כשפריז עצמה עיניים

פרק 1 סנטה קרוז, 24 ביוני 1953 ז'אן-לוק

ז'אן-לוק מקרב את התער אל לחיו וסוקר את בבואתו המשתקפת במראה של חדר האמבטיה. לשבריר שנייה הוא לא מזהה את עצמו. הוא ממשיך להחזיק את התער באוויר, מביט לתוך עיניו שלו ותוהה למה. יש בו עכשיו משהו אמריקאי, משהו שבא לידי ביטוי בשיזוף הבריא, בשיניים הצחורות ובעוד משהו שהוא מתקשה להגדירו. אולי בביטחון העצמי שמביעה תנוחת סנטרו? או בחיוכו? מכל מקום, הוא מרוצה. אמריקאי זה טוב.

כשהוא חוזר אל חדר השינה, מגבת כרוכה סביב מותניו. משהו שחור בחוץ מושך את מבטו. מבעד לחלון הוא רואה מכונית מדגם קרייזלר נוסעת לאט ברחוב ועוצרת מאחורי עץ האלון שבחזית. מוזר. מי יכול לבוא בשבע בבוקר? הוא מביט במכונית בפיזור נפש, ואז ניחוח החמאה של קרֶפּים חמימים הנישא מן המדרגות מזמין אותו לארוחת הבוקר.

הוא נכנס למטבח, נושק לשרלוט על לחייהּ ופורע את השיער של בנו במקום ברכה. כשהוא מעיף מבט מהחלון, המכונית עדיין שם. הוא רואה גבר גבוה וצנום נחלץ ממושב הנהג, מטה את צווארו ומביט סביבו - כמו שקנאי, הוא אומר לעצמו. גבר גוץ יוצא מהצד השני. הם הולכים לכיוון הבית.

הצלצול של פעמון הדלת מבתר את הבוקר כמו סכין. שרלוט מרימה את מבטה.

"אני הולך." ז'אן-לוק כבר בדרכו החוצה. הוא מסיט את השרשרת מהמנעול ופותח את הדלת.

"מר בּוֹאוּ-צַ'מפּס?" שואל השקנאי בלי לחייך.

ז'אן-לוק מתבונן בו ומבחין בחליפה הכחולה הכהה, בחולצה הלבנה ובעניבה החלקה, וגם במבט היהיר בעיניים. בדרך כלל הוא לא מתייחס להגייה משובשת של שמו, אבל הבוקר משהו פוגע בגאוותו. אולי כיוון שהאיש עומד בפתח ביתו. "בּוֹשאם," הוא מתקן. "זה בצרפתית."

"אנחנו יודעים שזה בצרפתית, אבל פה זה אמריקה." עיניו של השקנאי מתכווצות מעט, והוא דוחף נעל שחורה מצוחצחת אל מעבר למפתן. הוא מציץ מעבר לכתפו של ז'אן-לוק, ואז מסובב את צווארו בקול התפוקקות קל הצדה אל החניה, שבה חונה המכונית החדשה שלהם, נאש 600. שפתו העליונה מתרוממת בזוויתה. "אני מר ג'קסון, וזה מר בּרֶדלי. מר בואו-צ'מפס, אנחנו רוצים לשאול אותך כמה שאלות."

"על מה?" הוא מוסיף הטעמה כדי להישמע מופתע, אבל קולו נשמע מזויף באוזניו - גבוה מדי באוקטבה שלמה. צלילים עמומים של ארוחת בוקר מגיעים אל הדלת: צלחות שנערמות, הצחוק הקליל של בנו. הקולות המוכרים מהדהדים סביב ז'אן-לוק כמו חלום רחוק. הוא עוצם את עיניו ונאחז בשוליים הנמוגים. צווחות של שחף מחזירות אותו אל ההווה. לבו הולם חזק ומהר בין צלעותיו, כמו ציפור לכודה.

ברדלי, הגוץ, רוכן לפנים ומנמיך את קולו. "לפני שישה שבועות היית מעורב בתאונת דרכים ולקחו אותך לבית החולים המחוזי?" הוא מותח את צווארו כאילו בתקווה לאסוף ידיעות על החיים בתוך הבית.

