כמה קשה זה כבר יכול להיות

1

האורקל מבֶּלפי

ספטמבר

יום שני, 01:37: איזה חלום מוזר. אמילי בכתה, היא היתה ממש נסערת. משהו שקשור לאורקל מדֶלפי. הוא נמצא בדרך אלינו. היא כל הזמן אומרת שהיא מצטערת, שזאת היתה טעות, היא לא התכוונה לעשות את זה. מוזר. רוב הסיוטים שלי לאחרונה מציגים אותי ביום הולדתי האסור־באזכור, אחרי שנעשיתי בלתי נראית, ואנשים לא שומעים ולא רואים אותי.

"מה לנו ולאורקל מדלפי?" אני שואלת, וברגע שהמילים בוקעות מפי אני יודעת שאני ערה.

אמילי יושבת לצדי על המיטה, כפופה כאילו היא מתפללת או מגינה על פצע. "בבקשה אל תספרי לאבא," היא מתחננת. "אסור לך לספר לו, אמא."

"מה? מה לא לספר לו?"

אני מגששת באפלה על שולחן הצד, וידי המבולבלת מוצאת משקפי קריאה, משקפי ראייה, קופסה של קרם לחות ושלוש חפיסות כדורים לפני שאני מאתרת את הטלפון שלי. האור המתכתי־חלבי הבוקע מחלונית הטלפון חושף את בתי בתחתונים מינימליסטיים ורודים של "ויקטוריה'ס סיקרט" וקומבינזון שברוב טיפשותי הסכמתי לקנות לה אחרי אחד הריבים האיומים שלנו.

"מה קרה, אֶם? מה לא לספר לאבא?"

אין לי צורך להסיט את המבט כדי לבדוק אם ריצ'רד עדיין ישן. אני שומעת שהוא ישן. הנחירות של בעלי גוברות עם כל שנה של נישואינו. מה שהתחיל כאנפופי חזרזיר לפני עשרים שנה הוא כעת סימפוניית חזירים לילית, כולל כלי נשיפה. לפעמים במהלך הקרשנדו של הנחירות הן מתחזקות כל כך, שריץ' מתעורר בבהלה, מתהפך לצד השני ומתחיל שוב מהפרק הראשון. חוץ מזה הוא ישן כמו קדוש על מצבה.

ריצ'רד הפגין חירשות לילית סלקטיבית כבר כשאמילי היתה תינוקת, אז אני זו שקמתי פעמיים־שלוש בלילה בתגובה לזעקותיה, איתרתי את השמיכי, החלפתי חיתולי, השקטתי והרגעתי אותה, כדי שמופע העונשין הקצר יוכל להתחיל מחדש. למרבה הצער, הסונר האימהי לא מגיע עם מתג כיבוי.

"אמא," אמילי מתחננת ולופתת את שורש כף ידי.

אני מרגישה מסוממת. אני באמת מסוממת. לפני השינה לקחתי אנטי־היסטמין, אחרת אני מתעוררת כל לילה בין שתיים לשלוש, ספוגת זיעה. הכדור עשה את עבודתו היטב כל כך, עד שהמחשבות, כל המחשבות, נאבקות לפרוץ מבעד לפני השטח של השינה הסמיכה, הקרושה. שום חלק בי לא רוצה לזוז. אני מרגישה כאילו משקל גופי מועך את האיברים שלי ומצמיד אותם למיטה.

"אמאאאא, בבקשה."

אלוהים, אני זקנה מדי בשביל זה.

"סליחה, תני לי רגע, מותק. אני תכף קמה."

אני נעמדת על רגליים נוּקשות שמרימות קול מחאה ומניחה יד על כתפיה הדקות של בתי. ביד השנייה אני בודקת את המצח שלה. אין חום, אבל פניה לחות מדמעות. כל כך הרבה דמעות, שהן זלגו אל הקומבינזון שלה. אני מרגישה את הרטיבות — תערובת של עור חם ועצב — מבעד לכתונת הלילה שלי ומתכווצת. בחושך אני שותלת נשיקה על מצחה של אֶם, ומגיעה לאף. אמילי כבר יותר גבוהה ממני. בכל פעם שאני רואה אותה נדרש לי רגע להיזכר בעובדה המדהימה הזאת. אני רוצה שהיא תהיה יותר גבוהה ממני כי בעולם של נשים — גבוהה זה טוב, ארוכת רגליים זה טוב, אבל אני גם רוצה שהיא תהיה בת ארבע וממש־ממש קטנה כדי שאוכל להרים אותה וליצור למענה עולם בטוח בין זרועותי.

"קיבלת, מותק?"

היא מנענעת בראשה, ואני מריחה את מרכך השיער שלי, היקר, שאסרתי עליה במפורש להשתמש בו.

"לא, עשיתי משהו נוראאאאא. הוא אומר שהוא בדרך." אמילי שוב פורצת בבכי.

"אל תדאגי, מתוקה שלי. זה בסדר," אני אומרת ומקרבת אותנו במגושם לדלת, על פי פס האור החודר מבחוץ. "מה שזה לא יהיה, אני אסדר את זה, מבטיחה. הכול יהיה בסדר."

ואתן יודעות מה? באמת חשבתי שיהיה בסדר, כי מה כבר יכול להיות נורא כל כך בחיים של נערה מתבגרת, שאמא לא יכולה לסדר?

02:11: "את שלחת תמונה. של התחת שלך. בעירום. למישהו. או מישהם. שלא פגשת בחיים?"

אמילי מהנהנת באומללות. היא יושבת במקומה ליד שולחן המטבח, לופתת את הטלפון ביד אחת וספל של הסימפסונים עם חלב חם ביד השנייה, בעוד אני שואפת תה ירוק ומייחלת לוויסקי. או ציאניד. תחשבי, קיית, תחשבי!

הבעיה היא שאני אפילו לא מבינה מה אני לא מבינה. מבחינתי, אמילי מדברת בשפה זרה. כלומר, יש לי פייסבוק, אני בקבוצה המשפחתית שהילדים פתחו בווטסאפ, צייצתי בטוויטר שמונה פעמים תמימות (פעם, למרבה המבוכה, על סשה מרוקדים עם כוכבים, אחרי שתי כוסות יין), אבל כל שאר המדיה החברתית פסחה עלי. עד עכשיו הבורות שלי היתה מצחיקה — זאת בדיחה משפחתית ומטרה לחִצי הלעג של הילדים. "את מהעבר?" זאת שורת המחץ שאמילי ובן נוהגים להטיח בי במבטא אירי; הם למדו את זה מאיזו קומדיה אהובה. משהו עם תמיכה טכנית לזקנים. "את מהעבר, אמא?"

