כס הזכוכית 1: כס הזכוכית

לאחר שנה של עבדות במכרות המלח של אֶנְדוֹביר, סֶלֵינָה סַרדוֹתִין כבר התרגלה להיות מלוּוה לכל מקום בשלשלאות ובאיומי חרב. רוב אלפי העבדים באנדוביר זכו לטיפול דומה — אם כי לסלינה הוצמדה תמיד יחידה של ששה שומרים נוספים, שליוו אותה אל המכרות ובחזרה. זה היה צפוי, מבחינתה של המתנקשת המושמצת ביותר בממלכת אֲדָרְלָן. אך היא לא ציפתה לגבר רעול הפנים ולבוש השחורים שהלך לצדה, כמו עכשיו.

הוא לפת את זרועה כשהוביל אותה דרך הבניין הנוצץ, שבו שכנו רוב הפקידים הבכירים והמשגיחים של אנדוביר. הם הלכו במסדרונות, עלו במדרגות והסתובבו סחור-סחור, עד שכבר לא היה לה אפילו סיכוי קלוש ביותר למצוא את דרכה החוצה.

זאת לפחות הייתה כוונת מלוויה, שכן לא נעלמה מעיניה העובדה שהם עלו וירדו באותו גרם מדרגות עצמו במשך כמה דקות. היא גם שמה לב שהם זגזגו בין המפלסים, אף שהבניין היה רשת רגילה לגמרי של מסדרונות וגרמי מדרגות.

כאילו שאפשר לבלבל אותה בקלות כזאת! אלמלא התאמץ כל כך, היא הייתה אפילו שוקלת להיעלב.

הם נכנסו למסדרון ארוך במיוחד, שהיה שקט למעט קול צעדיהם. הגבר שאחז בזרועה היה גבוה וחסון, אך היא לא הצליחה לראות אף תו מתווי פניו, שהיו מוסתרות מתחת לברדס השחור. עוד תחבולה שנועדה לבלבל ולהפחיד אותה. גם הבגדים השחורים היו כנראה חלק מהעניין. ראשו נע לעברה, וסלינה הבזיקה לעברו חיוך. הוא מיהר להביט קדימה, לפיתת הברזל שלו מתהדקת.

זה מחמיא, כנראה, גם אם היא לא ידעה מה קורה, או למה הוא חיכה לה מחוץ לפיר המכרה. לאחר יום של כריית מלח סלעים מתוככי ההר, מצב רוחה לא השתפר כשראתה אותו עומד שם, לצד ששת השומרים.

אבל אוזניה הזדקפו כשהציג את עצמו למשגיח שלה: קֵייאוֹל וֶוסְטפוֹל, מפקד המשמר המלכותי. ואז, פתאום, השמים קדרו, ההרים התנשאו, ואפילו האדמה כאילו תפחה מתחת לרגליה. זה זמן מה שלא טעמה טעמו של פחד, לא הניחה לעצמה להכיר בו. מדי בוקר, כשהתעוררה, הייתה חוזרת על אותן מילים: לא אדע פחד.

במשך שנה, המילים האלה חוללו את ההבדל בין להתכופף לבין להישבר; הן מנעו ממנה להתרסק לרסיסים באפלת המכרות. אבל היא, כמובן, לא תניח למפקד המשמר לדעת זאת.

סלינה בחנה את היד העטויה כפפה שאחזה בזרועה; העור השחור של הכפפה היה כמעט בצבע הלכלוך שכיסה את עורה שלה.

בידה החופשייה סידרה את שמלתה הקרועה והמטונפת והבליעה אנחה.

מאחר שהיא נכנסת למכרות לפני זריחת החמה ויוצאת מהם לאחר השקיעה, רק לעתים נדירות מזדמן לה לחזות בשמש. מתחת לשכבת הלכלוך היא הייתה חיוורת כמו סיד. נכון, פעם היא הייתה מושכת, אפילו יפה, אבל— טוב, זה כבר לא משנה עכשיו, נכון?

