כשהחרדים יהיו רוב

א שורשי ההתבדלות

"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט)

הן עם לבדד ישכון. לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המַגלים אותם משיגים בזה אהבה וחשיבות כל אחד בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם. אבל לא כן עם ישראל. כשהוא לבדד. ואינו מתערב עמהם... אין איש מתחרה עמו: ובגויים. כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם: לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם.

(הנצי"ב מוולוז'ין)8

החברה החרדית בישראל החליטה לשכון בדד ולהימנע מהשתלבות בחברה הישראלית. הבחירה הזו הצמיחה הימנעות מלימודי ליבה ומגיוס לצבא, התנגדות ללימודים באקדמיה, הימנעות מעבודה, וכפועל יוצא - עוני מבחירה. כל אלה הם ביטויים להתבדלות, ענפים המשתרגים זה בזה ומצמיחים פירות שיעמידו דורות חדשים של מתבדלים.

במה נטועה התבדלות זו? מאין צמח הפחד להשתלב? בפרק זה נקלף שכבות אדמה מאלפי שנות היסטוריה יהודית ונעמיק אל שורשי ההתבדלות. נתחיל מנקודת המוצא, ימי הלידה של עם ישראל.

יציאת מצרים - טראומת הדילול של העם היהודי

כולנו מכירים היטב את סיפור יציאת מצרים, איך הפכנו מעבדים לבני חורין, איך הפכנו לעם. אבל בסיפור יציאת מצרים, האתוס הגדול של העם היהודי, יש חלק נוסף שבו המקרא מתאר את ההתרחשויות בשלב הקריטי שבו צאצאיו של יעקב הופכים לעם. רש"י מסביר את הפסוק, "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים",9 באופן מילולי, אך גם מביא מדרש שמסביר את המילה באופן מספרי, לפיו רק אחד מחמישה מעם ישראל יצאו ממצרים ואילו ארבעה חלקים מהעם לא הצטרפו למסע. פירושים אחרים הרחיבו את הטרגדיה. יש דעה הסוברת "אחד מחמישים יצא", ואפילו דעה הסוברת שרק אחד מחמש מאות יצא ממצרים.10

איך ייתכן שברגע האמת רק מיעוט קטן הלך אחרי משה? אנחנו רגילים לתאר את משה כמי שסוחף אחריו את כל העבדים העִברים ומוכיח באותות ובמופתים שיד אלוקים עמם, אך באותם רגעים גדולים, שעיצבו את העתיד של העם היהודי, רוב העם כלל לא היה חלק מן הסיפור. בניגוד לשיר המקסים של אמיר גלבע, כשפתאום קם אדם בבוקר, החליט שהוא עם והתחיל ללכת, רוב העם בכלל אמר לו שלום - ובחר להישאר במצרים. מי הם אותם אנשים שבמקום להצטרף להיסטוריה ולקחת חלק במסע שהפך את היהודים למי שהם, בחרו לוותר על חלום החירות ונשארו בבית עבדים?

הפרשנים מסבירים שבני ישראל שזכו לצאת היו אלה שלא שינו את שמם, לבושם ולשונם.11 כלומר, רוב בני ישראל השתלבו בתרבות המצרית, שחז"ל מתארים אותה כמרכז הטומאה של העולם. כשהכריז משה בפני ישראל שהוא הולך להוציאם מארץ מצרים, מהתרבות שהכירו ובה התערו, סירבו אלה ללכת אחריו.

לעומתם, קבוצת מיעוט מתבדלת, ששמרה בקנאות על זהותה הייחודית, רק היא היתה מסוגלת להתנתק מהמצרים ולהצטרף למשה במסע אל הארץ. הקבוצה הזאת זכתה לנסים הגדולים של יציאת מצרים, קריעת הים, והשיא במתן התורה בהר סיני, כשאלוקים הבדיל וקידש אותנו להיות עם סגולה: "והייתם לי סגולה מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".12

כשקבוצת המיעוט, שהפכה להיות עם ישראל, העבירה לדור הבא את סיפור יציאת מצרים, עברה עם הסיפור גם תחושת ההחמצה על האבדה הבלתי־נתפסת של האחים שנשארו מאחור ולא היו שותפים לרגעים המכוננים של העם. הבנים העבירו את המסורת הלאה - וכך מדור לדור. גם בדורות שבהם השם, הלשון והלבוש היו מטרות ללעג ולשנאת הגויים, היהודים ידעו: נועדנו להתבדל. אם נשנה את המאפיינים החיצוניים של הזהות שלנו בהתאם לסביבה החיצונית, ייתכן שנתערה בה בהצלחה, אך לא נהיה עוד חלק מהעם היהודי.

משה עיצב את הזהות הבדלנית של עם ישראל לאורך כל שנות המדבר ועד לנאומו האחרון. לצד הצהרות כמו: "כי עם קדוש אתה לה' א־להיך בך בחר ה' א־להיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה",13 אנו מוצאים חוקים שאוסרים לכרות עם גויי הארץ בריתות ואיסור חמור על קשרי חיתון עם עמי הארץ והסביבה: "ולא תתחתן בם: בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך".14 הסיבה, כפי שמסביר משה בפסוק הבא, היא הפחד מהשפעות תרבותיות ודתיות שיביאו עמם בני הזוג הנוכריים ומתוצאותיהן הקשות: "כי יסיר את־בנך מאחרי, ועבדו אלוהים אחרים; וחרה אף ה' בכם, והשמידך מהר".15

יהודים או ישראלים? המערכה הראשונה

לאחר המסע במדבר, בשנת 1271 לפני הספירה,16 הגיעו בני ישראל לארץ והתבססו בה. העם המחולק לשבטים התגבש לממלכה מאוחדת תחת שאול, אחריו דוד ולאחריו בנו שלמה. אחרי מות שלמה, בנו רחבעם, המלך הבא, לא הצליח לשמור על שלמות הממלכה, וירבעם בן נבט משבט אפרים קרע ממנה עשרה שבטים.

ממלכת יהודה שאחרי הפילוג נותרה ממלכה קטנה אך בעלת מסורות חזקות. הנביאים חזרו והדגישו את ההשתייכות של המלכים לבית דוד ואת המחויבות שיש למלכים שלא לכפור בברית שכרת ה' עם דוד. לממלכת יהודה היה יתרון זהותי חזק נוסף - בית המקדש היה בשטחם. רוב מלכי יהודה אפשרו פולחן גם בבמות, אך כמה מהמלכים, שתוארו כצדיקים, כיבדו את הנביאים ועשו כמצוות ה'. יהושפט הפיץ את התורה והוראתה וטיהר את הפולחן, ואסא, חזקיהו ויאשיהו עשו הישר בעיני ה' וזכו לתואר צדיקים כדוד אביהם. שלושתם ערכו מסעות לטיהור ארץ יהודה מהבמות ומעבודת אלילי הניכר, וריכזו את פולחן עבודת הא־ל בבית המקדש.

מאפיין זהותי נוסף ידוע לנו מנאום מיוחד שנשא רבשקה, שר צבא אשור. רבשקה עמד מחוץ לחומה וניסה לשכנע ממקומו את שליחי המלך חזקיהו שעמדו על החומה להיכנע למלכו סנחריב. השרים חששו מהשפעת הנאום על העם ואמרו לרבשקה: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו; ואל תדבר עמנו יהודית, באזני העם אשר על החומה".17 רבשקה ידע טיבה של לוחמה פסיכולוגית מהי, וכנראה גם את טיבו של העם היהודי, והתעקש לדבר אליהם דווקא בשפה היחידה שבה היו רגילים להשתמש - יהודית.

הזהות היהודית נותרה נחלת שבטי יהודה. לעומתם, מלכי ישראל ובראשם ירבעם ניסו להרחיק את העם מהזהות המקורית. ירבעם אסר על השבטים שבשליטתו לעלות לבית המקדש שביהודה. כתחליף הוא הקים שני בתי פולחן חדשים לעבודה זרה בדן ובבית אל, ומינה כוהנים שאינם משבט לוי לשרת בהם. בנוסף, הוא שינה את לוח השנה העברי שהיה מוכר להם. את חג הסוכות הוא דחה בחודש, ובדה מלבו חודש חדש, שבתות וחגים חדשים.18 המשותף לכל המעשים האלו היה הרצון לטשטש את הקשר הזהותי ליהודה והחלפתו באתוס ישראלי חדש. מאז, לאורך כ־200 שנות קיום הממלכה, הלכו השבטים בחוקות הגויים. אף על פי שהנביאים התרו בם, המקרא מתאר: "וילכו אחרי ההבל, ויהבלו, ואחרי הגויים אשר סביבותם, אשר צִוה ה' אותם לבלתי עשות כהם".19

בשנותיה האחרונות של ממלכת ישראל עלה תגלת פלאסר, מלך אשור, וכבש בה כמה ערים. המקרא מספר כי פלאסר הגלה את התושבים אל הערים "חלח וחבור והרא ונהר גוזן עד היום הזה".20 הגליה היתה אסטרטגיה אשורית נפוצה באותן שנים, והיא נועדה לבטל את הזהות הלאומית והדתית של העמים הכבושים, ובכך להטמיע אותם בעם האשורי ולהגדיל את האימפריה בלי חשש התמרדות. מימי התנ"ך הועלו השערות על מיקום הערים הללו, ונערכו ניסיונות להשיב את השבטים אך בלא הצלחה. עקבותיהם אבדו.

סופה של ממלכת ישראל הגיע בשנת 554 לפני הספירה. מלך אשור, שלמנאסר החמישי, הטיל מצור על שומרון במשך שלוש שנים, השלים את כיבוש הממלכה והגלה את רוב אנשיה לאשור.

איפה הם אותם ישראלים? אגדות רבות סופרו על גורלם. בתלמוד הירושלמי מסופר שעשרת השבטים גלו לשלושה מקומות: "אחד לפנים מנהר סמבטיון, אחד כיסה הענן ואחד לדפני של אנטוכיא".21 במשך השנים התגלו מעת לעת שבטים שונים ברחבי העולם שמחזיקים מסורת שהם מצאצאי עשרת השבטים, אך למעשה, אין ודאות מה עלה בגורלם, ואין רצף מסורתי ודאי שמקשר בינם לבין העם היהודי. עשרה מתוך שנים־עשר שבטי עם ישראל אבדו בגלות.

גורל שונה היה ליהודה. הם החזיקו מעמד כממלכה עצמאית עוד 130 שנה, וגם כשגלו לבבל השכילו לשרוד בזהותם.

גלות בבל התחילה רצף התיישבותי של יהודים בבבל, עיראק של ימינו. יהודי בבל התחילו בהדרגה לקיים חיי קהילה אוטונומיים, ולאורך מאות שנים התחזקו והיו למרכז יהודי גדול וחשוב. בבבל נבנתה תרבות יהודית מפותחת ושגשגו בה חיי רוח לצד מעמד כלכלי גבוה ורווחה מצד השלטונות. 900 שנות הגות של ישיבות בבל המפוארות נחתמו בתלמוד הבבלי, יצירה עמוקה ורחבת היקף, שגיבשה את עם ישראל במסורת הפלפול כעם הספר והרוח.

ההבדל בין גורל הממלכות חיזק את האתוס היהודי על חשיבות ההתבדלות. השבטים שהיו קרובים למקדש ונאמנים לזהותם היהודית שרדו את חורבן ירושלים ואת שריפת המרכז הדתי שלהם גם לאחר שהוגלו מן הארץ. לעומתם, השבטים של ממלכת ישראל שלא שמרו על זהות ייחודית בסביבתם הגויִית איבדו את הקשר עם העם. אמנם אפשר לראות באובדן גולי ישראל תוצאה של הפיזור הפיזי שאשור גזרה על עשרת השבטים הגולים, אך במבחן המציאות שוב למדו היהודים: רק מי שהתבדל הצליח לשמור על מקומו בדפי ההיסטוריה של עמנו.

