כראמל 4: האוצר הצהוב

פרק ראשון

ובו יסופר על הודעה איומה ועל מתקפה מפתיעה בספרייה.

הבית היה חשוך, המנורה הקטנה ליד השער לא דלקה כמו בכל לילה. ויש וכראמל צעדו בשביל הצר לעבר דלת הכניסה. כשהתקרבו, הבחינו בדף שהודבק עליה. ויש תלש את הדף. "איכס, כראמל, מישהו הדביק את הפתק לדלת עם מסטיק!" הוא ניגב את ידיו בחולצה כמה פעמים.

הכתב היה כמעט בלתי קריא, כאילו נכתב במהירות.

"כראמל," ויש שלח בחתול הכתום מבט מבולבל. "אני עומד לידך עכשיו, נכון?"

כראמל הינהן.

"אז למה מישהו טוען שנחטפתי? אם הייתי נחטף הייתי אמור לדעת מזה, לא? הייתי מרגיש משהו, לא?"

ויש פתח את הדלת ושניהם נכנסו פנימה. הסלון היה הפוך, קערת הנוי, שעמדה תמיד על השולחן מלאה בתפוזים, שכבה כעת מנופצת על הרצפה, התפוזים מפוזרים בכל הסלון. זגוגית החלון היתה שבורה.

"איפה אבא שלי?" ויש עוד הספיק לשאול.

הכול קרה כל כך מהר. שני ברנשים במסכות יצאו מהמסדרון החשוך. אחד מהם לכד את ויש, האחר ניסה לתפוס את כראמל. החתול נאבק ככל יכולתו. הוא קרע את חולצתו של התוקף ושרט אותו בצוואר ובידיים, אבל בסוף נאלץ להיכנע. ויש וכראמל נקשרו ואז נזרקו בגסות לחלקו האחורי של טנדר ישן. אלכסנדר חיכה להם שם. ממש כמותם, גם ידיו ורגליו היו קשורות.

"סע!" נשמעה פקודה מקול מוכר מאוד, מוכר מדי. הטנדר החל בנסיעתו והתרחק מהמקום.

שבועיים קודם לכן

"טוב, חברים," אלכסנדר ניסה להיראות עליז, "ברוכים הבאים לבית החדש שלנו. אני יודע שזאת לא הטירה שכראמל רגיל אליה, אבל..." הוא נעצר לרגע, מנסה לחשוב מה יהיה הכי נכון לומר, "השתדלתי לסדר הכול בצורה הכי נעימה. מוכנים? טא־דאם!"

ויש וכראמל עמדו בכניסה לבית קטן וצר. אלכסנדר פתח את השער בחריקה צורמת. ויש השתטח מייד על הרצפה וכיסה את אוזניו בשתי ידיו. הוא הרגיש כאילו קן צרעות התמקם לו במוח.

כשהרעש פסק, ויש קם כאילו דבר לא קרה. "אז כאן נגור מעכשיו, אבא?" שאל.

"כן," אלכסנדר נכנס פנימה. הוא השאיר את השער פתוח וציין לעצמו שהוא חייב לשמן את הציר החלוד.

"הפסנתר שלי בתוך הבית?" ויש התעניין.

"בוודאי."

"והבגדים שלי?" ויש נעמד במקומו, "הספרים? המיטה?"

"כן. כן. הכנתי את הבית לכבודך. כל החפצים מהבית הקודם נמצאים עכשיו בבית החדש."

"מנורת הלילה? הקלמר? בובת איינשטיין? התמונה שצילמו אותנו בים עם המסגרת האדומה השבורה? אוסף הפרפרים המיובשים? המחברות שלי ש..."

אלכסנדר קטע את דבריו. "אמרתי ׳הכול׳, אז זה כולל את הכול. אפילו קניתי בובה גדולה של חתול בצבע כתום, כדי שגם כראמל ירגיש בבית."

"הבית של דה סלטי?"

אלכסנדר קפא במקומו. הוא חשש שהנושא יעלה. הוא התלבט אם לשמור את הבית של דה סלטי, אבל סנשיין, החברה שלו, שיכנעה אותו שאין מקום לגרוטאות במקום החדש. ובכל מקרה, זה היה רק הבית של דה סלטי, לא דה סלטי בעצמו.

