כשאנחנו חדלים להבין את העולם

בבדיקה רפואית שנערכה ערב משפטי נירנברג, הבחינו הרופאים שציפורני ידיו ורגליו של הרמן גרינג צבועות באדום עז. הם הניחו - בטעות - שהצבע קשור להתמכרותו לדיהידרוקודאין, משכך כאבים שממנו נהג ליטול יותר ממאה גלולות ביום. ויליאם בורוז תיאר את השפעתו כדומה לזו של הרואין, חזקה פי שניים מקודאין, אבל עם תחושה מחושמלת כמו של קוקאין. הרופאים האמריקאים ראו צורך לרפא את גרינג מהתמכרותו לפני שיופיע לפני בית המשפט. זה לא היה קל. כשכוחות בעלות הברית לכדו אותו, המנהיג הנאצי סחב איתו מזוודה שהכילה לא רק את הלכה שנהג למשוח על ציפורניו כשהתחפש לנירון, אלא גם יותר מעשרים אלף מנות של הסם האהוב עליו, כל מה שנותר מהאספקה הגרמנית בסוף מלחמת העולם השנייה. ההתמכרות שלו לא היתה יוצאת דופן כלל: כמעט כל גדודי הוורמאכט קיבלו טבליות מתאמפטמינים כחלק ממנות הקרב שלהם. הסם, שיוצר תחת השם פרוויטין, סייע לחיילים להישאר ערים לאורך שבועות במצב של טירוף גמור, כשהם נעים בין זעם מאני לתרדמה מסויטת, מאמץ שעורר בקרב רבים התקפי אופוריה בלתי נשלטים: "דממה מוחלטת משתררת. הכול נעשה חסר חשיבות וזר. אני מרגיש חסר משקל לחלוטין, כאילו אני עף מעל המטוס שלי", כתב טייס של הלופטוואפה שנים אחר כך, כאילו נזכר בשקט המשכר של התגלות דתית, ולא בימים האיומים ביותר של המלחמה. במכתבים ששלח הסופר הגרמני היינריך בל למשפחתו מהחזית, הוא מפציר בהם לשלוח לו עוד מנות מהסם: "קשה כאן", כתב להוריו ב-9 בנובמבר 1939, "ואני מקווה שתבינו אם לא אוכל לכתוב לכם אלא פעם ביומיים או שלושה. היום אני עושה זאת בעיקר כדי לבקש מכם עוד פרוויטין... אוהב אתכם, הַיין". מכתב נוסף, ארוך ונלהב, מ-20 במאי 1940, מסתיים באותה תחינה: "תוכלו להשיג לי עוד קצת פרוויטין כדי שתהיה לי אספקה לגיבוי?" חודשיים אחר כך קיבלו הוריו רק שורה רועדת אחת: "אם אפשר, שלחו לי בבקשה עוד פרוויטין". אמפטמינים תדלקו את מתקפות הבזק הגרמניות, הבליצקריג הבלתי ניתן לעצירה, וחיילים רבים סבלו מהתקפים פסיכוטיים כשהטבליות המרות התמוססו בפיהם. למנהיגים העליונים של הרייך, לעומת זאת, היה טעם שונה מאוד בפה כאשר סופות האש של הפצצות בעלות הברית כיבו את מלחמות הבזק שלהם, כשהחורף הרוסי הקפיא את זחלי הטנקים שלהם והפיהרר הורה להרוס כל דבר בעל ערך בשטח המדינה, כדי לא להשאיר לצבאות הפולשים אלא אדמה חרוכה; כשניצבו לפני תבוסה מוחלטת, כשמחזה הזוועה שהביאו על העולם הכריע אותם, הם בחרו במוצא מהיר, נשכו כמוסות ציאניד ונחנקו למוות מטעם השקדים המתוק של הרעל הזה.

גל התאבדויות שטף את גרמניה בחודשי המלחמה האחרונים. באפריל 1945 לבדו, שלושת אלפים ושמונה מאות בני אדם שלחו יד בנפשם בברלין. תושבי העיירה הקטנה דֵמין, השוכנת במרחק כשלוש שעות נסיעה מצפון לבירה, נתקפו תבהלה קולקטיבית כשהגדודים הגרמניים הנסוגים פוצצו את הגשרים שהובילו מערבה, והשאירו אותם לכודים בין שלושת הנהרות שהקיפו את חצי האי, חסרי הגנה מפני אכזריותו של הצבא האדום. מאות גברים, נשים וילדים איבדו עצמם לדעת בתוך שלושה ימים בלבד. משפחות שלמות צעדו אל תוך מימי הטולנזה כשחבל קשור סביב מותניהן, כמתכוננות למשחק מבעית של משיכה בחבל; הילדים הקטנים מילאו את ילקוטיהם באבנים. הכאוס הגיע למדרגה כזו שהגדודים הרוסיים - שעד אותו רגע התמסרו לבזיזת בתי הכפר, לשריפת מבנים ולאונס נשים - קיבלו פקודה לעצור את מגפת ההתאבדויות; בשלוש הזדמנויות שונות נאלצו להציל אישה שניסתה לתלות את עצמה על ענף עץ האלון הגדול שצמח בגינתה; את שלושת בניה כבר הספיקה לקבור בין שורשיו, לאחר שזרתה על העוגיות שלהם - פינוק אחרון - רעל עכברים; האישה נשארה בחיים, אבל החיילים לא הצליחו למנוע מילדה אחת לדמם למוות לאחר ששיספה את עורקיה באותו תער שבו חתכה את פרקי ידיהם של הוריה. משאלת המוות הזאת כבשה גם את המטה הנאצי: חמישים ושלושה גנרלים, ארבעה–עשר מחיל האוויר ואחד–עשר מחיל הים התאבדו, וכך גם שר החינוך ברנהרד רוּסט, שר המשפטים אוטו טירַק, הגנרל–פילדמרשל ולטר מוֹדֶל, שועל המדבר ארווין רומל וכמובן, הפיהרר עצמו. אחרים, כמו הרמן גרינג, היססו ונלכדו בחיים, אך הם רק הצליחו לדחות את הבלתי נמנע. כשהרופאים הכריזו שהוא כשיר לעמוד לדין, גרינג נשפט בבית הדין של נירנברג ונידון למוות בתלייה. הוא ביקש לעמוד מול כיתת יורים: הוא לא רצה למות כמו פושע פשוט. כששמע שהחליטו לשלול ממנו את בקשתו האחרונה, התאבד בנשיכת כמוסת ציאניד שהסתיר בבקבוק תכשיר לשיער; בפתק שהשאיר הסביר שבחר להרוג את עצמו, "כמו חניבעל הגדול". בעלות הברית ניסו למחוק כל זכר לקיומו. הן סילקו את שברי הזכוכית משפתיו ושלחו את בגדיו, את חפציו האישיים ואת גופתו העירומה למשרפה העירונית של אוסטפרידהוף, בית הקברות שבמינכן; אחד התנורים הוסק כדי לשרוף את גרינג, והאפר שלו התערבב באפרם של אלפי אסירים פוליטיים ומתנגדי המשטר הנאצי שראשם נערף בבית הסוהר של שטאדלהיים, של ילדים עם מוגבלויות, של חולי נפש שנרצחו כחלק מתוכנית המתת חסד T4, ושל אינספור קורבנות של מחנות הריכוז. השרידים פוזרו בחצות הלילה במי הווֶנצבּאך, יובל קטן שנבחר במפה באקראי, כדי שקברו לא יהפוך לאתר עלייה לרגל. אבל כל המאמצים היו לשווא; עד היום, אספנים מכל רחבי העולם מחליפים ביניהם חפצים ופריטים של המנהיג הנאצי הגדול האחרון, המפקד בפועל של הלופטוואפה ויורשו הטבעי של היטלר. ביוני 2016 שילם רוכש ארגנטינאי יותר משלושת אלפים אירו בעבור זוג גרבי משי של הרייכמרשל. כמה חודשים אחר כך שילם אותו אדם עשרים ושישה אלף אירו בעבור גליל הנחושת והאבץ שעטף את כמוסת הזכוכית שגרס גרינג בשיניו ב-15 באוקטובר 1946.