הם פנו למסדרון אחר, והיא בחנה את חרבו המגולפת של הזר. הגולה הנוצצת שבקצה הניצב עוצבה בדמות עיט במעופו. משהבחין במבטה, הוא שלח את ידו והניחה על ראשו המוזהב של העיט. חיוך נוסף הסתמן בזוויות פיה של סלינה.

“אתה רחוק מאוד מהעיר ריפְטְהוֹלד, קפטן,” אמרה לאחר שכחכחה בגרונה. “באת עם הצבא שאת רעם צעדיו שמעתי קודם לכן?” היא הציצה לתוך החשכה שמתחת לברדס שלו, אך לא ראתה דבר. עדיין, היא חשה את עיניו על פניה, בוחנות, שופטות, בודקות, מעריכות. היא הביטה קדימה. מפקד המשמר המלכותי יהיה יריב מעניין. אולי אפילו ראוי למאמץ מסוים מצדה, החליטה.

האיש הרים לבסוף את היד שנחה על החרב, וקפלי גלימתו גלשו והסתירו את הלהב. בזמן שהגלימה התנועעה, צדה עינה של סלינה דרקון מכונף רקום בחוט זהב על חולצתו של האיש. החותם המלכותי.

“מה אכפת לך מהצבא של אדרלן?” ענה בשאלה. כמה נחמד היה לשמוע קול דומה לשלה — מאופק ורהוט — גם אם האיש עצמו היה נבל מתועב!

“לא אכפת לי,” אמרה ומשכה בכתפיה. הוא נהם ברוגז.

אה, יכול להיות נחמד לראות את דמו ניתז על רצפת השיש. סלינה כבר איבדה שליטה בעבר — פעם אחת, כשהמשגיח הראשון שלה בחר ביום הלא נכון להתעמר בה. היא עדיין זכרה איך הרגישה כשנעצה את המכוש בבטנו, את תחושת דמו הדביק על ידיה ועל פניה. היא מסוגלת לפרק מנשקם שניים מהשומרים האלה בלי להניד עפעף. האם הקפטן יעמוד בכך טוב יותר מהמשגיח המנוח? כשחשבה על התוצאות האפשריות, עלה על פניה חיוך לעגני נוסף.

“אל תסתכלי עליי ככה,” אמר בנימת אזהרה וקירב שוב את ידו אל חרבו. סלינה הסתירה הפעם את הגיחוך. הם חלפו על פני שורת דלתות עץ שאותן ראתה כבר לפני כמה דקות. אילו רצתה להימלט, הייתה פשוט צריכה לפנות שמאלה במסדרון הבא ולרדת בשלושה גרמי מדרגות. הדבר היחידי שהשיג הבלבול המכוון הזה היה להביא לכך שהיא תלמד להכיר את הבניין. אידיוטים.

“שוב, לאן אנחנו הולכים?” שאלה במתיקות, מסלקת מעל פניה קווצת שיער מטונף. הוא לא ענה, והיא חשקה את שיניה.

התהודה במסדרונות הייתה חזקה מדי, והיא ידעה שלא תוכל לתקוף אותו מבלי להזעיק את הבניין כולו. היא לא ראתה איפה הניח את המפתח לכבליה, וששת השומרים שנשרכו אחריהם עלולים להוות מטרד. שלא לדבר על השלשלאות.

הם נכנסו למסדרון שהיה מואר בנברשות ברזל. מבעד לחלונות שלאורך הקיר הבחינה סלינה שהלילה ירד. אור הפנסים היה כה בהיר, עד שנותרו רק מעט מאוד צללים להסתתר בתוכם.

מהחצר יכלה לשמוע את העבדים האחרים מדשדשים לעבר מבנה העץ שבו ישנו. אנקות הייסורים וקרקוש השלשלאות יצרו יחד מקהלה מוכרת, כמו שירי העבודה העגומים ששרו כל היום. מדי פעם נשמע סולו של צליפת שוט והוסיף לסימפוניית האכזריות שיצרה אדרלן עבור בכירי פושעיה, אזרחיה העניים ביותר והשבויים החדשים שלה.

