כעלה נידף

 1

בשלהי המאה הראשונה לספירה, באביב שנת שלטונו האחרונה של הקיסר אספסיאנוס, נרשמו שני רישומים בארכיון הרומי של מחוז הגליל. הראשון ציין כי נולד בן זכר לאחד בשם אבּוּיה, יהודי אציל, ובעליה של אחוזה בפאתי היישוב מגדל. השני, שנוסף כעבור חמישה ימים, ציין את מותה של אלישבע, אשתו של אבויה ואמו של הבן שעדיין לא זכה לשם.

לפיכך, רק בני משפחה מדרגה ראשונה וחברים קרובים ביותר התכנסו בחווילה אפופת הצער ביום השמיני להולדת התינוק כדי לחגוג את טקס ברית המילה.

בשעה היעודה עמדה סַפִּירָה המינקת באחד ממסדרונות הבית והצמידה את התינוק הישן אל חזהּ השופע.

"מסכן קטן," המתה אל הפרצוף העטוף בשמיכה. "עוד מעט יקראו לנו פנימה ויכאיבו לך. ואתה תבכה. יש לך על מה - היא כבר יומיים בקבר."

זמן מה בכתה בשקט מרחמים על הילד ועל מר גורלה של אמו.

יגונה פינה דרך לסקרנות, והיא שחררה יד אחת והסיטה הצדה את הווילון התלוי בפתח הדלת. בחדר שמעברו האחר שוחחו האורחים בשקט. מעל שולחן זרוע מכשירים ותחבושות השחיז את סכינו יעקב המוהל, שנודע במיומנותו ובאדיקותו. טוביה, מנהל משק הבית, דמותו הנמוכה והשמנה אומרת חשיבות, רפרף כמגונן סביב שולחן האוכל. במרכז החדר דיבר עמרם, דודו של הילד, עם שני גברים. ספּירה התנשפה בהפתעה נעימה כשזיהתה אותם.

"ששש, ששש, תינוקי," המתה והנידה את ראשה ביראת כבוד. "הם בכל זאת באו, החכמים הגדולים. בזכות הדוד שלך, בלי ספק. לא משנה למה - הם כאן. ויום אחד, קטנטן, תהיה גאה בזה. אתה תספר לילדים שלך שהסנדקים שלך היו תלמידי חכמים."

היא הרימה את התינוק הישן לתנוחה אנכית. "אומרים שמה שילד קטן רואה ביום שעושים לו ברית מילה, זה מה שהוא יהיה. האיש עם הזקן האפור הוא רבי אליעזר. משכיל, עשיר, מפורסם. הסתכל על הפנים הגאות שלו: ככה נראה איש אציל. ועכשיו השני, המכוער - שאלוהים יסלח לי - זה רבי יהושע, החכם והטוב מכל החכמים. הסתכל יפה-יפה, חמוד שלי, ואז גם אתה תהיה עשיר, מפורסם, חכם וטוב. יפה אתה כבר עכשיו, כמו הערב היורד."

בזמן שהחזיקה כך את התינוק סיים המוהל את ההכנות.

"הילד?" שאל.

השיחה חדלה מיד. טוביה מיהר קדימה.

"עוד רגע, רבותי, עוד רגע."

"נו כבר," לחש לעבר הווילון. "לְמה את מחכה, למשיח?"

ספּירה חצתה את המפתן.

"אם אתה מוכרח לדעת, אדוני החכם," השיבה בזעף, "חיכיתי שיקראו לי."

"ברוך הבא," פיזם המוהל ולקח מידיה את התינוק.

"זה הכיסא של אליהו הנביא," השיבו המכונסים בשעה שיעקב השכיב את התינוק על השולחן.

"האב," הוא שאל. "איפה הוא?"

האורחים הביטו סביבם והבחינו בפליאה שאבויה איננו. עמרם פסע קדימה, פניו הצנומות והכהות זעופות ועיניו הקרובות זו אל זו יוקדות בכעס.

"טוביה," התיז, "לך תמצא את האדון שלך."

"מיד, מר עמרם, מיד."

בתום כמה רגעים חזר מנהל משק הבית והפר את השתיקה הנבוכה.

"הוא בא," הסביר טוביה כשנכנס לחדר.

לסתותיו המזוקנות של עמרם נחשקו בכוח.

