כמו אוויר לנשימה

פרק 1 בר

אני בוחנת את המסמך המונח בידי. הוא נראה כמו דף נייר רגיל. רק מי שיעמיק ויקרא אותו יבין כמה הוא גורלי. שנתיים מגיעות היום לסיומן, והחותמת הסופית בידי. אני יוצאת מהבניין ומרימה עיניי לאור השמש, תרתי משמע. היום מתחילים החיים החדשים שלי. במשך שנתיים תמכתי בו ככל שיכולתי. עזבתי את הגלישה ואת המועדון כדי להיות לצידו, לעזור לו עם העסק החדש, להיות האישה הייצוגית שציפה ממני שאהיה, אבל כמה שהייתי לצידו זה לא הספיק. הוא לא הפסיק להעיר לי ולכבות אותי. בהתחלה על דברים קטנים, ואחר כך כבר על כל דבר. על הלבוש שלי, על החברים שלי, על התחביבים שלי. ואני, שרציתי כל כך שיהיה לנו טוב, מטומטמת שכמוני, האמנתי לכל מה שאמר. היה לי חשוב כל כך לרצות אותו עד שלא הרגשתי שאיבדתי את עצמי. בר הישנה התחלפה בבר מלאכותית שעושה ואומרת כל מה שהוא רוצה. ועדיין זה לא הספיק לו. תמיד מצא על מה להעיר, מה עוד לא בסדר. כשגיליתי על הבגידות שלו זה כבר היה מאוחר מדי. אני לא יודעת איך גזרתי על עצמי כזו חשכה, אך איכשהו הבגידות שלו פתחו לי סוף סוף את העיניים. לפני זה שקעתי, לא הבנתי באיזו זוגיות הרסנית וחד־צדדית אני חיה. הוא תמיד לגלג עליי, על הבחירה שלי ללמד, וטען שלעולם לא ארוויח כל כך הרבה כמוהו. 'נטולת שאיפות' היה קורא לי, 'מקצוע פתטי', 'בינונית'. כשהחלטתי להתגרש הוא צחק עליי שאני זו שמעיזה לעזוב אותו ולא ההפך, אבל אז כבר התפכחתי מהעיוורון. ראיתי לפניי אדם שגזל את חיי ממני, או גרוע מכך, גרם לי לעשות את זה לעצמי.

הוא יוצא מעט אחריי. כשאני מסובבת אליו את מבטי אין בי שום חרטה. פניו משדרות זלזול והתנשאות. איך לא ראיתי את כל זה? הייתי מאוהבת כל כך או שהוא הסתיר את זה בצורה מוצלחת כל כך?

"טוב," הוא מיישר קמטים בלתי נראים מחליפתו היוקרתית ומביט בי בביטחון. "איזה בזבוז של זמן. העיקר שסיימנו." דוגמה קטנה לחיים שלי איתו. "יש לי עוד סידורים להיום, שיהיה לך בהצלחה." סידור. זה מה שהיו הגירושים שלנו עבורו. סידור.

אני מחייכת אליו, רוצה לא לענות לו, אך זה חזק ממני. "ההצלחה הגדולה בחיי היא להיפטר ממך."

הוא מביט בי במבט קפוא. "טעות. הטעות הגדולה בחייך היא להתגרש ממני. אני הייתי הדרך היחידה בחייך להצלחה. נראה תוך כמה זמן תתחרטי ותזחלי אליי על ארבע. וזה יקרה." ובנימה זו הוא מרכיב את משקפי השמש היוקרתיים שלו ועוזב את המקום. רק אז אני משחררת, בהקלה ענקית, את האוויר שהיה כלוא בריאותיי, מרגישה סלע במשקל טונה מרפה מגופי.

מחוץ לבניין ממתינות לי אגם ויסמין. כשהן מבחינות בי הן עוטפות אותי בחיבוק משולש חם, ורק אז אני מרגישה באמת משוחררת ובטוחה ומרשה לעצמי לבכות רגעים אחידים בתוך חיבוקן. אני בוכה עליי, על תמימותי, על ההתפכחות המאוחרת. אני ממהרת למחוק את הדמעות ומחייכת אליהן.

