כשהקסם פג

זה היה באמצע שנות התשעים. העורכת שלי בהוצאת ו"ו נורטון ביקשה את עזרתי בסגירת רשימת ספרים שכבר נחתם עליהם חוזה עם הוצאה, אך ככל הנראה לא יראו אור לעולם. הסכמנו לבטל את התוכניות לגבי רומן שהבטחתי לכתוב אי אז, שכבר היה באיחור רציני. "האמת היא", הודתה בפניי העורכת, שסגירת הקצוות הזאת הייתה הקלה ממשית לכל המעורבים, "פרט למקרה של האוטוביוגרפיה שביקשנו מפואד עג'מי, על שנותיו כנער שיעי בדרום לבנון".

יכולתי בהחלט להזדהות איתה. נכון לאותה עת, אומנם הערצתי את מומחיותו של פואד בספרות ובפוליטיקה של המזרח התיכון ואת כתיבתו הנהדרת, אך מעולם לא פגשתי אותו, ורק ידעתי שאנו חולקים תחומי עניין משותפים. פואד פרסם את ספרו החשוב האימאם הנעלם: מוסא א־צדר והשיעה של לבנון שנה לפני שפרסמתי את ספרי החשוב פחות, היעלמותו המשונה של האימאם מוסא צדר, שראה אור בלונדון בלבד ב־1987. התאכזבתי קשות, אם כן, וגם התרגשתי; ובעיקר קיוויתי שישלים, בסופו של דבר, את כתיבת האוטוביוגרפיה שלו. בכל מקרה, שנתיים לאחר מכן, בספרו ביירות: עיר של חרטות, הוא שרטט כמה פרטים על עולם נעוריו:

כשהגענו לביירות, עדיין היה בה טעמה של עיר גדולה. במבואותיה הדרומיים היו דיונות. בחלקה הצפון־מזרחי, כשעברנו לראשונה לשכונה שהייתה ארמנית ברובה, היו פרדסי תפוזים, יער עצי אורן, שניים־שלושה שדות תותים ... [ב]התנחלות הזו שהקימו הארמנים...

גלויה ישנה זו של לבנון מאמצע המאה, אי אפשר שלא להביט בה בנוסטלגיה ובתדהמה. פרדס ויער־אורן בביירות? והיישוב הארמני הבוצי שהוא מתאר הוא מה שהכרתי אני, כעבור ארבעה עשורים, כפרבר ההומה בורג'־חמוד, מקום שם חבריי הלבנונים־ארמנים נהגו לבקש שבפעם הבאה שאגיע לביקור מלוס אנג'לס אביא להם דבקיות לרכב עם הכיתוב "BH", בוורלי הילס. עליותיה ומורדותיה של לבנון הפכו אותה לכמוסת זמן מהפנטת מאין כמותה. ביירות עצמה זכתה לתיעוד מוצלח. לא כן דרום לבנון, נחלת אבותיו של פואד.

זו הפריפריה שממנה תצא משפחת עג'מי למסעה אל עבר המרחב העירוני והקוסמופוליטי. המחיקות החוזרות ונשנות של אזור רמת תִבְּנִין (ג'בל עאמל) — תחילה על ידי המושל העות'מאני אחמד פאשה אל־ג'זאר, שהעלה באש כל תיעוד היסטורי של האזור בשלהי המאה ה־18, ואחר כך על ידי חיזבאללה, שהפך אותו לבסיסו הצבאי ואטם אותו בפני העולם החיצון — הפכו את מסע העזיבה לנחוץ, אך גם למאתגר מתמיד. רק עם צאת כשהקסם פג, קיבלנו סוף סוף תיעוד מלא של עולם אבוד זה.

אחרי הרמזים והרסיסים האוטוביוגרפיים שפיזר פואד בכתביו הקודמים, בא כשהקסם פג והסיט את הווילון מעל מה שעד עתה לא דובר בו. הוא מתחיל "אִין מֵדיאָס רֶס" — באמצע הדברים — במעשה רצח על כבוד המשפחה; אך לא בשרטוט בלבד, אלא בסיפור עמוק הכולל את כל הדמויות, המאבקים החברתיים, החלומות הכבושים, הבוז, המעשה והשלכותיו.

לפני שמוצגות לנו ביירות ותלאותיהם של בני המשפחה בערב הסעודית ובמערב אפריקה, אנו מוצאים את עצמנו בעולם פאודלי, ימי־ביניימי אפילו, שבו "נשים עדיין ייבשו ואגרו גללי פרות כחומר בערה, ילדים שיחקו בעצמות של בעלי חיים כבצעצועים", ואותן נשים הובילו חמורים עמוסים בגדים לכביסה במורד גבעה, מעבר למצודה צלבנית, אל מימיו השוצפים של נהר. קוראים יקרים, חפשו לרגע בגוגל את תמונת הלוויין של הכפר אַרנוּן. הנשים הובילו את חמוריהן אל נהר הליטני, במורד מדרון תלול של שלוש מאות מטרים סמוך למבצר הבופור, ואז החלו מטפסות בחזרה אל מטלות היום, אל קשיי היום, אל בעליהן.

