שהחשמלית צפופה — לא רק משום שהנוסעים הפרידו ביני לבין מר לנקסטר ולא נאלצתי לשוחח אתו, אלא גם משום שהייתי דחוק גוף אל גוף לגרמנים צעירים בני גילי, בנים ובנות; והמחסום הלאומי בינם לביני כמו נשחק כשהקרון המתנודד העיף והצמיד ודחס את כולנו יחדיו. בחוץ היו עוד צעירים, על אופניים. התלמידים היו בכומתות מצחייה מבריקות וחולצות צבעוניות פתוחות צווארון עם שרוכים במקום כפתורים. החשמלית הצבועה בצבעים עליזים מיהרה בשקשוק ובצלצול פעמון ברחובות ארוכים של בתים לבנים בתוך גינות של לילך צפוף, ומטפסים רחבי עלים הצלו על חזיתותיהם המפוסלות. עברנו על פני מזרקה — פסלי לָאוֹקוֹאוֹן ובניו המתעוותים באחיזתם של הנחשים. כמעט היה אפשר לקנא בהם בשמש הזאת, כי הנחשים הקיאו מים צוננים על גוויותיהם הלוהטות העירומות של הגברים, וההיאבקות הקטלנית נראתה עצלה וחושנית.

מר לנקסטר גר בדירת קרקע בבניין גדול הפונה צפונה. החדרים היו גבוהים, מכוערים ומאוּוררים. היו בהם דלתות הזזה גדולות ולבנות שנפתחו למגע יד בתנופה מבהילה ונטרקו בקול שהדהד בבניין כולו. הדירה רוהטה בסגנון אר־נובו גרמאני. הכיסאות, השולחנות, הארונות וכונניות הספרים היו קודרים וזוויתיים, וצורתם כמו ביטאה שנאת נוחות ופוריטניות חסרת פשרות. אפריז מצויר, קודר לא פחות, של ענפים עירומים מעלווה עיטר את הקירות בסלון, ומנורת התקרה המרכזית היתה ניצן לוטוס עשוי זכוכית בגוון ירוק־חמוץ. בחורף בוודאי היה המקום מדכא לאין שיעור; עכשיו לפחות היתה הצינה נעימה. התרומה הברורה היחידה של מר לנקסטר לעיצוב הפנים היתה כמה תצלומים מבית הספר ומהגדוד.

המרשים מכל תצלומיו של מר לנקסטר היה דיוקן גדול של גבר עבדקן, זקֵן רב־און בן שבעים וחמש בערך. איזה זָקָן! הדבר האמיתי, שכבר אזל מהשוק, כסף טהור; זקן של אב משפחה ויקטוריאני מקורי. הוא התנחשל באשדים מנחיריו הנאים המתקמרים ומאוזניו גדולות־התנוכים, הקציף על לחייו בשני גלים גואים שהתנגשו מתחת לסנטרו והתמזגו למפל גועש ששום סירה לא היתה שורדת בו. איזה קשיש יפהפה ומודע לזקנו — נושא את ראשו וזוקף את סנטרו לראווה, כמתענג על גחמתו משולחת הרסן!

"אבי היקר," אמר מר לנקסטר, והבהיר, בנעימת האבלות שבקולו, שהקשיש הוא עתה שוכן מרום. "לפני שמלאו לו שש־עשרה כבר הפליג סביב כף התקווה הטובה והצפין אל מעבר לאיים האלאוטיים, עד לגדת הקרח. בגילך, כריסטופר — " זאת היתה תוכחה קלושה — "הוא כבר היה חובל שני, והפליג מסינגפור בנתיב הימים הסיניים. בסופות טייפון נהג לתרגם את קסנופון. לימד אותי כל מה שאני יודע."

ארוחת הצהריים היתה קרה. היא הורכבה מלחם שחור, גבינה קשה הולנדית וכל מיני נקניקים — מהסוג הוורוד המגונה, מהסוג המדיף ריח מפוקפק, מהסוג המלא גושי סחוס, מהסוג שפרוסותיו נראות כמו ויטראז' ישן מאוד של כנסייה.

עוד לפני שהתחלנו לאכול הודיע לי מר לנקסטר שאין הוא רואה בעין יפה תנומה לאחר הארוחה. "כשניהלתי את הסניף בוַלפָּראיסוֹ, סגני הנאמן אמר לי תמיד שאני צריך לעשות סיאסטה כמו כולם. ואני אמרתי לו: 'אלה השעות שבהן יש יתרון לאדם הלבן על פני הספרדונים'."

זאת היתה, כך עוד יתברר לי, דוגמה אופיינית לאופן דיבורו הריאקציונרי הבוטה של מר לנקסטר. במקרה שלי הוא ודאי דיבר כך מסיבות חינוכיות, מאחר שהניח שיש לי בוודאי השקפות ליברליות רומנטיות ועליו לספק להן משקל־נגד. בכך צדק וגם טעה. אכן היו לי השקפות ליברליות, שדגלתי בהן במעורפל, בלי לחשוב עליהן עד הסוף; אך הוא טעה לגמרי בחושבו שאם יבטא דעות מנוגדות יצליח לערער אותי. הייתי מתערער רק אילו הסכים אתי; היות שלא כך היה, קיבלתי את דעותיו הקדומות כמובנות מאליהן, בלי כל סקרנות, והחלטתי שהן הולמות לגמרי את אישיותו.