"איך את?" אגם מלטפת את ראשי.

"בסדר," אני נאנחת. "אני לא הראשונה ולא האחרונה שמתגרשת. החיים נמשכים." וטוב שזה קרה עכשיו ולא מאוחר יותר.

"בדיוק," יסמין עונה בעליצות. "ולכן אנחנו הולכות עכשיו לשופינג מפנק, ובערב אנחנו יוצאות לבלות."

אני פותחת את פי כדי למחות, אבל היא מקדימה אותי, "זו לא הייתה הצעה, חמודה. קדימה בנות, לרכב," היא קוראת ופותחת את הדלת. תסמכי תמיד על החברות הכי טובות שלך שלא ייתנו לך לשקוע ויהיו איתך ולצידך. אני מצייתת ברצון ומודה לאל על קיומן בחיי.

***

הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיעה הביתה זה להתקשר למורן. ויתרתי על עצמי לאורך כל הזוגיות עם נמרוד וזה הזמן להחזיר לעצמי את חיי. טוב, זה נכון חלקית. על אהבתי לחינוך אף פעם לא ויתרתי והמשכתי לעבוד כמורה לספרות בתיכון "ספירו" לנוער בסיכון. אבל במהלך החיים שלנו יחד ויתרתי על המון דברים. חברים, תחביבים, מטרות ובעיקר על בר, והגיע הזמן לטפל גם בזה.

"ברבור?" הוא עונה לי לאחר שני צלצולים. גם מבעד לקו הטלפון אני שומעת שהוא מתנשף ומופתע.

"זה שהמספר שלי עדיין שמור לך בטלפון זה כבר טוב," אני אומרת בחיוך והוא צוחק לשמע דבריי. כמה התגעגעתי לצחוק שלו.

"לעולמי עולמים. מה קורה? איך יכול להיות שאני זוכה לשמוע ממך? נמרוד מרשה?"

"אהה, נמרוד כבר לא..." אני אומרת בשקט. אני איאלץ לחזור על זה עוד כמה פעמים כדי להבין שזה באמת מאחוריי.

"אז זה נכון." הוא ידע? "פגשתי את שחר בשבוע שעבר והבנתי ממנו שזה כבר לא..." הוא ממשיך כאילו הרגיש בשאלתי. מה כבר שחר אמר? לא רלוונטי, תתקדמי.

"אתה עסוק? זאת אומרת," אני מתביישת. לעולם לא אסלח לעצמי שניתקתי את הקשר איתו בגלל הדרישות של נמרוד. "בא לך שנקבע בירה השבוע? נדבר קצת?" בבקשה, תגיד כן, אפילו שזכותו המלאה לשלוח אותי קיבינימט. אבל מורן כמו מורן עונה לי בלי להסס בכלל.

"מתי שתרצי." ואני משחררת אנחת הקלה. "והתזמון שלך לא יכול להיות טוב יותר. אולי את מכירה איזו מדריכת גלישה שתוכל לעבוד פה בקיץ?" תחמן. אני מתה עליו. בא לי עכשיו לחבק אותו או לצרוח משמחה, או שניהם.

"אממ, נשמע מעניין. מדריכת גלישה? יש לך פרטים? יכול להיות שיש לי מישהי." השיחה איתו מרוממת אותי כל כך, המשך ישיר לקניות של הבוקר ולטרום־יציאה הערב.

"אני אמסור לך הכול כשניפגש, אבל זו חייבת להיות מדריכה ממש מקצועית." אפשר לשמוע את החיוך בקולו. אנחנו קובעים למחר על החוף בשעות הצהריים ומנתקים את השיחה.

***

אני מסתכלת על עצמי במראה ומרוצה מאוד מהתוצאה. לגופי השמלה השחורה שקניתי היום עם הבנות. היא מגיעה עד מעל הברך. טוב, הרבה מעל הברך, אך איכשהו גם לא חושפת כלום, לפחות בחלקה התחתון. בחלקה העליון שתי כתפיות דקות היושבות על כתפיי כמו עור שני ומעניקות לחזי מחשוף עדין בצורת לב. אני מתכוונת להשתולל ולרקוד, לכן אני נועלת סנדלים שטוחים זהובים הנכרכים סביב רגליי ומטפסים ברצועות מעלה אל אמצע השוק. שערי פזור על גבי ואני מאופרת קלות.