האליטה של המפלגה הנציונל–סוציאליסטית קיבלה כמוסות דומות בסוף הקונצרט האחרון שערכה התזמורת הפילהרמונית של ברלין לפני נפילתה של העיר, ב-12 באפריל 1945. אלברט שפאר, שר החימוש והארכיטקט הרשמי של הרייך השלישי, ארגן תוכנית מיוחדת שכללה את קונצ'רטו לכינור בדו מאז'ור מאת בטהובן, ואחריו את הסימפוניה הרביעית - "הרומנטית" - של ברוקנר; היא הסתיימה, באופן הולם, באריה של ברונהילדה, החותמת את המערכה השלישית של דמדומי האלים מאת ריכרד וגנר, שבה הוולקיריה משליכה עצמה למדורה עצומה, שלהבותיה עתידות לכלות לא רק את עולמם של בני האדם אלא גם את היכל וָלְהַאלָה ואת הלוחמים ואת כל פנתיאון האלים. יללות הכאב של ברונהילדה עוד הדהדו באוזני הקהל העושה את דרכו אל היציאה כשחברי ה"דויטשס יונגפולק" - ארגון נוער נאצי שבאותו שלב לא נותרו בו אלא ילדים מתחת לגיל עשר, שכן בני הנוער מתו על הבריקדות - חילקו כמוסות ציאניד מתוך סלסילות קש קטנות, כאילו היו מִנחות בטקס דתי. גרינג, גבלס, בורמן והימלר השתמשו בכמה מהכמוסות האלה כדי להתאבד, אם כי רבים מהמנהיגים הנאצים בחרו לשלב את נשיכתן עם ירייה בראש: הם חששו שהרעל יכזיב, שמישהו חיבל בכמוסות בזדון והן לא יביאו עליהם את המוות המיידי והלא–כואב שלו הם מייחלים, אלא את הייסורים האיטיים שלהם הם ראויים. היטלר היה כה משוכנע בכך עד שהחליט לנסות את יעילות הכמוסה על כלבתו האהובה בלונדי, רועה גרמנית שליוותה אותו עד הפיהררבונקר, ישנה שם לרגלי מיטתו ונהנתה מכל פינוק אפשרי. הפיהרר העדיף להרוג את חיית המחמד שלו ולא להניח לה ליפול בידי הגדודים הרוסיים, שכבר הקיפו את ברלין והתקרבו אל המקלט התת–קרקעי שלו עם כל יום שחלף. אלא שלא היה לו אומץ לעשות זאת בעצמו: הוא ביקש מרופאו האישי שישבור את אחת הכמוסות בפיה של הכלבה. הכלבה - שזה עתה המליטה ארבעה גורים - מתה בו–במקום, כשמולקולת האשלגן ציאניד הזעירה, המורכבת מאטום אחד של חנקן, אטום אחד של פחמן ואטום אחד של אשלגן חדרה למחזור הדם שלה ועצרה את נשימתה.

השפעת הציאניד מהירה כל כך, שקיימת רק עדות אחת על טעמו, זו שהשאיר אחריו מ' פ' פְּרָשָד, צורף הודי בן שלושים ושתיים שהצליח לכתוב שלוש שורות לאחר בליעת הרעל: "רופאים, אשלגן ציאניד. טעמתי אותו. הוא שורף את הלשון ויש לו טעם חמוץ", כך נכתב בפתק שנמצא ליד גופתו, בחדר המלון ששכר כדי לשים קץ לחייו. צורתו הנוזלית של הרעל, המוכר בגרמניה כ-Blausäure או חומצה כחולה, נדיפה מאוד: היא מגיעה לרתיחה בטמפרטורה של עשרים ושש מעלות צלזיוס ומשאירה באוויר ניחוח קל, מתוק אך מריר מעט של שקדים. לא כולם מבחינים בו, לשם כך דרוש גֶן מסוים שחסר לארבעים אחוז מהאנושות. בגלל האקראיות האבולוציונית הזאת, סביר להניח שחלק ניכר מהאנשים שנרצחו בציקלון בה באושוויץ, במיידנק ובמאוטהאוזן כלל לא הבחינו בריח הציאניד שמילא את תאי הגז, ואילו אחרים הריחו בעת מותם את אותו הריח ששאפו אלה שארגנו את השמדתם כאשר נשכו את כמוסות ההתאבדות שלהם.

כמה עשורים לפני כן, ציקלון אֶה - גרסה מוקדמת של הרעל שישמש את הנאצים במחנות המוות שלהם - פוזר כחומר הדברה על פרדסים במדינת קליפורניה, ושימש להשמדת כינים ברכבות שעשרות אלפי מהגרים מקסיקאים הסתתרו בהן בדרכם לארצות הברית. קרונות העץ נצבעו בכחול יפהפה, אותו צבע שאפשר לראות עד היום על כמה לבנים באושוויץ; שניהם מעידים על מקורו האמיתי של הציאניד, שהופק ב-1782 כתוצר לוואי של הפיגמנט הסינתטי המודרני הראשון, כחול פרוסי.