זרע קודש בין עמי הארצות

בבל נכבשה על ידי פרס, ובשנת 369 לפני הספירה, כ־50 שנה לאחר חורבן בית המקדש, פרסם המלך הפרסי הראשון כורש הכרזת סובלנות, שבה העניק זכות ליהודים הגולים לחזור לארץ ישראל ולבנות שוב את בית המקדש בירושלים. הפסוק האחרון בתנ"ך מתאר את ההצהרה ההיסטורית: "כה אמר כורש מלך פרס... מי בכם מכל עמו ה' א־לוהיו עימו ויעל".22

במהלך 110 השנים הבאות החלה שיבה הדרגתית של היהודים מבבל לארץ ישראל. לעולים היתה בעיה קשה. רבים מהם היו רווקים, אך לא נמצאו ביניהם די נשים יהודיות פנויות להתחתן עמן. בעקבות זאת התפתחו נישואי תערובת עם נשים נוכריות תושבות הארץ. נישואי התערובת, שנפוצו בכל שכבות העם, איימו על העתיד היהודי של העם ששב לציון.

בשנת 344 לפני הספירה עלה לארץ עזרא הסופר יחד עם 1,800 משפחות. כשהגיע לירושלים באו אליו שרי העם והציגו לו את המציאות החברתית העגומה: "לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות... כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה".23

עזרא הזדעזע. הוא קרע את בגדיו, מרט את שערותיו והתענה. אחרי שקם מאבלו הוא קרא אל היהודים והפציר בהם לחדול מנישואי תערובת. עזרא הסביר לעם שהמשמעות של נישואי תערובת היא התבוללות דתית ותרבותית יחד עם סכנת עונש אלוקי בגלות נוספת, וכתוצאה מכל זה, אובדן מוחלט של העם. כדי לחזק את השפעת דבריו הוא השביע אותם להיפרד מהנשים הנוכריות, והוחלט להקים בית דין מיוחד שידון בייחוס המשפחות.

עזרא ביסס גישה שישראל הוא זרע קודש שחייב להיבדל מכל עמי הארצות. הוא דרש לשמור על עדה סגורה שמתחתנת אך ורק בתוך עצמה כדי לשמר את הזהות הדתית והלאומית. אך עזרא לא הסתפק בכך, אלא חיזק גם את הייחודיות התרבותית של העם. דעות בתלמוד סוברות שעזרא החליף את הכתב העברי הקדום לכתב האשורי המוכר לנו היום24 כדי להבדיל בין היהודים לשומרונים. בנוסף, עזרא תיקן קריאה בתורה בימי שני, חמישי ושבת כדי שלא יעברו שלושה ימים רצופים על יהודי בלא שיהיה לו קשר כלשהו לספר התורה. הוא הנהיג את טעמי המקרא והעמיד מתורגמן כדי להסביר את התורה לעם, ותלמידיו העתיקו את ספר התורה והפיצו אותו בעם. בתקנותיו אלו ביסס עזרא את השייכות של המון העם לתורה והדגיש את מרכזיות התורה בחיים הציבוריים.

היהדות פוגשת את התרבות ההלניסטית

במאה הרביעית לפני הספירה הגיע אלכסנדר מוקדון במסע כיבושיו לארץ ישראל וכבש גם אותה. הכיבוש הביא עמו תערובת של תרבות יוון העתיקה עם תרבויות נוספות מן הארצות שכבש בדרך, ואלו התגבשו לתרבות המוכרת לנו היום כתרבות ההלניסטית. התרבות הזו היתה בשעתה מפתה מאוד. האליטה המקומית בכל ארץ שאלכסנדר כבש העריצה את תרבות השולט וניסתה לחקותה. היעדר הכפייה של התרבות מצד אחד, וההתמזגות שלה עם התרבות המקומית מצד שני, טשטשו את האיום על התרבות המקומית ולכן היא משכה אליה את המקומיים בכל ארץ שאליה הגיע הכיבוש.

תהליך הטמיעה בתרבות ההלניסטית בארצות השונות שנכבשו היה דומה בדרך כלל. בתחילה הושפעה האליטה המקומית מהערכים ההלניסטיים כמו הנטייה לאסתטיקה ולפיתוח הגוף. בהמשך אימצו לעצמם התושבים מאפיינים חיצוניים כמו שימוש בחפצים, בשמות יווניים ובשפה היוונית. שלב התמזגות נוסף בתהליך היה נישואי תערובת של הנשים המקומיות עם הגברים הרבים שהגיעו מיוון למזרח, עד שהתהליך הושלם בהתייוונות, שפירושה היה אובדן הזהות הלאומית והדתית ואימוץ טוטלי של התרבות החדשה.

בארץ ישראל, המפגש בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית הביא להתייוונות של משפחות רבות מן השכבות האריסטוקרטיות שבעם. המתייוונים היהודים רצו להידמות ליוונים באורח החיים גם כאשר זה נגד את עקרונות הדת היהודית. בתוך כך חלחלה הפילוסופיה היוונית אל אורח חייהם של המתייוונים, וגרמה לקלות ראש ולזלזול כלפי לימוד התורה וקיום המצוות. לימים המתייוונים החליפו את שמותיהם, תרגמו את התורה ליוונית ואף אימצו מנהגים יווניים, עד שהתייוונו ונטמעו כליל.

ההתייוונות העצימה פערים חברתיים, כלכליים ודתיים בין היהודים לבין עצמם. האליטה העשירה, שהיתה פתוחה לתרבות ההלניסטית, כללה גם את מעמד הכוהנים ולפיכך ההלניזם פשה גם בעבודת המקדש. באותה עת הכוהנים הגדולים היו ממשפחת בית חוניו, צאצאי צדוק הכוהן. הכוהן הגדול יהושע, שהחליף את שמו לשם היווני יאסון, התמנה באופן חסר תקדים לכהונה בעוד אחיו חוניו השלישי עודנו בחיים. הוא השתלט על הכהונה בעזרת ממון שבו שיחד את השלטון, ובכך התחיל מסורת מגונה של סחטנות כספית־פוליטית, שבה נאמנות הכוהן הגדול מובטחת למלך שמינה אותו, במקום לעם. בעזות מצח ניסה יאסון ממרום משרתו החשובה להפוך את ירושלים לפוליס.

לעומת הכוהנים והמתייוונים, רוב העם היו חקלאים וסוחרים ממעמד כלכלי נמוך שחיו בכפרים. ההתייוונות של מעמד הכוהנים יצרה מחד גיסא אנטגוניזם כלפי הכוהנים המנותקים מתפקידם הדתי והכלכלי, ומאידך גיסא עוררה התנגדות לתרבות ההלניסטית שהרסה את מעמד הכהונה. העם הונהג על ידי חכמי ישראל שהדגישו את הזהות היהודית הייחודית ולימדו ערכים הפוכים מאלה של ההלניזם: מונותאיזם, חשיבות התורה ועולם הרוח, פיתוח ההלכה וצדק חברתי. הפערים המתרחבים בין מעמד הכוהנים לבין המעמד הנמוך היו הבסיס האזרחי לפרוץ מרד החשמונאים.

ואז, בשנת 167 לפני הספירה, הגיע אנטיוכוס אפיפנס (אנטיוכוס הרשע). הוא מצא ביהודה קרקע פורייה להשתלטות מוחלטת של התרבות ההלניסטית וגזר על היהודים שעדיין התבדלו מההלניזם גזרות שמד. אנטיוכוס בחר שלוש מצוות המבדילות את היהודים מאומות העולם, ודווקא אותן ביקש לבטל: הראשונה היתה ברית מילה, המעשה שצורב ביהודי את הקשר בינו לבין עמו ואלוקיו ומדגיש בחתימת בשר את ההתבדלות מתרבות שלמות הגוף שהעריצו היוונים.

הגזרה השנייה היתה על קידוש החודש, סדר השנה העברי. קידוש החודש על פי מולד הלבנה היה המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל, והיא נקשרה להבדלתם מן העמים. כשישראל מקדשים את הזמנים בבית הדין למטה, ה' מכריז מלמעלה: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קודש".25 ניהול החיים לפי לוח השנה העברי ממקם את היהודים על ספֵרת זמן אחרת, אלוקית ומובדלת, שמאחדת בין היהודים ומבדילה אותם מכל קבוצת עם אחרת.

גזרה שלישית נגעה ליום השבת. כשם שהבדיל אלוקים בין ימות החול ליום השבת, כך מבדילים היהודים בין ימי חולין שבהם הם משועבדים לחיי המעשה ובין ימי קודש, איִים שבועִיים של רוממות רוח, בועה מקודשת שאין בה ממשק עם ענייני העולם - ובוודאי לא עם אומות העולם. ברכת ההבדלה במוצאי השבת מלמדת על הקשר בין השבת להתבדלות: "המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה". אלפיים שנים לאחר מכן יגיע אחד העם למסקנה: "יותר משישראל שמרו את השבת - השבת שמרה אותם".26

בשלוש המצוות האלו ראו היהודים את ההבחנה וההבדלה בין ישראל לעמים, ודווקא בהן ביקש אנטיוכוס לפגוע תחילה. הוא ידע, כי אם יצליח לטשטש את מעוזי ההתבדלות הללו, ייפלו מאליהם המשמעות והטעם לחיים דתיים ולאומיים נפרדים. נוסף על אלו, אנטיוכוס ביטל את עבודת הקורבנות במקדש, ותמורתה העמיד צֶלם בהיכל והנהיג פולחן אלילי בתוך הקודש.

אנטיוכוס לא נתן את התרבות החדשה לבחירתם של אנשי יהודה, אלא הכפיף אותה בכוחנות וגזר עונשי מוות אכזריים על המתבדלים מהתרבות במטרה מוצהרת "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".27

החשמונאים ורוב תושבי יהודה סירבו להיכנע לאיום הדתי־תרבותי. מתתיהו ובניו קראו ליהודים הכפריים למרוד ביוונים. המרד היה כמעט חסר סיכוי מול האימפריה השולטת, ובנוסף הוא נתקל בהתנגדויות מבית של שכבת המתייוונים, שקיבלו בברכה את הכובש הזר. אך הסוף ידוע. המעטים ניצחו את הרבים, בית המקדש טוהר - ויהודה שבה להיות ריבונות עצמאית.

עד אנטיוכוס, היהודים ידעו להתגונן מהאיום התרבותי בהתבדלות פסיבית ובדבקות במקדש, במנהיג הרוחני ובערכי התורה. החוקים היו ידועים: מי שבחר להתייוון נטמע, מי שבחר להתבדל נשאר יהודי. אך גזרות אנטיוכוס הציבו איום כוחני על העם היהודי, איום שאילץ אותם לבחור בין התייוונות ושמד רוחני לבין השמדה פיזית. בין האלטרנטיבות הסופניות הללו, המכבים אזרו אומץ להרים את נס המרד ולקבוע בעצמם את סגנון החיים המתאים להם - התבדלות דתית ותרבותית.

המרד הוסיף לאתוס ההתבדלות הלאומי את גורם החרדה. מאז תקופת בית שני חי העם היהודי בתחושת סכנה של הכחדה דתית־תרבותית, ובחיים תחת תחושת סכנה, אין זה מספיק לשבת שאננים ולחכות שהאיום יחלוף. יש להיות דרוכים, לשמור מרחק מן הגורם המאיים, ולנקוט אסטרטגיה אקטיבית במידת הצורך כדי להתקומם נגד ניסיונות ההטמעה.

מחורבן יהודה לבניין היהדות

"שלושה מיני חכמי הדת (פילוסופים) נמצאו בקרב היהודים. על האחד נמנים הפרושים, ועל השני - הצדוקים, ועל השלישי - אלה הנקובים בשם אִסיים, והם נוהגים חסידות".

(יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים ב, ח).

במחצית השנייה של ימי בית שני, המאות ה־2 וה־1 לפני הספירה, נחלק עם ישראל לשלוש קבוצות רעיוניות עיקריות. אלפים בודדים השתייכו באופן פעיל לקבוצות הללו, אך אצל היהודים, כמו אצל היהודים, לכל תושב בארץ היתה קבוצה שבה הוא תמך - וקבוצה שאותה שנא עד כאב. המשותף לכל הקבוצות הללו היה עקרון ההתבדלות שלהן. עם זאת, כל קבוצה מצאה בדרכה את המענה לאיומים הדתיים והתרבותיים של התקופה. מי מהן שרדה? (ספוילר: הפרושים), ובמה אסטרטגיית ההתבדלות שלה ייתרה אותה על פני הקבוצות האחרות?

הפרושים יצרו את הקבוצה הראשונה. בראשם עמדו החכמים שהאמינו בתורה שבכתב ובתורה שבעל־פה, והעבירו ביניהם מסורת של כללים כיצד התורה נדרשת. מפסוקי התורה שבכתב הם פסקו דינים ב"קל וחומר" וב"גזרה שווה", פשט ודרש וכתובים מכחישים, שכתוּב שלישי מכריע ביניהם. ביצירתיות קוגניטיבית הם פירשו קושיות בתורה והצליחו לפתח מערכת של חוקים והלכה מסועפת, שהצליחה לתת מענה לסוגיות מגוונות בחיי הפרט והחברה. עקרונות החכמים תקפים עד ימינו אנו, ולאורך השנים חכמי הדורות השתמשו בהם כדי ליישם את ההלכה בהתאם למציאות החיים המתחדשת.

לפי עדות יוספוס פלביוס, עדת הפרושים מנתה כ־6,000 איש בלבד, אך יתרונם הגדול היה בפופולריות הרבה שלהם בעיני ההמון. העם אהב את האמונה בהשגחה הפרטית של הבורא שהפיצו הפרושים, ובכלל זה האמונה בעולם הבא ובביאת המשיח, והעם אהב גם את דרך הפסיקה האדפטיבית, שידעה להתאים חוק לכל סיטואציה תוך התחשבות מֵרַבית בנסיבות המגוונות.

יריביהם המושבעים היו הצדוקים. שכבה מעמדית של כמה מאות כוהנים ואריסטוקרטים אחרים, שהיו מקורבים לתרבות ההלניסטית. הצדוקים היו אחראים על עבודת הקורבנות במקדש ושלטו במקורות הכסף והקופה הציבורית באמצעות קשרי הון-שלטון חזקים. הצדוקים ראו בעצמם כממשיכי היהדות האותנטית. הם הרי זרע צדוק, המיוחסים עד לימי אהרן הכוהן.

למרות קרבתם של הצדוקים להלניזם, הם עדיין הדגישו את האותנטיות של התורה על פי דרכם ודרך פסיקתם. עם זאת, הם פירשו את התורה מילולית ובאופן מחמיר, ופשט הכתוב היה עבורם הסמכות החוקית היחידה שבה הם הכירו. כך, לדוגמה, הם פירשו עונש של עין תחת עין באופן מילולי, בזמן שהפרושים פירשו כי מדובר רק בשווי הערך של עין תחת עין. פסיקתם החמורה, שלא הושפעה מפרטים נוספים בסיטואציה המשפטית, גרמה לניכור רב של העם ולהעדפתם של החכמים הפרושים כסמכות פוסקת הלכה.

הקבוצה השלישית היו האיסיים, כ־4,000 איש מעם ישראל, שבזמן הפיצול בין הצדוקים לפרושים בחרו באסטרטגיית התבדלות טוטלית. האיסיים גרו בערים ובכפרים בקהילות קיבוציות משלהם וחיו בפרישות חמורה. כל עבודתם היתה לצורך קיום מינימלי, צלחת נזיד אחת ביום, ואת שאר יומם הקדישו לאהבת אלוקים, המוסר והחברים. הם האמינו בערך השוויון וחילקו ביניהם שווה בשווה את שכר יומם, תוך דאגה לזקנים ולחלשים שבחברה.

מגילות ים המלח חשפו פרטים מרתקים על האידיאולוגיה של האיסיים. הם אמנם היו כת שוחרת שלום, אך שמרו טינה מוסתרת לאחיהם הצדוקים והפרושים, וציפו למלחמה עתידית של בני האור בבני החושך, שבה יושמדו קבוצות החושך. בסופו של דבר, האיסיים וקבוצות נזיריות אחרות מאותה תקופה לא השכילו לחיות את חיי ה"אור" שדרשו מעצמם בין "אנשי החושך". לימים הם ירדו למערות באזור ים המלח, התנתקו מהעולם, ולבסוף נכחדו.

מדוע חז"ל לא הזכירו אותם? כיצד נעלמו קבוצה של אלפי נזירים סגפנים, או שמא אנשי שלום נעלים, שאורם היה אמור לזהור בתולדות עמנו?

ובכן, אסטרטגיית ההתבדלות של האיסיים היתה קיצונית ולא מחוברת לתמורות אפשריות במציאות. כשהתרבות ההלניסטית של הצדוקים איימה על תרבותם, וכשתרבות ההלכה של הפרושים נראתה להם חדשנית מדי, הם בחרו להתנתק ולהסתגר במערות המדבר. המערה מגוננת ושומרת על שלמות רוחנית, ובוודאי לא נכנסות אליה רוחות השינוי, אך אין בה סיכויים לחיים בני־קיימא ולהמשכיות הדורות.

חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה היה מכה אנושה לכל עם ישראל. מהמשכן במדבר, דרך משכן שילה, ואחר כך במשך קרוב לאלף שנים בבית המקדש בירושלים, היהדות סבבה תמיד סביב מקום פולחן מקודש. בלעדי המקדש ועבודתו, משבר הזהות הלאומית והדתית היה קשה מנשוא.

חורבן הבית הביא את הכורת על הצדוקים. לאורך מאות השנים הצדוקים, ובמיוחד הכוהנים שבהם, בידלו את עצמם ואימצו זהות שמבוססת על בית המקדש. וכשהמקדש לא היה עוד, ובלי העבודה הקשורה בו, איזו משמעות היתה עבורם ליהדות? גם יתר הצדוקים, שלא היו ממשפחות הכהונה ושהיו מובדלים מהעם בשל כוחם הכלכלי ומעורבותם בשלטון, היו בבעיה. ומשחרב הבית ולא היה להם עוד מעמד שלטוני, רוקן תוכן ההתבדלות שלהם, והם איבדו את זהותם הייחודית.

בגלל הדבקות העזה של הצדוקים בתורה שבכתב וחוסר יכולתם לחדש בה בהתאם למציאות, הרי שכאשר נחרב המקדש והשתנו פני המציאות, הצדוקים לא הצליחו לייצר משמעות מחודשת בעידן שלאחר החורבן. לא ידוע לנו מה עלה בגורלם של הצדוקים אחרי החורבן, והם ירדו למעשה מעל במת ההיסטוריה.

הפרושים היו היחידים ששרדו. הם הצליחו להעריך נכון את השלכות המרד ברומאים ולהתאים את עצמם לתקופה שאחרי החורבן. עוד בימי הזעם של טרום החורבן תכננו הפרושים בגמישות רעיונית מופלאה את המהלך שבזכותו שרדו. בימים האחרונים של המצור על ירושלים, כשקבוצות קנאיות שמרו בכוח על שערי ירושלים מבפנים והרומאים צרו עליה מבחוץ, הצליח רבן יוחנן בן זכאי לברוח מהעיר בתוך ארון קבורה ולהקים מחדש מרכז יהודי בעיר יבנה. אחרי החורבן, עשה רבן יוחנן בן זכאי מהפך אדיר ביהדות ושינה אותה מיהדות של בית מקדש ליהדות של בית מדרש. חכמי יבנה העמידו מחדש את הסנהדרין וטיפחו תלמידי חכמים שהחיו מחדש עולם של תורה שבעל פה, הלכה והגות יהודית. ריב"ז הבין בחושיו כי התקומה מחורבן המקדש תהיה דווקא בלימוד התורה, וכי הגדלת התורה בדור הנוכחי תבנה זהות יהודית מתמשכת לדורות הבאים.

מבין שלוש הכתות הרעיוניות שהיו בזמן בית שני נשארו אפוא רק הפרושים, הזרם היחיד ששמר על התבדלות דתית ותרבותית מובהקת מהתרבות ההלניסטית, ועם זאת לא התנתק מהציוויליזציה. הפרושים, שנותרו לאורך כל השנים מחוברים לרחשי העם ולצרכיו החברתיים ושנתנו מענים המבוססים על התורה והמסורת, יחד עם יכולת הסתגלות למציאות המתחדשת, הם אלה ששרדו את תקופת השבר הגדול והצליחו להקים את העם מחדש - מחורבן יהודה לבניין היהדות.

מיבנה ואילך עתידים החכמים־הרבנים להיות מנהיגיו של עם ישראל. הם יהיו מחברי המשנה והתלמוד הירושלמי בארץ ישראל, ראשי הגולה וחכמי התלמוד בבבל, והם שיובילו את עם ישראל כעם הספר בתקופת הגאונים, הראשונים, ובעת החדשה. בין ימי השגשוג לימי השפל, קו משותף יאפיין את הנהגתם: הרבנים יעצבו זהות יהודית שמבוססת על התורה עם בידול חזק, כזה שאף גורם חיצוני לא יכול לו, וכך יוכל העם היהודי לשרוד לנצח.

הקהילה היהודית בימי הביניים

ניצניה של הקהילה היהודית בתקופת בית שני החלו לנבוט דווקא במקומות שבהם היהודים היו רחוקים מהמקדש. היהודים התרכזו סביב בתי כנסת ושם קראו בתורה וניהלו חיים חברתיים. לאחר החורבן עלתה חשיבות בית הכנסת בהיותו המרכז הדתי היחיד ששימש עתה גם לתפילות. עם השנים הורחבו המטרות של בית הכנסת, והיהודים השתמשו בו ללימוד תורה ולארגון ענייני הציבור, וכמקום לפסיקת הלכה ומשפט ולארגון עזרה וצדקה בין יהודי המקום.

כוחה של הקהילה כמוסד ארגוני עלה במאה החמישית, אחרי שקיעת האימפריה הרומית. במהלך השנים אפשרו ליהודים לארגן את תחומי החיים שלהם בנפרד מן הגויים. האישור הראשון שהשתדלו לקבל היה בדרך כלל אישור להקמת בתי עלמין לקבורת אנשי הקהילה. עם השנים הקהילות קיבלו כתבי זכויות שהעניקו להן גם סמכות משפטית בסכסוכים פנימיים ואפשרות לגבות מסים מחברי הקהילה. לאורך כל ימי הביניים התפתחו והורחבו סמכויות הקהילות היהודיות, והן הוכרו כגופים אוטונומיים שמייצגים את היהודים בפני השלטונות - ואת השלטונות בפני היהודים.

הקהילה היהודית ארגנה להפליא את החיים היהודיים. במרכז הקהילה עמד בית הכנסת שבו או בסמוך לו היו מוסדות הקהילה: בית מדרש, תלמוד תורה, ישיבה, מקווה, מרכז לפעילות חסד, וחברה קדישא. בראש הקהילה עמד רב, הנקרא מרא דאתרא, אדון העיר. הוא היה הסמכות האידיאולוגית של יהודי העיר והסמכות לפסיקה ההלכתית והמשפטית. הוראותיו חייבו באופן גורף את כל חברי הקהילה. לצד הרב שימשו הפרנסים, נבחרי ציבור שקיבלו אישור מהשלטון למילוי התפקיד. הפרנסים הפעילו את מוסדות הקהילה, גבו מסים והיוו חוליה מקשרת בין השלטון לקהילה.