"אהההה, תראה, לא חשבתי שזה כל כך חשוב. ו..."

ויש הביט באביו, ועדיין לא הבין את משמעות התשובה. "הבאת גם את הבית של דה סלטי?" חזר ושאל.

אלכסנדר אחז בידו של ויש. "חומד, הבית הזה קטן יותר מהבית הקודם. אין מקום בחדר שלך לבית של דה סלטי."

ויש בעט באבן שנחה לרגליו. עיניו נמלאו דמעות. הוא לא אמר דבר ונכנס לבית.

"תצטרך לעזור לו. אם יש משהו שהבן שלי לא אוהב, זה שינויים..." אלכסנדר ליטף את כראמל.

כראמל לא ידע מי זה דה סלטי. ויש מעולם לא דיבר עליו. פתאום הוא הבין כמה מעט הוא ידע על עולמו של ויש.

הם ישבו יחד לאכול את ארוחת הערב.

"אתה קרוב עכשיו יותר אל בית הספר. רק עשרים דקות הליכה מכאן," אלכסנדר ניסה לשבור את השתיקה.

ויש לא ענה.

"הבית אולי קטן, אבל אם תרצה, נצא החוצה ותוכל לראות את החצר. החצר ענקית."

ויש שיחק במזלג, מנסה לצוד חתיכת פסטה קטנה.

"אפשר לתלות שם ערסל או נדנדה או..."

"או להביא את הבית של דה סלטי!" ויש השלים את המשפט.

"טוב," אלכסנדר קם ממקומו, "עשיתי טעות. זרקתי את הבית לפח. אי אפשר להחזיר אותו. אני מצטער."

ויש קם ממקומו. "אני לא רעב."

"לא חשבתי על מה שאני עושה," אלכסנדר המשיך להתנצל, "באמת שלא חשבתי."

ויש נכנס לחדרו, הוא היה אומלל. הוא לא אהב את הבית. הוא רצה את החדר הקודם שלו. שום דבר לא נראה לו נכון, לא המקום של הפסנתר, לא האופן שהתמונות נתלו על הקיר, לא הזווית של המיטה, ובטח לא השטיח החדש. הוא אהב את השטיח הישן עם הכתם של הטוש האדום בפינה. הוא ספר מאתיים ארבעים מרצפות, ומתוכן שורה של ארבע־עשרה מרצפות חצויות. הוא כתב את זה בפנקס שלו. לאחר מכן חישב את גודל החדר, 9.8 מטרים רבועים. ליבו נמלא אכזבה על המספר הלא שלם. אין שום סיכוי שהוא יצליח להירדם בחדר הזה. הוא ניגש למגירה בשולחן הכתיבה ומצא את חוברות הקומיקס שלו. הוא פיזר אותן על המרצפות החצויות. ככה לפחות לא יראה אותן.

בינתיים בחדר האוכל השתררה דממה מביכה. אחרי כמה רגעים של שתיקה שאל כראמל, "אז אתה מתכוון לספר לי מי זה דה סלטי או לא?"

"דה סלטי היה הלטאה של ויש. ויש אהב אותו מאוד, אבל הוא נאלץ לעבור לאפריקה עם המשפחה שלו. הבית שלו היה עצום. ויש בנה לו עוד מפלס ועוד מפלס, עם כל מיני שעשועים ומתקנים. כשדה סלטי עזב, ויש ביקש להשאיר את הבית, למקרה שיחזור פתאום, אבל זה לא קרה, והבית סתם עמד בחדר ותפס הרבה מקום."

אלכסנדר השתתק שוב לרגע ואז אמר, "כבר הספקת להכיר את הבן שלי, נכון? לפעמים הוא דרמטי. הוא בטח יירגע בעוד כמה ימים."

אלכסנדר הושיט לו בובה של חתול כתום ודי מכוער. "קח, זה בשבילך."

כראמל ירד מהכיסא, מתעלם מהבובה. "אני מכיר את הבן שלך,״ אמר, ״השאלה היא אם אתה מכיר אותו." אז פנה לעבר החדר של ויש.