הכחול הפרוסי חולל מהפכה באמנות האירופית מיד עם הופעתו. הודות למחירו הזול, בתוך שנים ספורות הוא החליף לחלוטין את הצבע ששימש את הציירים מאז הרנסאנס לעיטור בגדי המלאכים וגלימתה של הבתולה - אוּלטרמָרין, המעודן והיקר שבפיגמנטים הכחולים, שהופק מטחינה של אבן החן לַפּיס לַזוּלי, שנחצבה במערות בעמק הנהר קוצ'ה שבאפגניסטן. גוון האינדיגו שנוצר מהמינרל שנטחן לאבקה דקיקה היה כה עמוק, ששחזורו הכימי התאפשר רק בראשית המאה ה-18, כאשר יצרן צבעים שווייצרי בשם יוהן יאקוב דיסבאך יצר את הכחול הפרוסי. זה קרה בטעות; כוונתו היתה לחקות את הכרמין, האדום הבוהק המיוצר מטחינת מיליוני כנימות ממין נקבה מזן קוכיניאל (Dactylopius coccus), טפילים קטנים של קקטוס הצבר הגדל במקסיקו, במרכז אמריקה ובדרומה, חרקים קטנים ועדינים כל כך שהם דורשים טיפול עדין אף יותר מתולעי המשי, שכן גופיהם הלבנבנים והצמריריים עלולים להינזק בקלות ברוח, בגשם ובקור, או ליפול טרף לעכברים, לציפורים ולזחלים. דמם הארגמני היה אחד האוצרות הגדולים ביותר שהכובשים הספרדים שדדו מעמי אמריקה, לצד הזהב והכסף, והוא איפשר לכתר הספרדי לקיים מונופול על הכרמין במשך מאות שנים. דיסבאך ניסה לפרק את המונופול הזה ושפך sale tartari (אשלג) על מיצוי של פגרי חיות שיצר אחד מעובדיו, האלכימאי הצעיר יוהן קונראד דיפֶּל; ואולם התערובת לא הפיקה את הארגמן העז של ה-Dactylopius coccus, אלא כחול כה עז שדיסבאך האמין שגילה את ḫsbḏ-ỉryt, צבעם המקורי של השמים - הכחול האגדי שהמצרים עיטרו בו את עורם של אליהם. הנוסחה שכוהני מצרים שימרו במשך מאות שנים נגנבה בידי גנב יווני ואבדה לנצח לאחר נפילת האימפריה הרומית. דיסבאך כינה את הצבע החדש שלו "כחול פרוסי", כדי לכונן קשר עמוק ויציב בין תגליתו המקרית לבין האימפריה שבלי ספק עוד תעלה בתהילתה על תהילת הקדמונים; היה עליו להיות אדם מוכשר בהרבה - כזה שניחן, אולי, בחוש נבואי - כדי להעלות על הדעת את חורבנה העתיד לבוא. דיסבאך היה חסר דמיון עילאי כזה, וגם את כישורי המסחר הבסיסיים הדרושים לניצול היתרונות החומריים של יצירתו, ואלה נפלו לידי איש הכספים שלו, האורניתולוג, הבלשן והאנטומולוג יוהאן ליאונהרד פְריש, שהפך את הכחול שלו לזהב.

פריש צבר הון הודות למכירה סיטונאית של כחול פרוסי לחנויות בפריז, בלונדון ובסנט פטרסבורג. ברווחים קנה מאות הקטרים באזור שְפָּנְדָאוֹ, ושם נטע את מטע המשי הראשון בפרוסיה. חוקר הטבע הנלהב פריש כתב מכתב ארוך למלך פרידריך וילהלם הראשון ובו הילל את מעלותיה הייחודיות של תולעת המשי הקטנה; המכתב תיאר גם תוכנית שאפתנית לשינוי חקלאי, רעיון שנגלה לפריש בחלום: הוא ראה עצי תות צומחים בחצרותיהן של כל כנסיותיה של האימפריה, ועלי האזמרגד שלהם מזינים את צאצאיהם של ה-Bombyx mori, טוואי המשי. התוכנית יושמה בהיסוס על ידי המלך פרידריך, והועתקה באלימות יותר ממאתיים שנה אחר כך על ידי הרייך השלישי. הנאצים נטעו מיליוני עצים כאלה בשטחים נטושים ובשכונות מגורים, בבתי ספר ובבתי קברות, בבתי חולים, בבתי מרפא ומשני צדי הכבישים המהירים שחצו את גרמניה החדשה. הם חילקו עלוני הדרכה לחקלאים קטנים, ובהם פירוט השיטות שקבעה המדינה לאיסוף תולעי המשי ולעיבודן; אחרי הליקוט היה על המגדלים לתלות את התולעים מעל סיר מים רותחים למשך יותר משלוש שעות, כדי שהאדים יהרגו אותן לאט, בלי לפגוע בחומר יקר–הערך שבו עטפו את עצמן בעת יצירת הפקעות. פריש כלל את השיטה באחד הנספחים למגנוס אופוס שלו, שלושה–עשר כרכים של המלאכה שהקדיש לה את עשרות השנים האחרונות לחייו, קטלוג דקדקני הגובל בשיגעון של שלוש מאות מיני החרקים החיים בגרמניה. הכרך האחרון כולל את מחזור החיים השלם של צרצר השדה, משלב הנימפה ועד לשיר החיזור של הזכר, צווחה חדה וחודרנית כבכי של תינוק. פריש תיאר אותו לצד מנגנוני הזיווג ותהליך ההטלה של הנקבות, שצבע ביציהן דומה במפתיע לפיגמנט שעשה אותו לאדם עשיר ואומץ על ידי אמנים בכל אירופה ברגע שנעשה זמין מסחרית.

הצייר הגדול הראשון שעשה בו שימוש היה ההולנדי פיטר ון דה וורף, בשנת 1709: בציורו קבורת ישו עננים מסתירים את האופק, והרעלה שמאפילה את פניה של הבתולה זוהרת בכחול, משקפת את יגונם של התלמידים המקיפים את גופתו העירומה של המשיח, שעורו חיוור כל כך שהוא מאיר את פניה של האישה הכורעת על ברכיה ונושקת לגב ידו, כאילו רצתה לרפא בשפתיה את הפצעים שפערו מסמרי הברזל.