הם פשוט לא האמינו שבמשך שנים שמרתי אמונים לנייד הראשון שלי: חפץ קטן ירוק־אפרפר שרטט לי בכיס כמו גרביל קטן. הוא בקושי ידע לשלוח הודעת טקסט — לא שהעליתי בדעתי לשלוח הודעות אחת לשעה — ובשביל האותיות היה צריך ללחוץ לחיצה ארוכה על הספרות. שלוש אותיות הוקצו לכל ספרה. לקח עשרים דקות להקיש "שלום". הצג היה בגודל ציפורן, והטענתי את הטלפון פעם בשבוע. טלפון פלינטסטון, הילדים קראו לו. שמחתי לשתף פעולה עם הלעג; זה גרם לי להרגיש קלילה לרגע, כמו הורה נינוח ושאנן שידעתי שלעולם לא אוכל להיות. כנראה התגאיתי בעובדה שהיצורים שיצרתי ושרק לאחרונה היו קטנים וחסרי אונים כל כך, נעשו מיומנים במידה מעוררת קנאה, מומחים בשפה חדשה שמבחינתי היא שוות ערך למנדרינית. כנראה חשבתי שלא יקרה כלום אם אמילי ובן יתנשאו מעל אמם תאבת השליטה (במידה), כי היא עדיין הבוס כשזה מגיע לדברים החשובים באמת, כמו בטיחות והגינות. נכון?

לא נכון. וואו, איזו טעות זאת היתה. במחצית השעה שבה ישבנו אל שולחן המטבח, אמילי הצליחה לספר לי בין גיהוקים של הלם, שהיא שלחה תמונה של עכוזה העירום לחברתה ליזי נוֹלֶס בסנאפצ'ט, כי ליזי אמרה לה שהבנות בקבוצה שלהן רוצות להשוות קווי שיזוף אחרי חופשת הקיץ.

"מה זה סנאפצ'ט?"

"אמא, זה מין תמונה שנעלמת אחרי עשר שניות."

"יופי, אז זה נעלם. מה הבעיה?"

"ליזי עשתה צילומסך מסנאפצ'ט ורצתה להעלות אותו לצ'אט הקבוצתי שלנו בפייסבוק, אבל בטעות היא העלתה את זה לקיר שלה, אז עכשיו זה כאילו יהיה שם פוראֶבֶר." היא מבטאת המילה "פוראבר" כך שהיא מתחרזת עם המילה החביבה עליה "ואטאֶבֶר" — שלאחרונה קוצרה ל"ואטֶב" הבלתי נסבל.

"פוראבר," אמילי חוזרת ואומרת. פיה לובש צורת אליפסה כשהיא הוגה בחשיפה הכפויה — בלון מפוצץ של כאב.

נדרשות לי כמה דקות לתרגם לאנגלית את מה שהיא אמרה. אולי אני טועה (ואני מקווה שכן), אבל נדמה לי שבתי האהובה צילמה את הטוסיק החשוף שלה. בזכות פלאי המדיה החברתית ורשעותה של נערה אחרת, ברגעים אלה ממש התמונה הזאת מופצת — אם זאת המילה שאני מחפשת, וחוששתני שכן — בין כולם בבית הספר, ברחוב, ביקום. כולם מלבד אביה, כמובן, הנוחר במיטתו למען המולדת.

"ילדים חושבים שזה מה־זה מצחיק," אומרת אמילי, "כי הגב שלי עוד קצת שרוף מיוון אז הוא ממש אדום והטוסיק ממש לבן אז אני נראית כמו הדגל. ליזי אומרת שהיא ניסתה למחוק את זה אבל מלא ילדים כבר שיתפו את זה."

"יותר לאט, מותק. מתי זה קרה?"

"בשבע וחצי כאילו אבל עבר מלא זמן לפני ששמתי לב. אמרת לי לשים את הטלפון בצד כשאכלנו ארוחת ערב, זוכרת? השם שלי הופיע בחלק העליון של הצילומסך אז כולם יודעים שזאת אני. ליזי אומרת שהיא ניסתה למחוק את זה אבל זה כבר נהיה ויראלי. וליזי עושה לי, 'אֶם, חשבתי שזה מצחיק. אני מה־זה מצטערת.' ולא בא לי שהיא תדע כמה אני כועסת כי כולם חושבים שזה קורע. אבל עכשיו לכולם יש כאילו את הפייסבוק שלי ואני מקבלת הודעות מַקריפּות." כל זה יוצא בפרץ אחד גדול של יבבות.

אני ניגשת לדלפק כדי להביא נייר מגבת לקינוח האף של אֶם, כי במסגרת קיצוצי התקציב המשפחתיים הפסקתי לקנות ממחטות נייר. רוח הצנע הנושבת על פני הממלכה בכלל וברחבי הבית שלנו בפרט, גרמה לכך שמארזי הפסטל המהודרים של נייר מרוכך באלוורה נמחקו מרשימת הקניות. ביני לביני אני מקללת את ריצ'רד על ההחלטה להשתמש בעובדה שמשרד האדריכלים שלו פיטר אותו כהזדמנות "להשיג משהו משמעותי יותר" — או "משהו פחות משתלם ונהנתני" אם מחמירים, ואני מצטערת, אבל זה בדיוק מה שאני עושה כרגע כי אין לי קלינקס לספוג את דמעותיה של הבת שלי. רק כשאני קורעת את נייר המגבת לאורך הפס המשונן אני שמה לב שהיד שלי רועדת די בחוזקה. אני מניחה את יד ימין הרועדת ביד שמאל ומשלבת את האצבעות כפי שלא עשיתי כבר שנים. "הנה כנסייה. הנה חלון. הציצי פנימה ותראי את ההמון". כשאֶם היתה קטנה, היא תמיד ביקשה ממני לעשות את זה כי היא אהבה לראות את האצבעות מתנועעות בתוך הכנסייה.

"עוֹ'פָּם, אמא. עוֹ'פָּם".

בת כמה היא היתה אז? שלוש? ארבע? זה נראה כל כך קרוב, ובה בעת רחוק נורא. התינוקת שלי. אני עדיין מנסה להתמצא בארץ החדשה והמוזרה שבתי גררה אותי אליה, אבל הרגשות לא נחים לרגע. תדהמה, גועל, נגיעה של פחד.

"שלחת תמונה של הטוסיק בטלפון? נו באמת, אמילי, איך יכולת להיות כל כך טיפשה?" (זה הפחד שניצת לזעם.)

היא מקנחת את האף בקול תרועה, מקמטת את נייר המגבת ומחזירה לי אותו.

"זה בֶּלפי, אמא."

"מה זה בלפי בשם אלוהים?"

"סלפי תחת," אומרת אמילי. היא מדברת כאילו זה חלק בלתי נפרד מהחיים הנורמליים, כמו כיכר לחם או חתיכת סבון.