אף שנמרוד הכיר אותי כך בדיוק הוא לא הסכים שאתלבש כך ליציאות שלנו. "לא מספיק קלאסי, או אלגנטי, או מייצג", תמיד היה אומר לי, "את באמת מתכוונת לצאת ככה מהבית? הסתכלת במראה?" ואני הקשבתי. טוב, לא היינו יוצאים למקומות כאלה אחרי שהתחתנו. הוא אהב יציאות פלצניות יותר, קיטשיות, מסעדות יוקרה, ערבי חברה ודברים שלא עניינו אותי בכלל. כיף לחזור לעצמי סוף סוף. התגעגעתי לבר.

צליל מסרון נשמע ואני ממהרת לפתוח אותו. בטח הבנות למטה. אבל ההודעה לא מהן.

— מה קורה? חוגגת את החיים? לירז שואלת בישירות ומוסיפה אימוג'י קורץ. לירז, אחד הדברים היחידים ששחר הצליח בהם בחיים. היא ומאי. לקראת הסוף התחלתי לשתף אותה בכול, לפרוק את התחושות, את המחשבות, את ההחלטות. היא תמיד הקשיבה ולא הביעה דעתה, רק שאלה אותי שאלות מכוונות. ועכשיו ברור לי מה היא מחפשת. לבדוק מה איתי.

— בדרך לשם, אני עונה, נשיקות לאגוזי שלי. אקפוץ ביומיים הקרובים לנשנש אותה.

מסרון נוסף נכנס, הפעם מהבנות. אני מכניסה את הטלפון לתיק ויורדת לחגוג את חיי.

כמו בכל חמישי בערב, פאב 'ג'ין וטוניק' עמוס. אני עוצרת ברגע שאנחנו נכנסות ונושמת הכול לתוכי. את האורות, את הריחות, את הביטים של המוזיקה, את המגוון הרחב של האנשים שמגיעים לכאן כדי להתפנק, לרקוד וליהנות. נולֶדת מחדש. אגם מפלסת עבורנו את הדרך ומצליחה למצוא לנו מקומות על הבר. אנחנו מזמינות מהברמן שלושה שוטים של וודקה ושלושה בקבוקי בירה. אני מסתובבת בכיסאי, מפנה את הגב לבר ומתבוננת על כולם. כמה התגעגעתי לזה.

"בר, זו את?" מולי ניצב תומר, אחיה של אגם.

"בכבודה ובעצמה." הוא נושק לי על לחיי. "מה קורה?"

"אני מצוין." הוא מעביר את מבטו עלינו ומשתהה לרגע על יסמין.

"תרים איתנו כוסית?" המשקאות בדיוק מגיעים ואגם מבקשת שוט נוסף. אנחנו משיקים את הכוסות ומברכים, "לחיי החיים הטובים." בהחלט אמן לזה.

"גם מורן אמור להגיע?" תקווה מתעוררת בי.

"הוא כבר פה. הם מחכים לי." יש. בטח אראה אותו מאוחר יותר.

"אגמי, הבנים מחכים לי. תקפצי לאימא מחר, נתראה שם." שוב הוא מנשק את כולנו, זורק חיוך ליסמין ועוזב אותנו.