ברזל, זהב, כסף, נחושת, בדיל, עופרת, זרחן, ארסן; בראשית המאה ה-18 הכירה האנושות רק קומץ יסודות טהורים. הכימיה טרם התנתקה מהאלכימיה, ושפע השמות המסתוריים שבהם נודעו תרכובות כמו ביסמות, ויטריול, צינובר ואמלגם היה קרקע פורה לתאונות בלתי צפויות ומועילות. הכחול הפרוסי, לדוגמה, לא היה בא לעולם אילולא האלכימאי הצעיר שעבד בסדנת הצבעים שבה נוצר. יוהן קונרד דיפֵּל נהג להציג את עצמו כתאולוג פייטיסטי, פילוסוף, אמן ורופא; משמיציו חשבו שהוא פשוט נוכל. הוא נולד בטירת פרנקנשטיין הקטנה ליד דרמשטדט שבמערב גרמניה, ועוד בילדותו ניחן בכריזמה משונה שערפלה את דעתם של מי ששהו במחיצתו זמן רב מדי. בזכות כושר השכנוע שלו, הצליח לפתות את אחד המוחות המדעיים החשובים של תקופתו, המיסטיקן השוודי עמנואל סוודנבורג, שנעשה אחד הנלהבים שבחסידיו, ומאוחר יותר אויבו המושבע. לטענת סוודנבורג, דיפל ניחן בכוח להרחיק אנשים מהדת ולמנוע מהם כל סוג של חוכמה ונטייה לטוב, ו"להפקיר אותם למעין טירוף חושים". באחד מכתבי הגינוי הנלהבים ביותר שחיבר נגדו, הוא משווה אותו לשטן בכבודו ובעצמו: "הוא המרושע שבשדים, ואינו כפוף לשום עיקרון. למעשה, הוא מתנגד לכל עיקרון שהוא". הביקורת שלו לא השפיעה על דיפל, שנעשה חסין לשערוריות לאחר שבע השנים שבילה בכלא בעוון הכפירה הרעיונית והמעשית שלו. לאחר שריצה את עונשו ויתר על כל יומרה לאנושיות: הוא ערך ניסויים איומים בבעלי חיים חיים ומתים שאותם נהג לנתח בשקיקה. מטרתו היתה להירשם בהיסטוריה כאדם הראשון שהעביר נשמה מגוף לגוף, אבל היו אלה האכזריות הקיצונית והעונג הפרוורטי שבהם נהג בפגרי קורבנותיו שעשו אותו לאגדה. בספרו תחלואים ורפואות של חיי הבשר, שיצא לאור בליידן תחת שם העט כריסטיאנוס דמוקריטוס, טען שגילה את שיקוי החיים - הגרסה הנוזלית של אבן הפילוסופים - שבכוחו לרפא כל מכאוב ולהעניק חיי נצח לשותים ממנו. הוא ניסה לסחור בנוסחה ולהחליפה בבעלות על טירת פרנקנשטיין, אבל השימוש היחיד שהצליח למצוא לשיקוי שלו - תערובת של דם, עצמות, קרניים וטלפיים בתהליכי ריקבון - היה כחומר הדברה או דוחה חרקים, הודות לסירחון יוצא הדופן שלו. מאות שנים אחר כך, במלחמת העולם השנייה, השתמשו הכוחות הגרמניים בנוזל הצמיגי דמוי הזפת - חומר כימי לא קטלני שלא היה כפוף לאמנת ז'נבה - בזכות התכונה הזאת: הם שפכו אותו לבארות מים בצפון–אפריקה כדי לעכב את גנרל פטון, שדלק אחריהם עם טנקים בחולות המדבר. אחד הרכיבים בשיקוי של דיפל היה זה שבסופו של דבר יצרו ממנו את הצבע הכחול שיעטר לא רק את השמים של ליל כוכבים של ואן גוך ואת מֵי הגל הגדול סמוך לקאנאגאווה של הוקוסאי, אלא גם את מדי חיל השריון של הצבא הפרוסי; כאילו היה בהרכב הכימי של הצבע משהו שמעודד אלימות, איזה צל אפל או כתם מהותי שדבק בו מניסויו של האלכימאי שביתר יצורים חיים והטליא את חלקיהם לכימרות מעוררות אימה ואז ניסה להחיותן בעזרת חשמל; מפלצות ששימשו השראה למרי שלי בכתיבת יצירת המופת שלה, פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני, שבה הזהירה מפני התקדמותו העיוורת של המדע, המסוכנת שבאמנויות האנושיות.

הכימאי שגילה את הציאניד חווה את הסכנה הזאת על בשרו: ב-1782 ערבב קרל וילהלם שֵלֶה מנה של כחול פרוסי בכפית שהכילה שאריות של חומצה גופריתית ויצר את הרעל החשוב ביותר בעידן המודרני. הוא קרא לתרכובת החדשה שלו "חומצה פרוסית" וזיהה מיד את הפוטנציאל העצום הגלום בתגובתיות הגבוהה שלה. מה שלא היה יכול להעלות על דעתו הוא שמאתיים שנה לאחר מותו, לקראת אמצע המאה העשרים, יהיו לתרכובת הזאת שימושים תעשייתיים, רפואיים וכימיים רבים כל כך, שמדי חודש תיוצר כמות שדי בה להרעיל את כל האנשים בכדור הארץ. המזל הרע רדף את שֵלֶה, גאון נשכח שלא בצדק, כל חייו; הכימאי שגילה את מספר היסודות הגדול ביותר (תשעה, ובהם החמצן, או כפי שכינה אותו "אוויר האש"), נאלץ לחלוק את הקרדיט על כל אחד מגילוייו עם מדענים מוכשרים פחות שהקדימו אותו בפרסום מסקנותיהם. המוציא לאור של שלֶה התעכב למעלה מחמש שנים בפרסום הספר שהשוודי עמל עליו באהבה ובקפידה אין–קץ, עד שלפעמים הריח ואף טעם את החומרים החדשים שהצליח לכשף במעבדתו. למזלו לא נהג כך בחומצה הפרוסית, שהיתה הורגת אותו בתוך שניות; אבל ההרגל המגונה הזה עלה לו בסופו של דבר בחייו בגיל ארבעים ושלוש. כשמת, היה הכבד שלו הרוס וגופו מכוסה מכף רגל ועד ראש בשלפוחיות מוגלתיות, והצטברות נוזלים במפרקיו גרמה לו לאבד את יכולת התנועה. מאותם תסמינים סבלו אלפי ילדים אירופאים שצעצועיהם וממתקיהם נצבעו בפיגמנט מבוסס ארסן ששילה ייצר בלי שיהיה מודע לרעילותו: ירוק אזמרגד כה עז ומפתה שנעשה הצבע האהוב על נפוליאון.

הירוק של שלֶה כיסה את קירות החדרים וחדרי האמבטיה בבית לונגווד, מעונו האפל, הלח ושורץ העכברים והעכבישים של הקיסר בשש השנים האחרונות למאסרו בידי האנגלים באי סנט הלנה. הרעלנים בצבע שעל קירות חדריו הם הסבר אפשרי לרמות הארסן הגבוהות שהתגלו בדגימות משערו מאתיים שנה לאחר מותו, ואולי גם לסרטן שכרסם בקיבתו חור שגודלו ככדור טניס. בשבועות האחרונים לחייו כילתה המחלה את גופו באותה מהירות שבה הכניעו חייליו את אירופה: עורו האפיר כעור של גופה, עיניו איבדו את הברק ושקעו בחוריהן, זקנו הדליל נזרע בשאריות קיא. זרועותיו השילו מעליהן את השרירים וצלקות קטנות כיסו את רגליו, כאילו לפתע חזר אליהן זיכרון כל אחד מהחתכים הקטנים והשריטות שספג לאורך כל חייו. אבל נפוליאון לא היחיד שסבל מהגלות באי; המשרתים שנכלאו איתו בלונגווד השאירו עדויות רבות על שלשולים וכאבי בטן בלתי פוסקים, על ההתנפחות המבעיתה של גפיהם, ועל צמא ששום נוזל לא יכול להרוות. אחדים מתו עם תסמינים דומים לאלה של המצביא ששירתו, אבל זה לא מנע מהרופאים, מהגננים ומשאר עובדי הבית להיאבק על מצעיו של הקיסר המת, אף שהיו מוכתמים בדם, בצואה ובשתן, וללא ספק נגועים בחומר שהרעיל אותו אט–אט.