"את יודעת, בלפי." היא אומרת בקול רם יותר הפעם, כמו אנגלי בחו"ל שמרים את קולו כדי שהזרים הטיפשים יבינו אותו.

אה, בלפי, לא דלפי. בחלום חשבתי שהיא אמרה דלפי. סלפי אני מכירה. פעם כשהטלפון שלי עבר למצב סלפי ומצאתי את עצמי מסתכלת על עצמי, התפלצתי. זה היה לא טבעי. הזדהיתי עם בני השבט הפרימיטיבי ההוא, שסירבו להצטלם מפחד שהמצלמה תחטוף את הנשמה שלהם. אני יודעת שבנות כמו אֶם עושות סלפי כל הזמן. אבל בלפי?

"ריהאנה עושה את זה. קים קרדשיאן. כולם עושים את זה," אומרת אמילי ביובש, ונימת הזעף המוכרת משתרבבת לקולה.

זאת תגובת המחדל של הבת שלי בזמן האחרון. להיכנס למועדון לילה עם תעודת זהות מזויפת? "אל תהיי בהלם, אימוש, כולם עושים את זה." לישון אצל "החברה הכי טובה" שמעולם לא פגשתי, וההורים שלה משום־מה לא מוטרדים מהפעילות הלילית של בתם? התנהגות נורמלית לגמרי, מתברר. אם משהו מעורר בי שאט נפש אני פשוט צריכה "להרגיע", כי "כולם עושים את זה".

"אמילי, תפסיקי לשלוח הודעות, בסדר? תני לי את הטלפון. גם ככה הסתבכת." אני חוטפת את המכשיר הארור מידיה, והיא מסתערת על השולחן וחוטפת אותו בחזרה, אבל לא לפני שאני רואה הודעה ממישהו בשם טיילר: איזה תחת הורס המשמו שלי מצדיא לול!!!

אלוהים, שוטה הכפר שולח גסויות לתינוקת שלי. ובלי אף סימן פיסוק! הבחור הזה לא רק מנבל את הפה, הוא גם אנאלפבית. הלשונאית הפנימית שבי סופקת כפיים באימה. תפסיקי עם זה, קיית. מה פשר אסטרטגיית ההתחמקות המעוותת הזאת? אידיוט מזיל ריר שולח לבתך בת השש־עשרה הודעות פורנוגרפיות, ואת מוטרדת משגיאות הכתיב שלו?

"תשמעי, חמודה, לדעתי עדיף להתקשר לאמא של ליזי ולחשוב יחד מה כדאי לעש —"

"לאאאא." היללה של אמילי חדה כל כך, שלני מזנק מהסלסלה ומתחיל לנבוח כדי לגרש את מי שלהבנתו פוגע בה.

"את לא יכולה," היא מייללת. "ליזי החברה הכי טובה שלי. את לא יכולה לסבך אותה."

אני מביטה בפניה הנפוחות, בשפה העליונה הפצועה והמדממת מרוב נשיכות. האם היא באמת חושבת שליזי היא החברה הכי טובה שלה? מכשפה קטנה ומניפולטיבית, זה מה שהיא. לא בטחתי בליזי נולס מרגע שהיא בישרה לאמילי שהרשו לה להזמין שתי חברות להופעה של ג'סטין ביבר ב־O2 ארנה לכבוד יום ההולדת. אמילי כל כך התרגשה; עד שליזי בישרה לה שהיא ראשונה ברשימת ההמתנה. קניתי לאֶם בעצמי כרטיס להופעה, במחיר מופקע לגמרי, כדי להגן עליה מפני שטף הדם האיטי של ההדרה, הדימום הפנימי של ביטחון עצמי שרק בנות מסוגלות לגרום לבנות אחרות. בנים ממש חובבנים כשמדובר בזדון.

את כל זה אני חושבת, אבל לא אומרת. כי אי־אפשר לצפות מבתי שתתמודד עם השפלה פומבית ובגידה אישית בלילה אחד.

"לני, תחזור לסלסלה, כלב טוב. עוד לא הזמן לקום. תשכב. יופי, כלב טוב. כלב טוב."

אני מרגיעה ומעודדת את הכלב — זה נראה לי אפשרי יותר מלהרגיע ולעודד את הילדה — ואמילי ניגשת ונשכבת לידו, טומנת את ראשה בצווארו. בחוסר מודעות עצמית מוחלט היא מבליטה את הישבן. התחתונים הוורודים של "ויקטוריה'ס סיקרט" מכסים בערך כמו חוטיני, ואני זוכה לאפקט של ירח מלא משתי הלחיים — אותו ישבן קטן ונועז החקוק כעת לנצח במיליארד פיקסלים, ישמרני האל. לאמילי יש אולי גוף של בחורה צעירה, אבל היא תמימה כמו ילדה. במובנים רבים. הנה אנחנו, אֶם ואני, ספונות לבטח במטבח, מתחממות מתנור האָגָה הישן והרעוע, מצטנפות לצד הכלב האהוב שלנו, בעוד שמחוץ לכותלי הבית משתוללים כוחות שלוחי רסן שאין לנו שום שליטה עליהם. איך אני אמורה להגן עליה מפני דברים שאני לא רואה ולא שומעת? תגידו לי אתן. לני פשוט מאושר מזה ששתי הבנות בחייו ערות בשעה מאוחרת כל כך; הוא מפנה את ראשו ומתחיל ללקק את האוזן של אֶם בלשון ארוכה, ורודה להחריד.

הגור, שריצ'רד התנגד לו נחרצות, הוא בשבילי תחליף ילד שלישי, שגם לו ריצ'רד התנגד נחרצות. (אני מודה שיש קשר בין הדברים.) הבאתי את צרור האיברים הרכים והעיניים החומות הגדולות זמן קצר אחרי שעברנו לבית העתיק והמתפורר הזה. עוד כמה כתמים לא יזיקו, חשבתי. השטיחים שירשנו מהבעלים הקודמים היו מטונפים ושיגרו סימני עשן כשדרכנו עליהם. נצטרך להחליף אותם, אבל רק אחרי שנחליף את המטבח והאמבטיה ואת כל שאר הדברים הטעונים החלפה. ידעתי שריץ' יכעס מכל הסיבות הנ״ל, אבל לא הזיז לי. המעבר טילטל את כולנו, ובן התחנן לקבל גור כל כך הרבה זמן — מדי שנה הוא נתן לי כרטיס ברכה ליום ההולדת עם כלבלב מקסים, מפציר. ועכשיו, כשהוא התבגר מספיק כדי לסרב לחיבוקים של אמא, חשבתי שאם בן יחבק את הגור ואני אחבק את הגור, איכשהו בין לבין אני אזכה לגעת בבן שלי.