הוא מצא אותו שוכב במיטה. הוא קפץ עליה והתכרבל לצידו. ויש חיבק אותו חזק ולא אמר דבר. כראמל חש ברטיבות הדמעות על פרוותו. כעבור כמה דקות שניהם נרדמו.

למוחרת בבוקר ויש התעורר בעצמו. מישהו אסף את חוברות הקומיקס והניח אותן בערימה מסודרת על שולחן הכתיבה. ויש הביט במרצפות החצויות וסידר מעליהן שוב את החוברות.

להפתעתו, הוא ישן טוב. הוא שמח גם לחזור לבית הספר הישן שלו. כשיצא מהחדר, אלכסנדר חיבק אותו חזק. ויש החליט לסלוח לו. הוא עדיין כעס, אבל פחות.

"אם דה סלטי יחזור, אני מבטיח שנבנה לו בית חדש, גדול ויפה יותר מזה שהיה לו. אני מבטיח."

ויש ידע שזה לא יעזור, כי אם דה סלטי יחזור, הוא ידרוש את הבית הקודם שלו. כמו ויש, גם דה סלטי לא אוהב שינויים. אבל באותו הרגע כל זה היה חסר משמעות. ויש הלך לשירותים, ציחצח שיניים, אכל ושתה במהירות ויצא לדרכו. הוא לא רצה לאחר. כראמל ליווה אותו.

"אם תהפוך לרואה ואינו נראה ותיכנס איתי לבית הספר, תוכל להכיר את גרייס. היא החברה הכי טובה שלי מכל התלמידים בכיתה. אפשר להגיד שהיא החברה היחידה שלי. אבל אני לא מתלונן. היועצת של בית ספר הסבירה לי שקשה לילדים להתחבר אלי כי אני בן תשע והם בני ארבע־עשרה. ילדים לא אוהבים להיות חברים של ילדים קטנים מהם, למרות שאני הרבה יותר חכם מכולם. גם את זה היועצת אמרה לי."

ויש התקרב לשער בית הספר. כראמל נעלם. מדי פעם ויש הרגיש שהוא מתחכך ברגליו, וכך ידע שהוא לצידו. "אני כמעט נופל, תיזהר!" אמר ויש וייצב את עמידתו.

השומר בכניסה קיבל את פניו בהתרגשות. "ויש! חזרת! אני ממש שמח לראות אותך." הוא לחץ את ידו.

ויש צעד פנימה. הוא התגעגע לבית הספר הקטן שלו. הוא אהב מאוד את ג'וזפין המורה המחנכת שלו ואת המנהלת גברת ריינר. במוחו חלפה המחשבה לגשת לחדר המורים ולספר להן שחזר, אבל לפתע דרכו נחסמה. הוא הרים את עיניו וראה ילד רחב כתפיים, עם חיוך מרושע וכובע הפוך על ראשו. "תראו־תראו מי חזר. המשפחה המאמצת שלך הבינה שאתה דביל אז החזירו אותך לאבא?"

ויש לא ענה. הוא השפיל את מבטו.

"לְמה אתה מחכה, ילד דביל. אתה רוצה לעבור?"

"אני רוצה לעבור, אבל אני מחכה שיימאס לך לחסום לי את הדרך," ענה ויש בכנות שבילבלה את הבריון.

"ולמה שיימאס לי פתאום, חרק קטן?" הוא הרים את ידו. ויש עצם את עיניו ודמיין את המכה שהיתה אמורה לנחות עליו.

"תעזוב אותו, ג'ורג'!" זאת היתה גרייס, ילדה גבוהה במיוחד עם פלטה על השיניים ועיניים קרובות מדי זו לזו.

"באמת?" ג'ורג' הפנה אל ויש את גבו. "ואיך תעצרי אותי?"

גרייס התעלמה מהשאלה ומשכה את ויש בידו, "בוא, תעזוב את היצור הזה בשקט."

ויש כל כך שמח לראות אותה. כמו תמיד היא הגיעה בדיוק בזמן. "אז מה שלומך, קטנצ'יק? לא ראינו אותך המון זמן."

לפני שוויש הספיק לענות לה, הופעלה מערכת הכריזה. "כל התלמידים מתבקשים להגיע לספריית בית הספר למפגש השבועי עם המנהלת אורסולה בין."