בעוד שחלק מהאסירים היו אנשים שהואשמו בניסיון לחולל קסמים ולעסוק במאגיה — ניסיון בלבד, הואיל והקסם נעלם מהממלכה —הגיעו אל אנדוביר בימים אלה יותר ויותר מורדים. רובם היו בני אַיילְוֵויי, אחת הארצות האחרונות שעדיין נלחמו נגד שליטת אדרלן. אבל כשהציקה להם עם שאלות לגבי המתרחש, רובם רק בהו בה בעיניים ריקות. הם כבר היו שבורים. היא נרעדה מהמחשבה על מה שנאלצו לסבול מכוחות אדרלן. לפעמים תהתה אם לא עדיף היה להם למות בעריפת ראש. וגם, אם לא עדיף היה לה עצמה למות באותו לילה שבו בגדו בה ולקחו אותה בשבי.

אך היו לה דברים אחרים לחשוב עליהם כשהמשיכו לצעוד. האם סופסוף תובא לתלייה? קרביה התהפכו מבחילה. היא ידעה שהיא חשובה מספיק כדי שמפקד המשמר עצמו יוציא אותה להורג. אבל למה להכניס אותה קודם לתוך הבניין הזה?

לבסוף עצרו מול דלתות זכוכית בצבעי אדום וזהב. הזכוכית הייתה כה עבה, עד שסלינה לא הצליחה לראות דבר דרכה. מפקד המשמר ווסטפול סימן בראשו לעבר שני השומרים שעמדו מצדי הדלת, והם הקישו בכידוניהם בברכה.

לפיתת הקפטן בזרועה התהדקה עד כאב. הוא משך את סלינה קרוב יותר אליו, אך רגליה היו כבדות כעופרת, והיא לא זזה. “את מעדיפה להישאר במכרות?” שאל. הוא נשמע משועשע קלות.

“אולי אם תספר לי מה קורה כאן, אני לא ארגיש צורך להתנגד.”

“תגלי זאת בקרוב מאוד,” אמר.

כפות ידיה הזיעו. כן, היא עומדת למות. הסוף הגיע.

הדלתות גנחו ונפתחו אל אולם הכס. נברשת זכוכית בצורת גפן תפסה את רוב שטח התקרה, יורקת גרעינים של אש יהלום אל החלונות שלאורך חלקו המרוחק של האולם. בהשוואה לאפלה הקודרת שמחוץ לחלונות האלה, השפע הזה היה כמו סטירה בפרצופה. תזכורת צורבת לרווחים הרבים שגרפו האנשים האלה בזכות עמל כפיה.

“לכאן,” נהם מפקד המשמר ודחף אותה בידו הפנויה, משחרר אותה סופסוף. סלינה הלכה וכשלה, כפות רגליה המיובלות החליקו על הרצפה החלקלקה. בעודה מזדקפת ומחלצת את עצמותיה, היא הביטה לאחור וראתה עוד ששה שומרים מופיעים פתאום.

שניים-עשר שומרים ומפקד המשמר עצמו. החותם המלכותי, רקום בחוט זהב, התנוסס בחזית מדיהם השחורים. הם היו חברי המשמר האישי של בני משפחת המלוכה: חיילים קשוחים וחסרי רחם, מהירים כברק, שאומנו משחר ילדותם להגן ולהרוג. היא בלעה רוק.

סלינה חשה מסוחררת וכבדה בעת ובעונה אחת. היא התייצבה מול יושבי האולם. על כס מלכות מגולף עשוי עץ סקויה אדמדם ישב צעיר יפה תואר. לבה החסיר פעימה, בעוד כל השאר השתחוו.

היא ניצבה מול נסיך הכתר של אדרלן.