אנחנו רוקדות בטירוף כל הערב. עם כל שוט ושיר שמתחלף אנחנו מוצפות בעוד אדרנלין. רוקדות ושרות. סליחה, צורחות את המילים. בטח בבוקר לא יהיה לי קול בכלל. טוב שלקחתי יום חופשי מחר. חשבתי שאהיה במצב רוח ירוד בגלל הגט ורציתי בוקר פנוי לעצמי, להתפלש בעצב של עצמי. הייתי צריכה לדעת שאגם ויסמין לא ייתנו לזה לקרות. כשהשיר Moves like jagger של Maroon 5 מתנגן, אנחנו מניעות את האגן וכל חלק בגוף. תומר מצטרף אלינו, רוקד בקרבתנו וכך גם מורן וחברים נוספים שלו שכבר לא הספקתי להכיר לפני הבידוד שנמרוד כפה עליי. אני קופצת על מורן, הוא מחבק אותי תוך כדי ריקוד, מסתובב וצוחק. אנחנו משתגעים יחד על הרחבה ואני מרגישה את זה. האושר מתחיל לחלחל, אני מרגישה ראויה, שווה, נכונה. נעשה לי חם. תומר צמוד אלינו, מנסה בעדינות להידחק ביני ובין יסמין. אני מבינה את הרמז ומפנה לו את המקום. זה קסום בעיניי כשבחור מנסה להתחיל עם בחורה ואת יודעת ששניהם 'עשויים כל טוב'. לב טוב, ערכים וחינוך איכותי. אני נשענת על הבר, מבקשת מהברמן מים ומבחינה בגבר שיושב שני כיסאות לידי. הוא לובש חולצה מכופתרת קצרת שרוולים בצבע כחול כהה שצמודה לגופו, מכנסי ג'ינס שחורים, ונעלי סניקרס משלימות את המראה. אפשר לראות שגופו בנוי לתלפיות ואימון הוא חלק קבוע מהשגרה שלו. שערו השחור קצוץ ומסודר ואפו סולד, אך אני לא מצליחה לקלוט את צבע עיניו. הוא שותה מהכוס שלו בלגימות קטנות ואיטיות ובוחן את הרחבה. אני מנצלת את העובדה שהוא לא שם לב אליי ומרשה לעצמי לבחון אותו. הוא נראה פחות או יותר בגילי. אני לא יודעת אם פניו מוכרות לי או שאני מושפעת מהאלכוהול הזורם בגופי, אך הוא מזכיר לי מישהו.

"סיימת?" הוא שואל באדישות וממשיך להסתכל על הרחבה. אני נבוכה, מבינה שנתפסתי על חם ושהוא בעצם מדבר אליי. אני מתנערת ומסיטה את מבטי.

"מים, בבקשה," הברמן מגיש לי ואני פותחת את הבקבוק וגומעת ממנו ללא הפסקה, מרגישה רק עכשיו כמה עמוק צימאוני. אני מצמידה את הבקבוק הקר לצווארי החם, מקווה שיצנן אותי מעט. הבחור שיושב לידי מרים לראשונה את עיניו אליי ועכשיו תורו לבחון אותי. אני מתחרטת על הרגע שהסתכלתי לכיוונו וממשיכה להביט קדימה, אף שמדגדג לי באצבעות לגלות מה צבע עיניו.

לפתע תומר מגיח מהרחבה ופונה אליו, "יאללה, אלמוג, אני חייב לקום על הבוקר לשיעור גלישה." אני מסתובבת אליו. אז זה אחד החברים שלו. "בר, היה טוב לראות אותך." הוא נושק ללחיי ועוזב עם החבר. אני עוקבת אחריהם במבטי וחושבת על אלמוג שלי. מעניין לאן הוא התגלגל בחיים ומה הוא עושה עכשיו. אני נשענת אחורה על המושב שלי, נתקפת געגוע ונזכרת באחת השיחות שלנו.

"מתי כבר מותר להתחתן?" הוא שואל אותי בתמימות.

"למה להתחתן? אתה כבר אוהב מישהי?" אני שואלת אותו בבהלה. לא רוצה שיעזוב אותי וילך לילדה אחרת.

"בטח." הוא באמת לא מבין. "למה, את לא?" ראשו מונח על כפות ידיו, מרפקיו על ברכיו, והוא מביט בי בשאלה.

"לא, אני לא אוהבת אף אחד!" אני כבר ממש מתעצבנת. "וגם אם הייתי אוהבת, לא הייתי אומרת לך."

"אבל למה, בר?"