"אל תכעס, עמרם." קולו של יהושע היה רך ועדין. "הצער מסיח את דעתו."

"אם זאת היתה הסיבה," השיב עמרם לאטו, "לא הייתי מבין? היא לא היתה אחותי...?"

פיו רעד לרגע, ואז שב והתקשח בחומרה.

"לא - לא רק הצער אחראי לחוסר הנימוס הזה."

הוא השתתק ושקע במחשבות מרירות על גיסו; על הפילוסופים הפגאנים שהיו חבריו הקרובים, על ספרי הכפירה שקרא בלי הרף. לא בפעם הראשונה התייחס אבויה בזלזול לכל המקודש בעיני עמרם. ועכשיו הילד הזה, השריד היחיד לאחותו, נותר בידיו של כופר ולועג. שנאה גאתה בו.

צעדים נשמעו סוף-סוף בחצר, אטיים וכבדים.

"רבותי, אני מתנצל שעיכבתי את הטקס. הייתי עסוק." צלליתו של אבויה הצטיירה כנגד אור היום. גבוה, דק גזרה, לבוש גלימה בסגנון היוונים. פניו, השרויות בצל, לא ניתנו לפענוח. אך לא היה ספק שפאות לא השתלשלו על לחייו, וגם לא ציצית מגלימתו. ובגדיו גם לא היו קרועים לאות אבל על פי המסורת העתיקה. רק כשנכנס לחדר ואפשר היה לראות את תווי פניו בבהירות, התברר שפניו הנאות והיהירות מיוסרות מכאב, עיניו הכחולות הבורקות עמומות מיגון.

הוא השפיל מבט אל התינוק השוכב על השולחן וחיוך מר עיקל את שפתיו.

"מקח רע," הרהר בקול, "במחיר יקר מדי. אלה העסקאות שאלוהים כופה על האדם."

צינה חלפה בחדר והקפיאה את הגברים ללא נוע. הם המתינו בחשש שמא תבוא מילה נוספת ותהפוך את התוכחה המרומזת, הממולמלת, להטחת אשמה של גידוף מפורש. אבל אבויה לא הוסיף.

בהיסוס רב הרים המוהל את הילד.

"מי יהיו הסנדקים?" שאל את אבויה.

אבויה לא הגיב, כאילו לא דיבר כלל.

"הסנדקים," פקד עמרם במקומו של אבויה, "יהיו שני החכמים כאן."

יעקב הביט על אביו של הילד לאישור.

אבויה הגיב באדישות, במשיכת כתף.

פניו החיוורות והיהירות של רבי אליעזר יקדו מזעם.

"הילד הזה," התפלל בנוקשות מעל הצרור שלקח בזרועותיו, "יברכהו ה' בלב מאמין."

הוא העביר את משאו לעמיתו והחמיץ את מבט הסלידה של אבויה נוכח השתמעותה הברורה של התפילה. יהושע ערסל את התינוק כנגד גופו המגושם. אצבעותיו המסוקסות חפנו בעדינות את בד החיתול. בְּרוֹך, כמגלה סוד כלשהו לתינוק התם, בירך אותו.

"זה הקטן גדול יהיה. כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

"ילד מתוק," הוסיף כשמסר אותו לידי יעקב המוהל.

כעבור רגע פילחה צרחה חדה של כאב את החדר השקט.

אבויה הצטמרר והסב את פניו.

"מנהג רחום," רטן במורת רוח, "מצוות אלוהי הרחמים."

מעל בכיו של הילד שמעו האורחים את דבריו בחלחלה. ידיו של יעקב רעדו לרגע בין מכשיריו.

"איך ייקרא הילד?" שאל כשהתעשת.

שוב שתק אבויה. פעם נוספת דיבר עמרם בשמו.

"הענק לו את השם אלישע, על שם אמו אלישבע. כך ייקרא גם על שם הנביא הדגול. אלישע בן..." - הוא השתתק לרגע כאילו השתנק גרונו - "אבויה."

באצבעות זריזות מניסיון רב הלביש יעקב את התינוק והניח אותו בזרועותיו של אבויה.

"עכשיו אמור את ברכת האב," הורה לו.

אבויה הניד את ראשו לשלילה.

"אבל אתה חייב..."