ויש הופתע. "אורסולה בין? איפה גברת ריינר?"

"היא עזבה. אורסולה מנהלת במקומה, ואני מציעה לך לא להתחכם. היא ההפך הגמור מגברת ריינר. פשוט תשב בשקט ואל תוציא מילה מהפה כל המפגש, גם אם היא שואלת שאלות. עכשיו בוא איתי לספרייה. תאמין לי שאתה לא רוצה לאחר."

ויש שנא שינויים. הוא נשם עמוק שלוש פעמים כדי להירגע. זה לא עזר. הוא נכנס עם גרייס, ושניהם התיישבו בשורה הלפני האחרונה. ויש היה חיוור כולו. "תזכור. לא לענות על שאלות כלליות שנועדו לכל התלמידים. רק אם היא פונה אליך באופן אישי, תענה."

"למה?" ויש לא הבין.

"אין לי זמן להסביר. אתה כבר תראה."

בשעה שמונה בדיוק נסגרו הדלתות. אורסולה בין נכנסה לספרייה וצעדה לחלקה הקדמי. נעליה השמיעו רעש מאיים שהזכיר לוויש את רעש צעדיהם של החיילים בטקס החלפת המשמרות באנדרטת הזיכרון לחייל האלמוני שבעיר הבירה. הוא רצה שהמנהלת תגיע למקומה ושהרעש ייפסק. גרייס הניחה את ידה על ברכו, וזה עזר לו להירגע.

שׂערה של המנהלת היה כסוף וקצוץ, עיניה כחולות ושפתיה מרוחות באודם אדום בוהק. היא לבשה שמלה שחורה צמודה מדי ונראתה כמתקשה לנוע בתוכה. ויש דמיין שהיא מסתירה מתחת לשמלה עוד שש זרועות לפחות.

"אנחנו נפגשים היום בספריית בית הספר ולא באולם ההתעמלות כי בית הספר זכה במקום האחרון בתחרות הקריאה העירונית." היא סרקה את הקהל. "אתם בושה וחרפה לבית הספר! אנחנו מוסד מעודד קריאה, ככה אפילו כתוב בשלט הכניסה לבית הספר!" היא תפסה בידה של ילדה, שלרוע מזלה ישבה בשורה הראשונה. "צאי מייד ותבדקי שאני לא משקרת, ושבאמת יש בחוץ שלט שכתוב בו במפורש שבית הספר הזה, על שם יו לופטינג, מעודד קריאה!"

הילדה לא הבינה אם מדובר בבדיחה, ולרגע התלבטה כיצד לפעול. "רו־צי!" אורסולה צרחה באוזנה, "עכ־שיו!" הילדה המבוהלת עשתה כדבריה.

"אני לא יודעת מה גברת ריינר סיפרה לכם, אבל אני לא מוכנה לביזיון הזה. הסופר יו לופטינג היה נעלב אילו ידע שקראו לבית הספר הזה על שמו! מהיום אני דורשת שכל ילד ישאל שלושה ספרים בכל שבוע. ריטה הספרנית תבצע רישום מדויק של ההשאלות, ואחרי קריאת כל ספר תגישו לי באופן אישי סיכום שיתאר את עלילת הספר ומה אהבתם בו."

ויש הרים את ידו.

גרייס ניסתה להוריד לו את היד, אבל זה היה מאוחר מדי. אורסולה הבחינה באצבע הקטנה המונפת באוויר. "אתה שם, הגמד. קום. מה כל כך דחוף לך להפריע לי באמצע ההסבר?"

"ואם לא אהבנו את הספר? אפשר לכתוב לך מה לא אהבנו בו?" הוא התיישב בחזרה.

"מי אישר לך לשבת? שמעתם מה הוא שאל?" היא הביטה בצוות המורים והמורות שישבו בצד. "אתה מתחכם, גמד? מתחכם? לטובתך כדאי שתבחר ספר שתאהב."

"אני לא יכול לשלוט ברגשות שלי," ויש לא הצליח לשמור את מחשבותיו לעצמו.

אורסולה פרצה בצחוק פרוע. "אז לטובתך כדאי שתלמד לעשות את זה. ועכשיו אני מציעה לך לשבת ולשתוק לפני שאאבד את הסבלנות."