"כן." הדופק של ז'אן-לוק דוהר. "אוטו שלקח את הסיבוב במהירות גדולה מדי פגע בי." הוא משתתק כדי לשאוף אוויר. "איבדתי את ההכרה." שם הרופא, וייסמן, צץ במוחו. הוא הפגיז את ז'אן-לוק בשאלות כשרק החל להתאושש, כשעדיין הרגיש מטושטש. "כמה זמן אתה כבר נמצא באמריקה?" הוא שאל. "מאיפה הצלקת על הפנים שלך? ככה נולדת, רק עם אצבע ואגודל ביד שמאל?"

ברדלי משתעל. "מר בואו-צ'מפס, אנחנו רוצים שתתלווה אלינו למטֶה."

"אבל למה?" קולו נשמע צרוד.

ידיהם שלובות מאחורי הגב, החזה שלהם מובלט קדימה, והם ניצבים כמעין מחסום.

"אנחנו חושבים שהכי טוב לדון בזה במטה, לא כאן בפתח, מול השכנים שלך."

האיום המוסווה מהדק את הפקעת בבטנו. "אבל מה עשיתי?"

ברדלי מבליט את שפתיו. "אלה רק בירורים ראשוניים. אנחנו יכולים לקרוא למשטרה שתעזור, אבל בשלב המוקדם הזה אנחנו מעדיפים... אנחנו מעדיפים לברר את העובדות. אני בטוח שאתה מבין."

לא, אני לא מבין! הוא רוצה לזעוק. אני לא יודע על מה אתה מדבר. אבל הוא מסתפק במלמול הסכמה. "תנו לי עשר דקות." הוא סוגר את הדלת בפניהם וחוזר למטבח.

שרלוט מחליקה קרפ אל צלחת. "זה הדוור?" היא שואלת בלי להרים את מבטה.

"לא."

היא פונה אליו. קמט דק מסתמן על מצחה, ועיניה החומות נוקבות אותו.

"שני חוקרים... הם רוצים שאלך איתם ואענה על כמה שאלות."

"על התאונה?"

הוא מניד את ראשו לשלילה. "אני לא יודע. אני לא יודע מה הם רוצים. הם לא מוכנים להגיד."

"הם לא מוכנים להגיד? אבל הם חייבים. הם לא יכולים סתם לבקש ממך ללכת איתם בלי להגיד לך למה." הצבע אוזל מפניה.

"אל תדאגי, שרלוט. נראה לי שעדיף לעשות מה שהם אומרים. לברר מה העניין. רק לענות על כמה שאלות."

בנם הפסיק ללעוס ומביט בהם. קמטוט מסתמן על מצחו.

"אני בטוח שעוד מעט אחזור." קולו של ז'אן-לוק נשמע לו מזויף, כאילו מישהו אחר פולט את דברי ההרגעה האלה. "את מוכנה להתקשר למשרד להודיע שאאחר?" הוא פנה אל בנו. "שיהיה לך יום נעים בבית הספר."

הכול דומם, כמו השקט שלפני הסערה. הוא מסתובב במהירות ויוצא מהמטבח. רגיל. הוא חייב להתנהג כרגיל. זה רק עניין פורמלי. מה הם כבר יכולים לרצות?

עשר דקות. הוא לא רוצה שהם יצלצלו שוב בפעמון, לכן הוא ממהר לחדר השינה, פותח את המגירה בארון הבגדים ומביט בעניבות המגולגלות כמו נחשים. הוא בוחר עניבה כחולה זרועה בנקודות אפורות זעירות. ההופעה החיצונית חשובה במצב כזה. הוא מוריד ז'קט מהקולב ויורד במדרגות.

שרלוט מחכה בפתח המטבח, וידה מכסה את פיה. הוא לוקח את היד, מנשק את שפתיה הקרות ומיישיר מבט אל עיניה. הוא מסתובב, "להת', בן!" הוא צועק לתוך המטבח.

"להת', אבא."

"להתראות ואל תעשה שטויות." קולו נסדק, וצלילו שוב מזויף.

הוא חש במבטה של שרלוט על גבו כשהוא פותח את דלת הבית והולך עם השניים אל הקרייזלר השחורה. הוא נושם עמוק וכופה על האוויר לרדת לתוך בטנו. עכשיו הוא נזכר ששמע את הסערה פורצת באמצע הלילה. הוא מרגיש את ריחה המהביל של האדמה הרוויה מים. עוד מעט ייעשה חם ולח.

איש מהם אינו מדבר בזמן שהם חולפים על פני הבתים המוכרים והמדשאות הרחבות והפתוחות שמגיעות עד המדרכה, עוברים על פני חנות העיתונים, הקונדיטוריה, הגלידרייה. החיים האלה שלמד לאהוב.