אם ארסן הוא רוצח סבלני, שמסתתר ברקמות העמוקות ביותר של הגוף ומצטבר שם לאורך שנים, ציאניד פשוט עוצר את הנשימה. בריכוזים גבוהים, הוא מגרה בבת–אחת את הקולטנים הכימיים של גוף עורק התרדמה ומעורר רפלקס שגורם לעצירת הנשימה. בספרות הרפואית האנגלית מתארים אותו כ-an audible gasp, אנחה רמה, והשלבים הבאים הם טכיקרדיה, אפניאה, עוויתות והלם. מהירות ההשפעה שלו עשתה אותו לרעל המועדף על רוצחים רבים: אויביו של גריגורי רספוטין, למשל, ניסו להרעיל את איש הדת בפטיפורים ממולאים בציאניד כדי להסיר מעל אלכסנדרה פיודורובנה רומנובה, הצארית האחרונה של האימפריה הרוסית, את הכישוף שהטיל עליה, אבל מסיבות שאינן ברורות עד היום, רספוטין היה חסין לרעל. כדי להרוג אותו, הם נאלצו לירות בו שלוש פעמים בחזה ופעם אחת בראש, לכרוך שלשלות ברזל סביב גופתו ולהשליכה למים הקפואים של נהר נֵבָה. ההרעלה הכושלת רק העצימה את תהילתו של הנזיר המטורף ואת סגידתן של הקיסרית וארבע בנותיה לגופתו; הן פקדו על הנאמנים שבמשרתיהן למשות אותה מהקרח ולהניחה על מזבח בלב יער, ושם השתמרה כשהיתה בזכות הקור, עד שהרשויות החליטו ששריפתה תהיה הדרך היחידה להעלים אותה באופן סופי.

לא רק רוצחים ומתנקשים נמשכו לציאניד; אלן טיורינג, המתמטיקאי הגאון ואבי המחשוב, התאבד בנגיסה בתפוח מורעל בציאניד לאחר שצימח שדיים כתוצאה מהסירוס הכימי שכפתה עליו ממשלת בריטניה כעונש על ההומוסקסואליות שלו. האגדה מספרת שעשה זאת כחיקוי של סצנה מהסרט האהוב עליו, שלגייה, שמשיריו - Dip the apple in the brew / Let the Sleeping Death seep through - נהג לזמר לעצמו תוך כדי עבודה. אלא שהתפוח מעולם לא נבדק כדי לאשש את ההנחה שמדובר בהתאבדות (אם כי גרעיני תפוח מכילים צורה טבעית של ציאניד, ודי בחצי כוס מהם כדי להרוג אדם), ויש המאמינים כי טיורינג נרצח בידי השירותים החשאיים הבריטיים, אף שעמד בראש הצוות שפיצח את הצופן ששימש את הגרמנים בתשדורותיהם במלחמת העולם השנייה - גורם מכריע בניצחון בעלות הברית. אחד הביוגרפים שלו טוען שהנסיבות המעורפלות של מותו (הימצאותה של צנצנת ציאניד במעבדה הביתית שלו, ופתק בכתב ידו שנמצא ליד מיטתו, ובו רשימת קניות ליום המחר) תוכננו בידי טיורינג עצמו, כדי שאמו תאמין שמותו היה תאונה ולא תצטרך לשאת את הידיעה שהתאבד. אם הוא צודק, אפשר לראות בכך מחווה אקסצנטרית אחרונה של אדם שהביט בפרטים הקטנים של העולם במבט אישי וייחודי. כשהפריע לו שעמיתיו למשרד משתמשים בספל האהוב עליו, הוא קשר אותו לתנור ההסקה בשרשרת נעולה במנעול; הוא תלוי שם עד עצם היום הזה. ב-1940, כשבריטניה התכוננה לאפשרות של פלישה גרמנית, השתמש טיורינג בחסכונותיו כדי לקנות שני מטילי כסף עצומים וקבר אותם ביער הסמוך למקום עבודתו. הוא הכין מפה מורכבת ומוצפנת של מיקומם, אבל החביא אותם טוב כל כך שלא הצליח למצוא אותם בסוף המלחמה, גם לא בעזרת גלאי מתכות. בשעות הפנאי שלו אהב לשחק "אי בודד", משחק שכלל ייצור עצמי של כמה שיותר חומרי ניקוי: הוא הצליח לייצר נוזל כביסה, סבון וחומר הדברה שעוצמתו הבלתי נשלטת חיסלה את הגינות של שכניו. בזמן המלחמה נהג לרכוב למשרדו שבמרכז ההצפנה בבּלֶצְ'לי פארק על אופניים עם שרשרת פגומה. במקום לקחת אותם למתקן אופניים, הוא חישב בכמה סיבובים השרשרת יכולה לעמוד, וירד מהאופניים בזינוק שניות לפני שנפלה. באביב, כשהאלרגיה שלו לאבקנים נעשתה בלתי נסבלת, נהג לחבוש מסכת גז (ממשלת בריטניה חילקה אותן לכל התושבים בתחילת המלחמה), וזרע בהלה בקרב מי שראו אותו והאמינו שמתקפה מתקרבת.

האפשרות שגרמניה תפציץ את האי בגז נראתה בלתי נמנעת באותה תקופה. יועץ לממשלת בריטניה העריך כי מתקפה מסוג זה תביא ליותר מ-250 אלף אזרחים הרוגים רק בשבוע הראשון, ותינוקות קיבלו מסכות שעוצבו במיוחד בשבילם. תלמידי בית הספר היסודי השתמשו בדגם "מיקי מאוס": שם החיבה המעוות הזה נועד להפחית את האימה שעורר בילדים רעשן העץ שקרא להם להדק את רצועות הגומי לראשם ולנשום את הגומי המצחין שעל פניהם, לפי הוראותיו של משרד המלחמה:

עצרו את הנשימה.

החזיקו את המסכה מול הפנים כשהאגודלים בתוך הרצועות.