האסטרטגיה הזאת היתה די פרועה ולא מגובשת, בדומה לדייר החדש, אבל היא פעלה היטב. תפקידו של לני בבית הוא לשמש ההיפך משׂק חבטות. הוא סופג את כל המצוקות של הילדים. בשביל מתבגרים שמנת חלקם היא לגלות מדי יום כמה הם חסרי צורה ובלתי אהובים, הכלב הוא מתנה של סגידה מוחלטת ופשוטה. וגם אני מתה על לני, אני מטורפת על המסירות הרכה שלו עד כדי כך שאני מתביישת להודות בזה. הוא בטח ממלא חלל ריק בחיי שאני ממש לא רוצה לחשוב עליו.

"ליזי אמרה שזה היה בטעות," אומרת אֶם ומושיטה לי יד כדי שארים אותה. "הבלפי היה רק בשביל הבנות בקבוצה, אבל היא כאילו העלתה אותו בטעות לאן שכל החברים האחרים שלה יכולים לראות אותו. היא הורידה אותו ברגע שהיא קלטה את זה, אבל כבר היה מאוחר מדי כי מלא ילדים שיתפו אותו."

"ומה עם הילד הזה שאמור להגיע? טיילר?" אני עוצמת ופוקחת את עיני במהירות כדי למחות את ההודעה הגסה של הילד.

"הוא ראה את זה בפייסבוק. ליזי תייגה את הטוסיק שלי בהאשטג #דגלתחת ועכשיו כולם יכולים לראות אותו ולדעת שהוא שלי, ולחשוב שאני כמו כל הבנות האלה שמתפשטות בלי הכרה."

"לא נכון, מותק." אני מחבקת את אֶם. היא מניחה את ראשה על כתפי, ואנחנו עומדות באמצע המטבח, ספק מתחבקות ספק רוקדות סלואו. "אנשים ידברו על זה יום־יומיים ואז זה יעבור, את תראי."

אני רוצה להאמין בזה, בחיי. אבל זה כמו מחלה מידבקת, נכון? אימונולוגים היו עושים מטעמים מחֵקר ההתפשטות הוויראלית של תמונות מביכות במדיה החברתית. אני מוכנה להתערב ששפעת ספרדית ואבולה גם יחד לא מתפשטות מהר כמו הבעתה הצילומית במרחב הווירטואלי.

בהינד עפעף, בגלל הווירוס המכונה פורנו אינטרנטי, האחוריים החשופים של הילדה שלי מצאו את דרכם מהפרוור הכפרי שלנו, מרחק שבעים וחמישה קילומטר מלונדון, עד לאלפנט אנד קאסל, ששם טיילר, שותף "מוכר למשטרה" של אח של חבר של בת דודה של ליזי, הצליח לראות אותו. והכול מפני שלדברי אֶם, הגדרות הדף של ליזי היקרה מאפשרות ל"חברים של חברים" לראות כל מה שהיא מפרסמת. יופי, למה לא פשוט לשלוח את זה ישירות לאגף הפדופילים בכלא?

04:19: אמילי סוף־סוף נרדמה. בחוץ חשוך וקר, קור ראשון של ראשית הסתיו. אני עדיין מתרגלת ללילות בכפר — הם שונים כל כך מהלילות בעיר, ששם אף פעם לא באמת חשוך. לא כמו יריעת הפרווה השחורה שמוטלת על הכול כאן. מקצה הגינה נשמעת צווחה של משהו הורג או נהרג. כשרק עברנו הנה, פירשתי בטעות את הצליל הזה כקריאת מצוקה אנושית ורציתי לצלצל למשטרה. עכשיו אני פשוט מניחה שזה שוב השועל.

הבטחתי לאֶם שאשאר ליד המיטה שלה למקרה שטיילר או איזה צייד בלפים אחר יקפוץ לביקור. לכן אני יושבת כאן בכיסא הקטן שלה עם ריפוד הדובונים, ואחורַי המנומרים בני הארבעים ומשהו תחובים בקושי בין מסעדי העץ הצרים והשרוטים שלו. אני חושבת על לילות השימורים שהעברתי בכיסא הזה: מתפללת שהיא תירדם (פחות או יותר כל לילה בשנים 2000-1998); מתפללת שהיא תתעורר (חשד לזעזוע מוח אחרי נפילה מטירה מתנפחת, 2004). ועכשיו אני יושבת כאן וחושבת על הטוסיק שלה, שעטפתי במיומנות בחיתולים ועתה הוא מדלג בכוחות עצמו ברחבי הרשת העולמית, וללא ספק משלהב את יצריהם של עדרי טיילרים סוטים. איכס.

אני מתביישת בכך שלבת שלי אין שום תחושה של צניעות, כי מי אשם בזה? אמא שלה, כמובן. אני. אמא שלי — סבתא ג'ין של אמילי — הנחילה לי חרדה ויקטוריאנית כמעט מפני עירום, שמקורה בחינוך הבפטיסטי הנוקשה שלה. המשפחה שלנו היתה היחידה בחוף שהחליפה בגדים בתוך מין בורקה עשויה בד מגבת עם שרוך בצוואר, שאמא תפרה. עד היום אני בקושי מסוגלת להסתכל על הצד האחורי שלי, לא כל שכן להציג אותו לראווה. איך בשם אלוהים עברה המשפחה הזאת בתוך שני דורות בלבד מפּוּריטניוּת לפורנו?

אני חשה צורך נואש לדבר עם מישהו, אבל עם מי? אני לא יכולה לספר לריצ'רד, כי המחשבה שהנסיכה שלו מחוּללת תחסל אותו. אני מעלעלת בכרטסת החברות שבראשי, עוצרת בשמות מסוימים, מנסה לחשוב מי תשפוט אותי לחומרה, מי תשפע אהדה ואז תרוץ לספר לחבר'ה — מתוך דאגה אמיתית, כמובן. ("מסכנה קיית, לא תאמינו מה הבת שלה עשתה.") זה לא כמו לצחוק עם אימהות אחרות על משהו מביך שאמילי עשתה כשהיתה קטנה, כמו לשבור את ההילה של אָראבֶּלה בהצגה על הולדת ישו, כי אמילי קיבלה את התפקיד של אשת הפונדקאי. (התפקיד כלל תלבושת מרושלת, ללא קישוטים או מילים; הבנתי אותה.) אני לא יכולה לחשוף את אֶם לצדקנות של מאפְיית המאמות, הכנופיה המאורגנת של אימהות־מנזר מתנשאות. אז על מי לעזאזל אני יכולה לסמוך במקרה כל כך מטריד וסוריאליסטי, שהוא מעורר בי בחילה? אני ניגשת לתיבת הדואר הנכנס שלי, מקישה את הכתובת שהיא שם נרדף לבולם זעזועים, ומתחילה להקליד.