הקהילה היתה מקור כוח פסיכולוגי. היהודים שסבלו גלות וגירושים ראו בקהילה נציגות פוליטית אחרונה וקיבלו מהקהילה תחושת שייכות וגאווה לאומית. בנוסף, הקהילה היתה גוף שהגן על החברים בעזרה הדדית בתוך הקהילה ובהתגוננות משותפת מול רמיסת זכויותיהם בין הגויים. הכוח שהקהילה נתנה ליהודים חיברם מרצון אל הקהילה, והם עשו מאמצים משותפים עילאיים כדי לקיים את הקהילה ולבסס אותה.

השמירה על הקהילה היתה הדרך לשמירה על הדת, והשמירה על הדת היתה הדרך לשמירה על הקהילה. היהודים שמרו על אורח חיים הכולל מצוות המקיפות את כל חיי היום־יום. הדת היהודית היא דת פרקטית שמכתיבה מה לעשות בבוקר וכיצד ללכת לישון בלילה, מה ללבוש, מה לאכול, מתי לנוח, מתי ואיך לעבוד ועוד ועוד. הקהילה סיפקה ליהודי את כל צורכי הדת שלו, והוא היה יכול לקיים בזכותה מעגל חיים יהודי שלם. המוהל פגש אותו כשנולד, הרב לימד אותו קרוא וכתוב, הסופר כתב לו את התפילין, השדכן חיתן אותו עם יהודייה כשרה וכן הלאה.

כך שמרה הדת על הקהילה. השבת חיברה בין כולם לארוחות משפחתיות חגיגיות ולמפגשים קהילתיים, התפילות וקריאת התורה כינסו את היהודים תכופות בבית הכנסת שם נפגשו, ריכלו ושידכו שידוכים. בין התפילות עזרו האחד לשני ופיתחו דנ"א של ערבות הדדית קהילתית. המצוות הרבות שבין אדם לחברו, כמו ביקור חולים וניחום אבלים, חיזקו גם הן את הקשרים בקהילה.

הבסיס לחוזק הקהילה היה, כאמור, סמכות המוסדות על החברים. ציות לרב ולפרנסי הקהילה נחשב כציות לדברי התורה ממש, והמערער על הסמכות היה צפוי לעונשים קהילתיים. כך, לדוגמה, אם יהודי לא שעה להזמנת בית דין, העיד על יהודי בערכאות [בית משפט של גויים], או לא ציית לפסיקת הרב, לבית הדין היתה סמכות לנדות אותו מהציבור, ומרגע פרסום הנידוי אסור היה לצרפו למניין ולשבת בד' אמותיו. אם לא חזר בו ממרידתו, בית הדין היה עשוי להטיל עליו חרם - איסור חמור על כל בני הקהילה לדבר איתו מטוב ועד רע. התפיסה היתה שהמוחרם בבית דין מוחרם גם בידי שמים.

סמכות הקהילה על חבריה גם שמרה על הומוגניות יחסית של רמת האדיקות הדתית בין חבריה. לכל קהילה היו תקנות משלה לסטנדרטים הדתיים שהיו משמשות את הקהילה כדי להחליט אם לקבל חברים חדשים, להתריע בפני אנשים שהתנהגו לא כראוי, ואף לגרש מהקהילה חברים שחצו קווים אדומים. אם גורש יהודי מהקהילה, נאלץ המגורש להחליט בין הגירה לקהילה רחוקה אחרת שתסכים לקבלו ובין מעבר לצד הגויִי של העיר ולהמיר בתוך כך את דתו.

בכך יצרה הקהילה דיכוטומיה אבסולוטית. או שאתה יהודי חבר קהילה, שומר תורה ומצוות ומציית לסמכויות, או שאתה גוי. במקביל, גם הגויים הציבו את אותה דיכוטומיה. בעידן פיאודלי, שבו יהודים לא יכלו להישבע אמונים לאדון ולקבל אדמות בכפרים, הם חיו בעיקר בערים אך גם בהן הם לא יכלו להשתייך לגילדות השונות מלבד לזו היהודית, כלומר לקהילה. וכך, כדי לשנות את תנאי חייהם, הם היו חייבים על פי החוק לבחור לאן רצונם להשתייך - לצד היהודי או לצד הגוי של העיר. כך למעשה שמרו הקהילות על ההתבדלות של היהודים בסביבתם הגויִית במשך מאות שנים.

היהודי של ימי הביניים היה קשור לקהילתו בעבותות חזקים, אך דווקא אל המקום הפיזי שבו היתה הקהילה ממוקמת, הוא התייחס בדואליות. מצד אחד, היהודים לעולם לא הרגישו שייכים לאדמה שאינה ארץ ישראל. מאז חורבן הבית היהודים כמהו לירושלים והרגישו אורחים זמניים בכל מקום אחר. הם ראו בישיבתם בחו"ל גלות בלבד, והאמינו באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שהתמהמה, חיכו לו בכל יום שיבוא. הציפייה לשוב לירושלים התבטאה במנהגי זיכרון חזקים ובגעגועים לירושלים הפיזית ולירושלים הרוחנית, זו של מעלה. לא אחת הואשמו היהודים בבוגדנות בגלל נטייתם זו.

מצד שני, היהודים היו קשורים למרחב המקומי. היתה תלות כלכלית הדדית בינם לבין המקומיים. המון העם הגויִי לא ידע קרוא וכתוב, ולעומתם ליהודים היתה יכולת לקרוא וללמוד, וכך גם האצילים וגם האיכרים היו זקוקים לשירותים שרק היהודים ידעו לתת. הם כיבדו את הכללים של "דינא דמלכותא דינא" [יש תוקף הלכתי לחוקי המדינה] ו"הוי מתפלל לשלומה של מלכות שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". בקרקוב, בבית כנסת מהמאה ה־14, ניצבת עד היום מנורה שבראשה נשר גדול ומרשים, סמלה של מלכות פולין שהיהודים הציבו כדי לבטא את חיבורם לפולין. כמו בקרקוב, גם בקהילות אחרות ידעו היהודים שכשטוב לגויים - טוב ליהודים, וכשרע לגויים - רע במיוחד ליהודים. אז הם התפללו שיהיה טוב לגויים.

כוח הקהילה יעמוד ליהודים וישמור על התבדלות מוחלטת עד למאה ה־18. מאז יעברו על הקהילות היהודיות אירועים שיבַקעו את החומות שהקימו ויותירו את היהודים חשופים לסערות העולמיות בלי ההגנה המבדלת.

חבלי משיח - זעזועים בעולם היהודי באירופה

החל מאמצע המאה ה־17 התרחשו בהיסטוריה העולמית כמו גם בזו של עם ישראל, רצף אירועים, מעין זעזועים של לוחות טקטוניים, שערערו את התפיסות המוכרות ואת אורחות החיים של יהודי אירופה. מדוע אני מתמקד דווקא באירופה? כי מבחינה כמותית באותה תקופה כמחצית ממיליון יהודי העולם חיו ביבשת זו. ומבחינה חברתית, יהדות אירופה עברה בשנים הללו שינויים משמעותיים, ופרקטיקות ההתבדלות שהיהודים שמרו עליהן בקנאות במשך כל ימי הביניים עמדו למבחן אחר מבחן.

בשנים 1648-1649 התרחשו פרעות קשות ביהודי אוקראינה, שנקראו לימים פרעות ת"ח ות"ט. הפרעות היו חלק ממרד הקוזאקים בראשות בוגדן חמילניצקי, שבמהלכן נרצחו בין חמישית לשליש מיהודי אירופה. הפרעות זעזעו את המרקם של הקהילות. הביטחון האישי והתפיסה שהקהילה מסוגלת להגן על היהודים התנפצו לרסיסים, ומי ששרדו את הפרעות נאלצו להתמודד עם תופעות של פליטות ועוני, ועם יתומים, אלמנות ועגונות לרוב. על היהודים נפל אבל כבד על חיים ועל קהילות שחרבו עד היסוד.

הרבנים פעלו רבות למען הפליטים בעזרה חומרית ובפתרון בעיות הלכתיות שצצו חדשות לבקרים. הם קבעו מועדי זיכרון על הקורבנות הרבים שנפלו, ובמקביל עסקו בעידוד ההמון השבור. הרב נתן נטע הנובר חיבר ספר בשם "יוון מצולה", שנחשב למקור ההיסטורי היהודי החשוב ביותר להבנת השפעת הפרעות על הקהילות דאז. הרב נתן מביא בספרו רמז שמצא רב קהילת נעמרוב, שנהרג על קידוש ה': "חמיל [כינוי רוסי לחמילניצקי] - ראשי תיבות ח'בלי מ'שיח י'בואו ל'עולם, ואחריו יבואו רגלי מבַשֵר".

ו"רגלי המבשר" אכן באו. 15 שנים אחרי שוך הפרעות, כשהקהילות עוד חבשו את פצעיהן, הופיע משיח השקר שבתי צבי (1626-1676), ועורר סביבו להט אמוני בתפוצות ישראל. שבתי, יהודי יליד איזמיר, פגש בארץ מטפל בנפשות ידוע בשם נתן העזתי. זה התחיל להציג את עצמו כנביא שקיבל נבואות על משיחיותו של שבתי. שבתי השתכנע.

בתוך זמן קצר יצרו השניים תנועת סחף אדירה אחריהם. העולם היהודי התענג על האופוריה המשיחית, ובתוך כך נפוצו שמועות על כיבוש ירושלים בידי המשיח ועל מעשי נסים מופלגים שחולל כביכול. מאות אנשים סיפרו שקיבלו נבואות על שבתי, ובכל הקהילות נעשו הכנות מעשיות לקראת עלייה המונית לירושלים. שבתי, שמשיחיותו רק הלכה והתחזקה, קרא בין היתר לבטל את הצומות ואף מינה כמה מתומכיו ל"מלכים" על חלקים בעולם. בשנת 1665, כשהוא בשיא תהילתו, יצא לקושטא כדי להסיר את הכתר מעל ראש הסולטן ולמלוך תחתיו.

בין הרבנים היו שתמכו בשבתי ובמעשיו, היו שחשדו בו אך חששו מההמון המסונוור, והיו בודדים שהשמיעו קולם והתנגדו. רבי יעקב ששפורטש מהמבורג ביסס את התנגדותו לשבתי על התפיסה התלמודית, שאחרי כישלון בר כוכבא היהדות התרחקה מהזיות משיחיות. הוא הוכיח כי שבתי לא הציג שום הוכחה הלכתית להיותו משיח וכי דרכיו המשונות מעידות על כך שאינו משיח אמת. בדומה לו, המקובל נחמיה הכהן מפולין התנצח עם שבתי, ולאחר שהוכיח לו שהוא משיח שקר, פנה לסולטן והלשין בפניו ששבתי קושר קשר נגדו.

מועצת הסולטן ששפטה את שבתי צבי אפשרה לו לבחור בין מוות ובין התאסלמות. שבתי בחר להתאסלם, ובכך ניפץ לרבבות מאמינים את החלום המשיחי.

שוב עמדו הקהילות בפני שבר גדול. היהודים קמו מפרעות ת"ח ות"ט בתחושה שהן רק חבלי המשיח, אך כשהמבשר הכזיב, חשו היהודים שהוכו כפליים. האכזבה העמוקה גרמה לרוב המאמינים לזנוח את האמונה בשבתי צבי אך גם כשנעצר הסחף, המשיכו אדוות המשיחיות לאיים על יציבות העם. באירופה נותרו גרעינים שבתאיים, שבמאה ה־18 נהרו אחרי משיח שקר חדש, יעקב פרנק, שהקים את כת הפרנקיסטים. בשיאו תמכו בפרנק כמה אלפי משפחות. פרנק התנצר בשנת 1759 יחד עם כאלף מתומכיו, והמשיך להנהיג את הכת עד סוף ימיו. מותו הביא גם את הקץ על ההזיה המשיחית של התקופה. בניסיון העם המצטבר בהתמודדות מול איום היטמעות נרשמה תכונה נוספת: אומץ של רבנים לשמור על בידול ויציבות אל מול איום היטמעות שמגיע מתוך העם עצמו.