דחפו את הסנטר אל תוך המסכה. הדקו את הרצועות סביב הראש ככל האפשר.

החליקו אצבע סביב מסכת הפנים וודאו שרצועות הראש ישרות.

פצצות גז מעולם לא נפלו על אנגליה, והילדים למדו שנשיפה עם מסכה על הראש נשמעת כמו שרשרת של פלוצים, אבל הזוועה שחוו החיילים שהותקפו בגזי סארין, חרדל וכלור בשוחות במלחמת העולם הראשונה נחקקה בלא–מודע של דור שלם. ההוכחה הטובה ביותר לאימה שעורר נשק ההשמדה ההמונית הראשון בהיסטוריה היתה הסירוב של כל המדינות להשתמש בגז במלחמת העולם השנייה. לארצות הברית היו מאגרים עצומים מוכנים לשימוש, ואנגליה ערכה ניסויים באנטרקס באיים המרוחקים של סקוטלנד וטבחה בכבשים ובעזים. אפילו היטלר, שלא היסס להשתמש בגז במחנות ההשמדה, סירב להשתמש בו בשדות הקרב, אף שמדעניו ייצרו כשבעה אלף טונות של סארין, מספיק כדי לחסל אוכלוסייה של שלושים ערים בגודל פריז. אלא שהפיהרר הכיר את הגז מקרוב כחייל במלחמת העולם הראשונה; הוא ראה את ייסורי הגוססים בשוחות וסבל מהשפעותיו בעצמו.

מתקפת הגז הראשונה בהיסטוריה הממה את הגדודים הצרפתיים שהתחפרו ליד הכפר הקטן איפֶּר שבבלגיה. כשהחיילים התעוררו בבוקר יום חמישי 22 באפריל 1915, הם ראו ענן ירקרק ענקי זוחל לעברם דרך שטח ההפקר. הוא נמתח מצד לצד באופק לאורך שישה קילומטרים, גבוה פי שניים מקומת אדם וסמיך כערפל חורפי. עלי העצים נבלו כשחלף, ציפורים צנחו מתות מהשמים, והעשב נצבע בצבע מתכת חולני. ריח כשל אורנים ולוונדר דגדג את גרונם של החיילים כשהגז הגיב לליחה שבריאותיהם ויצר חומצת מימן כלורי. כשהענן ירד אל השוחות, מאות גברים נפלו ארצה מתעוותים, נחנקים בליחתם, כיח צהוב מבעבע בפיותיהם, עורם מכחיל ממחסור בחמצן. "החזאים צדקו. זה היה יום יפה, השמש זרחה. במקום שבו צמח דשא, הוא בהק בירוק. היינו אמורים לצאת לפיקניק, לא לעשות את מה שעמדנו לעשות", כתב וילי סיברט, אחד החיילים שפתחו את ששת אלפי מכלי הכלור שהגרמנים הטילו בבוקר ההוא באיפר. "פתאום שמענו את הצרפתים צועקים. פחות מדקה אחר כך הם פתחו בירי הכבד ביותר של רובים ומכונות ירייה ששמעתי בחיי. זה נשמע כאילו כל הרובים, כל האקדחים, כל מכונות הירייה שהיו לצרפתים יורים. מעולם לא שמעתי רעש מחריש אוזניים כזה. מטח הכדורים שעבר מעל ראשינו בשריקה היה לא ייאמן, אבל הוא לא עצר את הגז. הרוח המשיכה לשאת אותו אל הקווים הצרפתיים. שמענו את הפרות גועות ואת הסוסים צוהלים. הצרפתים המשיכו לירות. אין סיכוי שהם ראו על מה הם יורים. בערך רבע שעה אחר כך התחילה האש לדעוך. אחרי חצי שעה, רק יריות בודדות. ואז הכול חזר להיות שקט. קצת אחר כך השמים התבהרו ואנחנו צעדנו על פני בקבוקי הגז הריקים. מה שראינו היה מוות מוחלט. שום דבר לא היה חי. כל בעלי החיים יצאו מחוריהם כדי למות. ארנבים, חולדים, עכברים ועכברושים מתים בכל מקום. ריח הגז עדיין עמד באוויר. נתלה על השיחים המעטים שנשארו. כשהגענו לקווים הצרפתיים השוחות היו ריקות, אבל במרחק כמה מאות מטרים משם גופות החיילים הצרפתים היו מפוזרות בכל מקום. זה היה לא ייאמן. אחר כך ראינו שהיו גם כמה אנגלים. יכולת לראות שאנשים שרטו את עצמם בפנים ובצוואר בניסיון לנשום. כמה מהם ירו בעצמם. הסוסים, עדיין באורוות, הפרות, התרנגולות, הכול, כולם היו מתים. הכול, אפילו החרקים היו מתים".

מי שתכנן את מתקפת הגז באיפר היה אבי שיטת הלחימה החדשה הזאת, פריץ הַבֵּר, כימאי ממוצא יהודי. הבר היה גאון אמיתי, ואולי האדם היחיד בשדה הקרב ההוא שהיה מסוגל להבין את התגובות המולקולריות המורכבות שצבעו בשחור את עורם של אלף וחמשת מאות החיילים שמתו באיפר. הצלחת משימתו זיכתה אותו בהעלאה לדרגת קפטן, בקידום לתפקיד ראש האגף הכימי במשרד המלחמה ובארוחת ערב בחברת הקייזר וילהלם השני בכבודו ובעצמו; אבל כשחזר לברלין, התעמתה איתו אשתו הזועמת. קלרה אימֶרְוָר - האישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור בכימיה מאוניברסיטה גרמנית - לא רק חזתה בהשפעת הגז על בעלי חיים במעבדה של בעלה; היא גם כמעט איבדה את בעלה כשהרוח שינתה כיוון בפתאומיות באחד מניסויי השדה שערך. הגז נשב ישירות אל הגבעה שהבר, רכוב על סוסו, פיקד ממנה על גדודיו. פריץ ניצל בנס, אבל אחד מעוזריו לא הצליח להימלט מהענן הרעיל; קלרה ראתה אותו מת, מתפתל על האדמה כאילו פלש לגופו צבא של נמלים מורעבות. כשהבר חזר מנצח מהטבח באיפר, האשימה אותו קלרה שפיתוח שיטה כזו להשמדת בני אדם בקנה מידה תעשייתי היא השחתה של המדע. פריץ התעלם ממנה: בעיניו, מלחמה היתה מלחמה ומוות היה מוות, לא משנה כיצד נגרם. הוא ניצל את חופשתו בת היומיים כדי להזמין את כל חבריו למסיבה שנמשכה עד עלות השחר, ובסופה ירדה אשתו לגינה, חלצה נעליים, וירתה לעצמה בחזה באקדח השירות של בעלה. היא דיממה למוות בזרועות בנם בן השלוש–עשרה, שרץ במורד המדרגות למשמע הירייה. הבר ההמום נאלץ לנסוע לפקח על מתקפת גז בחזית המזרחית כבר למחרת. לאורך שאר המלחמה הוא המשיך לשכלל טכניקות לפיזור יעיל יותר של הרעל, כשרוחה של אשתו רודפת אותו. "באמת עושה לי טוב להיות בחזית פעם בכמה ימים, בין הכדורים השורקים. הדבר היחיד שחשוב הוא הרגע, והחובה היחידה היא לעשות מה שאפשר בתוך החפירות. ואחר כך, כשאני שוב במרכז הפיקוד, כבול לטלפון, אני שומע בלבי את המילים שהאישה האומללה אמרה לי פעם, ובחיזיון שנולד מתשישות, אני רואה את ראשה צץ בין הפקודות והמברקים, ואני סובל".