מאת: קיית רדי

אל: קנדי סטראטון

נושא: הצילו!

היי מותק, את ערה? שוב לא זוכרת את הבדלי השעות. את לא מבינה איזה לילה הולך פה. "חברה" של אמילי פיתתה אותה להעלות תמונה של האחוריים העירומים שלה לסנאפצ'ט, ועכשיו התמונה מופצת בכל האינטרנט. קוראים לזה "בלפי", ואני מספיק זקנה כדי לחשוב שזה שם החיבה של הארי בלאפונטה. מפחדת שסוטים מתנשפים כבר עומדים בתור מחוץ לבית. אני אומרת לך, כשהיא מדברת איתי אני מרגישה שנולדתי בעידן היורה. אני לא מבינה כלום מההיבט הטכנולוגי, אבל ברור לי שזה רע. אני רוצה לרצוח את המטומטמת הקטנה הזאת ולהגן עליה מכל רע.

חשבתי שהקטע של ההורות אמור להיות קל יותר בשלב הזה. מה לעשות? לאסור עליה להשתמש במדיה חברתית? להכניס אותה למנזר?

שלך ביפחות קורעות לב,

ק X

תמונה בצבעים עזים של קנדי מלפני שמונה או תשע שנים לפחות, באֶדווין־מורגן־פורסטר, חברת ההשקעות הבינלאומית ששתינו עבדנו בה, צצה במוחי. היא לבשה שמלה אדומה הדוקה כל כך שהיה אפשר לראות את הסשימי שאכלה לארוחת צהריים מתקדם במורד הוושט. "מה אתה מסתכל?" היא ירתה לעבר כל עמית שעשה שטות וציין שהיא נראית כמו ג'סיקה רבּיט. קנדיס מרלין סטראטון: ילידת ניו ג'רזי עם פה מטונף, גאונת אינטרנט וחברת הנפש שלי במשרד שבו נשמנו סקסיזם. לפני כמה ימים קראתי בעיתון על תביעת אפליה של רואת חשבון זוטרה נגד הבוס שלה, שהשתמש בשפה לא מכבדת. חשבתי: באמת? את לא יודעת מהחיים שלך. באִי־אֶם־אֶף, אם אישה רק הרימה את הקול, הסוחרים צעקו מכל עבר, "את מדממת, מותק?" שום דבר לא היה מחוץ לתחום, אפילו וסת. הם נהנו להקניט את העובדות על המחזור החודשי. ותלונות רק אישרו את השקפת המלעיזים שאנחנו כבדות, אז פשוט לא טרחנו. קנדי, שהתקיימה אז על שני התוצרים של עץ הקוקה — זה שלוגמים וזה שמסניפים — ישבה במרחק של פחות מחמישה מטרים ממני במשך שלוש שנים, ובקושי החלפנו מילה. הרי במשרד אם שתי נשים מדברות, ברור שהן "מרכלות"; אם שני גברים עושים בדיוק אותו הדבר, הם פשוט "מתעדכנים". ידענו את החוקים. אבל קנדי ואני החלפנו אימיילים בלי הפסקה, שמרנו על שפיות הדדית, הוצאנו קיטור וצחקנו: חברוֹת מחתרת בארץ של גברים.

מעולם לא חשבתי שאסתכל אחורה בחיבה, קל וחומר בכמיהה, אבל פתאום אני חושבת כמה מסעיר זה היה. הצורך לנדנד לילדים שיכינו שיעורי בית, לבשל תשע ארוחות בשבוע ולשכנע גבר לנקות את המרזבים — האלפבית המייגע של החיים — כל זה לא מתקרב לקרסוליים של האתגר המקצועי. את ההצלחה שלך כאם מודדים רק כשאת לא עושה את זה כמו שצריך.

כשעבדתי היו לי מטרות ברורות, וידעתי שאני טובה, ממש טובה. אחווה תחת לחץ; לא קולטים כמה עונג היא גורמת, עד שהיא נעלמת. וקנדי תמיד גיבתה אותי. זמן קצר אחרי שילדה את סימור, היא חזרה לארצות הברית כדי להיות קרובה לאִמה, שהשתוקקה לטפל בנכד הראשון שלה. זה איפשר לקנדי לפתוח חנות יוקרתית לצעצועי מין. אורגזמה: לאישה שאין לה זמן לגמור (או משהו כזה). ראיתי את קנדי רק פעם אחת מאז ששתינו עזבנו את אי־אם־אף, אבל היות שחושלנו יחד בכור המצרף של המצוקה, הקשר שלנו הדוק. באמת חבל לי שהיא לא כאן עכשיו. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעמוד בזה לבד.

מאת: קנדי סטראטון

אל: קיית רדי

נושא: הצילו!

היי יפחנית קורעת לב, כאן קו הייעוץ של מחוז וסטצ'סטר הפועל עשרים וארבע שעות ביממה. קודם כול תירגעי. מה שאמילי עשתה זה נורמלי לגמרי אצל נערה מתבגרת. תחשבי שזאת המקבילה של המאה העשרים ואחת למכתבי אהבה קשורים בסרט אדום במגירה מבושמת... רק שעכשיו המגירות הן שלה.

יש לך מזל שזאת רק תמונה של התחת. מישהי מהכיתה של סימור הפיצה תמונה של השיח שלה, כי הקפטן של קבוצת הפוטבול ביקש לראות אותו. לילדים האלה יש אפס תחושת פרטיות. הם חושבים שבגלל שהם בטלפון או במחשב הביתי, הם לא בסכנה.

אמילי לא מבינה שהיא צועדת חשופת תחת בשולי אוטוסטרדת המידע, וזה נראה כאילו היא מנסה לתפוס טרמפ. תפקידך הוא להסביר לה את זה. בכוח, אם אין ברירה. אני מציעה למצוא איזה חנון ידידותי שיבדוק מה הוא מצליח לאתר ולהשמיד. די בטוח שאת יכולה לבקש מפייסבוק שיסירו את תמונת הזימה. ותגבילי את הזכויות שלה — בלי אינטרנט לכמה שבועות, עד שהיא תלמד לקח.

כדאי שתישני קצת, מותק, בטח נורא מאוחר, לא?