באותם ימים עלתה קרנו של רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כַּבעל שם טוב (1698-1760), מי שייסד את תנועת החסידות. הבעש"ט הנהיג רעיונות דתיים של התגלות האלוקות בכל תופעה, דבקות בא־ל על ידי תפילה, וחשיבות הכוונה בקיום המצוות. הרעיונות של הבעש"ט שינו את תפיסת האדם הפשוט כלפי היהדות. לא עוד מערכת הלכתית נוקשה ואלוקות השייכת לרבנים ולתלמידי חכמים בלבד, אלא אלוקות כפי שהיא בתוך כל יהודי - בלא כל קשר למעמדו. הוא לימד שבכל מדרגה שיהיה בה היהודי, הוא יוכל למצוא את ה' ולהידבק בו, ושה' מחכה ליהודי כמו אב המחכה לבנו. על הפסוק "בנים אתם לה' אלוקיכם"28 הסביר הבעש"ט כי כל יהודי ויהודייה חביבים אצל ה' כמו בן יחיד שנולד להוריו לעת זקנתם, ואף למעלה מזה.

התפיסה החסידית של הקשר העצמי בין היהודי הפשוט והיהדות היתה כמים צוננים לנפש עייפה. בשנים שאחרי הפרעות, המצב הכלכלי הקשה ששרר בקהילות הביא לכך שמשפחות רבות לא יכלו לשלוח את ילדיהם ללימודים ב"חיידר". דור הילדים החדש גדל במשפחות של בעלי מלאכה פשוטים שאינם יודעים קרוא וכתוב ונבערים מדעת, המקיימים מצוות מתוך אמונה ואהבה פשוטה לבורא, אך תוך ניתוק שכלי ממקורות הידע של היהדות.

לעומתם, קבוצת הילדים המצומצמת שכן הצליחו לקבל השכלה תורנית, התפתחה לאליטה למדנית שהלכה והתרחקה מיתר אנשי הקהילה. הלמדנים שבכל קהילה התנשאו על היהודים הפשוטים, ואף בנו לעצמם בתי כנסת נפרדים, שהביאו לחלוקת מעמדות ברורה וכואבת. עד מהרה נוצר מצב שהלמדנים הובילו את הקהילות תוך זלזול וניכור כלפי היהודים עמי הארץ. בדיוק את הפער החברתי הנורא הזה ניסה הבעש"ט לשנות.

באיגרת29 שכתב לגיסו, רבי אברהם גרשון מקיטוב, סיפר הבעש"ט על עליית נשמה שעשה בראש השנה של שנת תק"ז (1746). באותה עלייה נכנס הבעש"ט להיכלו של משיח בעולמות העליונים ושאלו "אימתי קאתי מר?" [מתי יבוא האדון?] בתשובה ענה לו המשיח: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". תשובה זו היתה לצו עבור הבעש"ט וממשיכי דרכו להפיץ את מעיינות תורת החסידות בכל מקום ומקום ולהגיע עד לאחרון פשוטי העם. משמעות המהלך התורני־חברתי שהתחיל הבעש"ט היא שהיהדות הינה מהות פנימית שאינה נמדדת ביכולות האינטלקטואליות. היהודי הפשוט, בפרק התהילים שהוא ממלמל בתמימות, עושה נחת רוח לבורא בדיוק כמו הלמדן בלימודו המעמיק ולכן גם יהדותו של היהודי הפשוט משמעותית ויקרה. שיטת הבעש"ט היוותה קרש הצלה להישארותם של היהודים הפשוטים כחלק מעם ישראל.

השינויים שהנהיג בעש"ט ושהמשיכו להנהיג תלמידיו עוררו מחלוקות גדולות בקרב יהדות אירופה. גדול המתנגדים היה רבי אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מווילנה (1720-1797). הוא פעל במקביל לדור השני והשלישי של תלמידי הבעש"ט, כשהחסידות הלכה והתפשטה במזרח אירופה.

הגר"א סבר שהדרך להחזיק את היהדות היא על ידי ביסוס תיאולוגיה איתנה, וכי טיפוח קבוצת למדנים משמעו בסיס חזק לעם היהודי. קהילות החסידים שהחלו להתפתח בצמוד לקהילות הרגילות איימו על ההיררכיה החברתית שהיתה מקובלת בקהילות. המתנגדים לחסידות, שחששו מאיבוד כוחו של מעמד הלמדנים, נלחמו להמשיך ולהעצים את כוח הלמדנים אל מול השינוי שהביאה עמה תנועת החסידות.

הן גדולי החסידות והן ראשי המתנגדים הבינו כי היהדות עוברת זעזועים הדורשים פתרונות יצירתיים. וכך, בעוד הבעש"ט חיזק את האלפים, הגר"א פעל לחזק את האלופים. אלה התכנסו מסביב לצדיק בחצרות החסידים וחיזקו את הרגש שבעבודת ה' - ואלה התכנסו באליטות הלמדניות סביב חיזוק השכל בלימוד התורה. שתי הדרכים הובילו למטרה דומה: התכנסות והסתגרות פנימה כדי לשמר את הקהילות ולהפיח בהן חיים אחרי הפרעות ולאחר שבתי צבי. החסידים והמתנגדים פעלו אמנם בשיטות מנוגדות, אך שני הזרמים כיוונו את פועלם לייצוב העם. ואכן כל תנועה הצליחה בכך בדרכה שלה. אלא שבאותו הזמן, במערב אירופה, כבר החל להסתמן המשבר הבא.

המבדיל בין אור לחושך - אתגר ההתבדלות בעידן הנאורות

המשבר הבא של יהדות אירופה הגיע מהולנד. ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי "ממציא" החילוניות, החל להפיץ את רעיונותיו הספקניים. בשנת 1656 קהילת אמסטרדם החרימה אותו בקללה חמורה והזהירה שלא להתקשר עמו ולא לקרוא שום חיבור שכתב. בעקבות החרם, שפינוזה לא זכה ליחס רציני מרבני התקופה בחייו, אך לאחר מותו ועם התפתחות רעיונותיו, הגותו סימנה את הצעד הראשון של היהודים מההתבדלות המוחלטת בחסות הקהילה אל השתלבות בתרבות חילונית ובחברה המקומית.

במחצית השנייה של המאה ה־17 הצטרפו אל שפינוזה הוגי דעות נוספים, שראו בימי הביניים ובמבנים הדתיים והחברתיים של אותם ימים תקופה חשוכה שיש להאירה בחשיבה רציונלית ובשכל ישר. במקביל לפריחה הפילוסופית, גילויים מדעיים חשובים שינו את דרך החשיבה ופתחו את עידן הנאורות. הפילוסופים הנאורים פיתחו רעיונות של שוויון ודמוקרטיה, והדגישו את כוח התבונה של האדם ואת חובת האנושות להעז לדעת ולהשתמש בשכל כדי לשאול, לבקר ולערער על מוסכמות העבר.

המהפכה הפילוסופית והמהפכה המדעית הפחיתו מכוחן של הסמכויות הדתיות. כוח היחיד לדעת גבר על סמכות החוכמה הבלעדית שהיתה שמורה לאנשי הדת. יחלפו עוד כמאה שנים עד שהחילוניות של שפינוזה תוליד את תנועת ההשכלה היהודית, אך כבר אז הונחה התשתית הרעיונית וניטעו זרעי הספק שיטשטשו בהדרגה את ההבדלים בין יהודים לבין אומות העולם.

הזרעים נבטו בשלהי המאה ה־18. משה מנדלסון (1729-1786) מהעיר דסאו, צאצא לרבי משה איסרליש, היה נער עילוי רב כישרונות שלמד תורה וגמרא אצל רב העיר, דוד פרנקל. כשעבר הרב לכהן ברבנות בברלין, עבר הנער יחד איתו ושם החל להתעניין בפילוסופיה, במדעים כלליים ובשפות. מנדלסון החל לכתוב מאמרים פילוסופיים, שעד מהרה העלו את קרנו בקרב פילוסופים ברלינאים. בשנת 1763 הוא זכה בפרס הראשון בתחרות של האקדמיה המלכותית הפרוסית בזכות ספרו "על הראיות למדעי הפיזיקה", כאשר הוא דוחק למקום השני לא אחר מאשר את עמנואל קאנט, מגדולי הפילוסופים.

במקביל החל מנדלסון להוציא לאור כתב עת עברי בשם "קהלת מוסר" וספרי פילוסופיה. החיבור היהודי החשוב ביותר שלו היה ביאור לתורה ותרגומה לגרמנית. את התרגום הוא בחר לכתוב באותיות עבריות, כדי למשוך אליו לומדי תורה שאינם קוראים גרמנית ובכך לקרב אותם אל השפה הגרמנית ולפתוח להם פתח להשכלה ולתרבות הגרמניות.

מנדלסון זכה להערכה רבה הן מיהודים והן מאינטלקטואלים נאורים גרמנים. בהיותו יוצא ובא בין רבנים ובין אינטלקטואלים, הוא עסק רבות בקשרים שבין היהדות לנאורות. מנדלסון האמין כי עיקר היהדות הוא המצוות המעשיות שלה, ואילו עיקרי האמונה אינם בסיס מהותה. הוא צייר את היהדות כדת נאורה וסובלנית, שאמונת הא־ל שלה ניתנת להוכחות רציונליות, ושבכך היא נאורה מהדוֹגמה הנוצרית שכופה השקפות גם אם הן מנוגדות לשכל הישר. בזכות נאורותה, טען מנדלסון, היהדות מסוגלת להכיל הפרדה תודעתית בין המעשה לחשיבה ולכן יש אפשרות להיות יהודי שומר מצוות בקפדנות, ועם זאת גם בן התרבות המודרנית.

הרעיונות הפילוסופיים של עידן הנאורות החלו להשפיע על הסדר החברתי והפוליטי באירופה. בשנת 1782 פרסם יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, כתב סובלנות ליהודי אוסטריה. הקיסר הרחיב בצו את חירויות הפרט ללימודים ולתעסוקה, והדגיש את זכותם של היהודים להגנה, אך היו בו גם כללים שנועדו לטשטש את ההתבדלות של הקהילות. כך, למשל, הצו אסר הפעלה פומבית של בית כנסת, או מינוי רב, התערב בחינוך ובגיל הנישואים ועוד. רוב היהודים קיבלו בחשד רב את כתב הזכויות וחששו כי מטרתו להביאם לידי התבוללות והמרת דת.

המשכיל נפתלי הרץ וייזל, תלמידו של משה מנדלסון, דווקא ראה בכתב הסובלנות הזדמנות גדולה ליהודים. הוא פרסם חוברת בשם "דברי שלום ואמת", שבה העביר ביקורת חסרת תקדים על החינוך היהודי וקרא לרפורמה שבמסגרתה יילמדו מדעים כלליים וגרמנית. וייזל לא הסתפק בכך והגדיר סדר עדיפות: "והנה תורת האדם קודמת בזמן לחוקי הא־להים העליונים".30 וייזל השתמש בציטוט מדרש מוויקרא רבה: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת - נבילה טובה הימנו",31 והסביר שמי שיודע תורה וחוקים אך לא הקדים להם לימודי מדעים ואינו בקי בנימוסים המקומיים, מבזה את התורה ומאוס על הבריות. תפיסת האדם השלם של וייזל היתה בסיס למוטו המשכילי שכתב יהודה לייב גורדון: "הֱיֵה אדם בצאתך ויהודי באֹהליך".