"ככה, כי לך כבר יש חברה חדשה!" אני עוזבת את החדר שלו בכעס ויורדת בחזרה לביתי, קומה מתחתיו.

אלמוג

אני מתיישב מאחורי ההגה כיאה למי שקיבל על עצמו בגבורה, או בתבוסה, את תפקיד הנהג התורן הערב, ולא מצליח לשחרר את מחשבותיי מהבחורה בבר. היא רקדה והתנועעה על הרחבה כאילו אף אחד ושום דבר לא מעניין אותה, כאילו היא מלכת העולם. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, הדרך שבה הישבן שלה זז לצלילי המוזיקה, איך העבירה את ידיה על גופה, החיוכים שפיזרה לחברות שלה. כשהתקרבה לבר המשכתי להביט למקום שבו רקדה קודם לכן, רק כדי שלא תבין כמה בחנתי אותה, שלא תחשוב שאני סטוקר. אבל בסוף היא זו שבחנה אותי בלי שום טקט. יכול להיות שקלטה אותי מתבונן בה? אני נזכר פתאום שרגע לפני שיצאנו תומר פנה אליה.

"תגיד, איך קוראים לזו שאמרת לה שלום על הבר?" אני מתבונן במראה לעבר המושב האחורי, שם תומר שרוע.

"בר?"

"כן, על הבר, כשיצאנו."

"לא," הוא מגחך. "זו בר, היא חברה של אגם," הוא עונה בלי להסתכל עליי בכלל.

"דווקא נראית אש," איתַי שיושב לידי מביע דעתו, אפילו שלא ביקשתי ממנו.

"איך יכול להיות שמעולם לא ראינו אותה פה?" אני ממשיך לשאול ולמזלי הוא לא עוקץ על ההתעניינות המוגזמת שלי בבחורה.

"כי בעלה לא הסכים."

אני מרים גבה בפליאה. "בעלה?" אני לא זוכר שראיתי טבעת. בטח הורידה אותה כדי לחפש שעשוע להערב. בחורה לעניין. כנראה בצדק הוא לא הסכים. "ומה קרה היום? הוא העניק לה אישור מיוחד?"

"היא התגרשה ממנו." לראשונה הוא מרים את מבטו ומבטנו מצטלבים במראה. "הבוקר." כל הכבוד לך, אידיוט. אחלה שיפוטיות. תומר חוזר להתעסק בטלפון שלו וממשיך, "כמעט לא ראינו אותה כשהייתה נשואה. הוא לא נתן לה. חוץ מאגם ויסמין, שהן החברות הכי טובות שלה, הוא לא הסכים שתיפגש עם אף אחד מהחברים שלה. הוא טען שאנחנו לא מספיק טובים בשבילה. לקח לה קצת זמן, אבל היא שמה לזה סוף."

אני משרבב את שפתיי בהשתאות. אז נראה שלא טעיתי בסופו של דבר. טוב, חלקית. היא באמת הרגישה היום מלכת העולם ורקדה כאילו לא אכפת לה מכלום אחרי שהשתחררה ממנו.

"הוא כיבה אותה לחלוטין." תורו של מורן להוסיף מידע משלו. "הוא אסר עליה אפילו לדבר איתי. כל מידע שהיה לי עליה היה רק דרך תומר או אחיה."

תומר ומורן ממשיכים להתעסק בענייניהם, גם איתַי, ואני לא יכול להשתחרר מההרגשה שאני מכיר אותה. שזו היא. בר. את בר האחרונה הכרתי לפני חמש עשרה שנה. היינו ילדים, אבל כבר אז ידעתי שאהיה מאוהב בה כל החיים. השיחות איתה היו הכי מוזרות ומצחיקות וכיפיות ועמוקות בעולם, והיא הייתה החברה הכי טובה שלי. עד לרגע שעזבה. לפעמים אני תוהה מה קורה איתה עכשיו, איפה היא, מה היא עושה, אבל מייד מכריח את עצמי לשכוח ממנה. היא שכחה ממך, מייד כשעזבה, נעלמה מחייך. היא לא שווה את זה. אני נושם עמוק ומחנה ליד הדירה של איתי.