כשהקשיב לה הירח

האם תדע לעוף?
אני לא יכולה לרדת
צעקה מראש העץ
והמשיכה לטפס
ואני רואה אותה עומדת
והצמרת מתנודדת
האם תדע לעוף?

כשהקשיב לה הירח, ספר שיריה החדש של חגית ורדי, נוגע בתשוקת המעוף. בשירים אלו, שנעים בתפר בין שירה לריפוי, נוגעת ורדי בתשוקה העמוקה להשתחרר מן הסבל, לנתר מ”ראש העץ”, לרחף, לא לגעת באדמה – ולהיחלץ מן הכאב. אלו שירים חזקים, שמצד אחד לא מהססים להצביע על קשיים, על סגירות וחנק (“הפרחים סוגרים עליה מכל עבר”), בו בזמן גם מלמדים אותנו את כוחה של הנפש להתגבר, לעצב ולפסל את “ריקוד החיים”. אלו שירים הספוגים אור, כאב, חוכמה ואהבת אדם. אך יותר מכך, כבכל שירה טובה, עוצמת השירים נובעת מן השפה. ורדי בוראת את המלים בשקיפות רבה, כל מילה מונחת כמו קריסטל על הדף, במוזיקליות ובאינטימיות עמוקה. כל שיר עטוף בסימבוליזם חושני ומתאר סיטואציה שבמרכזה עומדת דמות, בגוף שלישי או ראשון. דמות אחר דמות, אנו עדים למאבק המתחולל בה, הנע במתח בין קושי לריפוי. בדרך זו יוצרת ורדי תאטרון שירי קטן, בזעיר אנפין, שדמויותיו משקפות כבדור בדולח משהו מן המודע ומן הלא-מודע, עולם מעמקים המצוי בכל אחד מאתנו.

יקיר בן-משה