החוברת פתחה את המערכה הראשונה מני רבות במאבק בין המשכילים והרבנים. אמנם וייזל לא יצא בחוברת שלו במפורש נגד הרבנים, אך היה בהסבריו די והותר כדי להבין את יחסו אליהם. הרבנים כמובן קראו להחרים את החוברת ואת וייזל. הם כינו את החוברת בציניות על שם ראשי התיבות שלה, "דברי שו"א" ואת וייזל איש מחניף ומרע, עני בדעת, הדיוט שבהדיוטים, צורר היהודים ועוד.32 רב העיר פראג, רבי יחזקאל לנדא, "הנודע ביהודה", יצא נגד הפיכתם של לימודי החול לערך העומד בפני עצמו. הוא הסביר כי ניתן לרכוש שפה וידע מקצועי כחלק מצורך פונקציונלי לפרנסה, אך לימוד התורה הוא הוא הערך והמעשה העיקרי בחיי האדם.33

הפולמוס סביב החוברת של וייזל ביטא את השינוי שעבר על הקהילות היהודיות. הרבנים, שהיו עד עתה המנהיגים הבלתי־מעורערים והסמכות המקובלת על הכול, פגשו באליטה משכילה ועשירה מיהודי ברלין שיצאה בפומבי להגנתו של היהודי המורד. הרבנים ידעו לאורך השנים מחלוקות קשות ביניהם, אך השכילו תמיד לשמור על אחדות העם למרות המחלוקות, והנה כאן, לראשונה, ניצבה מול הרבנים קבוצה שיצרה קרע עמוק בחברה היהודית.

משה מנדלסון עצמו תמך בווייזל, אך נמנע בזהירות מעימותים ישירים עם רבנים ומביקורת קולנית על האמונה ועל מבנה הקהילות. דרכו זו הביאה לו כבוד והערכה מצד רבני התקופה בחייו. מנדלסון נפטר בשנת 1786. אף על פי שהיה כל ימיו שומר מצוות אדוק, ארבעה מתוך ששת ילדיו המירו את דתם לנצרות. בדור השלישי התרחקו מן היהדות כמעט כולם, ורק אחד מתשעת נכדיו נותר יהודי.

המעבר החד בין הדורות במשפחת מנדלסון פתח דיון אם דרכו של אבי המשפחה היא שהובילה להתבוללות, או שמא בברלין המתבוללת סיכוייהם להישאר יהודים היו נמוכים בין כך ובין כך. אך הטרגדיה לא היתה משפחתית בלבד. דור התלמידים של מנדלסון פיתח את תורת רבם לכיוונים חילוניים יותר ולוחמניים יותר. במטרה לחזק את ההשכלה פעלו אלה לכפות באמצעות חקיקה השכלה מטעם - "תיקונים" לשינוי אורחות החיים היהודיים - כמו חילון בתי הספר, בתי מדרש לרבנים ברוח ההשכלה וצווים נוספים.

נפתלי הרץ וייזל, בניסיונותיו לעצב חינוך חילוני, עוד נחשב לשמרן יחסית. לעומתו מקס ליליינטל, משכיל ששיתף פעולה עם הצאר ניקולאי הראשון כדי לכפות את ההשכלה על יהודי רוסיה השמרנים, נחשב על ידם לאויב העם, ולבסוף פרש מתוכניותיו והיגר לאמריקה. קיצוני ממנו היה דוד פרידלנדר, תלמיד שראה בעצמו יורש רוחני למנדלסון. הוא ניהל מאבקים פרובוקטיביים לחילון החינוך היהודי ואף ביקש מהכנסייה הפרוטסטנטית שבברלין להתנצר יחד עם ראשי משפחות אמידות נוספים. הבקשה נדחתה אך המכתב פורסם ועורר דיון רחב בבגידת המשכילים בעמם.

אחרי מותו של מנדלסון התבררה סכנת ההשכלה. עקרונות ההשכלה הראשוניים של קיום מצוות יחד עם תרבות זרה נכשלו במבחן המעבר הבין־דורי. מנדלסון לימד אמנם שניתן לחיות בדור הראשון כיהודי משכיל, אבל התלמידים גילו שקשה עד בלתי־אפשרי לגדל ילד, נכד ונין שידבקו באותה הדרך. ואכן, רוב המתחברים לתנועת ההשכלה התבוללו ואבדו ברבות הימים לעם היהודי.

תנועת ההשכלה הפילה ברשתה רבים מאוד מיהודי אירופה והיוותה זעזוע קשה מאוד ליהדות, אך הזהות היהודית עמדה באתגר קשה שבעתיים כאשר נפתחו בפניה דלתות החירות, השוויון והאחווה.

היהודי השווה, היהודי המאוס

המהפכה הצרפתית בשנת 1789 שינתה לחלוטין את הסדר החברתי באירופה. ברוח רעיונות החירות, השוויון והאחווה בין בני האדם, היא הניחה את היסוד לתהליך ארוך בן מאה שנים, שבו הושגה אמנציפציה ליהודי אירופה. הראשונים לשוויון הזכויות היו יהודי צרפת, שמיד עם המהפכה בוטלה האוטונומיה המשפטית של הקהילות בה, והיהודים הוכפפו לחוקי המדינה החדשים כאזרחים שווי זכויות.

האמנציפציה ורעיונות ההשכלה השפיעו במהירות על יהודי צרפת. אלה אימצו במהירות את כללי החברה המקומית: החלו לדבר צרפתית, התלבשו לפי כללי האופנה המקומיים והחלו להתעניין במקצועות שנפתחו עבורם. האמנציפציה הביאה גם שינויים בחינוך. נוסף לחיידר, נפתחו מוסדות מטעם הרשויות שבהם למדו הילדים צרפתית וחינוך כללי לקראת השתלבותם באקדמיה ובצבא.

הרבנים צפו בעיניים כלות בשבירת המוסכמות של העולם החברתי־דתי־תרבותי הישן. השוויון קעקע את סמכות מנהיגי הדת, והחירות הביאה מתירנות שהעולם הדתי לא ידע כיצד להתמודד עמה. הסדר החדש הזמין את היהודים במתק האחווה להשתלב בין הגויים החילונים. הרבנים הבינו שהאמנציפציה מביאה ביטחון ורווחה כלכלית ליהודים, אך האם הרווחה הזו גם משחקת לטובתם? האם יצליחו להתאים עצמם שוב למציאות מתחדשת ולשמר את זהותם היהודית, הפעם כאזרחים שווי זכויות?

הרבנים לא היו תמימי דעים בסוגיה הזו. כשעמד נפוליאון לפלוש לרוסיה בשנת 1812 התעורר ויכוח בין גדולי החסידות אם ליהודי רוסיה עדיף שינצח הצאר או שמא נפוליאון. היו רבנים ששבעו מהגזרות של שלטון הצארים והרבו בתפילות להחלפת השלטון. לעומתם, רבנים אחרים ראו בבשורה שהפיץ נפוליאון את הגרועה שבקללות, ותמכו בצאר. רבי שניאור זלמן מלאדי, "בעל התניא", שתמך בצאר, שלח את תלמידו, משה מייזליש, לרגל בצבא צרפת לטובת רוסיה. במכתב לתלמידו כתב את חששותיו בנושא: "אם ינצח בונפרטה יורבה העושר בישראל ויורם קרן ישראל. אבל יתפרד ויתרחקו לִבן של ישראל מאביהן שבשמים. ואם ינצח אדוננו אלכסנדר, אם כי יורבה העוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתדבקו לִבן של ישראל לאביהן שבשמים".34

הצאר ניצח. נפוליאון נסוג ותבוסתו שחררה את הארצות שכבש. אביב חדש של מרד בסדר הישן עלה על עמי אירופה. במקום הגדרת אדם לפי דתו, האזרח הוגדר לפי שייכות ללאום אחד, החולק תרבות וערכים משותפים. רעיון הלאומיות הלך והתפשט. אימפריות קרסו, לאומים זכו להגדרה עצמית, וכוחן של מדינות שמבוססות על הלאומיות עלה. והיהודים? איזה מקום היה להם במדינות הלאום?

עוד לא התרגלו היהודים לזהותם כאזרחים שווים וכבר היו צריכים להגדיר מחדש זהות בהתאם לחלוקה הלאומית. היהודים התחבטו בשאלות קשות: האם אני יותר יהודי או יותר פולני? האם אוכל להיות פטריוט צרפתי אם אני מתפלל כל יום לבניין ירושלים? עם התחזקות ההגדרה הלאומית של השכנים הגויים, הלאומיות דחקה את הזהות היהודית, ומעתה היו שהגדירו את עצמם: גרמנים בני דת משה; הונגרים בני דת משה; צרפתים בני דת משה, וכן הלאה.

היהודי החדש ביקש להדגיש את נאמנותו למדינה והתאמץ להשתלב בפוליטיקה, בצבא, באקדמיה ובכל מרחב ציבורי. השילוב גבה ממנו מחיר כפול. בתחילה שילם בטשטוש הזהות היהודית. המשתלב החליף את בגדיו, למד לשון חדשה, יצא ובא בחברת הגויים והחליף לימודי קודש בידיעות ובנימוסים של בני המקום. עם הזמן הגיעו חילון, מחיקה של הזהות היהודית והתבוללות. להפתעת המשתלבים, נתלווה לכך גם מחיר נוסף. שנאת ישראל הישנה ליהודים המתבדלים, המפוזרים בין העמים שדתיהם שונות, נתגלתה במלוא כיעורה המודרני כשירתה חיצים מורעלים גם אל היהודי המשתלב והנאור. האם קיים פתרון ליהודי השנוא בהתבדלותו והשנוא בהשתלבותו?

במקביל למהפכות הרעיוניות והחברתיות, התחוללה גם מהפכה תעשייתית שהביאה למעבר המוני של אוכלוסייה מהעיירות הקטנות לערים הגדולות. כך, לדוגמה, אוכלוסיית ורשה, שמנתה כ־75 אלף תושבים בתחילת המאה ה־19, מנתה כמעט 600 אלף בתוך מאה שנים, ו־1.3 מיליון תושבים עד 1939.35 אוכלוסיית לונדון, שמנתה כמיליון תושבים בשנת 1800, גדלה ל־6.5 מיליון תושבים עד 1900.36

האורבניזציה, יחד עם האפשרויות החדשות ללימודים ולתעסוקה שאחרי האמנציפציה, דחפו גם את היהודים לחפש את מזלם בערים. עד לשלהי המאה ה־18 רוב היהודים גרו בקהילות קטנות בעיירות בתחום המושב. בעקבות המודרניזציה העולמית, מסילות רכבת חדשות דילגו על העיירות והתפתחו נתיבי מסחר בין הערים לכפרים, שהוציאו את העיירות מנחיצותן הכלכלית כמתווכות. בדידותן של העיירות הפכה אותן לחסרות חשיבות בעיני השלטונות, וכך היהודים שבהן נותרו חסרי פרנסה והגנה. אלא שאט־אט הגיעו השאיפות והרעיונות המודרניים גם אל העיירות - ומאות אלפי יהודים החלו לעבור אל הערים הגדולות.