"לא אני," השיב אבויה במרירות. "מעולם לא הייתי מאמין וגם לא שומר מצוות. שאתחיל עכשיו ואודה לאל שאיני מאמין בו על מותה של אשתי ועל הטלת מום בבני? אלמלא הרגשתי שאמו היתה רוצה בזה, הייתי..."

"די, די," קטע עמרם את דבריו בצרידות. "אני אגיד את זה."

הוא שלח יד כדי לקחת את התינוק מאביו.

אבויה נעץ מבט צונן בעיניו.

"הוא הבן שלי, לא שלך. דקלם כל תפילה שאתה רוצה. אבל אני מחזיק אותו."

הם נעצו מבטים נזעמים זה בזה. ידיו של עמרם נשמטו והוא הסב את מבטו. הוא השמיע את הברכה הדרושה, וכל מילה בה נשמעה קשה ומרה כמו היתה קללה המכוונת אל גיסו.

"הנה, קחי אותו," פקד אבויה על ספּירה. היא לקחה את התינוק בזרועותיה והניחה בפיו פיסת בד קשורה, ממותקת בדבש. התינוק מצץ אותה ברעבתנות ויפחותיו שככו עד שהשתתק.

אבויה התבונן בו דקות אחדות.

"אלה הם גמולי החיים," אמר לבסוף. "ועכשיו, רבותי, סלחו לי. יש לי עניינים דחופים לטפל בהם. הכיבוד נמצא על השולחן שם. אני משאיר אתכם לטיפולו של גיסי."

כה דומם היה החדר אחרי שעזב, עד שהנוכחים יכלו לשמוע את רשרוש הווילון שהתנדנד מאחוריו. יעקב, המוהל, הסתכל מסביב במבוכה. הוא ערך טקסי מילה רבים מספור, אך מעולם לא טקס כזה.

ואז נזכר כי הטקס עדיין לא תם. הוא הגביה גביע יין מלא עד גדותיו מעל ספּירה והתינוק ואמר את הברכה.

"...וייקָרא שמו בישראל," סיים, "אלישע בן אבויה."

כמו בהתרסה נגד הזלזול שחזה היה קולו רם ומילותיו ברורות. הוא קיווה כי אותו אב כופר שפל ישמע אותן באשר הלך.

לבסוף הסתיימה הזמרה וטיפה מכוס הברכה הושמה על שפתי התינוק. ספּירה נשאה אותו מהחדר לעיני האורחים שצפו בה בבלבול ובמבוכה. זה היה הזמן לאכילה ולשתייה מרובות ולהתבדחות עליזה. הטקס הושלם; בית ישראל גדל בנפש נוספת.

אבל זִכרהּ של האישה שמתה כדי להביא לעולם את החיים החדשים הללו ריסן את לשונם. ועוד יותר העיקו עליהם התנהגותו של אבויה ודברי חילול הקודש שיצאו מפיו. שאבויה לא היה אדם מאמין היתה שערורייה ידועה, אך מעולם, בכל תולדות עמם, לא הביע אב בוז גלוי כל כך לטקס המקודש לכול. הם לא חלמו שלמרות מרירותו, יהיה חצוף כל כך.

טוביה הסתובב ביניהם ודרבן אותם לטעום מהמעדנים. עמרם ניסה באומץ לעורר שמץ של רוח חג. אך לשווא. הם לא היו מסוגלים להביא את עצמם לטעום ממזונו של אבויה. בתוך דקות ספורות היה אולם השמחות ריק מאורחים. מנהל משק הבית, גופו השמנמן מידלדל מרוב אכזבה, התבונן בשולחן בעצב. עמרם התרוצץ הלוך ושוב בחדר הריק, לסתותיו הכבדות מקובעות בנחישות, עיניו רושפות שנאה.

בחוץ רכבו המבקרים כאיש אחד במורד השביל החולי שהוביל מביתו של אבויה אל הדרך הראשית, המקיפה את ים כנרת. הם דנו בהתרגשות באירועים שהיו עדים להם. בליל קולות ריחף מעליהם כמו ענן האבק שהתרומם בעקבותיהם. אך בדממה פתאומית שמעו כולם חילופי הערות בין שני החכמים.

"סימן רע," אמר רבי אליעזר לעמיתו. "התחלה חסרת מזל לילד."

"בוא לא נגיד דבר כזה," השיב רבי יהושע. "כל נשמה מעצבת את גורלה."