כאן כמו תמיד,

ק' XXO

05:35: כל כך מאוחר שכבר מוקדם. החלטתי לפַנות את המדיח במקום לחזור למיטה לעוד שעה עקרה של בהייה בתקרה. תקופת הטרום־בלות עושה שמות בשינה שלי. לא תאמינו, אבל כשהרופאה הכירה לי את המושג הזה לפני כמה חודשים, זה נשמע לי כמו שם של רופא גרמני מכובד, הֶר דוקטור טרוֹמבְּלוֹת. הוא חייכן, מרגיע, וכמעט בוודאות לובש סוודר סרוג ביד. אני יודעת, אני יודעת, אבל פשוט לא שמעתי על זה קודם, ושמחתי לגלות שסוף־סוף יש שֵם למצב שקוטע את הלילות שלי וגורם לי לגלוש במנהרה של עייפות מיד אחרי ארוחת הצהריים. (ביני לביני תהיתי אם זה סימן למחלה סופנית, וכבר עברתי לסצנות נוגעות ללב על שפת הקבר, שבהן הילדים ממררים בבכי ומצטערים שהם לא העריכו אותי כראוי כשהייתי בחיים.) אם יש שֵם לדבר שמפחיד אותך, את יכולה לנסות להתיידד איתו, לא? אז ד"ר טרומבלות ואני נהיה חברים.

"אני לא יכולה להרשות לעצמי לישון בצהריים," הסברתי לרופאה. "אני רק רוצה לחזור לעצמי."

"זה נפוץ למדי," היא אמרה והקישה במרץ בתיק האישי שלי. "תסמינים קלאסיים לגילך."

אבן נגולה מעל לבי כשגיליתי שיש לי תסמינים קלאסיים; צרת רבות חצי נחמה. בחוץ מסתובבות אלפי, לא, מיליוני נשים בתחושה שהן קשורות לפגר. הדבר היחיד שאנחנו רוצות הוא לחזור לעצמנו, ואם נחכה בסבלנות זה יקרה. בינתיים כדאי שנכין רשימות כדי להיאבק בעוד אחד מהתסמינים המלבבים של טרומבלות: שכחנות.

מה קנדי אמרה לי לעשות? למצוא איזה חנון שיאתר את הבלפי של אמילי וימחק אותו? "זה נורמלי לגמרי אצל נערה מתבגרת". אז אולי זה לא כל כך נורא. אני מתיישבת בכיסא שקניתי באִיבֵּיי ב־95 פאונד (מחיר מציאה, נדרשו רק קפיצים חדשים, רגליים חדשות וריפוד חדש), ליד תנור האגה, ומתחילה להכין רשימה של כל הדברים שאסור לי לשכוח. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא כלב שאין לו מושג כמה הוא גדול מזנק לחיקי, מכשכש בזנבו על הזרוע שלי ומניח את ראשו המשיי על כתפי.

07:01: ברגע שאני מתעוררת אני בודקת את הטלפון. שתי שיחות שלא נענו מג'ולי. אחותי אוהבת לעדכן אותי בהרפתקאותיה האחרונות של אמא שלנו, רק כדי להבהיר לי שכמי שגרה במרחק שלושה רחובות מעיירת הולדתנו הצפונית, היא זו שתמיד בכוננות בגלל אמא, שעד כה סירבה לאמץ כל התנהגות שניתן לכנות אותה "תואמת גיל". מדי יום רביעי בבוקר אמא מכינה את כל הירקות ל"מועדון ארוחת הצהריים", שחלק מחברותיו, המכונות בפיה "הזקנות", צעירות ממנה בחמש־עשרה שנה. זה ממלא אותי בתערובת של גאווה (איזה מרץ!) וייאוש (תפסיקי להיות עצמאית כל כך, טוב?). מתי אמא תשלים עם העובדה שגם היא זקנה?

מאז שהחלטתי "להתחפף", כמו שאחותי קוראת לזה — קרי לקבל את ההחלטה הקשה לחזור עם משפחתי דרומה כדי להתקרב ללונדון, העיר עם הסבירות הגבוהה ביותר לפרנס אותי בכבוד — ג'ולי הצטרפה לשורת הקדושות המעונות הבריטיות, הפולטות משבים רעילים של עשן נגוע בהתחסדות. היא לא מחמיצה שום הזדמנות לציין שאני לא נושאת בנטל. אם כי, כשאני מדברת עם אמא, כפי שקורה כמעט כל יום, היא אומרת לי שהיא לא ראתה את אחותי המון זמן. לדעתי זה נורא שג'ולי לא קופצת לבדוק מה שלום אמא בהתחשב בקִרבה הפיזית ביניהן, אבל אסור לי להגיד את זה, כי במסגרת הליהוק למחזה המשפחתי שלנו אני "הבת הרעה שהתחפפה" וג'ולי היא "הבת הטובה והלא מוערכת שנשארה". אני משתדלת כמיטב יכולתי לשנות את התסריט; קניתי לאמא מחשב ליום ההולדת ואמרתי לה שזה משתינו. אבל לעורר רגשות אשם זה אחד הכוחות הבודדים שנשארו לאחותי הגרושה פעמיים והמחוברת לעירוי של וודקה, בחייה הקשים והאומללים. אני מבינה את זה. בָּראש אני מבינה ומנסה לגלות הבנה, אבל ממתי התבונה מצליחה להתיר סבך יריבות בין אחים? אני אמורה להחזיר צלצול לג'ולי, ואני אעשה את זה, אבל קודם כול עלי לפתור את בעיית אמילי. אמילי תחילה, אחר כך אמא, ובסוף להתכונן לריאיון עם צייד הכישרונות אחר הצהריים. אני ממילא לא זקוקה לעזרתה של ג'ולי כדי להרגיש אשמה לגבי סדר העדיפויות המעוות שלי. אשמה היא שמי השני.

07:11: בארוחת הבוקר אני מספרת לריצ'רד שאמילי ישנה עד מאוחר כי עבר עליה לילה קשה. יתרונו של השקר הזה בהיותו אמיתי לגמרי. אין ספק שהלילה היה קשה, אולי הקשה ביותר מאז ומעולם. במצבי המרוקן אני מבצעת את מטלות הבוקר כמו אנדרואיד חלוד במגרש גרוטאות. אפילו הרמתה של קערת המים של לני דורשת ממני מאמץ, ואני מעודדת את עצמי להזדקף. ("קדימה, אוּוּף, את מסוגלת!") אני בדיוק מבשלת דייסה כשבן יורד ממאורתו כמו חיית פרא המחוברת לשלושה מכשירים אלקטרוניים. כשמלאו לו ארבע־עשרה, הכתפיים של ילדי הקט והיפה השתוחחו בן לילה, והוא איבד את כושר הדיבור. מאז הוא מבטא את צרכיו בנהמות מזדמנות ובעקיצות ארסיות. הבוקר, לעומת זאת, הוא נראה משום־מה מלא חיים — פטפטן אפילו.

"אמא, תנחשי מה? ראיתי את התמונה של אמילי בפייסבוק. קו־ר־ע."