חייה של בָּהיגָ'ה, אימו של פואד, היו בפני עצמם טיפוס במעלה מדרון תלול במיוחד. היא נישאה לסַיִּדא מג'בּשית, כפר שהחיים בו אינם נוחים, ואשר נפל בקלות ובמהירות לידי חיזבאללה בשנות השמונים (כפר הולדתו של שיח' ראע'ב חרבּ, "האייתוללה של המתאבדים"). אומללה וסובלת מיחסו המתעלל של בעלה, היא עזבה אותו ואת הכפר ושבה לאל־חִ׳יַאם, כעת גרושה ואם לשלושה ילדים. אחר כך היא נישאה לעלי עג'מי, ופואד יהיה בנם השני. עלי יחליפה עד מהרה באישה צעירה יותר מנבטייה הסמוכה.

דמותה של בהיג'ה עיצבה לא רק את פואד, אלא גם את האוטוביוגרפיה שלו. אומץ ליבה ועוז רוחה אל מול גורל אכזר והשפלה מתמדת העניקו לפואד, כך נראה, את נטייתו העיקשת לצדד באנדרדוג.

"הייתי ונותרתי ילד נטוש, תוצר של נישואין שהופקרו", כותב פואד, אבל בהיג'ה ניצלה בגבורה את קלפיה כאם לבנים מול חותנה, שייח' מוחמד, במטרה לשמור על כבודה ועל כבוד שני בניה. כשפואד עבר לביירות במימון אביו, כדי ללמוד בבית ספר שהיה למעשה מפוקפק למדי, אימו באה בעקבותיו.

ענייה, חסרת השכלה, רווקה, גרושה פעמיים — חייה של האישה הזאת מדרום לבנון היו משימת הישרדות שאחריה מעבר לעיר הבירה לא נראה דבר מאיים. אין זה אומר שקרוביה הכפריים לא גרמו לה מבוכה כשערכו את גיחותיהם לעיר הזוהרת.

היו לנו קרובים מבוגרים יותר — נשים עם קעקועים על הידיים ועל הסנטר, נשים עם כיסוי ראש; גברים עם תרבושים אדומים שנשאו סלסילות עם תאנים ודליים עם יוגורט — שהגיעו, ללא הודעה מוקדמת, בדיוק כשעמדנו לפצח את דרכיה של העיר החדשה, והזכירו לנו מאין באנו. אבו פאוזי, הדוד הזקן עם התרבוש האדום והפנים האדומים, הגיע למערב ביירות עם תרנגולת חיה, מתנה לאחייניותיו הנבוכות.

דורו של פואד היה הגשר בין עולם האבות לבין הנוף המודרני, עתיר השינויים והאפשרויות, של העידן שאחרי מלחמות העולם. שני האלים דרשו את קורבנם, אבל הרוחות הפוליטיות שנשבו ברחבי העולם השלישי הִפנטו את הנוער הלבנוני. פואד כותב בצבעוניות על הפופולריות של גמאל עבד אל־נאצר, שגאתה בשנות נעוריו. הפוליטיקה של נאצר, וההשפעה של אש"ף שגורש מירדן ללבנון, טמנו את הזרעים לעתידה האפל של לבנון, ללאומיות הערבית המסממת שהובילה לקטסטרופה הצבאית של 1967, ולכנופייה של יאסר ערפאת, שבמעגליה הפנימיים הוכשרו אנשים דוגמת עימאד מוע'נייה, ובהם נסללה הדרך להשתלטות משמרות המהפכה האסלאמית על לבנון. אבל השאלות הגדולות של הפוליטיקה לא הרשימו את בהיג'ה, שחיבורה לאדמה היה חיבור של אשת כפר. "יש שני סוגים של אנשים שאין לסמוך עליהם: הקומוניסטים, שאינם מאמינים באלוהים, והפלסטינים, שאין להם אדמה". זו הייתה גישתה לדברים.

קשיי החיים בדרום לבנון הזכירו את חייהם הנואשים של תושבי דרום איטליה, אזור שנוהל על ידי משפחות פשע ונקמות דם. פואד כותב על אימו כי "מימרה שלה מהתרבות הישנה קבעה שאדם צריך לנשק את היד שאינו יכול לשבור, ולבקש מאלוהים שישבור אותה". רגש מזרח תיכוני זה זכה להדהוד גם בהסנדק של מריו פוצו: "נשק את היד שאינך יכול לנשוך, והתפלל לאלוהים שישבור אותה".