הילדה מהשורה הראשונה חזרה.

"נו? זה כתוב בשלט הכניסה או לא?"

הילדה חששה להביט בעיניה. "כן, זה כתוב," ענתה בקול חלש.

"דברי בקול רם. לא שומעים אותך." אורסולה התקרבה אליה יותר מהמצופה.

"היה כתוב בשלט שבית הספר מעודד קריאה."

"שבי!" אורסולה פקדה.

"בואו נתייחס לכינוס הבוקר הזה כאל מפגש עידוד קריאה. אבל קריאה אמיתית, לא קשקושים. אצלי קוראים ספרים טובים, איכותיים, לא ספרים עם תמונות ואיורים. ביקשתי מריטה הספרנית להעיף מכאן את כל ספרי הקומיקס המגעילים, שרק הורסים את הנוער ומדרדרים אותו. בבית הספר שלנו לא קוראים את הטינופת הזאת! לא את 'איש הארנב האמיץ', לא את 'קפטן האסלות המשוגע׳, ובטח שלא את 'עלילות המדען המטורף במערב הפרוע'! אצלנו קוראים ספרים טובים!"

ג'ורג', הילד עם הכובע ההפוך, הצביע.

"כן?" אורסולה נתנה לו את רשות הדיבור.

"אני מאוד מתחבר למה שאת אומרת, אבל אני חייב לציין שאני מכיר ילד אחד שאוהב לקרוא ספרי קומיקס. לא נעים לי להלשין עליו, אבל כדאי מאוד שתדעי את זה."

אורסולה התקרבה לג'ורג' ולחצה את ידו. "כל הכבוד! היה צריך הרבה אומץ כדי לדבר בצורה גלויה כל כך. מי הילד הזה?"

ג'ורג' הצביע על ויש. "הגמד, הגמד אוהב קומיקס. ראיתי אותו כמה פעמים יושב בהפסקה וקורא ספרי קומיקס."

ויש רצה להגיד שהוא קורא גם אנציקלופדיות, ולא רק ספרי קומיקס, ובכלל, מי אמר שספרי קומיקס הם ספרים רעים, אבל אורסולה התקרבה אליו בצעדים מאיימים, והוא נתקף בחילה נוראית. המחשבות שלו התבלבלו לגמרי.

ואז קרה דבר מוזר.

ספר מאחד המדפים העליונים של הספרייה נפל על ראשו של ג'ורג'. תחילה רק ספר אחד, אחריו עוד אחד, ועוד אחד, ולבסוף מפולת ספרים של ממש. הכול קרה כל כך מהר. ספר ועוד ספר ועוד אחד. ספרים קטנים, ספרים גדולים, ספרים דקים, ספרים עבים, ספרי עיון, ספרי שירה. הילדים ראו איך הספרים נופלים מעצמם ונוחתים על ג'ורג' בזה אחר זה. כמה מהילדים היו משוכנעים שהספרים תוקפים אותו בכוונה.

הילדים המבוהלים קמו ממקומותיהם וברחו החוצה. ג'ורג' ברח כמו כולם, אבל ספרים נוספים ממדפים אחרים המשיכו לרדוף אותו ממש עד פתח היציאה. הוא הרים את אחד הכיסאות כדי להגן על עצמו מפניהם.

אורסולה עמדה המומה. "ריטה, האם דבר כזה התרחש בעבר בספרייה?"

"לא ככל שידוע לי," היא ענתה והמשיכה להביט בנעשה מהופנטת. ריטה היתה מיושבת בדעתה, היא לא הבינה איך תקפו הספרים את ג'ורג' או מדוע, אבל היא אהבה מאוד קומיקס וידעה דבר אחד: הצדק ניצח!

"צריך לעשות משהו!" אורסולה צווחה. "תתקשרי מייד לפיקוח ותדווחי להם על הנעשה כאן!"

"ואם אעשה את זה," ריטה שאלה בלחש, "נראה לך שמישהו יאמין לי?"

"מתברר שבבית הספר הזה אי אפשר לסמוך על אף אחד מאנשי הצוות," אורסולה המשיכה לזעוף, אבל ידעה שריטה צודקת. היא קיוותה שמדובר באירוע חד־פעמי.