כפור

1. איפה. מתי.

אם המצלמה תתקרב יתברר כמה העיר עתיקה. לא ישישה, לא כורעת מזוקן, עתיקה, בת מאות בשנים, זמן דרוש לשכלול בקיעים כאלה. כלומר, זה העתיד. קפצנו עידן, אבל האדריכלות לא השתנתה, הגיאוגרפיה קפאה, אוסף המבנים המכוער, האפרפר, נותר על תִלו, טבוע באוויר זך. זה העתיד. מדי פעם אפשר לראות חללית מבקעת את התכלת הנהדרת, הטרופה, בדרכה לאנשהו. מדי פעם חללית מהבהבת, והיהודים ברחובות — יש אלוהים מעבר למחיצת החמצן — לא נושאים מבט, אבל לא עכשיו, עכשיו לא רואים דבר, אולי אוושה עוברת. עכשיו שחורף, והאור אצור בעננים, קב של חסד נופל על העיר רק בחורף, כמו בתוך נחושת, ומבני הכרום שצמחו בינתיים שבים אל הכרום. מילה יפה כרום, מחוספסת, עמומה.

2. מעבדה. בוקר.

מכשור מתכתי. חד. מלא השתקפויות: שפופרות זכוכית מוארכות, ריקועי ענבר, אזמלים, מחטים, כליאי ברק, מחשבים, עיצובים עתירי בוהק, כל מה שאפשר עוד למצוא בשנת התשס"ז, תחילת המאה העשרים ואחת. והמצלמה עוברת.

גבר צעיר תוחב מזרק לאמת ידו השמאלית ושואב דם. הוא מחלק לדגימות — טיפת דם יחידה נושרת אל המבחנה, כמו מתאבד היא נושרת, נחבטת אל הקרקעית, קול ענות חלושה, שקט גמור. הוא מוסך במבחנות השונות נוזלים מנוזלים שונים, מבקבוקים ללא תווית זיהוי. מכניס אותן לצנטריפוגה. הסחרור המהיר, המערבולת הצחורה של הסיבוב. לאחר כמה דקות הוא שולף את המבחנות, מביט בדגימות מתחת למיקרוסקופ. הוא נאנח, ממלמל לעצמו, אולי הוא אומר, זה לא ייתכן. אבל הצופים אינם שומעים בוודאות, הם נדרכים בכיסאות, מטים גופם אל עבר האקרן, אל המרקע, במטרה לדעת מה, מדוע מצחו נחרש קמטים. מתחת לחלוק הלבן, הנפתח לפתע, הוא לבוש בלסוטת משי, ובחולצה לבנה, מתחתיה מציצים גדילי הציצית. הם שזורים פתיל תכלת.

הוא נוטל לידו מבחנה אחרת. אוחז במלקחיים ומכניס לגליל נירוסטה שהבל כפור עולה ממנו. אחר כך שולף. הדם אינו קפוא. הוא נוזלי. הוא לבן, כאילו עבר דרך מסך של קרינה, דרך עשן, דרך בדידות. כך מופיע דמו של הגבר כשהוא מניח טיפה ממנו לבחינה של המיקרוסקופ האלקטרוני. על הצג הענק דמו טורפני, הכדוריות אחוזות תזזית, לבנות, מתמזגות ומתחלקות, נעות באדישות זו אל זו, טהורות כמו פעולת חשבון, חסרות פניות כמוה. הוא מתבונן במחזה בבעתה, גופו משותק מצפייה. הוא מופתע, קל לדעת, הוא מבוהל.

ציוצים, זמרה מתוקה, משק כנפיים, סופה של ציפורים. הנגינה ממלאת את החדר. הגבר מכבה במהירות את צג המיקרוסקופ. הוא ניגש למשטח גבישי, מעין מגש, סמוך לאחד הקירות. הוא נוגע בכף ידו במשטח וכדור של אור צף באוויר. סופת הציפורים נמוגה. מחליף אותה קול חסר מין, חסר דגשים. ומילים מופיעות מן הערפל שבליבת הכדור. הקול כמו מקריא אותן, והן רוטטות, מתפרקות, מסתחררות, מרגע שנהגו אובדות בעומק איזו תהום.

כן, הגבר אומר.

רבי יחזקאל בן גרים, נשיא הסנהדרין ואב בית הדין מבקשים שתגיע אל לשכת הגזית.

מיד.

הוא מסיר את חלוק המעבדה. ולובש את המקטורן שלו. בגדיו נראים כמו עבודתו של מעצב חסר השראה — כמה מן הקווים הגנדרניים בהופעתו של האברך בן ימינו מוגזמים, התלבושת שהתגבשה בעשור החמישי לקיומה של מדינת ישראל, כמובן, שהרי אין שום צדק, שירי, מדעי או מוסרי, בכך שהאברקיים והשטריימל והחולצות המצהיבות ינצחו את הלבוש העדכני, המחטב, חלק הגזרה, הארצישראלי. החליפה השחורה מחויטת לעילא, אם כן, עשויה מחומרים לא סינתטיים מן האיכות הטובה ביותר, קשמיר ומשי וסמוט וצמר כבשים. המקטורן ארוך, שוליו משולשלים עד ברכיים, העניבה רקומה אותיות, הצווארון קישח וזקוף, הזקן מטופח, מגבעת הלבד שמוטת שוליים. הוא עשוי להיראות כמו בלש פרטי, אבל הוא לא.

רבי יחזקאל בן גרים יוצא החוצה. מעיף מבט בשמים. תולה את עיניו ברחוב. והיהודים נמצאים על כל שעל, תחת העננות הכבדה שהוא מרגיש מוגן בזכותה: תל אביב.