חייו הבוגרים של פואד היו חייו של כותב מבריק, מרצה ואינטלקטואל, אך בשנות נעוריו — במידה רבה בהשפעת אימו, לדעתי — אפשר לזהות את הענווה והאדיבות שילוו את כל חייו ויצירתו. הוא היה איש אדיב במיוחד, חסר כל יומרה, ובספר זה — כמו בספריו האחרים — הוא עוסק בטרגדיה ובסוגיות מעוררות מחלוקת, ועושה זאת בתבונה ובנדיבות יוצאות דופן. רבים ממבקריו של פואד הם, למרבה הצער, מקרה אחר. מי שהתקשה במיוחד להתמודד עם האותנטיות של פואד היה אדוארד סעיד. חִשבו על הפרדוקס: סעיד סולק ממכללת ויקטוריה היוקרתית שבאלכסנדריה בשנת 1951 ונשלח לתיכון קדם־אקדמי נחשב במסצ'וסטס ששמו "נורת'פילד הר חרמון". חייו של פואד, לעומת זאת, למרגלותיו של הר חרמון הממשי, היו חיי עוני וטקסי עשׁוראא מדממים. בזמן שפואד בן ה־13 עבר מילה בכפר, אדוארד היה סטודנט באוניברסיטת פרינסטון. "הייתי נואש לצאת מהמדינה", מעיד פואד בכנות על לבנון. ארצות הברית, כמובן, אימצה אליה את הלבנוני הצעיר והמבריק, והאימוץ הזה היה הדדי. סעיד, אזרח אמריקני מלידה, הזדהה כגולֶה פלסטיני והשתמש במעמדו כאיש אוניברסיטאות העילית כדי להטיף נגד המדינה המאמצת של אביו.

הגינותו הבסיסית של פואד, מעבר להיותה תכונת אופי, מוסיפה חום ואמפתיה לספר זה כשם שהוסיפה לספריו האחרים. כתיבתו של פואד על ערבים ויהודים, איראנים ואמריקנים, כורדים ובוסנים, סורים ורבים אחרים, רחשה תמיד כבוד עמוק לאנושיותם המשותפת. נדמה לי שמימיו לא כתב משפט פולמוסי. כשאני מנסה להיזכר אם אי פעם נתקלתי בכעס בכתיבתו של פואד — מעולם לא ראיתיו מתנהג בכעס, זה בטוח — אני יכול לחשוב רק על הפרקים האחרונים בספרו רוחות צולבות: דרכה של ערב הסעודית, העוסקים בזכויות נשים ובשחיתות של משפחת המלוכה. שם, כתיבתו הרהוטה נהפכת לנוקבת.

ספר זיכרונות זה כולל פרטים יקרים מפז. נפגוש בילד שובה הלב שהיה רגיל להסתפר אצל הקצב המקומי בכפר, עד שגילה שבביירות ספרים אמיתיים יודעים לעשות "שביל" בשיער — חידוש שגרם לו להרגיש כמו מיליון דולר. כמו נגיב מחפוז,ב אותו ילד יגלה את אמריקה דרך צפייה במערבונים באולמות הקולנוע. בנבטייה, הוא ושאר ילדי השכונה היו צופים מדי יום ב"בצוהרי היום" — סיפורו של שריף בודד שכל הסיכויים מוטים נגדו — כשכל הקרנה התחילה ב"תשואות מחרישות אוזניים למראה האריה השואג של MGM". אם גרי קופר היה גיבורו של פואד, ויליאם ס' הרט היה הגיבור של מחפוז, כפי שהוא מספר בסיפורו "העריסה" (בינתיים בבגדד, ששון סומך הצעיר התאהב בבטי גרייבל ודון אמיצ'י ב"ירח מעל מיאמי", כמסופר בספרו בגדאד, אתמול). נראה את פואד שב לביתו בידיים ריקות אחרי שאביו שלח אותו לאסוף שכר דירה מדיירים מרוששים ("מטלה שתיעבתי"). אבל מה שידבק בנו יותר מכול הוא סיפורה שובר הלב של האישה שגידלה את הילד. רוחה ומאבקיה שזורים בספר הזה, כפי שהם שזורים, לבטח, במחשבותיו ורחשי ליבו של הסופר.

פיטר תֶ'רוּ

א תואר כבוד הניתן לגברים אשר זוכים להכרה כנכדיו של הנביא מוחמד דרך נכדיו, חסן וחוסיין (כל ההערות בשולי הדפים, המסומנות באותיות עבריות, הן משל המתרגם).

ב סופר מצרי, זוכה פרס נובל לספרות.