"בן."

"רציני, תכלס היא קיבלה אלפי לייקים על תמונה של ה..."

"בנג'מין!"

"נו נו, בחור צעיר," אומר ריצ'רד ומרים לרגע את עיניו מיוגורט ביצי הצפרדע, או מה שהוא לא אוכל בימים אלה, "טוב לשמוע אותך אומר דברים טובים על אחותך לשם שינוי. נכון, קיית?"

אני יורה לעבר בן את מבט המדוזה הכי טוב שלי ואומרת בתנועות שפתיים, "שלא תעז לגלות לאבא."

ריצ'רד לא מבחין באיתותים הקדחתניים החולפים בין אֵם לבנה כי הוא שקוע בכתבה על אתר חדש לרוכבי אופניים. אני רואה את הכותרת מעבר לכתפו. "15 גאדג'טים שלא ידעתם שאתם צריכים".

מספר הגאדג'טים שרוכבי אופניים לא יודעים שהם צריכים הוא גדול מאוד, כפי שיעיד חדר השירות הקטן שלנו. כדי להגיע למכונת הכביסה צריך לעבור מסלול מכשולים שלם, כי ציוד הרכיבה של ריץ' ממלא כמעט כל סנטימטר מהרצפה. יש כמה סוגי קסדות: קסדה שמשמיעה מוזיקה, קסדה עם פנס כורים בחזית, ואפילו קסדה עם צג דיגיטלי. על מתלה הייבוש תלויים שני מנעולי מתכת כבדים שנראים כמו מכשירי עינוי לאציל טיודורי יותר מאשר כמו משהו שנועד להצמיד אופניים למעקה. כשנכנסתי לשם אתמול כדי לרוקן את המייבש, מצאתי את הרכישה האחרונה של ריץ'. פריט פאלי להטריד, באריזתו, המתיימר לנפק חומר־סיכוך באופן אוטומטי. האם זה נועד לאופניים או לאחוריים המשופשפים של בעלי, שאיבדו את כרית השומן שלהם מאז שהוא הפך לעז הרים? מה שבטוח, זה לא נועד לחיי המין שלנו.

"אני חוזר מאוחר היום. אנדי ואני רוכבים למונגוליה רבתי." (כך לפחות נדמה לי שהוא אמר.) "בסדר?"

זאת הצהרה, לא שאלה. ריצ'רד לא מרים את העיניים מהמחשב הנייד, גם לא כשאני מניחה לפניו קערית מלאה דייסה. "מותק, את יודעת שאני לא אוכל גלוטן," הוא מפטיר.

"חשבתי ששיבולת שועל זה בסדר. שחרור איטי, ערך גליקמי נמוך, לא?" הוא לא מגיב.

וכנ"ל בן, שגר בפייסבוק ומתַקשר משם עם העולם הבלתי נראה שבו הוא מבלה את רוב זמנו. בטח עוקב אחר הרפתקאותיו הגלובליות של התחת של אחותו. נצבט לי הלב כשאני חושבת על אמילי הישנה למעלה. אמרתי לה שהכול ייראה יותר טוב בבוקר, ועכשיו בוקר ואני צריכה לגרום לכול להיראות יותר טוב. לשם כך עלי קודם כול להוציא את אבא שלה מהבית.

ליד הדלת האחורית ריצ'רד מתחיל ללבוש את ציוד הרכיבה, תהליך עתיר רוכסנים וכפתורים והידוקים. דמיינו אביר מתכונן לקרב אז'נקור עם אופניים מסיבֵי פחמן בשווי 2,300 פאונד, במקום סוס. כשבעלי התחיל לרכוב לפני שלוש שנים, הייתי לגמרי בעד. התעמלות, אוויר צח, כל דבר שייתן לי פנאי ללקט מאיביי "עוד זבל שאנחנו לא צריכים כדי לדחוס לתוך החורבה הזאת", כפי שריצ'רד קורא לזה. או "מציאוֹת מדהימות שימצאו בית חם במעוננו הישן והקסום", שהוא הניסוח המועדף עלי.

זה היה לפני שהתברר שריצ'רד לא סתם רוכב בשביל הכיף. ברצינות, כיף בכלל לא קשור לעניין. לנגד עיני התמימות הוא הפך לגע"ל — הלוא הוא גבר עם לייקרה, מהטיפוסים שקוראים עליהם במדור סגנון חיים, שמסתובבים עם בגד גוף בגיל העמידה ושורפים לפחות עשר שעות בשבוע על האוכף. תחת המשטר החדש ריץ' איבד עד מהרה שנים־עשר קילו. התקשיתי לשמוח בשמחתו, כי הקילוגרמים העודפים שלי נצמדים אלי בנחישות רבה יותר משנה לשנה. בניגוד לתיקי האוכף של ריצ'רד, שלי בלתי ניתנים להסרה (לו רק ניתן היה להסיר את צמיגי הבשר העודף!). נשבעת שעד סוף שנות השלושים שלי נדרשו רק ארבעה ימים של קוטג' וקרקרים כדי שארגיש שוב את הצלעות מתחת לעור. הטריק הזה כבר לא עובד.

ריץ' מעולם לא היה שמן, אבל תמיד היה דובוני כמו ג'ף ברידג'ס, ומשהו ברכּוּת השופעת של גופו תאם למזג הנוח שלו. הוא נראה בדיוק לפי טבעו: גבר חביב ונדיב. הזָר המחודד שהוא בוחן בעניין במראה ניחן בגוף הדוק ומחוטב ובפנים חרושות קמטים — שנינו הגענו לגיל שבו רזון־יתר גורם לנו להיראות מזי־רעב במקום צעירים. ריצ'רד החדש מושך המון הערצה מצד חברינו, ואני יודעת שזה אמור למשוך גם אותי, אבל כל מחשבת זימה שלי נתקלת בעזר־רכיבה. כשריץ' לובש את החליפה הצמודה מצוואר ועד ברך, הוא נראה כמו קונדום טורקיז ענקי. הפין והאשכים שלו בולטים להחריד ומשתלשלים ממנו כמו פירות בשלים מעץ.

ריץ' הישן היה מבין כמה מגוחך הוא נראה וצוחק מהבדיחה. ריץ' החדש לא מחייך הרבה, ואולי אני לא נותנת לו הרבה סיבות לחייך. הוא תמיד רוטן על "הבית המתפרק שלך", כפי שהוא מכנה אותו, ולא מחמיץ הזדמנות לעקוץ את הבנאי הנחמד שעוזר לי ברוב כישרון להחזיר לחיים את המבנה הישן והעצוב.

בעודו מהדק את הקסדה הוא אומר, "קיית, את יכולה לבקש מפיוטר להעיף מבט בברז של האמבטיה? נראה לי שמכונת הכביסה שהוא התקין לנו היא עוד גרוטאה פולנית שהוא שמר מתקופת המלחמה."