לאחר שביתת הנשק של 1918 הכריזו בעלות הברית על פריץ הבֵּר כפושע מלחמה, אף שהשתמשו בגז בלהט שלא נפל מזה של מדינות הציר. הוא נאלץ להימלט מגרמניה ומצא מקלט בשווייץ, שם קיבל את ההודעה על זכייתו בפרס נובל לכימיה על תגלית שגילה מעט לפני המלחמה, ושעתידה לשנות את גורל המין האנושי בעשורים הבאים.

ב-1907 היה הבֵּר הראשון שהפיק חנקן, חומר המזון העיקרי שדרוש לצמחים כדי לגדול, ישירות מן האוויר. בדרך זו פתר בן לילה את המחסור בחומרי דישון, שבתחילת המאה העשרים איים לחולל רעב עולמי חסר תקדים; אילולא הבֵּר, מאות מיליוני בני אדם שהסתמכו עד אז על חומרים טבעיים כמו גוּאנוֹ ואשלגן חנקתי לדישון גידוליהם, היו עלולים לגווע ברעב. במאות הקודמות, הביקוש האירופי הבלתי נדלה הניע כנופיות אנגליות לנסוע למצרים ולבזוז את קבריהם של הפרעונים הקדומים; הם לא חיפשו זהב, תכשיטים או עתיקות, אלא את החנקן שבעצמותיהם של אלפי העבדים שמלכי הנילוס קברו כדי שימשיכו לשרת אותם גם לאחר המוות. שודדי הקברים האנגלים כבר הספיקו לכלות את מאגריה של אירופה היבשתית; הם הוציאו מקברם יותר משלושה מיליון שלדים אנושיים, בין השאר של מאות אלפי חיילים וסוסים שנהרגו בקרבות אוסטרליץ, לייפציג ווטרלו, ושלחו אותם בספינה לנמל הַאל שבצפון אנגליה, שם נטחנו בטחנות העצמות של יורקשייר כדי לדשן את השדות הירוקים של אלביון. מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי, איכרים ואינדיאנים עניים ליקטו את גולגולותיהם של יותר משלושים מיליוני ביזונים שנטבחו בערבות אמריקה הצפונית ומכרו אותן לתאגיד העצמות של דקוטה הצפונית, שערם אותן לגובה של כנסייה ואז שינע אותן למפעל שטחן אותן וייצר מהן דשן ו"שחור עצם", הפיגמנט הכהה ביותר שהיה קיים אז. את מה שהבר הצליח ליצור במעבדה, זיקק קרל בוש, המהנדס הראשי של ענקית הכימיה הגרמנית BASF, לכדי תהליך תעשייתי שביכולתו להפיק מאות טונות של חנקן במפעל בגודל של עיר קטנה שמעסיק יותר מחמישים אלף עובדים. תהליך הַבֵּר–בּוֹש היה התגלית הכימית החשובה ביותר של המאה העשרים: הכפלת כמות החנקן הזמינה איפשרה את ההתפוצצות הדמוגרפית שהגדילה את אוכלוסיית העולם מ-1.6 ל-7 מיליארדי בני אדם בתוך פחות ממאה שנים. כיום, כמעט חמישים אחוז מאטומי החנקן המצויים בגופינו נוצרו באופן מלאכותי, ויותר ממחצית אוכלוסיית העולם תלויה במזון שהופק בזכות המצאתו של הבר. העולם המודרני לא היה יכול להתקיים אילולא האיש ש"הוציא לחם מן האוויר", כמאמר העיתונות של תקופתו, אף שהשימוש המיידי של תגליתו המופלאה לא היה הזנת ההמונים הרעבים, אלא אספקת חומר הגלם שנדרש לגרמניה כדי להמשיך לייצר אבק שריפה וחומרי נפץ במלחמת העולם הראשונה, אחרי שהצי האנגלי בלם את אספקת האשלגן החנקתי מצ'ילה. החנקן של הבר האריך את הסכסוך האירופי בשנתיים, והגדיל את מספר האבדות של שני הצדדים בכמה מיליוני בני אדם.

אחד הסובלים מהתארכות המלחמה היה צוער בן עשרים וחמש; הוא שאף להיות אמן ועשה כל שביכולתו להתחמק משירות החובה, עד שהמשטרה הגיעה לביתו ברחוב שלייסהיימר 34 במינכן בינואר 1914. האיום בכליאה גרם לו להתייצב לבדיקה הרפואית בזלצבורג, שבה הוכרז כ"בלתי כשיר, חלש מכדי לשאת נשק". באוגוסט של אותה שנה - כשאלפי גברים התנדבו לצבא בהשפעת תשוקה בלתי נשלטת להצטרף למלחמה המתקרבת - שינה לפתע הצייר הצעיר את גישתו: הוא כתב מכתב אישי ללודוויג השלישי מלך בוואריה, ועתר בפניו שיאפשר לו לשרת כאוסטרי בצבא בוואריה. האישור הגיע למחרת.