הסופר שלום עליכם היטיב לתאר את הלוך הרוח של התקופה בספרו המפורסם "טוביה החולב",37 שעוּבּד אחר כך למחזמר "כנר על הגג". טוביה ומשפחתו חיים להם בעיירה אנטבקה, שבה הם מנהלים יחסי שכנות־עוינות עם גויֵי הסביבה. הם כבר התרגלו לפוגרומים ולמדו לחיות איתם, אבל האיום הגדול הוא דווקא רוחות החדשנות והשינוי שהחלו להגיע לעיירה, והן שפירקו בסופו של דבר את המשפחה. מבשרת השינוי הראשונה היתה הבת הבכורה עם תפיסותיה החדשניות לגבי נישואים. לאחריה הגיע סטודנט יהודי שהיה נגוע ברעיונות סוציאליסטיים שאותם הביא עמו מהעיר הגדולה. הוא כבש את לב השנייה ולקחהּ עמו לחפש הזדמנויות מחוץ לעיירה. חייו של טוביה התערערו שוב כשבתו השלישית הכירה גוי מקומי והעדיפה את ההתבוללות על פני ההשתייכות למשפחה, לקהילה ולעם היהודי. לבסוף הגיע צו הגירוש שאילץ את טוביה עצמו לעזוב את העיירה.

טוביה הוא דוגמה ליהודי העומד מאובן מול דרכי העולם המשתנות, מי שהקִדמה משיגה אותו ומערערת את יציבותו הדתית ואת עתידם היהודי של צאצאיו.

כמו אצל טוביה, כך גם בכל רחבי אירופה הלכו וקרסו חומות ההגנה של הקהילות מפני רוחות השינוי. המשכילים מרדו בסמכויות הרבנים ובחינוך הדתי, ופיתחו חיים חילוניים שאינם כפופים לקהילות, אלא שדווקא אז, סמכויות האכיפה החוקיות שהיו לקהילות מטעם השלטונות הלכו ופחתו. במקביל, המעבר מהעיירות לערים בעידן שוויוני־לאומי הביא לניתוק מן המסגרת היהודית, לזניחת המאפיינים היהודיים, לחילון ולהתבוללות בחברה הגויִית.

התהליכים הללו עשו שמות בקהילות. כוח הקהילה בימי הביניים היה מבוסס על סמכות רבנית, על אוטונומיה מהשלטון, אדיקות החברים והתבדלות דיכוטומית מהגויים. במעברים החדים שבין שמרנות למודרנה, כשרוחות החילון סערו מכל עבר, מודל היהודי המתבדל בקהילתו הפך ללא רלוונטי, וכשנוספה האנטישמיות אל סופת משבר הזהות, הגיעה אכזבה עמוקה גם מן המודל היהודי המשתלב.

רגע לפני שתהומות החילון וההתבוללות בלעו אליהן את הזהות היהודית הגוועת, הגיעו שני פתרונות שניסו להציל את הקיום היהודי בעולם המתחדש.

תנועת הרפורמה - חידוש אל מול אובדן זהות

המאה ה־18 היתה קשה מנשוא ליהודי המנסה להיאחז בשורשי התבדלותו. במערב אירופה, שם האמנציפציה כבר הפכה לדרך חיים, רוב היהודים קיימו מגע ישיר עם החברה הגויית. הם קיימו קשרי מסחר, למדו יחד באוניברסיטאות ואף נקשרו בקשרי משפחה. מעט מאוד חיבר בין היהודי המערב־אירופאי לבין הכיסא הריק שעמד עבורו בבית הכנסת.

הראשון לשינוי היה ישראל יעקובסון, בנקאי ואיש עסקים. בשנת 1806, כשהוקמה ממלכת וסטפליה על ידי ז'רום בונפרטה, אחיו הצעיר של נפוליאון, נקרא יעקובסון לבחור נציגים יהודים שישמשו כוועד מרכזי - קונסיסטוריה יהודית של ממלכת וסטפליה. הנציגים שנבחרו היו כולם משרידי תנועת ההשכלה, והם תפסו את תפקידם כמתווכים בין סמכות החוק לבין כפיית רפורמה ש"תתקן" את דרכי היהודים ותהפוך אותם לאזרחים מועילים בממלכה החדשה.

ראשית, הקונסיסטוריה הורתה ליהודים לאמץ שמות משפחה חדשים על פני השמות שהיו מקובלים ביניהם. שנית, רבני הקהילות הוכפפו לקונסיסטוריה, והיא זו שהגדירה את תפקידיהם. ושלישית, הנציגים פעלו לרפורמות חינוכיות לשם שינוי האופי היהודי של תלמודי התורה.

בשנת 1810 הורתה הקונסיסטוריה על רפורמות המחייבות את בתי הכנסת. ההוראות נועדו להדמות את בתי הכנסת לסדר והפאר שהיה נהוג בכנסיות. כך, לדוגמה, נאסרה שבירת כוס בחופה, הורחקו פעוטות עד גיל ארבע מבתי הכנסת, הושמטו מהתפילה קטעי הקורבנות וקיבוץ הגלויות ועוד. בשנת 1818 נחנך בית הכנסת הרפורמי הראשון בעיר המבורג. בית הכנסת נבנה בפאר מרהיב ובשינוי מבני קטן. בימת הקריאה הועברה ממקומה המסורתי שבמרכז בית הכנסת אל קדמת הקהל. בהמשך הגיעו אל בתי הכנסת הרפורמיים חיקויים של הארכיטקטורה והפולחן הכנסייתיים, כולל שימוש בעוגב וסגנון לבוש הלקוח מהעולם הנוצרי.

בשנות ה־40, תחת אברהם גייגר, עברה הרפורמה התפתחות משמעותית. הוא פיתח תפיסה, לפיה היהדות מבוססת על עקרונות המוסר שלה, שניתנו על ידי נביאי ישראל. אלא שגייגר לא ראה חשיבות במערכת החוקים הדתיים שניתנה בסיני ובהסתעפויות ההלכה שעוצבו לאורך השנים. היהדות, טען, היא דת מתחדשת שיונקת השראה מהתגלות מתמדת של אלוקים בעולם. בכל דור מחדש, ובהתאם להתקדמות האנושות, על היהודים לקלוט את ההתגלות המתחדשת ולפתח את הדת בהתאם להבנה החדשה של רצון הבורא.

אמנם גייגר עצמו היה שמרן יחסית וחתר לפשרה עם בעלי דעות שונות בקהילה, אך גישתו בביקורת הריטואל הדתי והאפשרויות שפתח כדי לקבל או לשלול את המצוות, יצרו תנועה שיהדותה מבוססת על רפורמה מתמדת. לאור זאת, הרפורמים הצדיקו לאורך שנות קיומם שינויים הלכתיים וראו בהם תיקונים ליהדות. בהתאם לזיקתם עם התרבות המקומית, הרפורמים ניתקו כל קשר עם הציפייה למשיח, לארץ ישראל ולסמלים היהודיים המקובלים: שפה, לבושים מסורתיים ושמות עבריים.

הרפורמות ביהדות הלכו והתרחבו, כשהתחילו להיפתח מרכזים רפורמיים גם בארצות הברית. הפתרון של ראשי התנועה ליהודים המתקשים להתבדל היה להתאים את פסיקות הרבנים לדרישות הציבור המשתנות בגמישות הלכתית מקילה ביותר. יכולת ההכלה של התנועה כלפי כל גורם שמערער על ערכיה הביאה לשינויים מרחיקי לכת ביהדות, וכך נמשכו אל התנועה הרפורמית יהודים רבים שאינם מעוניינים במחויבות למצוות התורה אך עדיין שואפים לקשר כלשהו עם הדת.

אבל האם היהדות הרפורמית היא מענה ראוי לבעיית ההתבוללות או שמא דווקא גורם מסייע לה? האם תנועה יהודית, שאינה מחויבת לתורה ואינה שומרת על הסמלים המסורתיים, תצליח לשרוד לאורך רצף של דורות?

מעולם לא היתה ביהדות תנועה שפעלה לשמור על העם היהודי באמצעות אסטרטגיה של פתיחות ויחס גמיש לתורה ולמצוות. קטונתי מלנבא מה יעלה בעתידה של תנועה כזו, אך בעבר, כשהוקמה התנועה, היה מי שזיהה בה סכנה גדולה לעם היהודי.

היהדות האורתודוקסית - חדש אסור מן התורה

הרבנים ראו ברפורמה סכנה ליהדות. הם ראו בתורה חוקה אלוקית נצחית, תורה שציווה לנו משה, ומאז היא מורשה לנו, אחזנוה ולא נעזבנה. באותה מידה שבה היתה תורת אמת בדורו של משה, כך היא אמת לנצח נצחים - ואין לסטות ממנה, יהיו אשר יהיו תמורות הזמן. כתגובת נגד להשכלה ולרפורמה, ניסו הרבנים לשמר ככל האפשר את אורחות החיים הדתיים המקובלים.

מי שנחשב להוגה ולמקים הגדול של תנועת השימור האורתודוקסית הוא רבי משה סופר מפרשבורג (1762-1839), החתם סופר, שנקרא על שם ספרו, "חידושי תורת משה סופר". החת"ס היה תלמיד חכם עצום שחרת על דגלו את המאבק הבלתי־מתפשר ברוחות השינוי.

החת"ס קבע סגנון חדש בדיון ההלכתי, שבו למנהג הקיים יש כוח חזק שגובר על עקרונות אחרים וּותיקים. אף על פי שלמנהגים אין מסורת כתובה, החת"ס קבע כי תוקף ההלכה מתקבל מכוח המנהג שבידינו. את המעמד הגבוה שנתן החת"ס למנהג הוא הסביר בכך שעם ישראל נדר בהר סיני נדר מחויבות למנהגי האבות. אותו נדר מתחדש בכל פעם שעם ישראל מקבל על עצמו מנהג חדש, ומכאן שקיום המנהג הוא חובה מן התורה לקיים את הנדר. במקביל, החת"ס נקט פסיקה מחמירה בשאלות ההלכתיות שהפנו אליו. ההחמרה צועדת יד ביד עם הנטייה השמרנית והמנהג, וכך שימשה הדרך הפסיקתית של החת"ס מגן תורני מפני המדרון החלקלק של איום השינוי.

במהלך חד קבע החת"ס קו פרשת מים, שממנו יידחו באופן גורף כל השינויים באשר הם. מכאן ואילך ישתמר העיצוב של בית הכנסת, ישתמרו ההלכות, ישתמרו הבגדים, ישתמרו השמות, תשתמר השפה. הסמלים של היום יהיו היהדות של העתיד ולכן על הרבנים האורתודוקסים להילחם במלוא כוחם בכל שינוי שינסו חלילה לעשות בהלכות כמו בסמלים. המלחמה בשינוי היא מלחמה על ההתבדלות, והתבדלות משמעה בחירה בחיים על פני המוות.

הביטוי המשמעותי הראשון של דרך הפסיקה היה חסימת הרפורמות. בלי הבט על מהות השינוי שהנהיגו הרפורמים, יהיה זה פונקציונלי או ארכיטקטוני בלבד, החת"ס ועמו הרבנים האורתודוקסים נלחמו עד חורמה כדי להוכיח את השגיאה ההלכתית שבשינוי. עדות נפלאה לכך ניתן לראות בתשובת החת"ס "על דבר בית הכנסת ישנה שסתרו אנשי הקהל קדש והרחיבו בנין החדשה לרומם בית אלוקינו ורוצים להעמיד הבימה שקור[א]ים בתורה בסוף בית הכנסת סמוך לארון הקודש ולא באמצע כמו שהיה מקדמת דנא באמרם שיהיה נוי והרווחה... והכלל החדש אסור מן התורה בכל מקום".38 בהשאלה מהאיסור לאכול את התבואה החדשה לפני הקרבת העומר,39 החת"ס טבע כלל שהיה למטבע לשון בקרב הרבנים תומכי השימור עד ימינו אנו.