רואות? הוא שוב הכניס לפיוטר המסכן. הייתי עונה בעוקצנות הולמת, למשל כמה מדהים שהוא בכלל מבחין במשהו בבית, כשהמוח שלו טרוד בעניינים ברומו של עולם, אבל פתאום ממש לא נעים לי שלא סיפרתי לו על אמילי והבלפי. אז במקום להתפרץ אני ניגשת אליו ומחבקת אותו באשם, והחלוק שלי נתפס באחת מרצועות הוולקרו שלו. במשך כמה שניות מביכות אנחנו דבוקים זה לזה. מזמן לא היינו קרובים כל כך. אולי כדאי שאספר לו מה קרה בלילה? הפיתוי לפלוט הכול, לחלוק בנטל, כמעט מכריע אותי, אבל הבטחתי לאמילי לא לגלות לאבא, אז אני לא מגלה.

07:45: כשריצ'רד ובן סוף־סוף יוצאים מהבית, אני עולה לבדוק מה שלום אֶם, ובאמתחתי ספל תה אדום עם סוכר אחד. מאז שהיא התחילה בדיאטת המיצים, היא לא מסכימה להכניס טיפת סוכר לפה, אבל תה מתוק יכול להיחשב תרופה לשעת חירום. אני דוחפת את הדלת, והיא נתקעת מיד בערימות בגדים ונעליים. אני נדחקת מבעד לפתח ומוצאת את עצמי בחדר שנראה כאילו פינו אותו בחיפזון עקב פלישה אווירית. אשפה מכסה אזור נרחב, ועל שידת הלילה מתנודד מיצג עשוי פחיות של דיאט קולה.

מצב חדרה של מתבגרת הוא מקור בלתי נדלה לעימותים בין אימהות לבנות, אז כנראה הייתי אמורה לצפות לזה, אבל הוויכוחים שלנו על אזור המריבה תמיד מכאיבים. הריב האחרון, אחרי הלימודים ביום שישי, כשהתעקשתי שהיא תסדר את החדר עכשיו, הסתכם במבוי סתום נזעם:

אמילי: "אבל זה החדר שלי."

אני: "אבל זה הבית שלי."

אף אחת לא היתה מוכנה לוותר.

"היא כל כך עקשנית," התלוננתי אחר כך באוזני ריצ'רד.

"זה מזכיר לך מישהו?" הוא ענה.

אמילי שרועה באלכסון על המיטה, עטופה בשמיכת פוך כמו בפקעת. מאז ומעולם היא היתה פעילה בשינה, והתנועעה על המזרן כמו מחוגי שעון. כשהיא ישנה, כמו עכשיו, היא נראית בדיוק כמו הפעוטה שאני זוכרת מהעריסה — סנטר זקור בנחישות, שׂער פשתן לח מסתלסל על הכרית כשחם לה. היא נולדה עם עיניים עצומות שצבען התקבע רק כעבור זמן רב, כאילו התקשו להחליט. כשהרמתי אותה מהעריסה מדי בוקר, הייתי מדקלמת, "מה הצבע שלכן היום, עיניים גדולות? חומות, ירוקות, אפורות או כחולות?"

בסוף הן יצאו בצבע אגוז כמו שלי, ובסתר לבי התאכזבתי שהיא לא קיבלה את הגוון המושלם של ריצ'רד, כחול־פול־ניומן, אם כי היא נושאת את הגֶן הזה, אז אולי הוא עוד יצוץ אצל הילדים שלה. לא ייאמן, אבל המוח שלי כבר תועה לכיוון נכדים. (ידעתי שאפשר לפתח כמיהה לתינוק, אבל כמיהה לתינוק של התינוקת שלך? יש דבר כזה בכלל?)

אני רואה שאמילי חולמת. סרט רץ מאחורי העפעפיים המרפרפים, הטרודים שלה; אני מקווה שזה לא סרט אימה. על הכרית לצדה שוכבים מֶה־הכבש, חיית הפרווה הראשונה שלה, והטלפון הארור שהמסך שלו מרצד מפעילות לילית. "37 הודעות שלא נקראו". אני נרעדת מהמחשבה על התוכן. קנדי אמרה שאני צריכה להחרים לה את הטלפון, אבל כשאני מושיטה את היד לעברו, הרגל שלה מקפצת במחאה כמו צפרדע במעבדה. היפהפייה הנמה לא מתכוונת לוותר על החיים המקוונים שלה בלי מאבק.

"אמילי, חמודה, את חייבת לקום. צריך ללכת לבית ספר."

היא גונחת ומסתובבת, מתחפרת עמוק יותר בפקעת, והטלפון מדנדן פעם אחת, ועוד פעם, כמו דלת מעלית תקועה.

"אֶם, מתוקה שלי, קומי בבקשה. הבאתי לך תה."

דינג. דינג. דינג. איזה צליל שנוא. הטעות התמימה של אמילי גרמה לזה, ומי יודע איך זה ייגמר. אני חוטפת את הטלפון ומכניסה אותו לכיס לפני שהיא תראה. דינג. דינג.

בדרך למטה אני עוצרת על המישורת. דינג. אני משקיפה מבעד לחלון העתיק אל הגינה הערפילית עדיין, ולמרבה האבסורד והבהלה עולה במוחי שורה משיר. "אך בשעה זו, בֶּלפי, אוצר קדומים נשגב, חושפת רק קמצוץ של כסף, ועוד פחות זהב".1

1 פרפראזה על שתי שורות מתוך שירו של לורד ביירון, Hints from Horace. תרגום: ק״ב.

08:19: במטבח, או מה שמשמש ככזה בזמן שפיוטר בונה לנו מטבח אמיתי, אני מעבירה במהירות את הכלים למדיח, פותחת קופסת אוכל רטוב ללני וניגשת לבדוק אימיילים. הראשון הוא מכתובת שמעולם לא פקדה את תיבת הדואר הנכנס שלי. נו טוב.

מאת: ג'ין רדי

אל: קיית רדי

נושא: הפתעה!

קאת' היקרה,

זאת אמא. האימייל הראשון שלי! תודה רבה לך ולג'ולי על המחשב הנייד. אתן באמת מפנקות אותי. נרשמתי לקורס שימושֵי מחשב בספרייה.

האינטרנט נראה לי מעניין מאוד בינתיים. המון תמונות מצחיקות של חתולים. אני מצפה בקוצר רוח לשמור על קשר עם הנכדים. אמילי סיפרה לי שיש לה משהו בשם פייסבוק. את יכולה לתת לי את הכתובת שלה?

אוהבת, אמא XXXX