אָדי, כפי שכינו אותו בחיבה חבריו לרגימנט ליסט, נשלח היישר לקרב שנודע אחר כך בגרמניה כ-Kindermord bei Ypern - טבח החפים מפשע באיפרן, על שם ארבעים אלף הצעירים שקיפחו את חייהם בתוך עשרים יום בלבד. מתוך מאתיים וחמישים חבריו לפלוגה, רק ארבעים ניצלו; אדי היה אחד מהם. הוא קיבל את אות צלב הברזל, קודם לדרגת רב–טוראי ומונה לשליח גדודי, כך שאת השנים הבאות העביר במרחק נוח מהחזית בקריאת טקסטים פוליטיים ובמשחק עם הפוקס טרייר שאימץ וכינה פוּקְסְל, שועלון. בשעות הפנאי צייר אקוורלים כחלחלים ורישומי פחם של כלבו ושל החיים בבסיס הצבאי. ב-15 באוקטובר 1918, בעת שהמתין בעצלתיים לפקודות חדשות, הוא התעוור לזמן קצר ממתקפת גז חרדל של האנגלים; את השבועות האחרונים למלחמה בילה בהבראה בבית חולים בכפר הקטן פָּסֵוַוייק שבפומרניה, כשהוא חש שעיניו הפכו לשני פחמים בוערים. כשהתבשר על מפלתה של גרמניה ועל התפטרותו של הקייזר וילהלם השני, הוא נתקף עיוורון שני, שונה מאוד מזה שגרם לו הגז: "הכול נעשה שחור. חזרתי לכפר כשאני מגשש ומועד, זינקתי למיטה שלי וקברתי את ראשי הקודח בכרית", נזכר כעבור שנים בתאו בכלא לנדסברג, לאחר שהואשם בבגידה בעקבות ההפיכה הכושלת שהנהיג. תשעה חודשים שהה שם, אכול שנאה, מושפל מהתנאים שהמעצמות המנצחות כפו על מדינתו המאומצת, ומפחדנותם של הגנרלים שנכנעו במקום להילחם עד הסוף המר. בתא הכלא תכנן את נקמתו: הוא כתב ספר על מאבקו האישי ושרטט תוכנית שתציב את גרמניה מעל כל עמי העולם, דבר שהיה מוכן לעשות במו ידיו אם יהיה צורך בכך. בתקופה שבין המלחמות, בזמן שאדי טיפס לצמרת המפלגה הנציונל–סוציאליסטית הפועלית וצווח נאומים בשפה הגזענית והאנטישמית שבסופו של דבר תכתיר אותו לפיהרר של גרמניה כולה, פריץ הבר עשה מאמצים משלו לשקם את תהילתה האבודה של מולדתו.

חדור אומץ בזכות הצלחתו עם החנקן, הציע הבֵּר לשקם את רפובליקת ויימאר ולשלם את פיצויי המלחמה שחנקו את הכלכלה באמצעות תהליך פלאי כמו זה שזיכה אותו בנובל: קציר זהב מגלי הים. הוא אסף חמשת אלפים דגימות מים מימים שונים בעולם, לצד פיסות קרח מהקוטב הצפוני ומקרחונים מאנטרקטיקה, כשהוא נוסע בזהות בדויה, כדי לא לעורר חשד. הוא היה משוכנע שיוכל לכרות את הזהב הפזור באוקיינוסים, אבל לאחר שנים של עבודה מפרכת נאלץ להודות שהחישוב המקורי הפריז בהערכת תכולת המתכת היקרה בכמה סדרי גודל. הוא חזר לארצו בידיים ריקות.

בגרמניה מצא מפלט בעבודתו כמנהל מכון קייזר וילהלם לכימיה–פיזיקה ואלקטרוכימיה בעוד האנטישמיות ממשיכה לשגשג סביבו. בחסות ההגנה הזמנית שהעניק להם נווה המדבר האקדמי, הבר וצוותו ייצרו חומרים חדשים רבים: אחד מהם, מדביר חרקים בצורת גז על בסיס ציאניד, היה עוצמתי כל כך שהם העניקו לו את השם Zyklon, המילה הגרמנית לרוחות הוריקן. היעילות הרדיקלית של התרכובת הדהימה את האנטומולוגים, שהשתמשו בה לראשונה להשמדת כינים בספינה ששטה בקו המבורג–ניו יורק. הם כתבו להבר ישירות והיללו את "האלגנטיות המדהימה של תהליך החיסול". כמנהל החברה הלאומית לבקרת מזיקים, פיקח הבר על השמדת הפרעושים והפשפשים בצוללות הצי, ועל חיסול עכברים ותיקנים בבסיסי הצבא. הוא נלחם בגדוד של כנימות שתקף את הקמח שהממשלה אחסנה בממגורות לכל אורך שטח הלאום; הבר תיאר אותן לממונים עליו כ"מגֵפה תנ"כית המאיימת על רווחתו של מרחב המחיה הגרמני", בלי לדעת שכבר החלה הרדיפה אחר כל מי שחלקו איתו את שורשיו היהודיים.

פריץ המיר את דתו לנצרות כשהיה בן עשרים. הזדהותו עם ארצו ועם מנהגיה היתה עמוקה כל כך, שלילדיו נודע על מוצאם רק כשאמר להם שעליהם לברוח מגרמניה. הבר ברח אחריהם והגיש בקשה למקלט מדיני באנגליה, אבל עמיתיו הבריטים, שידעו על התפקיד ששיחק במלחמה הכימית, סירבו בתוקף. הוא נאלץ לעזוב את האי זמן קצר לאחר בואו. מכאן ואילך נמלט ממדינה למדינה בניסיון להגיע לפלשתינה. הוא סבל מכאבים בחזה, כי כלי הדם שלו לא הצליחו להעביר כמות מספקת של דם ללבו. הוא מת בבזל ב-1934, מחבק את המכל הגלילי שבעזרתו הרחיב את העורקים הכליליים שלו, בלי לדעת ששנים ספורות אחר כך ישתמשו הנאצים בתאי הגזים שלהם בחומר ההדברה שהוא סייע ביצירתו כדי לרצוח את אחותו למחצה, את גיסו, את אחייניו ועוד המוני יהודים אחרים שמתו שפופים, שריריהם מאובנים ועורם מכוסה כתמים אדומים וירוקים, אוזניהם מדממות, פיהם מקציף, כשהצעירים מוחצים את הילדים והזקנים בניסיון לטפס על ערימת הגופות העירומות ולהצליח לנשום עוד דקה אחת, עוד כמה שניות, כי הציקלון בֵּה שהוזרם דרך סדקים בתקרה הצטבר בסמוך לרצפה. כשהמאווררים פיזרו את ערפל הציאניד, נגררו הגופות לתנורי ענק ונשרפו. אפרן נטמן בקברי אחים, נשפך לנהרות ולמאגרי מים או נזרה כדשן בשדות שסביב.

בין החפצים המעטים שהיו ברשותו של פריץ הבר בשעת מותו נמצא מכתב שכתב לאשתו. במכתב הוא מתוודה שהוא חש אשמה קשה מנשוא; לא על תרומתו, הישירה או העקיפה, למותם של בני אדם רבים כל כך, אלא על כך שהשיטה שלו להפקת חנקן מהאוויר הפרה את המאזן הטבעי של כדור הארץ באופן כזה, שהוא חושש שעתיד העולם אינו שייך לבני האדם אלא לצמחים: אם אוכלוסיית העולם תצטמצם לרמה קדם–מודרנית ולו למשך שני עשורים, יוכלו אלה לצמוח ללא מעצורים ולנצל את עודפי המזון שהאנושות הורישה להם כדי להתפשט על פני האדמה, עד שיכסו אותה לחלוטין ויחנקו את כל צורות החיים בירוק נורא.