בעצם אני סבור שמר לנקסטר סבר שהוא הרבה מעבר לחלוקות של שמאל וימין. את עמדותיו נקט על סמך ניסיונו הצודק תמיד והעייפות של מי שיודע שכבר ראה כל מה שראוי לראות. הוא גם היה מעבר לסִפרות. הוא סיפר לי שבערבים הוא עוסק בעבודות נגרות בסדנה קטנה בחלק האחורי של הדירה — "כדי שלא אצטרך לקרוא."

"אין לי כל עניין בספרים כספרים," הודיע. "אחרי שאני מקבל מהם את הדרוש לי, אני משליך אותם... בכל פעם שמישהו בא ומספר לי על תגלית פילוסופית חדשה, על רעיון חדש שישנה את העולם, אני פונה לקלסיקונים ובודק איזה יווני כבר אמר את זה באופן הקולע ביותר... הכתבנוּת, בתקופה המודרנית, אינה אלא מחלת עצבים. והיא מתפשטת כמגפה. אני סמוך ובטוח, כריסטופילוס המסכן שלי, שלא רחוק היום שבו תגיע עד לשפל המדרגה ותחטא בעצמך בכתיבת רומן!"

"בדיוק הוצאתי רומן."

ברגע שאמרתי זאת, התחלחלתי ונמלאתי בושה. עד לרגע שהמילים היו בפי לא ידעתי שאומר אותן. מר לנקסטר לא היה מצליח לסחוט ממני וידוי ביתר עורמה גם לו היה תובע בבית המשפט.

הדבר המשפיל ביותר בווידויי הוא שנדמָה כי אין הוא מפתיע או מעניין אותו כלל. "שלח לי אותו בהזדמנות," אמר בלי להתרגש. "אשלח לך אותו בדואר חוזר עם כל טעויות הדקדוק מסומנות בעיפרון אדום וכל טעויות ההיגיון מסומנות בכחול." הוא טפח על כתפי; התכווצתי בסלידה. "אה, דרך אגב," הוסיף, "מִשְׁתֶּה שֶׁל מִגְדָּנוֹת עוֹד מְזֻמָּן לָנוּ — " את השורה הזאת ביטא בנעימה מיוחדת, חלומית, כמבקש להסב את תשומת לבי ואת הערכתי לכך שהוא מצטט את גדול המשוררים ברגע של קלות הדעת — "כל הנכבדים המקומיים מחברות הספנות, הקונסוליות וכן הלאה יהיו שם. סידרתי לך כניסה."

"לא," אמרתי. התכוונתי לדברי. זה הספיק לי. יש גבול למספר הימים היקרים שאני מוכן לבזבז על הטיפש הנבער, הפוגעני והזחוח הזה. פשוט אעזוב אותו, מיד, עוד היום. יש לי קצת כסף. אגש לחברת נסיעות ואברר כמה יעלה לחזור לאנגליה במחלקה שלישית, כנהוג וכמקובל בקרב בני תרבות. אם לא יהיה לי די כסף, אשתכן במלון ואשלח מברק לאמא שלי כדי שתעביר לי עוד. אין קל מזה. מר לנקסטר אינו עריץ השולט בעולם כולו והוא לא יוכל לעצור בעדי. הוא יודע את זה בדיוק כמוני. אני לא ילד. ובכל זאת —

ובכל זאת — משום מה, מסיבה לא ברורה, מגוחכת, לא הגיונית, מכעיסה ומשפילה — פחדתי ממנו! לא ייאמן, אך נכון. פחדתי כל כך שתעוזתי הבהילה אותי וקולי נסדק. מר לנקסטר כמדומה לא שמע אותי.

"זאת תהיה חוויה בשבילך," אמר, ולעס את הגבינה הקשה הישנה.

"אני לא יכול." הפעם דיברתי בקול רם מדי, מרוב מאמץ לא ללחוש.

"לא יכול מה?"

"לא יכול לבוא."

"למה לא?" הוא דיבר בסבלנות רבה; מבוגר המאזין לתירוץ של תלמיד בית ספר.

"כי — כי אין לי ז'קט ערב." שוב נחרדתי מעצמי. הגילוי הזה היה לא־רצוני בדיוק כקודמו, ועד לרגע שאמרתי את המילים הנחתי שאני עומד להודיע לו שאני עוזב.

"לא חשבתי אחרת," אמר מר לנקסטר בשלווה. "כבר ביקשתי מסגני הנאמן שישאיל לך את הז'קט שלו. הוא בערך במידה שלך, וסגני צריך להישאר הערב בבית. אשתו שוב מצפה לתינוק. זה החמישי. הם מתרבים כמו מזיקים. זאת הסכנה האמיתית לעתיד, כריסטופר. לא מלחמה. לא מחלות. רעב. הם יתרבו למוות. הזהרתי אותם, עוד בשנת 21'. כתבתי מכתב ארוך ל'טיימס', חזיתי את עקומת שיעור הילודה. צִדקתי כבר הוכחה. אבל הם פחדו. העובדות היו איומות מדי. הדפיסו רק את הפסקה הראשונה — " הוא נעמד פתאום. "אתה יכול לצאת להסתובב בעיר. תהיה כאן בשעה שש בדיוק. לא — בעצם חמש חמישים וחמש. עכשיו אני צריך לעבוד." ובמילים אלה עזב אותי לנפשי.

הסעודה נערכה בחדרים פרטיים מעל מסעדה גדולה באמצע העיר.