בפולמוס הבימה, אסר החת"ס את השינוי בבית הכנסת אף שהסיבה לו היתה עיצובית בלבד, וזאת מפני שכל שינוי שהרפורמים מצאו לנכון לבצע, עלול היה להביא לעוד ועוד שינויים, שאחריתם מי ישורנה. תלמידו, הרב ישראל דוד מרגליות, כתב ספר שבו פרס את משנת רבו, ושם הסביר באופן ספרותי את המאבק על מיקום הבימה: "ענין בימה באמצע הוא יסוד אשר כמעט כל התורה כולה בנויה עליו והעוקרו מן האמצע עוקר יסודי התורה".40

כשהגיע לפתחו הוויכוח סביב פתיחת ההיכל הרפורמי בהמבורג, בשנת 1818, הביע החת"ס נחרצות את דעתו על הרפורמים: "לו היה דינם מסור בידינו היה דעתי להפרישם מעל גבולינו. לא יותן מבנותינו לבניהם ומבניהם לבנותינו [...] ויהיה עדתם כעדת צדוק ובייתוס ענן ושאול. אינהו בדידהו ואנן בדידן [הם בשלהם ואנו בשלנו]".41 הצהרת החת"ס סימנה את הקרע שנחצץ בין נאמני השמרנות לבין מפיצי השינוי.

קביעת החתם סופר, שחדש אסור מן התורה, היא בעצמה חידוש מדהים שהיהדות לא ידעה מעולם. מאז משה רבינו, כוחם של תלמידי החכמים היה ביכולת הפירוש והחידוש שלהם בהלכה. מנהיגי היהדות ידעו תמיד לזרום עם השינוי ולמצוא בתוכו את הבידול היהודי. אך במערבולת הרעיונות של התקופה, כשחרב החילון איכלה בעם וכשהשינוי הפך לדגל שבו מנופפת הרפורמה, לחתם סופר לא היה מנוס מלחדש את החידוש האחרון: קביעת חומות האורתודוקסיה.

השפעת החת"ס נפוצה לכל יהדות אירופה בזכות הישיבה בפרשבורג שבראשה עמד. מאז התמנה החת"ס לרב העיר בשנת 1807, הישיבה משכה אליה תלמידים מכל רחבי אירופה. ישיבת פרשבורג היתה מתחרה ראויה לישיבת פראג, שבה למדו תרבות כללית ולימודי חול, ובחורים באותם שנים ידעו שהם בוחרים בין פראג לפרשבורג, בין מודרניות לשמרנות. החת"ס בעצמו דווקא למד לימודי חול. הוא היה בקי במתמטיקה, באסטרונומיה, בהיסטוריה, בפילוסופיה, באנטומיה ובשפות הגרמנית והצרפתית. הוא סבר שחוכמות העולם הם שער לתורה וכלי להבנתה, ובתחילה אף צידד בשילוב לימודי חול בבית מדרש לרבנים שניסה להקים הדיין המשכיל דוד פריזנהויזן. אך כשהתפשטה הרפורמה והוא חשש שהמדעים ישמשו פתח לחילון והתבוללות, חזר בו מהסכמתו והסתייג מהוראתם.

בדור הבא, בימי ראש הישיבה הרב אברהם סופר, קיבלה הישיבה מעמד של בית מדרש לרבנים. תלמידיה קיבלו פטור משירות בצבא ההונגרי, והישיבה היתה המוסד היחיד שיכול היה להסמיך רבנים אורתודוקסים. מעמדה החוקי ייצב אותה כַּישיבה הגדולה, החשובה והמשפיעה ביותר באירופה.

מהישיבות יצאו התלמידים לכהן כרבני קהילות וראשי ישיבות, החסומות מפני שינויים תרבותיים ברוח תורת רבם. הרבנים הצעירים היו מפנים את שאלותיהם לרבני הישיבה, וכך הפכה ישיבת פרשבורג למעוז התורה השמרנית, ותורת החת"ס נפוצה בכל אירופה.

במקביל לישיבת פרשבורג, שאורה זרח ממרכז אירופה, פעלו במזרח אירופה האדמו"רים מהדור השלישי של החסידות כדי למנוע את חדירת ההשכלה. במזרח אירופה, לשם לא הגיעה האמנציפציה, העם פחות התחבר להשכלה, אך המשכילים בכל זאת לחמו לחוקק שינויים בקהילות בכפייה. ראש ללוחמים היה האדמו"ר מחב"ד, רבי מנחם מנדל, הצמח צדק (1789-1866), שנאבק קשות בגזרות ההשכלה מטעם, ואף נעצר 22 פעמים במהלך ועידת רבנים שארגנו המשכילים בשנת 1843.42 האדמו"רים וחסידיהם חיזקו את הישיבות ואת הסממנים החיצוניים המבדלים, ובכך הצליחו לדחוק את ההשכלה באופן יחסי ולמנוע את התפשטות הרפורמים אל מזרח אירופה.

בגרמניה עצמה, מעוז ההשכלה והרפורמה, קם הרב שמשון בן רפאל הירש (1808-1888) ופיתח שיטה שחיברה תורה עם דרך ארץ, אדיקות דתית עם פתיחות מתונה להשכלה. הוא תקף את הרפורמים על ה"תיקונים" שערכו בעיקרי הדת ואת עיסוקם הביקורתי במדעי היהדות, וקרא לדתיים השמרנים לפרוש מהקהילות הרשמיות שהיו כפופות לרפורמים. היו שראו בסינתזה של רש"ר הירש צורך שעה. אחרים, כמו הציבור יוצאי גרמניה בארצות הברית (מודרן־אורתודוקס) והציבור התורני־לאומי בישראל, רואים בשיטה "תורה עם דרך ארץ" דרך חיים עד היום, אך אין ספק כי שיטתו של רש"ר עמדה ליהדות גרמניה בשעתה הקשה והצילה יהודים רבים מהתבוללות.

משורשי ההתבדלות לענפים בימינו

אתוס ההתבדלות נבנה במשך 3,000 שנה, נדבך על גבי נדבך. מאז ימי לידתנו כעם היתה זו ההתבדלות ששמרה על עם ישראל. סגנון ההתבדלות התגמש והתכוונן לפי מהות האיום, ופעם אחר פעם שפטה ההיסטוריה את אסטרטגיית ההתבדלות.

ההתבדלות של החתם סופר היתה סיכום מפואר של מפעל ההתבדלות עד ימיו. הוא למד התבדלות של סמלים זהותיים מיוצאי מצרים ומממלכת יהודה, ערנות לאיום שְׁמָד מדור החשמונאים, גמישות פרשנית מהפרושים, היצמדות לתורה מחכמי יבנה ועזרא הסופר, וציות לרבנים עם דיכוטומיה דתית מקהילות ימי הביניים. ממנדלסון הוא למד את הרגישות לניצני השינוי, שייתכן שאינם משמעותיים היום, אך עלולים להחריב את היהדות כשהשינוי הופך לסחף. ההיסטוריה שנכתבה בימיו של החת"ס הביאה אותו להוביל את הקו המתבדל גם בתוך עם ישראל.

בפסיקותיו העביר החת"ס לדורות הבאים מסגרת נוקשה של המרכיבים הזהותיים: ארץ, שפה, הלכה ומנהג. המרכיבים הזהותיים הם שהופכים קבוצת אנשים לעם, והתנכרות לאחד מהם עלולה להביא את הקץ על העם כולו. החת"ס הדגיש את הקדושה שבמרכיבים הזהותיים ואת האחיזה החזקה של היהודים באותנטיות של המרכיבים הללו.

הקדושה שבמרכיבי הזהות היהודית עברה מחת"ס ליהדות החרדית של ימינו. החרדים מתייחסים לארץ ישראל כקדושה וממשיכים להתפלל לשיבת ציון ולבניין ירושלים, בלא תלות במהלכים המדיניים ובריבונות הנוכחית במדינה. הם נאמנים לארץ ישראל, רואים בה אדמת קודש ונאבקים על צביונה היהודי.43 גם השפה העברית נתפסת כלשון הקודש. היא השפה היחידה שבה משתמשים בתפילות, בהגייה המקובלת מארץ המוצא, והחרדים לא יעזו להחליפה בהגייה ישראלית שאינה אותנטית בעיניהם. חוגים שמרניים יותר בקרב החרדים אף שימרו את העברית לשימוש כלשון קודש לתפילה וללימוד תורה, ומתנגדים לשימוש בעברית כשפה שבה מנהלים את חיי היום־יום. ההלכה היא קודש קודשים ואין לגעת בה אף כמלוא נימה. המנהגים קודש, הבגדים השחורים מאירופה קודש, דעת תורה קודש, וכן הלאה. החרדים יודעים שבשמירה על קדושת המרכיבים הזהותיים טמון סוד הנצח של העם היהודי.

ההתבדלות באמצעות המרכיבים הזהותיים היתה מוכרת ליהדות כדרך של התבדלות מעמים אחרים. העם היהודי תִפקד מצוין בימי הביניים כשנדרשה ממנו התבדלות דתית דיכוטומית. אך החידוש הגדול של החת"ס היה דווקא כשחיזק את שורשי ההתבדלות גם כשהם צומחים בין נטיעות יהודיות אחרות, והגדיר מסגרת להתבדלות תרבותית בתוך עם ישראל עצמו.

החל מסוף המאה ה־19 נקראו בהדרגה ממשיכי דרכו של החת"ס בשם חרדים, ועם הקמת חברת הלומדים בשנות ה־50 של המאה ה־20, נעשה שם זה כינוי נפוץ לכל הציבור האורתודוקסי השמרני. מקובל כי מקור השם הוא בפסוק "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו",44 אך בעיני הוא משקף גם את חרדת הקהילה כולה משינוי ואת הצורך הבלתי־פוסק שלה להתגונן מפניו במסמרות שהיא קובעת בקדושת המרכיבים הזהותיים.

ההתבדלות החרדית של ימינו הפכה לאידיאל קדוש בפני עצמו. כשהעולם ממשיך לשעוט קדימה ומייצר תפיסות פרוגרסיביות חדשות לבקרים, החרדים מבקשים לעצור את גלגלי ההיסטוריה ולנתק מגע רעיוני מן הסביבה. החרדים אינם מעוניינים להתאים את עצמם לעולם החדש ולדון במשמעות השינויים ובהשפעתם על היהדות, אלא בוחרים לשמור על קדושת המחנה ולסוגרו בפני רעיונות חיצוניים.

הרבי מלובביץ' שאל פעם נער שנכנס אליו לפגישה אישית בבית מדרשו שבניו יורק: "האם ראית את העצים הצומחים על שדרת איסטרן פארקווי?" השדרה הרחבה מלאה בשורות עצים עתיקים וגדולים שמצילים עליה, אך הנער לא שם לב למשהו ייחודי בהם. "אילו היית נותן את דעתך", אמר הרבי, "היית מבחין שלאורך השדרה גדלים שני סוגי עצים. סוג אחד צומח בכוחות עצמו, מאחר שיש לו שורשים איתנים, ואילו הסוג השני זקוק לגדר שתקיף אותו ותתמוך בו, כדי לסייע לו לגדול ישר ולגובה. עליך ללמוד מהעץ בעל השורשים החזקים. כאשר אתה מלא וגדוש בתורה ומצוות, כראוי לבן שגדל במשפחה בעלת שורשים יהודיים חסונים, אזי גם אתה תגדל להיות איתן ויציב. כפי שאמרו חז"ל בפרקי אבות, 'שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו'".45

הרוחות נושבות באילן ללא הפסקה. החברה החרדית של המאה ה־21 ניצבת בפני אתגרים חדשים. רוחות השינוי חודרות גם מבעד לחומות הסגורות ביותר, וגודלה של הקהילה מחייב אותה להיות חלק אינטגרלי מן הסביבה. האם יחזיקו שורשי ההתבדלות את האילן גם כשהוא הופך לאדיר ממדים? האם יצליחו השורשים לחזק בהתבדלותם את כל עם ישראל כעם ייחודי אשר "לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"?

בפרקים הבאים נעמוד על היחסים שבין החרדים בישראל לבין סביבת הצמיחה המרכזית שלהם - מדינת ישראל.